אין אסור משום כלאים. משום כלאי בגדים:

צמר ופשתים. צמר בגמ' מפ' צמר אילים ורחלים דוקא ומפ' לקמן דהיינו כי הוי שוע טווי ונוז ופשתים שאין לו שם לווי ובגמ' יליף לה מקראי:

אלא צמר ופשתים. דכתיב לא תלבש צמר ופשתים יחדיו:

אין מיטמא בנגעים. נגעי בגדים:

אלא צמר ופשתים. דכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים ומפ' בגמ' דוקא לבנים אבל גבי כלאי בגדים בין לבנים בין צבועים כדאיתא בגמ':

אין הכהנים לובשין לשמש במקדש אלא צמר ופשתים. כלומר הבגדים שאין בהן כלאים כגון כתונת ומצנפת ומכנסים בעינן של פשתים דוקא ולא של משי ולא מצמר גפן והאבנט שיש בו כלאים של צמר ופשתים הוא דהוי והני בהדיוטים וחשן ואפוד דכ"ג של כלאים ניהו אלא חוטי זהב טווי בחוטן ובגמ' יליף לה מקראי:

שטרפן זה בזה. וערבן:

אם רוב מן הגמלים מותר. לערב פשתים עמהן ובגמ' מפ' דוקא צמר רתלים עם צמר גמלים או צמר ארנבים דנתערב בהיתר הוא דבטל ברוב כדין כל יבש ביבש דקי"ל חד בתרי בטיל:

וכן הפשתן והקנבוס. דאם רוב קנבוס מותר לערב בו צמר:

השיראין והכלך. מפ' בגמ' להו:

אין עראי לכלאים. בפ' התכלת מפ' לה הכי אין דין עראי לכלאים שאע"פ שאין הגדול יוצא בה אם נארג בה כלאים יש בה איסור לבישה דלא יעלה עליך כתיב ואע"ג דלאו שמה לבישה ובגמ' דהכא מייתי ברייתא דקתני בה דאפילו במקדש נמי אין עראי:

לא ילבש כלאים על גבי עשרה לבושין. דלא תימא אין כאן הנייה:

ואפילו לגנוב בו את המכס. שיהו סוברין שהוא גוי ויפטרוהו מלפרוע המכס א"נ שאין נותנין מכס ממה שלובשין ואע"פ שאין כוונתו להניית מלבוש אלא להבריח בו את המכס ובפ' הגוזל בתרא מפ' מתני' דלא כר' עקיבא דתניא אסור להבריח בו את המכס ר' שמעון אומר משום ר' עקיבא מותר להבריח בו את המכס בשלמא לענין כלאים בהא קא מיפלגי דמר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור אלא להבריח את המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומוקי לה במוכס שאין לו קצבה או במוכס שעומד מאיליו שלא ברשות המלך ואפילו יש לו קצבה:

ת"ל לא יעלה עליך. בפרשת קדושים ואפילו בלאו לבישה נמי אסור:

לא יפשיל את הקופה. של כלאים ואפילו לאחוריו שיש כאן עלייה:

פשתים של ים או קנבוס. יש מין פשתן שקרוי פשתן של ים ואית דגרסינן פשתים שלם ויש מין אחר שקרוי פשתים קנבוס וכן בלשון לעז נקרא לינו קאנבו ואינו נקרא פשתים סתם ממעט להו משום דיש להן שם ליווי:

אלף אילים צמר. מיעוטא הוא:

צבוע בידי שמים. כגון רחלים שחורים ואילים שחורים שאינו מיטמא:

בין צבועים בין לבנים. דליכא מיעוטא גבייהו כדאיתא בנגעי בגדים כדלקמן:

בד שעולה יחידי. קנה יחידי דאין לו בדים וענפים בקלחו האמצעי אלא הוא לבדו ואין הפשתן בא אלא מן הקנה האמצעי כן פי' רש"י ז"ל במס' יומא פ' בא לו:

צמר עולה יחידי. נימא נימא לבדה:

פירש בקבלה. ע"י יחזקאל:

בשערי החצר הפנימית וביתה. ביום הכפורים משתעי קרא ולפני ולפנים ואין לך אלא פשתן לחודיה:

ויעשו את הכתנות שש ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש. וכתיב ביחזקאל פארי פשתים יהיו על ראשם:

אתה דורש שש. דגבי אבנט:

משש. דכתיב במקום אחר ומנו גבי פארי המגבעות ושש דפארי המגבעות גמר מפארי דכתיב ביחזקאל דהוא פשתים:

תכלת וארגמן. דכתיב באבנט ודאי צבע בעמרא נינהו דמה תולעת שני דבר שיש בו רוח חיים דהיינו התולעת אף כל דבר שיש בו רוח חיים ואם כן צבע התכלת והארגמן כלו צמר הבא מן החי:

מה צמר שאין בו שם לווי. ומשו"ה שריא מתני' כי נתערב צמר בצמר:

אף פשתים שאין לו שם לווי. הלכך פשתן ופשתן שנתערבו שריין צמר גבייהו:

צמר ופשתן שטרפן. אין בו שום היתר דהיינו הוא דאסר רחמנא ואפילו חוט א' בא' אסור וכן כתבו בתוספות בנדה פ' האשה גבי הא דתניא התם בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לגוי וא"ת וליבטיל ברובא כדפרכינן בסוף תמירה גבי שער נזיר שנארג בבגד ידלק וליבטיל ברובא ומשני בציפרתא שארג בו צורת ציפור דחשיב ולא בטיל וי"ל דלא שייך ביטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר אבל כלאים ששניהן מותרין ונאסרין ע"י תערובת כך אסור המרובה כמו המועט ע"כ דבריהם:

ליטרא ועוד צמר גמלים. דבטלים הצמר והפשתן בו שהוא רבה על שניהן:

מה פליגין. בתמיה מה זה אפשר שחולקין תמה הוא:

ומשני לא אינו כן אלא מה דאמר רב אסור בפני עצמו. הצמר והפשתים דכל שהו בכלאים אסור:

מערבתה עם אחרן. כדאמרינן לעיל מביא ליטרא ועוד וכו':

זבנת למת. קנית לי מקח שאין לי בו הנייה אלא למת שמצאתי בו כלאים וחושש אני בו שיש בו חוט של כלאים נאבד בתוכו:

והוה עלוי עד דו מיכרך. היה אצלו בשמירה שלא רצה למכרו כדי שלא ימכרו אותו לישראל עד שמת ועשו לו תכריכין ממנו לקברו:

כי מייתי מיניה מבי קצרא. מבית הכובס שיש לו כלים מהרבה אנשים ותופר בכל א' וא' אות להכיר כל בגד של מי הוא:

עשרה קייטין מפשפשין ליה. שהאומנין חייטין מכירין אם נתן הגוי באי זה מקום חוט של כלאים:

נבל דעמר. מין בגד הוא:

בגין פיפא. נראה בעיני דהיינו גרגרים של צמר שעושה הבגד חדש ונקרא כן על שם שמתחבר מתרגום וחברת ותלפיף ומשום סייג שלא ישתחק כלי על גב חברו ויתדבק ויקח זה מזה היה מצוה שלא יתן כלי על גבי כלי:

מיטקסא. משי בלשון יון:

אנבין קיסראי. משי גס ממקום ששמו קיסרין:

כילכא שמו. פי' הרמב"ם ז"ל יש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח תבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר וכלך שמו ואסור עם הפשתן מפני מראית העין שהוא דומה לצמר רחלים ובפ' במה מדליקין בגמרא דילן מפ' תלמודא גושקרא שמיה והוא פסולת של משי ובלשון לעז קרוי כוכוליו:

כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין. דבר המותר כפי הדין ואסרוהו מפני מראית העין שהרואה חושדו בדבר עבירה:

אפילו בחדרי תדרים אסור. דהיינו במקום שאין אדם רואהו:

פשתן שצבעה בחרת. אין דרך לצבוע הפשתן אלא הצמר וכשהפשתן צבועה שחור אסור לעשות ממנה אימרא דהיינו לחזק בית הצואר שקורין קולייאר לבגד לבן של פשתן ללובשו בפרהסיא אסור משום דמיחזי צמר והוי כלאים:

ובכרים ובכסתות מותר. שתשמישן בבית ואע"ג דאפילו כלאים גמורין לא מיתסרי כדתנן במתני' התם בריקן ואיצטריך הכא אפילו מלאים ואפילו על גבי מטה ואפילו בשרו נוגע בהם והשמא פליגא אדרב. וכתב רבנו שמשון ז"ל ומסתברא דלא לחנם נקט אימרא אלא לפי שחוט של אימרא עשוי לחזק הבגד שלא יקרע ודרך לטוותו עב וגס כעין מטוה של צמר שהוא גס ומתוך שהוא צבוע דאיכא תרתי טועין בו לומר שהוא צמר ויש שם משום מראית העין:

בחרת. מפ' בפ' כל היד חרת שאמרו דיו:

ואם זה מקום צנוע. שאין עובר שם אדם מותר:

פרצופות שמטילין מים וכו'. פרצופות אדם חלולין שעושין הגוים וממשיכין מעין המים מתוך פיהן לנוי:

בכרכים. דרך יושבי כרכים להתנהג בגדולה וענייני נוי ולהכי נקט בכרכים:

אין שוחטין בגומא. לכתחלה שלא יהא נראה כמקבל דם לע"ז ואפילו לתוך ביתו. אבל עושה הוא גומא לתוך ביתו. ומפ' לה בפ"ב דחולין דה"ק הרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת והולך לגומא:

ובשוק לא יעשה כן. ואפילו בענין שמותר לעשותו בחצר לפי שאין אדם חש לנקר השוק הילכך מחקה המינים ומחזיק ידיהם בחוקותיהם אלמא שמותר בחצר מה שאסור בשוק:

הגיע לחצר החיצונה. במס' שבת פ' חבית תנינן לה הכי מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה וכו' פי' לחצר החיצונה הסמוכה למבוי העיר שהוא מקום המשתמר:

שוטחן בחמה. לנגבן:

אבל לא כנגד העם. שלא יחשדוהו שכיבסן היום בשבת והתם מוקי רב נפשיה כתנאי:

ביב שהוא קמור. פ' כיצד משתתפין היא שנוייה:

ביב. חריץ העשוי לקלח בתוכו שופכין שבחצר לרה"ר:

שהוא קמור ארבע אמות. שהוא מכוסה במשך ארבע אמות:

אין שופכין. לתוך הביב מים בשבת דכי שפיך בגויה מקלח בהדיא ובכח לרשות הרבים הרואה אומר ששפכן סמוך ליציאתו והיינו אליבא דרבנן ור' אליעזר בן יעקב פליג התם:

**אם היתה מזחילה.**של גג:

מותר. דדרך הנשמים של הגג שיורדין אל המזחילה:

עונת גשמים מותר. בימות הגשמים סתם הצנורות מקלחין הן ואמרי מי גשמים נינהו אבל בימות החמה אע"ג. דצנורות השכנים מקלחין לביב שלו ואע"ג דיש בו שיעורו המפורש שם ואדם רוצה שיבלעו מים במקומן איכא למיחש שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת:

צנורות מקלחין אסורין. ברייתא היא:

ותני עלה בר קפרא ואם היה מקום צנוע מותר. וקשיא לרב:

ולית להון קיום. אין להם תירוץ. והרי"ף ז"ל פסק כרב בפ' חבית ורבנו נסים גאון פסק דלא כוותיה וכוותיה מסתברא מתוך סוגיא דהכא וההכרח שהכריח הרי"ף ז"ל לפסוק כרב אינו הכרח וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל לפסוק דלא כרב:

כרים וכסתות. הם קשים שאין דרכן ליכרך על בשרו והתירו כשאין בשרו נוגע בהן:

בריקן ובנתון על גג האסטווה. פי' הראב"ד ז"ל נראה דהיינו טעמא דכשהוא ריקן בנתון על האצטווה דשרי שכן מנהג העולם דאין פורשין בגדים על גב האסטווה אלא משום נוי וכבוד בעלמא והוה ליה כמו מוכרי כסות שאין מתכוין כלל לצורך גופן כי אם ליפות האצטבה ולכבוד הבית ובשביל כך יכול הוא לישב עליו דאפילו אם תכרך נימא על בשרן אין לחוש שהרי אין כאן צורך גופו כלל באותו שהוא תחתיו כי אם לנוי בעלמא ואורחא דמילתא דכל אדם היושב עליו אינו מכוין להתחמם בו ולא להנאת גוף האדם היושב עלוו אבל כשהוא מלא אז הן להניית הגוף ולפיכך הוא אסור לישב עליהם דאיכא למיחש לכריכת נימא על בשרו וגם שהוא מתחמם וכל דבר שיש בו חמום ומתכוין להתחמם בו אסור בכל ענין בין בדרך לבישה בין בדרך הצעה עכ"ד:

אסור דבר תורה. כשהוא כלאים של תורה לפיכך פושט עצמו בשוק:

גדול כבוד הרבים שהוא [דוחה] * לא תעשה. כגון אבדה מהלכת והיה זקן ואינה לפי כבודו דאיכא לאו דלא תוכל להתעלם דחינן לאו דלא תוכל משום כבוד הבריות ובפ' מי שמתו דחי לה שאני התם דכתיב והתעלמת:

מאן דיתיב ליה. ללמוד:

לא אמר ליה ולא כלום. ומשמע דהאי שיכבא לא הוי קרי ופסק בעל ה"ג אי לא קרי כי איכא דמעסקי ביה לא מבטלינן וה"ה לאשה ותינוק ורב נטרנאי ז"ל כתב כי ליכא עשרה מבטלינן:

לא אמר ליה ולא כלום. דאע"ג דאין לדבר דברי תורה תוך ד' אמותיו של מת כדאמרינן בפ"ק דברכות אם אינו יודע שיש שם מת אין זקוק לומר לו:

שלח מאנך והב ליה. פשוט בגדיך ותן לו הקפיד על שאמר לו כיון שלא היה זקוק וצוהו לפשוט בגדיו ולהלבישו. ופסק הרא"ש ז"ל כשהוא בעצמו מוצא כלאים בבגדו והן של תורה אין חכמה ואין עצה לנגד ה' וצריך לפשטן מיד ואפילו בשוק אבל אם אדם אחר רואה כלאים בלבוש חברו ולבוש הכלאים אינו יודע אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות אין להפרישו בשוגג:

אין עראי בכלאים בבית המקדש. כגון אבנט למ"ד שהיה כל ימות השנה של כלאים אם היה לבוש הכהן בו שלא בשעת עבודה אין היתר עראי בו דעראי לגבי כלאים הוי קבע:

אם הפליג. איכא היסח הדעת וטעון טבילה:

ואם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים. ולא אמרו שיפשוט עצמו כשידבר עמו אע"ג דבההיא שעתא אינו עובד עבודה ומוקי לה בבגדי לבן ביום הכפורים שאין בהן כלאים, והא דתניא אין עראי דאסור היינו בבגדי זהב דחשן ואפוד של כלאים הוו ובפ' בא לו אמרינן דאפילו בבגדי קדש ניתנו ליהנות בהן ואין כאן חטא מעילה משום כלאים אסור וכי מייתי ברייתא התם דבין בשעת עבודה בין שנא בשעת עבודה מותר דטעמא שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן היינו כשאין בהן כלאים כגון למ"ד אבנטו של כ"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט דלית ביה כלאים או בגדי לבן ביום הכפורים אבל אי יש בו כלאים פשיטא דאסור דתנן אין עראי לכלאים והרמב"ם ז"ל פסק כן והראב"ד השיג עליו ולא דקדק בשמועה זו חוץ מכבודו ז"ל. ואחר זה מצאתי שכתבו התוספות בפ' התכלת דמסקינן ביומא דכלאים לא שרו אלא בשעת עבודה והיינו כדפרישית ובפ"ק דערכין גרסינן הכי הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים פשיטא כהנים איצטריכו ליה סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה הוא דמחייב במצות ציצית והני כהנים הואיל ואישתרי כלאים להו לא ליחייבו קמ"ל נהי דאישתרי בשעת עבודה שלא בשעת עבודה לא אישתרי ע"כ. והא דתניא בתוספתא בגדי כהן גדול שיצא בהן למדינה חייב ובמקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור מפני שהן ראויין לעבודה איכא למימר דשאני כהן גדול דכיון דמוזהר שלא ליטמא לקרובים כל שעה ושעה חשיב עליה כשעת עבודה כדכתיב ומן המקדש לא יצא ועוד שהרי משמש בכל משמרה שירצה כדאיתא בשקלים מה שאין כן בשאר כהנים ומש"ה פטור אבל אסור הוא כאוקמתא דהכא ודפרק בא לו. וזהו שדקדק הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי דהיל' כלאים שכתב כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ודוקא בהדיוטים מיירי וכדפרישנא ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל שהשיג עליו א"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא פ' בא לו כהן גדול במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר. ומאי דקאמר נמי מפני האבנט שהוא של כלאים אינו דאטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים ע"כ מצאתי וביומא אינו אלא תוספתא במכילתין מצאתי ופטור מצאתי שאינו לוקה שלא כעדותו ואדרבא בפ' בא לו איפכא משמע ופוק חזי לרבוותא רבותינו הצרפתים שהעידו כדברי ומה שהשיג עוד דאטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים הוא התנצלותו של רבנו משה ז"ל ומשם ראיה דלא מיירי גבי כהן גדול דגבי כהן גדול אינו לוקה דחשן ואפוד לבוש כהן גדול הן ואיהו לא מיירי דלוקה אלא בכהן הדיוט ולהכי כתב אבנטו וכדפרישית:

שלא תהא נימא אחת עולה על בשרו. ובפ' בא לו מסקינן דאפילו דמפסיק מידי ביני ביני גזור דאמר ר שמעון בן פזי אמר ריב"ל אמר ר' משום קהלא קדישא דבירושלים אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן:

מטפחות הידים. הן אותן שהם רגילין לפרוש על השלחן ולקנח בהן הידים כך פי' רבנו שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל ואינו נכון חדא דמטפחות הידים קתני ולא מטפחות השלחן ועוד דאותן אינן קשין כלל והנכון שהן אותן שמנגבין בהן הידים שהן קשין קצת:

מטפחות הספרים. מפות הספרים שמכסין אותן בבגד עב וקשה כדי לשמרם שלא יתלכלכו ויתקלקלו:

מטפחות הספג. כשאדם יוצא מבית המרחץ מביאין לו ומסתפג בה והיא ג"כ קשה קצת:

ור' אליעזר אוסר. בשלשתן ובגנר מפ' טעמא:

מטפחות הספרים. המגלחין בני אדם במספרים פורשין מפה על גופן שלא יתלכלכו וההיא רכה היא שמקנחין בה הפנים ומודו בה כולי עלמא:

תמן תנינן. במס' כלים פ' כ"ד:

שלש מטפחות הן. לדינין חלוקין:

של ידים טמאה מדרס. בגמ' מפ' טעמא:

של ספרים טמאה טמא מת. ולא מדרס:

תכריך נבלי בני לוי. נבלי הלוים שמנגנין בהן בדוכן כורכין אותן במטפחות לשמרן שלא יתבקעו ואינה חשובה וטהורה מכלום:

שנותנה על הכסת וישן עליה. וכיון שמכביד גופו עליה טמאה במדרס הזב וטמאה תחת עשר מצעות דמשכב תחתון הוי אב הטומאה כעליון:

נותנה תחת אצילי ידיו. וסומכין עליה במקום כסת מה שאין כן במטפחות ספרים שיש בהן קדושה כדאיתא במגלה ואין נהנה ממנה:

אית תנאי תני מחלף. ותני הכי מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג אין בהן משום כלאים דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרין:

יהיב מפה. של כלאים היתה:

ואינו אסור משום כלאים. דהא סומך עליה:

ומשני דלא ינבלון מאנוי. שלא יתטנפו כליו כלומר שלא ישפך המרק על בגדיו ודבר שאין מתכוין מותר:

ביעתא במפה דאית בה כלאים. ביצה מגולגלת כשהסירוה מן האש. על שלא יתכוונו בחמה מפני החמה. דגבי מוכרי כסות קתני לה דאסור להוליכן עליו להגן מפני החמה בעת החמה ובגשמים וכו' וה"נ כיון שהמפה מונעו שאינו נכוה בחוס הביצה אסור בהנאת המלבוש להכי הוא כחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים:

מפני שהוא עושה אותן כמין תיק. דמניחה בבגדיו על ארכובותיו:

ונותן ספר תורה עליה. שלא ילחצנו ויכאב לו והנייה איכא הילכך אסור:

שמחמם בה ידיו. כשקורא בספר בימי הקור:

בלא כן אינו אסור משום כלאים. כלומר מדבריך משמע דאם לא מפני טעם זה החמום לא היה אסור משום כלאים ור' אליעזר כי אסר מטעם כלאים קאסר והלא אסור בהנייה הוא מטעם דתשמיש קדושה הוי:

ומשני ליה ולא רב הוא. כלומר רב הוא מרה דשמעתא דהא ר' בא בשם רב קאמר לה ורב גופיה הוצרך לומר הלכה כדברי האוסר משום כלאים הא לאו הכי הוה שרי וא"כ צריכין לפרושי טעם האוסר דהא ליכא ביה לא לבישה ולא העלאה ושתק ר' בון בר חייא:

ואקשי ליה ר' יונה לר' בון דאמאי לא אקשית ליה לר' בא זו הקושיא שהיה מסולק ובולם פיו מלהשיב דהא בלא טעם כלאים אין שום היתר לכרוך בה ידיו בימי הקור דהא תשמישי קדושה היא ואסורה בהנייה היא ולא היה לו תשובה ולית לן אלא טעמא דר' יונתן בדר' אליעזר:

פעמים שהוא רואה רבו ומתעטף בו. ויוצא להקבילו ואיכא העלאה והיינו טעמא דר' אליעזר וגבי מטפחות ידים הא פרישנא טעמא במשנת כלים שנותנה על הכסת וישן עליה א"נ מפני שנותנה תחת אצילי וכו' וקיי"ל כר' אליעזר ושלשתן אסורין דמשנת כלים קיימא כוותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל דשלשתן אסורין:

כלנרי נשים. לא איתפרש לי וראיתי שפי' רבנו חננאל כלינרין רסן הסוס ושמא מה שנוהגין בארץ מצרים לשום נגד פניהם מסוה ומניחין בו נקבי העינים בלבד והוי דוגמת רסן. ואחר ראיתי בירושלמי דבמה אשה שפירשו רעלות כלינראה ופי' בעל הערוך ז"ל משימות בגד על ראשן ומכסות כל הפנים ואין נראה אלא העינים וקושרות אותו למעלה ירושלמי רעלות כלינראה ע"כ כלומר מונע הראייה כמו שפירשתי ושמן בערבי ג'רץ. ושרינן משום כלאים דהא אין בו משום חמום וגריע מן וילון דביצה דמעשה מחיצה קא עביד ולא שייך הכא טעמא דשמש מתחמם כנגדו דאין חושש האדם בימי הקור בפניו מגולות דהבל הפה מחממן. ויש גורסין אסורין דמתכוונין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים:

**תכריכי המת.**במס' נדה פ' האשה פליגי בה אמוראי ר' ינאי אמר לא שנו לסופדו אבל לקוברו אסור ור' יוחנן אמר אפילו לקוברו מותר דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ותימה דליתסר משום לועג לראש דאפילו ציצית אמרינן בפ' התכלת דרמי' ליה בההיא שעתא משום לועג לראש כ"ש שאין להלבישו כלאים ותירץ רבנו שמשון ז"ל דשאני כלאים דלחי דומיא דמת דלא מיתהני כלל לא אסיר דבעינן הנייה פורתא כדמשמע בריש יבמות דבעינן העלאה דומיא דלבישה לאפוקי מוכרי כסות. ולא מסתבר לי דטלית דאין בה הניית לבישה גם מציצית פטורה דכתיב אשר תכסה בה ומוכרי כסות מוכרין בלא ציצית ואמאי רמי' להו לשכבי ציצית ותירץ הרא"ש ז"ל דבציצית איכא לועג לרש טפי. לפי ששקולה כנגד כל המצות כדאמרינן וראיתם וזכרתם:

מרדעת החמור. קשה היא ולא חיישינן שמא תכרוך עליו נימא כמו בכרים וכסתות וכתב הרמב"ם ז"ל והוא שלא יהא בשרו נוגע בה ואין נראה דהא לא תנא מרדעת גבי כרים וכסתות דאמרינן בהו הכי ומשמע דאפילו נוגע במרדעת מותר לפי שהיא קשה ביותר וכן דעת רבנו שמשין ז"ל והרא"ש ז"ל והא דתניא בנדה פ' האשה בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא יעשנו מרדעת לחמור אבד שאני דחיישינן כיון דלא מינכר ביה הכלאים יקרענו כשיצטרך לו מעל המרדעת ויעשה טלאי לבגדו וילבשנו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל עצמו:

ואפילו להוציא עליה את הזבל. קשיא לי דלעיל שרי ר' יוחנן לתת בגד כלאים על בגדיו דלא ינבלון מאנוי וי"ל דהתם לאו הנייה אבל הכא שהזבל יכבד עליו מלבד שהמרדעת חוצצת בין בגדיו והזבל שלא יטנף מצלת נמי לגופו שלא יכבד כגליו הזבל ויכאב לו וחוצצת נמי בפני הריח כנ"ל:

מוכרין כדרכן. לובשין בגדי כלאים להראותן בשוק כדי שיראה הלוקח מדת הבגד ארכו ורחבו ויראה אם ראויים לצרכו. ומפ' טעמא בפ"ק דיבמות דנפקא לן מדכתיב לא תלבש שעטנז וכתיב לא יעלה וגו' דומיא דלבישה דאית בה הנייה למעוטי מוכרי כסות:

בחמה מפני החמה. שיציל להן הכלאים מן החמה:

ובגשמים. שלא יפלו הגשמים במלבושיו כדי שלא יזיק לגופו ומהכא מוכח בפ' כירה דדבר שאין מתכוין מותר אפילו במידי דכי קא מכוין איכא איסורא דאורייתא וכי הך סתמא קמ"ל:

והצנועין. והכשרין המחמירין על עצמן:

תופרין. כדרכן על יריכותיהן הבגד:

ובלבד שלא יתכוונו. להתחמם:

נעשה חפשי מן המצות. דס"ל דמצוא בטלות לעתיד לבא דהיינו כשיעמדו המתים בלבושיהן אין בהן איסור כלאים דמתן שכרן דמקמי הכי הוא דאכלי. והך סוגיא אזלא כר' יוחנן דלעיל דפ' האשה * דכתיבנא דמרי דהאי תלמודא הוי וסוגיא דריש פירקין הכי משמעא דאמרינן ר' מונא היה לו בגד בשלשים ריבוא דינר ויהביה לר' חייא בר אדא וא"ל זבנת למת והוה עלוי עד דהוא מיכריך וכן פסק הרמב"ם ז"ל כסתמא דמתני' דאפילו לקברו שרי וכן פסק הראב"ש ז"ל דאפילו לקברו שרי:

ולאו מתני' היא אלמנה שאמרה וכו'. מתני' היא בפ' הנושא בכתובות ומאי רבותיה דר':

ומשני דלא יימרון לה ביתא דנשיותא הוא. ומשועבד הבית לכבוד הנשיאות שהיו מזרע דוד המלך ע"ה והמלוכה היתה להם בנחלה ואין הגון שיעבר כבוד הנשיא מפני האלמנה ודמי לבקתי דאמרינן התם תני רב יוסף בביתי ולא בבקתי:

ובעלה נתון במדינת הים. דאינה נכנסת בגבול אחרים אבל הכא דצריך שיעבור הנשיא מפני האלמנה לא מיחייבי והיינו רבותיה דרבי:

מפני המחלוקת. של בני כרכים דהוא נפטר בצפרי ואמטיוהו לבית שערים שיאמרו מנעתם מינן המצוה. לשון אחר אל תספדוני בעיירות שיש בהן אנשים הרבה דרך עברתם מפני המחלוקת של בני כפרים קטנים שיאמרו אין אנו כדאין להספיד ר' בתוכנו הילכך לא תספדוני לא כאן ולא כאן:

יוסף אפרתי ויוסף חפני. מפ' בפ' הנושא דקדים ערסייהו לערסיה ונקברו תחלה קודם פטירת ר' ולההוא עלמא הוא דקאמר והאי דאמר הכי דלא לימרו מילתא הואי בהו ועד האידנא זכותא דר' הוא דאהניא להו פי' נזקק להודיע שימותו וישרתוהו שם דלא לימרו בני העולם כיון שלא זכו להתעסק בו מילתא דאיסורא הואי בהו והאי דלא שכיבי בשני דר' זכותא דר' אהניא להו:

תתהפך כחומר חותם. כמו החומר אשר ביד היוצר מתהפכת צורתם. חותם לשון זכר ונקבה שהוא החותם של הבורא להיות כבתחלה ויתיצבו כמו שהיו לבושים:

קורדקייא. ג'אפיניש בלעז:

לא נבהת. לא נבוש לשבת כאבל בין החתנים:

לא גבהית. ואהיה כחתן בין האבלים כדאיתא בפ' כל היד:

חיוורין חפיתין. לבנים מגוהצין מלשון חף אנכי דמתרגמינן שזיגתאי אנא ותרגום ורחצת קרבו ירושלמי ותשזיג:

אלבשוני ברגסי. לשון לעז הוא מכנסים שלי:

צפראי אמרין. אנשי צפרי ששם נפטר:

אודיק לון בר קפרא. השקיף עליהן:

מצוקים ואראלים. צדיקים ומלאכים כדכתיב כי לה' מצוקי ארץ:

ואשרוניה תמני עשרי כנישין. הושיבו שמנה עשרה מושבות ומעמדות ושמא הטעם הוא משום דחיה בצפרי שבע עשרה שנה ולי"ח נפטר:

ואחתוניה לבית שערים. הורידוהו לבית שערים דצפרי יושבת בראש ההר כצפור כדאיתא בפ"ק דמגלה:

ותלה לון יומא. המתין להם היום שלא חשכה:

בר מן קצרא. חוץ מן הכובס דכל יומא הוה אתי לגביה כדאיתא התם בפ' הנושא:

ומן גובהן. ומתוכם:

תלת עשרה שנין חשש בשינוי. ובפ' הפועלים קביל עליה תליסר שנין שית בצמירתא ושבע בצפדינא:

לא מתה חיה. לא מתה שום יולדת בשעת לדתה:

מינכס. ממטו ליה לשחיטה:

איך אנשמת. היאך נתרפאת:

ממה שעשו זקני בתירא לזקני. הילל הזקן:

דשדון גרמון מנשיאותא ומנוניה. בפסחים פ' ואלו דברים אמרינן שהיו נשיאים ובשביל שראו להילל הזקן שהיה גדול בתורה ועלה אצלן מבבל עזבו נשיאותן ומינוהו נשיא עליהן:

דהוא מן יהודה ואנא מן בנימין. דרב הונא היה ראש גולה בבבל בזמן רבי ושאל רבי לר' חייא מה אני בשעיר והשיב לו הרי צרתך בבבל כדאיתא בפ' כהן משיח:

ואנא בנימין. מצד האב מצד אמי אני מיהודה ובפ' אע"פ אמרינן דמשפטיה בן אביטל שהיתה אשתו של דוד קא אתי:

נתכרכמו פניו דר'. נצטער ונתבייש על שבא כדאמרן לעיל שאמר לו הרי צרתך בבבל:

ארונו בא. שנפטר בבבל וליתא כדלקמן שלאחר שמתו ר' ור' חייא ובניו הוא שנפטר אלא ששנה דבריו מפני השלום:

אי לכם חיות שבארץ ישראל. יולדות שעד עכשו ר' מקבל יסורין על כל בני דורו וכתיב ובחבורתו נרפא לנו:

חמייה גו בני. ראהו בתוך בית המרחץ ולא קם מפני ר' ישמעאל ואע"ג דבבית המרחץ פטור כדאיתא בפ"ק דקידושין מ"מ הידור מיהת בעי ליה למעבד:

אהן דאת מתני שבתיה. זהו שאתה מספר שבחו בתמיה':

ייעול עלי. יבא עלי קללה וקיצר וכינה:

דאין סחית לא וכו'. אפילו כשהייתי רוחץ עצמי לא הייתי מרגיש: אשגרית עיני בכל ספר תלים אגדה. שלא אשכח מדרש תהלים:

בגין סכנתא. שהיה מתבודד ומשקיף בעיון כל כך ויפול באחת הפחתים:

חד גרדי. אורג אחד:

וחכים את ליה. ואתה מכירו. תרגום ירושלמי הכר נא חכים כען:

למחמי ר' חייא רבא. בפ' הפועלים גרסינן ריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן כי מטא למערתיה דר' חייא איעלמא מיניה וכו':

ריבץ תורה וכו'. מפ' לה בפ' הפועלים כי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא א"ל ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי קא מינצת דחס ושלום אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי וא"ל ר' חייא לר' חנינא בהדי דידי קא מינצת דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל מאי עבידנא אזילנא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי וציידנא טביי ואכילנא בשרייהו ליתמי ואריכנא מגילתא וכתיבנא חמשה חומשי תורה וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי ומתנינא שתא ינוקי שיתא סדרי משנה ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי ועבדי לה לתורה שלא תשתכח מישראל והיינו דאמר ר' כמה גדולים מעשה חייא וא"ל ר' ישמעאל ברבי יוסי ואפילו ממר. א"ל אין, א"ל ואפילו מאבא א"ל חס ושלום לא תהא כזאת בישראל ופירש"י ז"ל ריבץ תורה לשון המרביץ שדהו משקה, ור' חנינא בר חמא שאמר ר' עליו ישב בראש, שדינא כיתנא זורע אני זרעוני פשתן, שדינא משליך אני, וגדילנא נישבי קולע אני חוטין ממנו לעשות רשתות ומכמורות נישבי כמו אין פורשין נישבין לשון שבי. וציידנא טבי ואני צד צביים, ואריכנא מגלתא ומתקן אני העורות לעשותן קלפים, וסליקנא למתא למקום שאין מלמדי תינוקות, לחמשה ינוקי לכל אחד ספרו, ומתנינא על פה המשניות והברייתות שיתא סדרי משנה, לשיתא ינוקי. אקרו אהדדי למדו זה את זה מקראו, ואתנו אהדדי למדו זה את זה סדרו לא תהא כזאת לא תאמר כזאת בישראל ע"כ:

דהוה גלי. דר' חייא מבבל הוה כדאיתא במס' סוכה חזרה ונשתכחה עלו ר' חייא ובניו ויסדוה:

את הוה גלי למילף. ללמוד:

והוא גלה ללמד. שמיום שגלה יכניה והחרש והמסגר עמו היתה ישיבה קבועה בבבל:

כד דמך רב הונא ריש גלותא. בבבל נפטר והוא אותו שאמרנו למעלה שהשיב עליו ר' חייא לר' הרי צרתך בבבל:

אסקוניה להכא. העלוהו כאן לארץ ישראל:

דהוא מן דידהון. שגם הוא מבבל כמו ר' חייא:

אנא עליל מיהב ליה. בגמ' דילן פ' אלו מגלחין מפ' טעמא אמר להו רב חגי אנא מעיילנא ליה דאוקימתיה לתלמודאי כי הוינא בר תמני סרי שנין ולא חזי לי קרי ומשמע לי קמיה וידעי בעובדיה דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילי ויתיב עלה ארבעין תעניתא ופי' רש"י ז"ל ומשמע לי קמיה שמשתי לפניו ולמדתי ממנו, איתהפיכא לה רצועה דתפילי ולא היו נוייהן לבר:

עילא את בעי דאת גבר סב. עלילה אתה מבקש שאתה זקן ואם תמות תזכה לישב אצלן:

יהבון משיחתא ברגלי. תנו חוט של משיחה ברגלי שאם אבעת ואצעק אתון גרשין לי בחבל:

תלת דנין. מריבין ומדיינין שלא היו רוצין לקבל לרב הונא אצלם:

יהודה וחזקיה. בני ר' חייא הוו כדאיתא בס"פ הבא על יבמתו:

ואין עוד. ראוי לישב אצלך. ומשמע הכא דרב הונא ריש גלותא נפטר אחר ר' חייא ובניו וה"נ משמע בפ' ואלו מגלחין וכתבו בתוספות והקשה הרב דמשמע בירושלמי שמת רב הונא קודם ר' חייא דא"ל ר' חייא לר' ארונו בא והכא משמע שר' חייא קודם רב הונא מת ונ"ל דרב הונא אחר הוה ואותו שבימי ר' חייא אין זה רב הונא תלמידו של רב ומיהו קשה דבירושלמי קאמר בעובדא דהכא רב הונא ריש גלותא ולפי הענין של הירושלמי משמע דזקפיה ר' חגי לארוניה דרב הונא כדי שלא יהא יושב אצל הצדיקים והכי איתא בפ' ר"ח דרב הונא ריש גלותא הוא ע"כ. ויותר נכון לומר דרב הונא דלעיל הוא דהא ריש גלותא קאמר לעיל וה"נ אמרינן הכא, אלא ששינה ר' חייא דבריו מפני השלום:

תלה עינוי מסתכלא. לראות אי זה דבר:

איתאמר ליה אפיך אפיך. נאמר לו לר' חגי בת קול לומר נוס נוס מכאן שלא יזיקוך תרגום וסיסרא נס ברגליו אפך:

נפיש לרב הונא. התרחק וצמצם עצמך והרבה לו מקום לרב הונא שיעור שיוכל לשבת בו שישב אצלך כיון שבא לכאן דלאו אורח ארעא להחזירו ולא קביל עלוי מותיב. לא קבל עליו רב חגי להושיבו שם הארון של רב הונא כדרך הארונות אלא בזקיפה כדאיתא בגמ' דילן:

והיה רב חגי. בן שמנים שנה ונכפלו לו שנותיו. ובגמ' דילן הכי איתא עייליה הוה גני יהודה מימינה דאבוה וחזקיה משמאליה אמר ליה יהודה לחזקיה קום מדוכתיך דלאו אורח ארעא דקאי רב הונא בהדי דקם קם בהדיה עמודא דנורא וחזייה רב חגי ואיבעית וזקפיה לארוניה ונפק ואתא והאי דלא איענש משום דזקפיה לארוניה דרב הונא. ופי' רש"י ז"ל הוה גני בקבר איבעת נבעת ונפחד זקפיה לארונא דרב הונא לקמיה עמודא דנורא דלא ליזקיה, והאי דלא מיענשי דבי ריש גלותא שהן צוו לרב חגי שיכניס ארונו לשם משום דזקיף לארוניה שלא הושיבו דרך כבוד ביניהן שאלמלי הניחו כדרכו היו נענשין. אית דגרסי והאי דלא איענש רב חגי משום דזקיף ארונו ע"כ:

יעקב כל הן דהו מהו מנכי. כל היכא שיהא נקבר מה היה חסר, כן תגין עליו זכותו במצרים כמו בארץ ישראל:

דברים בגב. כמו בגו והכי אית בגמ' דילן בס"פ בתרא דכתובות ופי' רש"י ז"ל יש כאן דברים מסותרים וצריך לתת להם לב:

לעס עליה. על ארץ ישראל אבל אינו נותן בארץ אחרת:

רבותינו שבגולה הפסידו. בתמיהה:

מחליד הקב"ה לפניהם את הארץ. והיינו גלגול שמתגלגלין העצמות עד ארץ ישראל וחיים שם:

אפילו כגון ירבעם בן נבט וחבריו. בתמיהה:

גפרית ומלח שריפה כל ארצה. לקמיה מפ' לה:

מה הן שאל להן וכו'. מהו התשובה של גפרית ומלח זה שאל לזה וזה לזה:

ולא שמעינן כלום. מה השיבו בני המדרש:

מאי כדון. כמו מאי הוה עלה מהו עכשו המסקנא:

ומסיק כיון שנשרפה ארץ ישראל נחתם בזה גזרת המוסר כדכתיב והגביר ברית לרבים שבוע אחד למלכים שהיה להם מרות ורבנות והגביר המוסר עליהם עד שבוע והיינו שבע שנים ושם באתם נצבים נמי כתיב לעברך בברית ה' אלקיך א"נ דאלה דברי הברית הכתוב בסוף התוכחות מקרא נדרש לפניו ולאחריו הוא וקאי נמי אתוכחות דאתם נצבים ואתי שפיר דיש לו פרשה וסתומה:

כותיים שבה. כותיים שהושיב בה סנחריב כדכתיב במלכים:

מטליות מטליות. חתיכות חתיכות כמו מטליות דשלש על שלש דמס' שבת:

יש בידו שתים. שתי עונשין:

ריגליה דבר נשא וכו'. רגליו של אדם ערבון שלו להעמידו שם בכל מקום אשר הוא מבוקש:

ויפול שם. ולא כתיב וימת בתוך ביתו אלא שנפילתו גזורה שם:

תרין אסקריבטורי. בלשון לעז הוא סופרים וכן כתוב בספר מלכים ובכתובות פ' הנושא גרסינן איסקריטורי:

אמר מלה ויהבון בחללא. אמר שלמה שם ונתן אותם במקום ששמו חללא ובגמ' דילן פ' החליל גרסינן שדרינהו למחוזא דלוז:

ונסתון מן תמן. ולקחן משם מלאך המות:

אתא גחיך לקבליה. היה משחק כנגדו:

מאן יהיב ליה אילין להן דאישתלחית מיסבונין. מי יתן לי אלו למקום אשר שולחתי לקחתם:

אידמיך תמן. שם בח"ל:

והא איכא ימא דחמץ. פירכא היא ואמאי לא תני ליה וחמץ א"י היא ולא כבשה עזרא והכי משמע במס' דמאי בפרק המקבל:

דקולטינוס. מלך רומא הוה:

והקוה נהרות ועשאו. ואינו קדום כשאר ימים ולהכי לא תני ליה:

עולה להר ישימון ומוצא כמין כברה. ומשום דאיירי לעיל בים טבריה קאמר לה ובפ' במה מדליקין לגמ' דילן גריס לה הכי א"ר חייא הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים וזו היא בארה של מרים ופי' רש"י ז"ל כמין כברה סלע עגול ועשוי ככברה, זהו בארה של מרים שהיה מתגלגל עם ישראל במדבר בזכותה של מרים דכתיב ותמת שם מרים וסמיך ליה ולא היה מים לעדה ע"כ:

היא מכוונא וכו'. היא מכוונת כנגד הפתח האמצעי של בית הכנסת הישנה של סרונגין שם מקום או שם משפחה:

הוו מטיילין באסרטין. כמו סרטיא דמס' שבת ופרש"י ז"ל מסלה ההולכת מעיר לעיר ובלשון יון קורין איסטרטא:

הברסים. ובערוך גריס ליה בדל'ת ומפ' בגמ' ברייא ופי' בערוך כגון גלופקרין שמכסין את המטות ונראה כמאן דגריס ליה ברי'ש והענין הוא כדאיתא במדרש ר' תנחומא פטשיהן אלו ברקים הנתונין על יריכותיהן ובלשון לעז בראקי והן מכנסים וברסים וברקים ובראיי הכל אחד אלא שמשתנה הלעז לפי המקומות:

ברדסים. מפ' בגמ' דולמא ובלשון ערב קרוי בורנוס ובלשון יון קוראין לכסות דו$למא:

דלמטיקון. מפ' בגמ' קובלין ומעפוריין קובלין פי' בערוך יש אומרים בלפ"ז קאפא ונראה שהוא כסות של ראש ובלשון יון קופולא, ומעפוריין תרגום ויתחפש באפר על עיניו וכריך במעפורייא ופי' בערוך בגד צמר שמתעטפין בו בארץ פלשתים, ויש אומרים סודר שמעטף בו ראשו וכשמגלח מניחו על ברכיו שיפול שם שערו ע"כ. והנכון שהוא סודר שנוהגין בארץ ישמעאל להניחו על הצואר ושני קצותיו תלויין לימין ולשמאל וקרוי שיידי ועשוי להסיר העפר מעל הלבוש ולכך קרוי מעפורת וגם של ספרים קרוי כן שעשוי להסיר השער והזוהמא:

ומנעלות הפינון. מפ' בגמ' דרדסין ובערך פנון פי' עדולדין עשויין מפסולת צמר ובלעז פידולי ופיסולת צמר קרוי בלעז פיינון וכל אלו אע"פ שלא היה מצוי הפשתן באותו הזמן כדאיתא בגמ' מכל מקום הני חשיבי ואיכא חשדא בהו דילמא תפרן הגוי בכלאים ולכך לא ילבשם עד שיבדוק:

וממדינת הים. בגמ' מפ' לה:

מנעל של זרב. בערוך גריס ליה בדל'ת של זרד ופי' מנעלים של עור שמגיעין עד הירך ובגמ' משמע דגרסינן זרב בבי'ת וכן גריס ר"י ז"ל ורבנו שמשון ז"ל ופירשו לשון חימום מלשון בעת יזרבו נצמתו כלומר מנעל העשוי לחמום הרגל ועושין מנעלים כפולים שקורין בלעז פאנטופוי ובין שול'א לשול'א מניחין מוכין או צמר ותופרין השול"א בפשתן ואשמעינן דאין חוששין שמא נותנים ביניהם צמר ומותרין ע"כ. והרמב"ם ז"ל פי' לשון טלאי דבשביל שאין לו עקב שקורין טאלון נותנין שם חתיכת בגד כדי שלא תוזק הרגל וקאמר דאם אותה הרכבה דכלאים שרי וטעמא דעור הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף ואינו נכון והראב"ד ז"ל כתב בהשגות א"א כמדומה לי שזה כתב פי' על מנעל של זרב השנוי במשנה ואינו נראה מן הגמ' דאמרינן התם מנעל של זרב אית אחרין דזרבין עמרא מן לגו כלומר ואין חוששין לאותן מקומות שהן מיעוט והוא אסור הוא מפני שתופרין אותו בפשתן מבחוץ ומבפנים תפור הצמר וזורבין כמו תופרין ע"כ. ודברי ר"י והראב"ד ז"ל אחד הן ואמת. וזרב לשון צרב וזי'ן וצד'י מתחלפין מלשון ונצרבו בה כל פנים לשון רגיעת בשר אינקוג'ימיינטו בלע' שעשוי קמטים קמטים ויזורבו כשמתמעטין המעיינות הנהרות מתקטנים הנהרות המכזבים באותה שעה נצמתו כאילו לא היה נהר מעולם מפני שאין זחילתן ממים נובעין, והפאנטופו הצמר או הפשתן או המוכין הנתון בתוכו קמוט ותחוב בתוכו בכח ולכך קרוי מנעל של זרב דהיינו צרב:

דרדסין. פיאליש בלעז:

מה חוף הים. של ארץ ישראל:

ומדינת הים. דהיינו חוצה לארץ דכל חוצה לארץ קרוי מדינת הים כדאיתא בגיטין פ"ק וכל ח"ל אין צריך בדיקה אפי' לא הויא חוף הים. צור וקסרין הוו חוצה לארץ וחוף הים:

עכשו שהפשתה מצוייה בכל מקום צריכין בדיקה. וכת' רבנו שמשון ז"ל ולפי זה צריך ליזהר כשאדם נותן בגדי צמר לאומן לתפור שלא יתפור בחוטי פשתן מנויה וגם המלבושים הניקחין מן הגוים או שניתנו לישראל במתנה ויש לסמוך להתיר לפי שבמקומנו הקנבם בזול מן הפשתן וטוב לאומן לתפור בו לפי שהוא חזק ואין ניתק החוט בשעת התפירה ואפי' המנעלים העשויין מבפנים בלבדים צריכין בדיקה שלא יהו תפורין בפשתן ע"כ. והרשב"א ז"ל כ' ונראה שמותר לתת לחייט ישראל חוטי קנבום אע"פ שחשיד לתפור בגדיו בפשתן אלא שיש כדי להחמיר מפני שיש בו טורח בתפירת הקנבום יותר משל פשתים ואפשר שמפני טרחו הוא מחליף ובודאי אסור לומ' לו לתפור בחוטי קנבוס שלו ע"כ. וכתב בעל מגיד משנה בפ"ח דמאכלות אסורות וראיתי עכשו שנהגו בהרבה מקומות לסמוך בזה אף על חייט גוי שקונה חוטי קנבוס לתפור בינו לבין עצמו ואפשר שכיון שיש היכר בין של קנבום לשל פשתן מירתת ולא אתי לחלופי דהא מרע אומנותיה ונתפש עליו ולא אמרו לחוש אלא בדבר שאי אפשר לעמוד עליו ע"י בדיקת האש דשל פשתן כבה מיד ושל קנבוס הולך ונשרף מתירא הוא להחליף ע"כ. ונ"ל שהסימן דועכו כפשתן כבו ועל זה הרב סומכין ופשט הנה כן והלכה רפופה היא והלך אחר המנהג:

אית אתרין דזרבין עמרא מן לגו. ואותן המקומות אסורין מפני שתופרין המנעל בפשתן ומבפנים מניחין הצמר או הפשתן בין שול'א לשול'א ואע"פ שאין כאן שוע טווי ונוז לבדים מדרבנן אסירי וכאן מחמת כח דריסת הרגל מתאחין זו בזו וזו בזו ומתלבדין ומתני' דשריא היינו משום דאין חוששין לאותן המקומות שהן מיעוט:

דיימר לבר ראשון. כך שם הרצען שלו:

מסאניה בכיתן. דלפעמים נותנין בתוכן אנפלאות של צמר והוי מחובר ומהודק צמר ופשתן ואסור כדלקמן:

פסיקיא דעמר. חגורה של צמר תרגום ותחת חגורה נקפה אתר דהוו אסרן פסיקיא:

דו שנץ גרמיה והיא לחתא לה. כשהוא חוגר עצמו ומהדק מתניו החגורה התחתונה מתרפה ויורדת:

שנץ' מלשון שנץ של סנדל כיסא בתר שנציה והן הרצועות שסוגרין ופותחין הכיס. ורבנו שמשון ז"ל פסק כר' זעירא ומכאן אני אומר דפיף שקורין אוריליו בלעז שמניחין במכנסים אם המכנסים מפשתן אסור לשום בו פיף מצמר וכן בהפך דהא לא שרינן הכא שתי חגורות אלא משום טעמ' כד דו שנץ גרמיה היא נחתא לה והכא אדרבה כדי לסדק המכנסים לגוף הוא. ועוד ראיה דאמרינן לקמן דמודי ר' אילא בהן דילבש דרדסין דעמר על גבי דרדסין דכיתן דהוא אסור די לא שלח עילאה לא שלח תתאה אלמא כיון דמהודק מאד אסור וכ"ש שהוא תחוב תוך הנרתק:

בגין דר' זעירא דר' זעירא אמר אסור. בתמיה וכי אתם שואלים לי משום דר' זעירא קא אסר אי איהו אסר ואנא שרינא:

דרדסין. אנפלאות שקורין פיאליש בלעז:

דאי לא שלח עילאה. שאם אינו פושט העליון אין יכולין לחלוץ התחתון והוי יחדו ואסור אבל לחפור המנעל בפשתן ולנעול אנפלאות של צמר מותר שחוט התפירה מובלעת בדופני המנעל ובפרט בזמננו זה וכן נהגו כל העולם עכשו:

גו גולתא. מצנפת הראש והוא של צמר:

חכים לרב הונא. אתה מכיר לרב הונא:

אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג וכו'. הכא משמ' בהדיא דנוז פירושו ארוג ודלא כפירוש ר"ת דיבמות ודפר' האשה דמס' נדה והתם פליגי אמוראי רב אשי אמר דפי' שעטנז או שוע או טווי או נוז כל חד לחודיה סגיא ומר זוטרא פליג דכלהו בעי' כי היכי דמחייב וכתו' בספרים והילכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא וכת' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דאינו מלשון הגמ' אלא פסק משם גאון וכן מצינו במס' ברכות כמה והילכתא דאינו מעיקר הנוסחאות אבל כל המפרשים הראשונים והאחרונים גרסי ליה ולפי סברת מר זוטרא נ"ל לפ' מתני' הכי אין אסור משום כלאים ללקות עליו אלא טווי על גב שוע כל מין לעצמו שוע קארדדו בלעז על שם שבניפוץ מחליקו תרגום חלק שעיע, וטווי כל א' לעצמו וארוגים שניהם ביחד דוקא ולא תני במתני' שוע מכיון דתני טווי דאין טווי בלא שוע והיינו בזמן שאין החוט של כל א' שזור אלא יחידי הוא דבעי' אריג וטעמא דמילת' דכשאין לחוט קיום דאינו שזור בעינן אריגה אבל כשהחוט של צמר וכן של פשתים שזור סגי בקשורין יחד דכך שזורין כל א' לעצמו וקשורים יחד כמו כל א' יחידי וארוגין יחד והיינו דאמרי' דמקמי ציצית מידחי כלאים דמשום קשר העליון שמקושר הצמר אצל הפשתן מידחי וטעמ' משום דחוטי ציצית שזורין הם כדאית' בסיפרי וגמר לה מתכלת דמשכן בג"ש:

נוז. לשון עיקום ובאריג' איכא עיקום שהחוטין של השתי חציין יורדין למטה וחציין עולין למעלה ואח"כ חוזרין העליונים למטה והתחתונים למעלה וכן לעולם כנ"ל והראב"ד ז"ל כתב בפי' ת"כ וז"ל מיהו היכא דהוו שוע טווי חד חד לחודיה וקטר להו בהדי הדדי מדאורייתא אסיר והא מילתא גמרי' לה מדאיצטריך רחמנא למישרי כלאים בציצית והתם ליכא חיבור לא בשועם ולא בטווייתן אלא בנוזם בלבד דהיינו הקשר וטעמא משום דציצית עשה ודחי לא תעשה שרי הא בעלמא הוה אסיר מן התורה ש"מ שהקשור חמור יותר מן האריג ע"כ, ואינן מתחוירין גם דברי הרמב"ן ז"ל בפרשת קדושים נוטין לומר דלא בעינן אריגה גבי כלאים והאיסור הוא מטעם יחדו דשתי תכיפות הן חיבור ובמתני' לא משמע הכי ובמה שפי' אתי שפיר:

נלוז. מפ' לת"ק דנוז דתנן היינו נלוז וכך היה שונה במשנתנו שוע טווי ונלוז והלמ"ד חסרה כמו הוי"ו בטווי שאין כאן אלא הטי"ת ונלוז לשון עיקום כמו תועבת ה' נלוז מטה ומעקם דרכיו ונלוזים במעגלותם שהוא כופל עקשים אשר ארחותיהם עקשים וגו' פתלתולים ומעוקשים כי האריג השתי מעוקם הוי בכל עת שעובר בו הערב שעולה ויורד והקשר יש בו עיקום:

ומליז הוא את אביו שבשמים עליו. מטה מדות ה' מדרכי רחמיו למדת הדין עליו כענין שנאמר ועם עקש תתפתל:

הלבדים. פיילטרוש בלעז והם עושין אותן באופן זה שמנפצין הנמר היטב ושוטחין על גבי קרקע ונותנין מים חמין בו ומכין בו עד שמתאחז כמו בגד וכן מוך על מוך עד השיעור שרוצין ואין כאן אלא שוע לבד וקאמר דאם ניפצו בו צמר ופשתן כאחד ועשו לבד אסור והיינו מדברי סופרים ובגמ' אפרש יותר ולשון לבד לשון אחיזה ודיבוק זה בזה מענין לבוד ותר' ירוש' מחזיק באזני כלב דלאביד באודנוי דכלבא:

פיף של צמר בשל פשתן. פי' בערוך צלצול של צמר והוא אותו שקורין אוריליו בלעז שעושין בשפת הבגד לקיומו וקרוי פיף בחילוף פ"א בכ"ף כיף נהרא וקאמר דאם השתי של פשתן אין עושין הפיף מצמר דכשבאין לארוג הערב ואפי' הוא מקנבוס אסור משום דכשנותנין הערב דקנבוס אפשר שלא יחזרו זה לצד זה ויהיו מורכבים זה בזה והוי נוז ובגמ' מפ' דהכא אפי' אינן טווין שניהם יחד ולא שועים יחד נמי אסור מטעם דארוגים הם יחד דהיינו נוז:

משיחות של ארגמן. של צמר צבוע ארגמן:

אסורות. לחגור אם נתונות מחלוק של פשתן:

מפני שהוא מולל עד שלא קושר. מפ' בגמ' דבמתני' שנינו שע ושנינו טווי כלו' טווין שניהם יחד ומשמ' דטווי לחוד קאמ' ונ"ל דהיינו הך בבא דמשיחות של ארגמן והיינו שמעביר המשיחה שקורין לינייא בנקבים של חלוק הפשתן וכשהוא מעביר מולל הפשתן בארגמן והארגמן בפשתן דהיינו דמשתפשף ומתחברי' ומתדבקין נימין של הארגמן בפשתן והוה ליה טווה קודם הקשירה שקושר שני קצות המשיחה יחד:

מולל. לשון מלילות שמשפשפן ביד ונטוין ומלשון המלל דהיינו שכופף החייט שפת הבגד כדי לתפור וכן ימולל ויבש כשמתיבשין העלין מתכוונין ומתעקמין ונטוין כמו טווי והיינו טווי לחודיה דאמרינן בגמ'.

לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן. שלא יעשה אדם חגורה כגון רצועה של עור שמשיחות של פשתן בראשה האחד ומשיחות של צמר בראשה האחר וכשחוגר מתניו קושר שני ראשיה של צמר ושל פשתן יחד. לשון אחר סרט אריג חלול ומשימין בתוכו רצועות כדי שיהא חזק והסרט של צמר הוא אסור לתתו בשנצים של הבגד של פשתן לחגור בו מתניו והא נמי משום שפשוף הוא והוי טווי לחודיה:

אותות הגרדים והכובסין. דרך האורגים והכובסים לעשות אות בבגד כדי שיהא כל א' מכיר את שלו ואם היתה אות של צמר בפשתן או פשתן בצמר ה"ז אסור אע"פ שאינו חשוב אצלו:

ניתני שע וכו'. וניתני שע לחודיה דאסור דהיינו בבא דלבדים ולא ניתני טווי היינו בבא דמשיחות של ארגמן שפירשתי במשנתנו ומשני דהוינן אמרין דטווי לחודיה שרי כיון דתנינן אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג ומשמע דתרויהו כי הדדי הוא דאסור אבל טווי לחודיה שרי ואפילו מדרבנן קמ"ל מתני' בבא דמשיחות:

ה"ג מתני' לא אמרה כן אין אסור וכו'. ול"ג אלא הכא אלא בהנך בבי ופי' מי לא תנן אין אסור והוינא טעי דטווי לחודיה נוז לחודיה שרי מדרבנן דיותר חיבור הוי שע לחודיה מטווי נחודיה או נוז לחודיה:

וניתני שעט ולא ניתני נז. וניתני שע לחודיה כגון בבא דלבדיה וטווי לחודיה כגון בבא דמשיחות ולא ניתני נז דהיינו עיקום דהיינו בבא דפיף:

ומשני דהוינא אמר דשרי דכל חד לחודיה הוי דהטרב קנבוס הוא קמ"ל מפני שהן חוזרין באריג ומטעם החזרה יתרככו זה על גב זה:

וניתני טנז. דהיינו בבא דטווי לחודיה דהיינו משיחות ובבא דנוז דהיינו פיף:

ולא ניתני שע. דהיינו בבא דלבדים. ודע דרש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל סוברין דהך סוגיא מדאורייתא הוא דתנו לה שכתב רש"י ז"ל בפרשת קדושים דלבדים אסורין מן התורה והרמב"ן ז"ל אין סובר כן:

כגון אילין טרסייא. אנו הטרסיים יש מפרשים הם הגרדיים כי ההיא דע"ז רבן של טרסיים אני. וי"מ היינו סיפא לא יקשור סרט וכו':

דהוא מכפת ביה. שחוגר ענמו בה במשיחה ומתוך שנכנסין ויוצאין המשיחות בשנצים של החלוק משתפשף הפשתן במשיחה ונטוה במשיחה ואסור:

ומאן דתני מותרות. היינו שאינו חוגר עצמו בה:

וכד הוא שנץ גרמיה. כשחוגר עצמו באזורו המשיחה יורדת ואינה מהודקת. שנץ לשון חגורה שדרך המלבוש שעושה שנצים כשחוגר עצמו:

התוכף תכיפה א'. שתחב המחט וכן חוט פשתן בבגד של צמר פעם א':

אינם חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. אם נטמא זה לא נטמא זה ואם הזה על זה לא נטהר זה:

ואינו נוקה בה משום כלאים. ומפ' בפ"ק דיבמות דנפקא לן מדכתיב יחדו דמשמע עד שיחברם יחד יפה:

והשומטה בשבת. ע"מ לחזור ולתפור:

פטור. כיון דלא הוי חיבור לא הוי קורע דקרוע וכגוריד הוא:

עשה ב' ראשים לצד א'. מפ' בגמ' בקושר מכאן ומכאן כגון שקשור סחוט בסופו כדרך החייטין והעביר את המחט פעם א' והעביר עכשיו את המחט פעם שנית ונמצאו ב' ראשי המחט בצד א' וקשר שם ב' ראשים יחד סמוך לבגד דבענין אחר אינו מתקיים:

עד שישליש. עד שיכניס ויוציא ויחזור ויכניס וטעמא מפ' בגמ':

מצטרפין לכלאים. אם חתיכת בגד צמר מחוברת לשק וחתיכת בגד פשתן מחוברת לקופה וחברן יחד בשתי תכיפות מצטרפין אע"פ שהן מחוברין לשני כלים ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אלא דמצטרפי דהוו כמו דיסקיא דדרכן להיות מחוברין שניהם:

רב חנינא. גרסינן ובקי במקרא היה וא"ל ר' ינאי צא ועסוק במלאכתך ולא תעשה מלאכה אחרת ולעשות אוקמתות על המשניות ובפ' אע"פ גרסינן כה"ג יתיב רב חנינא קרא קמיה דר' ינאי וקאמר הלכה כר' אלעזר בן עזריה א"ל פוק קרא קראיך לברא ופי' רש"י ז"ל קרא בקי במקראות היה:

עד יחות כל סיערה. כי תנן דשתי חכיפית חיבור היינו עד שיורד כל אורך החוט מהצד האחר כדרך התופרים אבל אם מקצתו של חוט מבחוץ אפילו תכף ב' תכיפות לא הוי חיבור:

עד ייחות ויסוק. וכי קפדי הכא שצריך שיוריד כל אורך החוט ויחזור ויעלנו כולו והא לא קפיד אלא כיון ששני ראשין קשורין חיבור מקרי וכן גבי ציצית אע"ג שעולה ויורד חיבור מיקרי:

ותו פריך והתנינן ר' יהודה אומר עד שישליש וכי ר' יהודה מקפיד איחות ויסוק ויחות והא לא קתני אלא עד שישליש מ"מ ומדר' יהודה נשמע לת"ק:

חוט שהשחילו למחט. לשון הורדה כדאיתא בריש משילין דאיכא דתני משחילין לשון השמטה והורדה ואם תחב המחט בבגד והוריד חוט לתוכה אפילו קשור החוט ב' קצותיו יחד שלא ישמט מן המחט אינו חיבור אלא כשהוריד החוט תוך הבגד דהחוט חיבור לבגד ואינו חיבור למחט:

בקשור מכאן. אמתני' קאי דתנן ב' ראשיה לצד א' וכפרישית במתני':

הממתיח צדדיו. צידי התפירה שנפרדו ומתח ראשי החוט להדק ולחבר החתיכות וזו היא תפירתו וחייב משום תופר ולדברי ר' יונה ור' יוסי אפילו נוגעים לא סגי אם לא שקשר שם שלא ישמטו ויפרדו החתיכות ואי הכי תרתי איכא:

משום קושר. דקשר של קיימא הוא כמו קשר של ספנין וה"נ כיון דקשר מכאן ומכאן מה צריך לשתי תפירות הא הוי בקשר יחדו:

דתנינן תמן. במס' שבת בריש האורג:

שלשה חוטין בתחלה. כשמתחיל עכשו לארוג אינו מתקיים אי לא ארג ג' חוטין של ערב אבל אם כבר התחיל לארוג מערב שבת ואפילו ב' חוטין ותו לא ובשבת ארג עוד א' להשלמו לשלשה חייב דומיא דמכה בפטיש:

כר' אליעזר. בתמיה דהא שמותי הוא:

פחות מכאן מסתתר הוא. דבשנים מסתר הוא אבל התם לא מסתר אלא שמתקיים יותר בשלשה ובשנים סגי:

לא שנו אלא שק. דהרבה פעמים אדוקים שק וקופה ואין עומדין ליחלק אבל סל של קנים שאין דרך לחברו אם חברו לא הוי חיבור:

אהלים אין בהן משום כלאים. דאי הוי האהל ארוג מפשתן ואהל שני מצמר מותר לתפור קצותם זה עם זה א"נ חצי אהל מפשתן וחצי אהל מצמר ותפר זה עם זה מותר לשבת בצלו כדתנן בפ' כלאי הכרם כלאי בגדים מותרין בכל דבר ואינם אסורין אלא מללבוש:

הוא לבוש מאנין דעמר ובריה לבוש מאנין דכיתן. וחיבר מאנין דעמר שעליו עם מאנין דכיתן שעל בנו בשתי תכיפות ואח"כ חגר האב והבן חגורה של צמר שלא יחלקו זה מזה הא לאו הכי פשיטא ליה דלא הוי חיבור דודאי יפרדו זה מזה ולא דמי לשק וקופה:

ואהן כו נשוך. וזה כהוא נשוך חשבת ליה בתמיה ודאי יקרעו החגורה ויפרדו זה מזה ופשיטא דפטור:

כו. כהוא כמו דו דהוא:

דרדסין. אנפלאות כלומר אונפלי של צמר ברגל זה ואונפלי של פשתים ברגל זה ומיבעיא ליה אי הוי חיבור לפי שהרגלים נפרדין זה מזה או דילמא גופו מחבר להו:

ואהן כו נשוך. ודאי דלא הוי חיבור ודריי לאב ובנו ומסיק לא צורכא דא אלא היו בראשו וכו':

פיצעיות. פצעים וחבורות:

סיפלנית. איספלנית והיא רטייה שעושין מחלב ושעוה וכמון ומנהג שנותנין אותה על מטלית של בגד וממרחים אותה על המכה:

דמרטוט. של סמרטוע חתיכת בגד בלוי והיא מלה מורכבת צמר מרטוט צמר ממורט שמורט מן הבגד השער הדק של הבגד והוא נוי של בגד מלשון המורט הכנף ונתן איספלנית דעמר על מכה א' ואיספלנית בסמרטוט דכיתן על מכה אחרת והיו מחוברין הסמרטוטין זה לזה בשתי תכיפות ואף על זה מתיר ר' יוסי דלאו נשוך הוא ומכאן אני למד דסמרטוט א' על מכה א' אם הסמרטוט של כלאים אסור דדמי לבחמה מפני החמה כמו ביצה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל:

הדרן עלך אין אסור וסליקא לה מסכת כלאים בס"ד