ממקום היוקר למקום הזול. שהוליכן ממקום למקום אחר לפדותן שם:

פודהו כשער מקומו. כשער מקום שהוא שם בשעת פדייה ובגמרא מפרש דדוקא דיעבד ואפילו ממקום הזול לפדותן במקום היוקר אסור לכתחלה דגזרינן הא אטו הא:

השבח לשני. מה ששוין בעיר יותר ההוא למ"ש הוא ומה שהוציא עליהן להביאן לעיר ישלם מביתו:

פודין מ"ש כשער הזול. סאה של פירות מעשר כשבא לפדותה בכסף אין לשערה כפי מה שירויח החנווני אלא כפי מה שיקחנה מן הגננים דדרך חנוני ליקח בזול דהיינו לעולם בין בשעת הזול בין בשעת היוקר ותניא בתוספתא הפורט דינר כסף למ"ש כמות שהחנווני לוקח ולא כמות שהוא מוכר פי' כשבא לפרוט הסלע על פרוטות ולוקח אגודות ירק יחלל סך אגודות על סך פרוטות וסך האגודות היינו מה שהחנווני לוקח מן הגננים ולא כדרך שהוא מוכר:

כמות שהשלחני פורט. כשבא לחלל מעות כסף או פרוטות על סלע וכשהשולחני מחליף הסלע לפרוטות או למעות נקרא פורט ואז מקבל הפרוטות כשער בית המטבע ח' באיסר או ששה באיסר וכשרוצה להחליפן בסלעים לאנשים דרך לתת מעה פחות לפורטים וכשמקבל הסלע נקרא מצרף לשון צירוף שחלקים רבים מקבץ בידו לחלק א', וקתני הכא דאדם שיש לו מעות ממ"ש שיעור סלע ובא לחלל המעות בסלע מונה מעות בסלע כמו שהשולחני לוקחן לעצמו דהיינו כשלוקחן מבית המטבע לפרוט ולא כמו שמוכרן והכי תניא בתוספתא המצרף דינר זהב למ"ש כמות שהשלחני פורט ולא כמות שהוא מצרף:

אין פודין מ"ש אכסרה. בשומא בלא מדה ולא משקל:

פירות שהרקיבו או מעות שהחלידו. שאומדים כמה כורים יש בכרי הזה דתניא בתוספתא אין פודין מ"ש אכסרא כיצד היו לו פירות מרקיבין ומעות מחלידין לא יאמר כמה אדם רוצה ליתן בצבור זה וכמה אדם רוצה ליתן בכרי זה אלא אומר כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע כמה אדם רוצה ליקח לו מעות בדינר. ופי' ר"י ז"ל אומר כמה מעות חלודות אדם רוצה ליקח בסלע ומחלל עליהן פירות ששוין סלע מאחר שאמרו לו כי אלו המעות שוין סלע וכן כמה פירות נרקבים אדם לוקח בסלע:

נפדה ע"פ אחד. על פי שומת לוקח א' בקי:

על פי ג'. מפ' בגמ' ע"פ ג' לקוחות דהיינו סוחרים בקיאים במקח וממכר:

יין שהקרים שהתחיל להחמיץ:

מעות שהחלידו שהעלו חלודה ונשתנו מראיהם:

המוליך. דיעבד אין לכתחלה לא מדלא תני מוליכין פירות ממקום למקום והיינו כשמוליכן לפדותן שם אבל אם הוליכן להעלותן ואח"כ נמלך לפדותן אין כאן איסור כלל וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד אין מוליכין פירות מעשר ממקום למקום לפדותן שם והמוליך ממקום היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר פודה כשער מקום הפדייה ע"כ:

ובפירות מ"ש. שהם עצמן מ"ש דקנו מקומן הלכך לא יזיזם ממקומם בלא פדייה:

אבל בפירות טבולין למ"ש. כיון דלא הוו מ"ש בעיניה לא קנו מקומן:

פירין הכא. במקומו של ר' יונה:

בביתניאן. שם מקום:

קבע מעשרא דהכא. של מקום היוקר בפירות של טבל של ביתניאן והיה קורא שם על אלו של ביתניאן ומקום הזול היה:

בין ביוקר והוזלו. שפדאן ביוקר ונודע לו שהוזלו כשפדאן בין שפדאן בזול ונודע לו שהוקרו מה שפדה פדוי. והשתא מפ' לה ואזיל:

ניחא ביוקר והוזלו. שנתן ריוח למעשר:

אלא בזול והוקרו מ"ט. כלומר ונודע לו שהוקרו:

ומשני שנייא היא שהוא יכול להערים עליו ולפוטרו מן החומש. דכל הפודה מ"ש שלו מוסיף חומש כדתנן לקמן והיה יכול להערים ולפטור עצמו מן החומש כדתנן לקמן מערימין על מ"ש וכו' ויעלה החומש שהוסיף בשביל מה שפיחת מן היוקר לכך הקילו:

ה"ג אבא חילפאי בן קירוייא אומר בד"א בודאי אבל בדמאי בין מן היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר פודה אותם בזול. והכי איתא בתוספתא המוליך פירות מ"ש ממקום היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר פודה אותן כשער מקומו א"ר חילפאי בן קירוייא בד"א בשל ודאי אבל בשל דמאי פודין אותן כשער הזול ע"כ. וטעמא דדמאי דרבנן הקילו אף מן הזול למקום היוקר:

שאינו יכול להחזירם למקומם למקום הזול. שהיו שם מקודם לא אטרחוה רבנן הלכך פודהו בזול:

הוקרו במקומן. הראשון כשער שהוקרו הכא והתם:

אין תימר. משום טעמא דלא אטרחוה לא מהני ואפילו הוה מוליכן שם הרי הוקרו אבל אין תימר דהרי נראו שעה א' לימכר בזול הא נראו ותו לא פקע:

נקלווסייא. מין תמרים חשובין בארץ ישראל וברומי היו ביוקר והיו להן של דמאי ופדו אותם ברומי כשער זול של ארץ ישראל, ופסק הרמב"ם ז"ל סוף פ"ד לקולא וז"ל ואם היו דמאי פודין אותן כשער הזול הואיל ונראו לימכר בזול. ע"כ:

ה"ג משתכר הוא אדם עד שקל ר' יהודה אומר משתכר הוא אדם עד רביעית כסף כן היא הגירסא, והכי איתא בתוספתא והכי פירושא משום דתנן במתני' פודהו כשער מקומו ואינו יכול לדחות אשמועינן השתא דיכול להשתכר עד שקל בשני אלפים כיצד כשבא לפדות תבואה או פירות שוין מעות שני אלפים יכול להשתכר ולפדות פירות שוין שקל יותר בכלל השני אלפים בענין שנותן לפדיון שני אלפים על שני אלפים ושקל ור' יהודה אומר עד רביעית כסף דהיינו ג' מעין כדאיתא בפ"ב:

דינרא הכא בתרין אלפין. מעין של דינר זהב נותנין בו שני אלפים ואילו בארבאל נותנין עליו שני אלפים ולקן הרי שלהעלותו כאן מתייקר הלקן שהיא מטבע קטנה וכן אם הוא רוצה ליתן כיס של חמשים ריבו לחמרים להעלותו למקום אחר נוטלין א' לשני אלפים א"כ יכול לתת כאן לחמשים ריבו ושני אלפים תבואה חמשים ריבו מעות ותו לא:

חמשים ריבו. ת"ק אלף ריבו עשרת אלפים:

אלא לשם חולין. פי' בתוספתא כדי שלא לפגום את המעשר והיינו מפני שדמי המעשר פחותין מדמי חולין שאין לאכלו אלא בפדייה לכך צריך שיאמר כמה שוין פירות חולין אלא שלא לפוגמו כן נ"ל. ובספר המצות כתב וטעם הדבר מפני שנראה כמכר וחליפין והרי אמרו אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו:

אפילו כן. אפילו שהכל יודעין בו שהוא מ"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד:

מן האגרו על השמותית. אגרו מין חטים שגרגיריהן גסין שקורין זרעי בלשון ערבי. תרגום גלי אגורא. שמותית הוא שחמותית בפרק הספינה רושו בלשון לע"ז. תרגום וכל חום שחום. הכא משמע דאינו אסור לפדות פירות על פירות כשהוא ממין על מינו ואפילו כשהוא מן היפה על הרע. וקשה דלעיל שמעינן איפכא ובפ' הזהב נמי אמרינן פירא אפירא לא מחללינן וכתב הראב"ד ז"ל דמה שלא הקפידו כאן על מינו אינו אלא בדמאי אבל בודאי פירות בפירות פשיטא דאסור. וטעם ההקפדה הזו לפי שהתורה אמרה חלל על כסף והוא מחלל על פירות דכשמחלל חטים על חטים לא יראה שיצא מ"ש לחולין בפדיון פירות אלא יאמרו הן הן הראשונים ע"כ:

למלכות. לאנטונינוס שהיה שומר משפטי התורה ולומד תורה עם ר' כדאיתא בפ"ק דע"ז:

על כל עוקץ ועוקץ. לכל א' לצד עוקצו ולא היה עושה א' על עשרה ללמדו כמה קשה בעיניו להתפיס קדושת מ"ש מפרי לפרי ובקישואין היה מדקדק דאפשר דא' תמצא מרה ואינו מועיל דתנן התורם קישות ונמצאת מרה יחזור ויתרום:

ראה אותן כאילו הן חתוכות. קצות העוקצין ופודה אותן:

שלימות ואת אמרת חתוכות. בתמיה דודאי למלכות שולח אותם שלימות:

ע"י זה וע"י זה נמכר ביוקר. כיון שהיו שלימות כשבא לפדות העוקצין פודה אותן יותר משאם היו חתוכות:

נסתון בר קפרא. כמו נסבתון לקח אותם בר קפרא:

מקרטט קומוי. כרת אותם בפניהם לשנים:

א"ל. עתה שהוא פוסק לשנים הוא טוב שהרי שרף שלו יוצא ונפסד ואינו נשמר:

מלה מקרטטא ולא טבא. לשון בעיא הוא דיש לדקדק בדבר כי מה שדקדק ר' שהיה מניח מ"ש על העוקץ ואינו כורתו דוקא משום דנפסד אבל דבר שאפילו כורתין אינו נפסד מי נימא דצריך לדקדק שלא יפסקוהו כדי שיעלו בדמיו קצת דהא משתמר כשהוא שלם:

עד שלשים ושלשה בשווי ק'. ריב"ל ס"ל דבזמננו יכולין לפדותו בפחות מדמיו אבל אין פוחתין מפדיונו אלא עד שוה ק' בל"ג שני שלישים פחות ולית ליה הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אלא עד ל"ג בשוויו ופחות מכאן לאו פדיון:

חצי פרוטה. דיש מטבע פחות מפרוטה כדאיתא פ"ק דקידושין ולא מצינו בתורה מטבע פחות מפרוטה:

כמה זימנין עללי קומי ר' יוחנן וריש לקיש. כמה פעמים נכנסתי למדרשו של ר' יוחנן וריש לקיש והיו דנים למי שבא לפניו על ענין פדיון מעשר ושמעתי אומרים לו צא ושלם מעות כי האי תנא דסבר דדוקא בשער הזול משערין בלקיחת החנווני דהוי לוקחין ממקום שהחנווני לוקח. אבל בשער היוקר דהכל לוקחין מן החנווני משערין כמו שהחנווני מוכר והתימא על הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ד כסתם משנתנו דקי"ל בכל דוכתי מעשה רב. ועוד דר' יוחנן הוא דפסק הלכה כסתם משנה והוא גופיה חולק על משנתנו:

עד כדון דבר מרובה. שהיו לו פרוטות רבות החמירו עליו שלא יחליף הפרוטות אלא כדרך שהשולחני פורט בבית המטבע:

היה דבר מועט. ואין בו שיעור סלע למיחש שמפסיד מ"ש מהו שיניח אותם הפרוטות מועטות כדרך שהשלחני מבליען א' ושתים בכל סלע כשהוא מצרף ומסיק דלעולם אמרו:

חותל. של תמרים כדאיתא בפ' חבית שובר אדם חותלות של תמרים והוא כלי שעושין אותו מחריות של דקל וממלאין אותו תמרים:

לנגרי. שהיה בקי:

לחטוניא. שם אדם בקי בשער החטים:

א"ל כשוייהן. שלא היה יודע השער:

על פי השוטין. דעל פי א' דתנן היינו בקי:

כמה בר נש בעי בטיהרא בתקופת תמוז. לבתר דבלנא מסיק לזורייה מייתי פריטין וכו'. משום דתנן במתני' כשער הזול בא לפרש מהו שער הזול אדם המוכר חטים שעומד עליהם בגורן למכרן בתקופת תמוז בצהרים שהשמש בגבורתו אחר שהיום חם כל כך שכבר הכובס או הבלן מעלה בגדים שסחט ועצר מן המים ושטחן לשמש ומעלן שכבר נתנגבו שאז השמש מכה על הראש לשרפו וכל אדם שבא ויתן לו איזה ריוח יתננו ולא יעכבנו מחמת הצער כאותו השער יביא מעות ויפדה מ"ש. תרגום צהרים טיהרא:

לזורייהו. בגדים של עיצורו כדאמרינן בפ"ר ישמעאל זיירא רב פפא שרי. ופירושו גוי העוצר חרצנים:

בערובתא. בע"ש:

בפתי רמשא. סמוך לחשכה לפנות ערב, ובא לקנות מן הנשים פירות בזמן שהנשים לכבוד השבת מקלעות שערן שסורקות ראשיהן שאז נותנין אותו בזול בשביל השעה כאותו שער מביא מעות ויפדנו:

ומעביר עליהן. דוחק עצמו ומטה עצמו מדרכו לעבור אצל נשות הפלאחין לקנות מהן פירות כאדם שדוחק עצמו לחזר כל כך והולך בכל מקומות עד שמוצא מי מוכר פירות בזול:

עד שיכמושו. שיהיו הירקות כמושות ואז הן בזול ומהכא ילפינן למימרות של מעלה דבעינן למיעבד הכי כדי שיהא שער של מ"ש זול:

דלא טב שיתא מנוי. אינו שוה שש מנים:

ר' יונה בעי. ביקש לפ' כן מימרא דר' יוחנן דלא מקלינן אלא בא' חשוד וה"ק ואפילו א' מהן גוי ושנים ישראלים שאינם בעלים ואפילו א' בעל המעשר ושנים ישראלים שאינם בעלים אבל שניהם גוים או שניהם בעלים או א' גוי וא' בעל לא מהני:

ודילמא לא איתאמרת אלא לצדדין. הך שמעתתא, ובפ"ק דסנהדרין מפרש דבעינן שיהו ג' לקוחות. ופי' רש"י ז"ל שהן בקיאין בשומא שהן חנוונין. וכן הסכימו התוספות ז"ל שם כדבריו:

בעל הבית אומר בסלע. בעל הבית הפודה מעשר שני שלו:

שהוא מוסיף חומש. דכתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו חמישיתו וגו'. וגרסינן בפרק הזהב דהיינו הוא וחומשו חמשה וזה חומשא מלבר אבל אחר שבא לפדותו אין מוסיף חומש:

שמוסיף על הקרן. ואף על גב דבעל הבית בעי למיתב טפי דחומש של סלע הוי דינר ודינר הוי כ"ד איסרין כדאמרינן בפרק קמא דקידושין. בגמרא מפרש לה:

בין שניתן לו במתנה. בגמ' מפרש לה:

ואין חומשו של זה מרובה על תוספתו. בתמיה, כדפרישית במתני' דחומשא עדיף:

שיכול להערים. כדתנן לקמן משו"ה לא חשו אתוספת חומשו. ובערכין פר' המקדיש משני לה בגוונא אחרינא דכיון דחומש רווחא דבעל הבית קרנא תפרוק שפיר חומש לא איכפת לן, ופי' רש"י ז"ל גבי מ"ש חומש רווחא דבעל הבית הוא שהרי בין קרן בין חומש הכל שלו והוא יאכל הכל בירושלם ואין לנו בו אלא מצות פדייה שלא יאכלנו בגבולין בלא פדיון ועיקר פדייתו בקרן היא. ואף על גב דבצרי דמיה לא איכפת לן שהרי ביתרון דמיו אין נהנה אלא הוא עכ"ל:

שאין בקרנו שוה פרוטה. בפרק הזהב מייתי לה מקרא דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למ"ש שאין בו שוה פרוטה. ומפ' לה ר' סימאי דאין בו הוא ששנינו דאין מוסיף חומש ובגמ' דילן לא אמרינן הכי אלא דאין לו תקנה לפדותו:

שאין בחומשו שוה פרוטה. עד שיהא שוויו ד' פרוטות כדי שיהא ראוי לתוספת חומש דפרוטה דמיעוטא דכתיב בהאי קרא דבעינן שוה פרוטה אחומש הוא דקאי ומשמע בפ' הזהב דכי האי לישנא קי"ל דפריך עלה ממתני' דתנן חמש פרוטות הן ליתני חומש מעשר בפרוטה ומשני בקרנא קא מיירי בחומשא לא קא מיירי ומוקי ההוא סתם מתני' כר' יוחנן וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ה:

והתנינן חמש פרוטות הן. משנה היא בפ' הזהב:

ושבע על דעתיה דר' יוחנן. חמש דמתני' ואידך דקסבר דחומשו של מ"ש בפרוטה ואידך הא דר' אבהו בשם ר' יוחנן אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה. ובפ"ק דקידושין איתא להך מימרא, והתם גרסינן לה משמיה דר' אסי א"ר מני וכבר כתבתי שתירצו הקושיא הראשונה דבקרנא קא מיירי בחומשא לא קא מיירי ואידך נמי נוכל לתרצה דכיון דקנין דקרקע מקידושי אשה ילפינן כדאיתא בקידושין פ"ק כשם שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה כך אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה וקידושי אשה דכסף הוא דגמרינן קיחה קיחה וא"כ הא אשמעינן דכסף דעפרון פרוטה הוי ותו לא צריך. ובפ' הזהב בירושלמי מוקמינן להני אמוראי כתנאי:

שאין דמיו ידועין. שלא היה יודע אם יש בו ד' פרוטות בענין שבחומשו יש בו פרוטה ולהכי קאמר דיו דאע"ג דבקרנו אית ביה פרוטה כיון דבחומשו ליכא לא קא חשיב ודיו בכך ולא אמרינן ימתין עד שיצרפנו עם אחר:

סלע של מ"ש. שכבר התפיס הסלע לפדיון מעשר ואפ"ה יכול להתפיס עד ספק ה' פרוטות כדמפ' ואזיל דאי אפשר שלא יהיו שם חולין כל שהן, דאי אפשר לאדם לצמצם את מעותיו ולא תימא דכיון דהקדישו מעיקרא למ"ש הוקדש דהא אמרינן בסמוך מ"ש שפדאו יותר על דמיו לא נתפס כלומר ויכול ליהנות אח"כ מהתוספת:

מצוי להיות מרבה בהקדשו. דאין לו בלבו שיהיו לאכלן בירושלם הילכך מקדיש ליה בלב שלם ובכוונה מה שאין כן במ"ש. ולענין נדרים וחרמין והקדשות בעינן פיו ולבו שוין כדאמרי' בשבועות פ"ג:

לכשיבדוק. כלומר ואין לחוש לזה דסתמא כל אדם מצוי להרבות בהקדשו:

כמ"ד אינו כנכסיו. ר"מ ס"ל הכי בפ' האיש מקדש דמעשר ממון גבוה הוא לדידיה אתי שפיר דאינו שלו כדי להעלות בדמיו ולהתפיס דאין כאן אלא דעת רחמנא ורחמנא אמר פודין כשער הזול, מה שאין כן בהקדש דאיהו הוא דאקדשיה וטובת הנאה שלו:

הרי זה פדוי. כדמפ' טעמא דהקדש יש לו תובעין דגזברין תובעין את החומש וליכא למיחש לפשיעותא:

הרי זה אינו פדוי. דחיישינן לפשיעותא ובפ' הזהב פליגי בה תנאי:

אין מתנה כמכר. בס"פ יש בכור. ולדידיה אע"ג דאינו נמכר מצי ליתנו במתנה ולדידיה כיון דאינה חוזרת ביובל כבעל ראשון דמי הילכך ה"נ נותן חומש דכבעל ראשון דמי, ולמ"ד כמכר יוצאה ביובל אין מוסיף חומש דכי היכי דאינו נמכר אינו ניתן ולא זכי ביה ולא דיליה הוא. ודבעל ראשון הוי ויהיב חומש כבעל ראשון:

בפירות שהן טבולין למעשר. וקסבר מתנות שלא הורמו לאו כהורמו דמיין וכל זמן שלא הורם לאו ממון גבוה הוי דאין שם מעשר עליו:

מוסיף עליו חומש. לקמן פ' כרם רבעי תנינן לה והתם תני בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה ובודאי דגמר קדש קדש ממעשר דאי לא גמר חומש בנטע רבעי מנא ליה:

אית לך מימר וכו'. במתני' דלקמן:

בפירות שהן טבולין לנטע רבעי. ואין אתה מודי בה נטע רבעי עצמו הוא דקאמר:

ה"נ מעשר גופיה הוי סופך מימר. והא נמי ר"מ היא. ובגמ' דילן אמרינן בפ' האיש מקדש אוקמוה בסמדר דלא חשיב פרי והכא לא אוקמוה הכי ומ"מ הא מודים התם דאיכא סתמא כר' יהודה ואפ"ה מסקינן הילכתא כר"מ במעשר הואיל ותנן בבחירתא כוותיה כדאיתא התם:

מערימין על מ"ש לפדותו בלא חומש. ובגמ' מפ' טעמא:

הילך מעות האלו. במתנה והשתא הוי אחר, דאין מוסיף חומש אלא הבעלים:

ופדה לך. לעצמך בגמ' מפ' דאו פדה לך קאמר דבחדא סגי אם פודה לעצמו אע"פ שפודה במעות בעל הבית. א"נ פדה לך במעות שלך שנתתי לך אינו מוסיף חומש דבעינן הוא ופדיונו משלו. בגמ' נפקא לן מקראי:

ולשפחתו העברים. בגמ' מפ' לה:

ובנו ובתו הגדולים. פליגי בה אמוראי בפ"ק דב"מ איכא מ"ד דגדול גדול ממש ואיכא מ"ד כל שאינו סומך על שלחן אביו זהו גדול:

עבדו ושפחתו הכנענים. דגופן קנוי לו ויד עבד כיד רבו דמי הילכך לא יצא עדיין מתחת רבו ומוסיף חומש. ובתו קטנה ידה כיד אביה דמי דרחמנא אמר וכי ימכור איש וגו' ומעשה ידיה נמי לרבה ובפ' נערה נפקא לן מקראי ובנו קטן היינו טעמא דמציאתו של אביו כדתנן בפ"ק דב"מ. ואשתו לא תני הכא ובפ' חלון תנן לה ובגמ' מפ' לה:

היה עומד בגרן ואין בידו מעות. ורוצה לחלל מעשר שלו ולהערים בפדיונו שנותנו לאיש אחר כדי שלא להתחייב חומש כדלעיל דבעינן הוא ופדיונו משלו:

אומר לחברו. שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא ליפטר מן החומש:

הרי פירות הללו. של מ"ש:

נתונין לך במתנה. ומכיון שקנאן זה במתנה נעשה הראשון נכרי אצלם ויכול לפדותן בלא חומש:

וחוזר ואומר הרי פירות שני שלך יהו מחוללין על מעות שיש לי בבית. ויקנה המעשר הזה את המעות ויצא לחולין. והא דנקט אין בידו מעות היינו דאם יש בידו שם בגורן לא היה אומר התנא לעשות כן אלא המעות הללו היה מוסר לחברו ומקנה אותן לו במשיכה וחברו זה פודה את המעשר דהכי עדיף טפי שאינה נראית הערמה כל כך להפטר מן החומש והכי איתא בפ' הזהב:

שכתוב בו ברכה. וכשבא הברכה יש זול והיינו לפדות בלא חומש:

צא ופדה לי. ולא נתן לו מעות במתנה:

שלוחו הוא. ומוסיף חומש:

צא ופדה לך. שלו הן והא המעשר דידיה הוי ואמרינן בסמוך דבדמים ומעשר דידיה הוא דחייב רחמנא חומש ואמאי תני הילך המעות האלו דמשמע דנותנן במתנה דמשו"ה בעינן בנו ובתו הגדולים:

כשא"ל פדה לי משלך או פדה לך משלי. ומתני' תרתי קתני מעות הללו במתנה והמעשר שלי או פדה לך המעשר והמעות שלי ואין צריך ליתן המעות במתנה וברייתא דמייתי בפ' התקבל דלא תני התם אלא חד גוונא הא לכם מעות הללו ופדו בהן מ"ש מיירי דלא נתן להן הפירות אלא המעות ומשו"ה בעי לאוכוחי התם דקטן זוכה לאחרים דכיון דהפירות לבעל הבית ולא נתן לו אלא המעות הוי כזוכה לאחרים דאין כאן זכייה לעצמו כיון שאין לו בפירות כלום כן נ"ל וכן דעת רבנו שמשון ז"ל:

הוא ופדיונו. המעשר והדמים שפודין בו:

חמישיתו יוסף עליו. מדכתיב מעשרו וחמישיתו משמע כי היכי דחומש שלו הדמים של הפדיון הן שלו:

במה אנן קיימין. הך שפחה עבריה היכי דמיא אם בגדולה זכתה בסימנין ומאי בעיא גביה הרי היא יוצאה בסימנין כדנפקא לן מקראי פ"ק דקידושין:

ואם בקטנה. דלא הביאה שתי שערות עדיין כלום הקטן זוכה לאחרים ואע"ג דמתני' דזכי לנפשיה הוי מ"מ מרי דהך תלמודא ר' יוחנן הוא ומקראי מוכחינן אליביה דאפילו לדידיה נמי לא זכי דהא אמרינן בריש האיש מקדש איש זוכה ואין הקטן זוכה:

כמ"ד הקטן תורם. ר' יהודה סבר הכי פ"ק דתרומות תרומתו תרומה וכיון דכשר לתרום כשר לעשר וכשר לפדות. וברייתא דתניא בת"כ דממעט קטן מפדייה דדרשינן יגאל איש ולא קטן אתיא כרבנן דפליגי אדר' יהודה:

ה"ג א"ל ר' יוסי ואפילו כמ"ד אין הקטן תורם הקטן זוכה. והכי איתא בפר' חלון בירושלמי וה"פ דאפילו תימא רבנן גבי זכות מודו דזוכה והיינו כשיש לו דעת אגוז וצרור דהוא נוטלן ומצניען כדמפרש לקמיה:

המוצא בידו כמוצא באשפה. ששוטה בעלמא הוא:

גזלו גזל מפני דרכי שלום. כדתנן בהניזקין אבל אין מוציאין בידו בדיינין:

מצניען ומחזירן לאחר זמן. כשתובעין אותן ממנו:

גזלו גזל גמור. דמוצא אותו בדיינין מן התורה והגוזלו פסול לעדות ועובר בלאו:

ואינו זוכה לאחרים. דזכות מטעם שליחות הוי ואין שליחות לקטן:

כך הוא זוכה לאחרים. מדאורייתא ולדברי רב הונא אתיא שפיר מתני' דזוכה לאחרים מדאורייתא:

אין מתנת קטן מתנה. דכתיב וכי יתן איש פרט לקטן דאין נשבעין על נתינתו. ובפ' הגוזל קמא מסיק אין לי כשנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוים כדאיתא התם. אלו הן סברות דבני בבל דהיינו רב נחמן בר יעקב ורב הונא דכולהו מודו דקטן זוכה לעצמו וגזלו גזל גמור מן התורה ולא פליגי אלא לזכות לאחרים. אבל לדברי חכמים דהכא דארץ ישראל ומאן נינהו דפליגי על חכמי בבל היינו ר' יהודה בן פזי ור' יעקב ור' אבהו אליבא דר' יוחנן דכולהו מודו דאינו זוכה לאחרים קשיא דהיאך מתיישבת משנתנו:

אין גזלו. מחוור להוציאו בדיינין מן התורה עד שיביא שתי שערות:

הדא דתימר. דזוכה לעצמו להוציא ממנו בדין דזכה מדרבנן אבל לענין קרבן שבועה אם גזלו לקטן ונשבעו לו פטורין מקרבן שבועה דאין נשבעין על טענת קטן וה"ה דאינו זוכה לאחרים והיינו דמסיק ברם כרבנין דהכא מאי. כלומר קשיא. ובפ' התקבל נמי משמע דפליגי אי זוכה לאחרים מדאורייתא או לא אבל דזוכה לנפשיה מדאורייתא כולהו מודו וכן כתבו שם התוספות:

לעצמו לא יזכה. מן התורה:

דכתיב אל רעהו. דמשמע דנותן ומקבל שניהם גדולים:

הפעוטות. משנה היא בפ' הניזקין:

במטלטלין. אם מכר מטלטלין דאילו קרקעות בעינן בקי בטיב משא ומתן או בן עשרים כדאיתא בפ' מי שמת ומפ' בפ' הניזקין עד כמה כבר שית כבר שבע ומפ' טעמא משום כדי חייו דאי לאו זביניה זביני לא מזבני להו מזוני ולא זבני מיניה. והכא נמי רצו לזכות בו שיזכה במעות מ"ש:

בשיטת אפיוטות. הוא דלא פלוג רבנן בזכיותיו ואפילו דאית ליה אב:

והא תנינן. בפ' חלון:

אבל אין מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים. אלמא דקטן כי אית ליה אב אינו זוכה וקשיא אמתני' ומוקי ליה דההיא בקטן שאין בו דעת כגון צרור ונוטלו אגוז וזורקו:

תמן תנינן. בפ' השואל בב"מ:

ושלחה. לו המשאיל ביד עבדו ביד שלוחו של משאיל כדתנן התם חייב באונסיו השואל:

שהעבד זוכה מרבו לאחר. דחשבינן דעבדו של משאיל זוכה לשואל הילכך כי נאנסה ברשות שואל נאנסה ובמתני' אמרינן דעבד כיד רבו דמי כדתנן הכא:

בעבד עברי. דאין גופו קנוי אבל עבד כנעני יד עבד כיד רבו דמי ולא יצתה מרשות משאיל לעולם:

בא"ל פתח לה והיא באה. וכיון דא"ל כן הוא קבלה עליה מכי יצתה מן הבית:

הנהיגה. א"ל השואל למשאיל הנהג אותה לי:

המשיכה. המשך אותה לי חייב אם מתה דברשותיה קיימא ואף על גב דלא אתא לידיה והכי אמרינן בגמרא דילן דכי אמר לו השואל למשאיל הכישה במקל והיא תבא ומתה דחייב:

אבל אין מזכה. העירוב שיזכו בו לאחרים:

לית הדא אמרה. שאין העבד זוכה מרבו לאחר דלא נפיק מרשותיה וקשיא למתני' דהשואל:

כר"מ דאמר יד עבד כיד רבו דמי. מתני' דחלון ודפירקין כר"מ דאמר בפ"ק דקידושין בכסף ע"י אחרים ולא ע"י עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו ורבנן פליגי עליה דבכסף אפילו ע"י עצמו דקסברי רבנן יש קנין לעבד בלא רבו:

והא תני אשתו. גבה דההיא דעירוב דתנן ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים וע"י אשתו ואי מוקמת מתני' דעירובין כר"מ דיד עבד כיד רבו והא ר"מ נמי סבר דיד אשה כיד בעלה והיכי מצי מזכה בידה לאחרים והא לא נפיק מידו דבתרווייהו פליגי ר"מ ורבנן בפ"ק דקידושין:

אינה פודה לו מ"ש. כלומר כדין בנו ובתו הגדולים בלא חומש דכיד בעלה דמיא ועדיין חייב להוסיף חומש והיינו כר"מ:

אשתו פודה לו מ"ש. בלא חומש דאין יד אשה כיד בעלה ותרין תנאי אליבא דר"מ והדין תנא דעירובין ודפרקין סבר דר"מ עביד יד עבד כיד רבו הילכך אין מזכה ע"י עבדו ושפחתו הכנענים ולא עביד יד אשה כיד בעלה הילכך מצי מזכה על ידה וכר"ש בן אלעזר אליבא דר"מ ובגמ' דילן פ"ק דקידושין אוקימנא דת"ק דהך ברייתא ר' יהודה היא דאמר מעשר ממון הדיוט הוי והכא במעשר דנפל לה מבי נשא עסקינן וכיון דממון הדיוט הוי חיילא עליה תקנתא דרבנן דהוי פירות לבעל וכיון דבזוזי דבעל פרקא בעי חומש ור"מ דפליג עליה ואמר דפודה לטעמיה דאמר מעשר ממון גבוה הוי הילכך אינו כשאר נכסים למקנייה בעל כתקנתא דתקון רבנן בו פירות לבעלה הילכך לא זכי ביה וכי פרקה ליה בזוזי דבעל לאו מעשרו הוא דזוזי דחד ומעשר דחד:

עושין כן במעות. שהיה נותן לו המעות במתנה ואומר לו פדה לי משלך כדלעיל אלא שהיו נוטלין המעות ובורחין:

עושין כן בפירות. כדקתני במתני' ואוכלין הפירות חוץ לחומה כשהבעל היה פודה אותן ונמצא בעל הבית קרח מכאן ומכאן:

מזכה לו א' מעשרה בקרקע. שיהו המעות והפירות בבית ואגב קרקעו משליטו בפירות והן נקנין לו באגב ואע"ג דאינן צבורין שם כדאיתא פ"ק דקידושין הילכך הוו להו פירות דאחר ומעות דבעל ואין מוסיף חומש ובזה היה תיקון העולם דלא היו יוצאין הפירות והמעות מיד הבעל:

וא' מעשרה בקרקע. לא דייק אלא כלומר דבר מועט:

א"ל אפרוק לך. א"ל ר' יונה לר' איניא בר סיסיי תרצה שאפדה לך פירותיך בזה הסלע שתתן לי:

אמר אי בעי מינס נסא. א"ל ר' איניא כן ואם תרצה לקחת הסלע קח:

חזר ונסתה מיניה. כלומר פדהו וחזר ר' איניא ולקח הסלע מידו:

וא"ר יונה כדשערית דעתיה דאילו נסתה לא הוה אמר לי כלום. אילו לקחתיה היה מוחל לך לכך החזרתיה לידו ונתתיה לו כשבא ללקחה ממני:

נסתה. נסבתה והבי"ת מובלעת כך פי' בערוך:

משך הימנו מעשר בסלע. ראובן שלקח מחברו שמעון פירות מעשר בשיעור סלע ונותן לו מעות שיתחלל בו קדושתו ושמעון המוכר יוליך המעות לירושלם והא דתנן בריש מכילתין אין מוכרין אותו היינו כשמוכרו לו בפחות מפני טורח הדרך והמוכר אוכל מה שנותנין לו חוץ לחומה כדפרישית התם:

ולא הספיק לפדותו ולא הספיק ראובן הלוקח לתת לו המעות עד שהוקר:

נותן לו סלע. כלומר אין נותן לו אלא סלע לפי שקנאו במשיכה:

משתכר בסלע. מרויח הלוקח כשיעור סלע שנתייקר המעשר:

ומ"ש שלו. והמעשר לא יצא עדיין לחולין וצריך לפדותו כשער של עכשו דהיינו שתי סלעים דקסבר תנא דמתני' דאע"ג דהמוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה דמתני' כר' יהודה דסבר מ"ש ממון הדיוט הוא כדאמרינן בריש מכילתין ובמס' קידושין מיהו המעשר אינו נפדה אלא דוקא בשעת מתן מעות והיינו דתנן ומ"ש שלו כלומר שקדושין עדיין הפירות של מעשר כשיעור סלע דידיה הוא ואוכלו בירושלם דאינו פדוי אלא דוקא בשעת מתן מעות ורשב"ג פליג עלה בגמ'. ובגמ' מפרש אם בא הלוקח לפדות זה החלק של הסלע השני אי מוסיף עליו חומש:

משך הימנו מעשר בשתים והוזל ועמד בסלע. צריך ליתן למוכר שני סלעים שקנאו במשיכה והוא נפדה בשער של עכשו והיינו בסלע א' כדפרישית הילכך נותן לו סלע מדמי חולין ובו נפדה המעשר:

וסלע ממ"ש שלו. והסלע השני נותן לו כשעת משיכה ואפילו הוא של מ"ש ואע"ג דפורע חובו ממעות מ"ש הא פרישית בריש מכילתין שאני הכא דמשעה ראשונה ממעשר היה החוב כלומר קודם המקח היה עומד המוכר בכך שיאכל שתי סלעים בירושלם אם לא הוזל:

היה עם הארץ. המוכר דקי"ל אין מוסרין ודאי לע"ה:

נתן לו מדמיו. אותו הסלע השני נותן לו מן הדמאי אבל לא מן הודאי. מדמיו גרסינן בשקל ותקח מפריו וקרי ליה הכי דמאי שלו אע"ג דחבר ניהו תריץ מה שע"ה הוא למוד לאכול דע"ה אוכלין דמאי דחשובין הם עליו:

הפודה מ"ש ולא קרא שם. לומר הרי זה לפדיון מ"ש:

דיו. אע"פ שלא פירש פדוי הוי: צריך לפרש כדמפרש בגמ' זהו פדיון מ"ש ואם לאו לא יצא מעשר לחולין:

גיטה וקידושיה. או גיטה או קידושיה. ובגמ' מפ' דעסוקין באותו ענין וצריכא דאי תנא מ"ש הוה אמינא בהא קאמר ר' יוסי דאיסור לאו הוי אבל גבי גיטין וקידושין דאיסור כרת הוי אימא מודי ליה לר' יהודה. ואי תנא גיטין וקידושין הוה אמינא בהא קאמר ר' יהודה אבל במעשר שני אימא מודי ליה לר' יוסי צריכא:

משיכתו של מ"ש הוא פדיונו. מיד כשמשכו נתחלל הילכך ברישא כי משך בסלע ועמד בשתים זכה ואין לו לחלל כלל דכי היכי דאין לו למוכר אלא סלע כך נתחלל כל קדושת המעשר כולה ולא נשאר שום שיור ובסיפא נמי כיון שמשך המעשר בשתים נתחלל קדושתו על שתי סלעים ונותן לו שתי סלעים של חולין:

ואין מוסיפין חומש על סלע השנייה. דלא תימא כיון דזכה הלוקח בפירות וזוכה בסלע השנייה על חנם מעשרו קרינן ביה אלא הרי הוא כפודה מעשר של אחרים דהא כבר קנאו בפרעונו:

הוא ופדיונו משלו. והכא מחמת מקח וממכר זכה ביה. ע"כ פירשתי הסוגיא הזו לפום גמ' דהכא ועיינתי שכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות. אבל לפי הנראה בגמ' דילן פי' משנתנו בדרך אחרת ומ"ש שלו דתנן ה"ק מפני שהמעשר שני שלו וליכא למימר ברייתא אחריתי היא דמוכח התם בהדיא דמסתם מתני' קא פריך וה"ג פר' האיש מקדש תא שמע משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר בסלע שמעשר שני שלו. מני אילימא ר"מ אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו ר' יהודה היא והכי מסקנא דשמעתא דהך מתני' ר' יהודה קתני לה דקסבר דמעשר ממון הדיוט הוא וזה לשון רש"י ז"ל משך הימנו איש מחברו, נותן לו סלע וקנה את המעשר שמשעה שמשכו קנאו ולא אמרינן ברשות בעליו אייקר מעשר וצריך לחללו בשתים מפני שמ"ש שלו שהמעשר ממון הדיוט הוא ונקנה במשיכה, ונתן הכסף וקם לו אין הקדש נקנה במשיכה דכתיב ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו ואין שטר ולא חזקה קונין הקרקע שלו ולא משיכה את מטלטליו ע"כ. משמע דפירשו דמתני' רשב"ג היא ומשתכר לגמרי ומחולל הוא מ"ט דמ"ש שלו וקני ליה במשיכה.

ולענין הלכה קי"ל כר"מ דמעשר ממון גבוה הוא הילכך דינו כהקדש ואם משך הימנו מעשר בסלע ולא נתן לו מעות והוקר ועמד על שתים נותן שתים דרחמנא אמר בהקדש ונתן הכסף וקם לו. ואם משך בשתים ולא נתן לו מעות והוזל ועמד על סלע לא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש הילכך נותן שתים, נתפשר בשתים ונתן מעות ולא הספיק למשכו עד שעמד בא' קנה בנתינת הכסף וכל הכסף קדוש ויאכלנו בירושלם. נתפשר בא' ונתן המעות ולא הספיק למשכו עד שעמד בשתים אין חייב ליתן לו יותר דגבי הדיוט במי שפרע קאי והקדש לאו בר קבולי מי שפרע הוא. ומנא אמינא לה דתניא פ"ק דקידושין רשות הגבוה בכסף כיצד וכו' משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים מ"ט ונתן הכסף וקם לו. משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט לא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש פדאו במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט ונתן הכסף וקם לו, פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא מנה מ"ט דהדיוט נמי במי שפרע קאי. היה בירושלם ונתן סלע של מ"ש כדי שיתנו לו פירות אז הכסף הוי הפירות דקדושה נתפסת עליהם ואם משך הפירות במאתים הוי וקם לו ואע"פ שהוזלו מפסיד. משך הפירות במנה ונתיקרו כשלא נתן דמים אעפ"כ אינו נותן אלא מנה דהא מכי משך הדבר שחלה הקדושה בו קנה. נתן מעות ולא משך הפירות והמעות היו סלע והוקר ועמד על שתים אין נותן לו אלא כשער של עכשיו. היו המעות שתים ולא הספיק למשוך הפירות עד שהוזלו ועמדו על סלע נותן לו כשער של עכשיו וכופל לו המדה זו היא תורת אמת. ודברי

כשהפליגו דעתן לעניינות אחרים. כלומר מענין לענין באותו ענין שפסקו מלדבר בקידושין ממש והיו מדברים בדברים אחרים ומיהו היו מדברים בצורכי זווגן כמו כמה נדוניא יש לך כמה שדות יש לך להתפרנס מהן ובהא הוא דפליג ר' יהודה אבל אם עסוקין באותו ענין קידושין הוא ומודי לר' יוסי ואין לפ' שהפסיקו בעניינות אחרים ממש דמנא ידעא דלשם קידושין הוא נותן לה שתתרצה והכי איתא בפ"ק דקידושין והתם איפסיקא הילכתא כר' יוסי:

ר' כר' יוסי ור' נתן כר' יהודה. לקמיה מפ' להו ואזיל ר' חגי מיבעיא ליה אם נאמר דתנאי דגיטין דפרק התקבל דפליגי בפלוגתא דהני תנאי דמתני דהכא:

דתנינן תמן. פ' התקבל:

אי אפשי שתקבל לה. הכי תני לה התם האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה להחזיר לא יחזיר לפיכך אם אמר לו הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה אם רצה להחזיר יחזיר. וה"פ קי"ל התם דהאשה עושה שליח קבלה והאיש עושה שליח הולכה וקתני דאם האשה עשאתו שליח לקבלה הרי הוא כידה ונתגרשה מיד בקבלתו של זה, הילכך אם רצה לחזור לא יחזור לפיכך כיון דאמרן אין יכול לחזור אין לו תקנה לחזור אלא א"כ א"ל הבעל לזה שעשתה שליח לקבלה אי אפשי שתקבל לה להיותך כידה אלא שליח שלי תהא להוליכו לידה וכן פי' רש"י ז"ל וקאמר השתא דהך מתני' ר' דסבר דכל לשונות שבעולם שאומר לשליח קבלה לא פקע ליה עד דאמר אי אפשי כדתניא בברייתא ומשו"ה אין לו תקנה לחזור אלא באי אפשי כדפרישית:

ה"ג אמרה הבא לי גיטי. והלך ואמר לו אשתך אמרה התקבל לי גיטי הוליכו לה או תנהו לה זכה לה התקבל לה אם רצה להחזיר לא יחזיר דברי ר' והכי איתא בירושלמי פרק התקבל. וה"פ אמרה היא לשליח הבא לי גיטי היה שליח הולכה, והוא אמר לבעל אשתך אמרה התקבל לי גיטי והבעל השיב הולך לה או שא"ל תן לה או זכי בשבילה או התקבל לה בכל א' מכל הלשונות הללו כיון דלא אמר לו אי אפשי אם רצה לחזור לא יחזור ואע"ג דשינה משליחות האשה דקסבר הולך כזכי דמי ולקמיה מפ' לה ואזיל:

הוליכו לה או תנהו לה אם רצה להחזיר יחזיר. דקסבר דלא ניחא ליה בשליח קבלה אלא בשליח הולכה וכאי אפשי דמי:

ר' אומר בכולן לא יחזיר. היינו דלעיל אלא לאשמועינן מאן ת"ק ר' והכי איתא בגמ' דילן ומתוך כך כתבו הספרים למעלה דברי רבי:

וקשיא על דר' הולך מדבורו אם רצה לחזור יחזור. היכא דאיהי שוייה שליח הולכה אמאי לא מצי הדר ביה אילו איהו שוייה ואמר הולך גט זה לאשתי מי לא מצי למהדר והתנן בר"פ האומר הולך גט זה לאשתי אם רצה לחזור יחזור והשתא דאמר איהו השליח והוליכו לה והבעל שתק כ"ש דליהדר כל זמן דלא הגיע הגט לידה וכ"ש דהא לא א"ל הילך:

וקשיא על דר' נתן הילך לדבורה. כלומר הילך כמו שאמרה הוא דאשכחן לר' נתן אם רצה להחזיר לא יחזיר דתניא בגמ' דילן בפ' התקבל מודה ר' נתן כי אמרה היא התקבל לי גיטי והוא אמר ג"כ ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והבעל אמר הילך מודי דאם רצה להחזיר לא יחזיר משום דהא מקיים דבורא דידה הא לאו הכי מצי למהדר והכא תני ר' נתן זכי לה התקבל לה אם רצה להחזיר לא יחזיר אע"ג דאיהי אמרה לשליח הבא לי גיטי ואמאי והא לא מקיים דבריה דאיהו עבדיה שליח קבלה ואיהי עבדיה שליח הולכה:

ומשני רב הונא דבההיא ברייתא דקתני הבא לי גיטי גרסינן נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא מתייבמת וברייתא דפליגי בה ר' ור' נתן הכי מתנייא כדאיתא בגמ' דילן התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אמר הוליכו או תנהו לה זכה לה התקבל לה אם רצה להחזיר לא יחזיר דברי ר' ר' נתן אומר וכו' והשתא אתי ר' כר' יוסי דאין צריך לפ' התקבל לה גיטה אלא בהוליכו לה סגי, ור' נתן כר' יהודה דלא סגי אלא באומר ליה זכי לה והתקבל לה:

אמר ליה ואת מה בידך. א"ל ר' יוסי לר' חגי כן נראה בעיני ואת מה דעתך דקא מיבעיא לך:

ומשני כדא"ר זעירא דעסוקין באותו ענין גט הוא ואין צריך לפרש, והכא אפילו בעסוקין בענין פליגי דקסבר ר' הולך כזכי דמי ור' נתן סבר הולך לאו כזכי דמי:

אף לענין מתנה. כגון דאמר לחברו הולך מנה לפלוני מי לימא ר' דכזכי דמי וכי אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו דכיון דמתנה לאו דידיה היא כיון דלא גילה לו לומר זכי בהדיא לא זכי דהא אילו שליח רצה לזכות בה מי זכי בה וכ"ש דלא זכי בה מקבל המתנה דלא מטא לידיה ולא א"ל זכי ואמאי לענין גט סבר רבי דכזכי דמי:

התורה זיכתה אותה בגטה. דבזה מותרת לינשא דהתורה זיכתה לה ואין הבעל נותן לה זכות דהא ניירא בעלמא הוא דיהיב לה אלא גזרת מלך היא ומשו"ה עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה והולך שרי דלא שייך הזכות בלשונו של בעל כדפרישית, מה שאין כן במתנה דאין כאן זכות לו עד שיאמר זכי בה:

ובקש לחזור בו. ואפילו דאמר זכי בה יכול לחזור בו כל זמן דלא מטא לידיה:

והיינו הין צדק. בתמיהה דדרשינן בפרק הזהב הן שלך יהא צדק:

בשעה שאמר הן צדק היה. שלא היה מדבר אחד בפה ואחד בלב אלא בלב שלם וכשאחר כך נמלך שרי והכי אסיקנא בפרק הזהב:

המניח איסר. של חולין במקום מיוחד כדי שלא יוציאנו לצרכיו ובא לחלל עליו קדושת פירות מ"ש כגון שהיה בצפרי שנותנין עשרה תאנים לאיסר והפריש איסר ואוכל תאנים של מ"ש ולא הפריש כל התאנים בציפורי ואמר איסר זה לפדיון אלו דאי הפרישן הא אמרינן לעיל דאם הוקרו ואח"כ הוזלו כיון שפדה פדה אלא באוכל והולך מיירי ואכל ה' תאנים והלך לטבריא שנותנין עשרים תאנים לאיסר דהוי כשיעור פונדיון בציפורי והפונדיון שני איסרין הוא כדאיתא בגמ' וכיון דלא אכל אלא חמשה לא תפיס קדושת מ"ש באיסר כולו אלא בחציו וקמ"ל דשרי לאכול בטבריא עוד עשרה דשוין איסר בצפורי דהא חציו השני השתא הוא דנתפס:

המניח פונדיון. של חולין לחלל עליו קדושת פירות מ"ש ופונדיון חצי מעה הוי דהיינו שני איסרין:

ואכל עליו חציו. כגון בטבריא אכל עשרים תאנים דהיינו חציו והלך לציפורי דאין נותנין פירות בפונדיון אלא עשרים תאנים כמו שנותנים באיסר בטבריא:

והרי הוא יוצא באיסר. כלומר והרי כולו יוצא בשיעור איסר שאכל לא יאמר כיון ששוים פונדיון הרי אכלתי כולו ושוב אין לי רשות לאכול ואשמעינן דאוכל עליו עד פלג כשיעור מה ששוה איסר והיינו דאכתי מצי אכיל עשרה תאנים. וה"נ מיירי שלא התפיס קדושת המ' תאנים על הפונדיון ומשו"ה מצי אכיל והכי תניא בתוספתא זה הכלל עד שלא פדאו מה שהשביח השביח לפי חשבון ומה שפגם פגם לפי חשבון ומשפדהו מה שהשביח השביח לשני ומה שפגם פגם לשני:

המניח איסר של מ"ש. פי' רבנו שמשון ז"ל והעתיקו הרא"ש ז"ל וז"ל המניח איסר מיירי בחבר שראה ע"ה שחלל מ"ש על איסר ומסתמא כמו כן הפריש מעשר ראשון דאמרינן עלה בירושלמי דב"ה כר' אליעזר דאמר הנאמן על השני נאמן על הראשון הילכך כשראהו מחלל פירות מ"ש על איסר ועירבן עם פירותיו תלינן כמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר ואח"כ עירבן נמצא בידו פירות מתוקנין שוין י"א איסרין:

וא' ממאה באיסר. פי' א' ממאה של כל איסר ואיסר של י"א דהיינו י"א פעמים א' ממאה באיסר והוא תשיעית האיסר דט' פעמים י"א הן צ"ט וא' ממאה באיסר דקאמר היינו א' ממאה מלבר דהוא חד מצ"ט מלגו שהרי כיון שהיה לו מעשר שני שוה איסר נמצא שהיה בידו טבל שוה י"א איסרין ותשיעית איסר והפריש מעשרה א' למעשר ראשון ומשוה איסר ותשיעית איסר הפריש תשיעית איסר דבאיסר יש תשע תשיעיות נמצא איסר ותשיעית איסר עשר תשיעיות ומהם הפריש תשיעית למעשר ראשון נשארו שם עשרה איסרין טבולין למ"ש מהן הפריש שוה איסר וחללו על איסר ועירבן עם פירותיו וכן עשה למעשר ראשון הפריש עליו תרומת מעשר ממקום אחר ועירב הפירות עם שאר פירותיו נמצא בידו מתוקנין י"א ותשיעית ואם לוקח חבר מאותו ע"ה אותו ציבור של פירות צריך לתקן אותו דמאי חוץ משוה י"א איסרין ותשיעית איסר שהן בתורת מתוקנין:

ב"ש אומרים הכל עשרה. כלומר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון דאע"פ שרואהו פודה פירות מ"ש שמא לא הפרישן לראשון וצריך החבר להפריש מעשר ראשון:

וב"ה אומרים בודאי אחד עשר. אם ראה החבר שהופרש אותו מעשר שחילל מפירות שהיו ודאי טבל אוכל עליו י"א כדפרישית וכן תשיעית אלא שלא חש להאריך אבל אם בפירות דמאי עושה כן אינו אוכל כי אם עשרה דאין נאמן על הראשון, עכ"ל. והקשה הרא"ש ז"ל ולבי מחסם כיון דתקן ע"ה זה קצת מפירותיו ולכך אנו מאמינין לו דקצת מפירותיו מתוקנין א"כ אותו הכרי שעירבן בו אלו הפירות המתוקנין יהיה כולו בחזקת מתוקן דמה הרויח בתיקון אלו הפירות מועטין וחוזר ומערבן עם הטבל זהו מה שהקשה על פירושו ז"ל ותו ק' לי מה שייך להזכיר ודאי ודמאי בפירות שביד ע"ה ועוד ק' לי דבמתני' קתני אחד ומאה באיסר ולפירושו אחד ממאה של כל האיסרין הוה ליה למיתני ועוד דדחיק אנפשיה לומר מלגב ומלבר ועוד קשה טובא דלדידיה בר קפרא דאמר כמאן לא כת"ק ולא ב"ש ולא ב"ה. לכך נראה שמוכרח אני לפ' פירוש אחר במשנה זו ובקשתי בפי' הרמב"ם ז"ל במשניותיו וראיתי שאינו על דרך הגמ' כלל. ונראה בעיני לפ' משנה זו על דרך הגמ' כן. ע"ה שהניח לבנו חבר איסר של מ"ש וכגון שראה שאביו היה לו כרי טבול למעשר ראשון ומ"ש ושמע לו שאמר קדושת מ"ש של כאן תהא מחוללת על איסר זו ומת או הלך לו ומפ' תנא דידן כמה פירות יהו בכרי שיכול לאכלן החבר וקא תני שיכול לאכול החבר אפילו אם שוין פירות שבכרי י"א איסר יכול לאכלן כולן ואפילו שיעור התרומת מעשר של מעשר ראשון דאסורה לזרים דהויא א' ממאה שבכרי ג"כ יכול לאכול. וטעמא דכיון דתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף כדאיתא פ' אין תורמין נאמר דתרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר וא"כ הוו להו מתוקנים עד י"א איסרין כיצד היה הכרי שוה י"א איסרין ותשיעית איסר והפריש מעשרה א' למעשר ראשון ומשוה איסר ותשיעית איסר הפריש תשיעית איסר דבאיסר יש תשע תשיעיות נמצא איסר ותשיעית איסר עשר תשיעיות מהם הפריש תשיעית איסר למעשר ראשון נשארו שוה עשרה איסרין טבולין למ"ש ומהם הפריש פירות שוין איסר וחללן על איסר נמצא השתא איסר כולו קדוש למ"ש. וקסבר האי תנא דנאמן על השני נאמן על הראשון ואע"ג דלא ראה את אביו אלא שחילל המ"ש של הכרי נאמר דודאי תקנו ג"כ מן המעשר ראשון ואימור שנתן הדמים של מעשר ראשון ללוי כדאיתא לקמן בסוף מכילתין ולקחן מן הלוי:

ואחד ממאה באיסר. כלומר האי דשרינן ליה לחבר האיסר הנוסף דהיינו איסר הי"א דהיינו איסר המחלוקת שבו נחלקו ב"ש וב"ה לא תימא דא' מק' שבכרי דהיינו תרומת מעשר לא שרינן דגם חלק א' ממאה שבכרי שיש בכאן באיסר זה הנוסף דהיינו תרומת מעשר דהיינו כשיעור עשירית איסר יכול לאכול באיסר הנוסף על העשרה נמי שרינן דעכשיו אין כאן אלא י"א איסרין ותו לא כדתנן לקמן וכדתני בר קפרא. וטעמא משום דהא אמרינן דסבר תנא דמתני' דהנאמן לשני נאמן לראשון ומחשבון סכום מ"ש שחילל דהיינו איסר אמרינן סך מעשר ראשון שתיקן ושמא נתן איסר לדמי מעשר ראשון ללוי ואף על גב דהא היה לו לחוש דאין יכול לתת דמים לכל מעשר ראשון שוה איסר לתת עליו איסר דהא אחד ממאה שבכרי באיסר הוי תרומת מעשר ושמא טעה וחשב דסגי בנתינת דמים על אחד ממאה שבכרי באיסר שנתן ומתרץ תנא דלעולם מחזקינן ליה בנאמן ופשיטא דתרם שלא מן המוקף דהא על כרחין אינו נאמן על הראשון כל שכן על תרומתו הילכך מצי אכיל אף אם אין בכרי פירות שוין אלא י"א וכ"ש אם אינו שוה אלא עשרה איסרין ותו לא והך שריותא לתנא קמא הויא בין בודאי בין בדמאי וכדתני בר קפרא. ולהכי תני בר קפרא דאף על גב דקושטא דמילתא י"א ותשיעית איסר הויין דלא אפשר שישארו עשרה שלימים טבולין למעשר שני אלא בהכי אפילו הכי משום דלבית שמאי לא שרי אלא דוקא עשרה קתני בבית הלל י"א דשרו ואף על גב דלא מכוון החשבון כי היכי דשרינן א' מק' דהיינו תרומת מעשר כיון דלא בעיא מוקף הכא נמי אמרינן התשיעית אכלו עכברים או נתנו לאחר. ואף על גב דעתה בכרי אין כאן אלא י"א שרינן ליה ולהכי לא תני בר קפרא אלא י"א ושמואל פריך עלה בגמ':

הכל בעשרה. בין בודאי בין בדמאי אינו אוכל הכרי אלא אם כן אין בו פירות לא שיעור עשרה איסרין ולא יותר דהשתא מוכח דאין שם שיעור פירות אלא שיעור איסר למעשר שני שקרא שם והניח אבל אי הוו שיעור י"א הא איכא הכא פירות טבולין וקסבר נאמן על השני אין נאמן על הראשון:

ב"ה אומרים. בודאי י"א כשהפירות הוו מכינוסו של אביו אז אין חשוד להקדים וכיון שתקנן לשני פשיטא דנאמן על הראשון ואפילו י"א שריין וכדפרישית. אבל בדמאי שידע הבן החבר שלקחן ע"ה אביו מע"ה אחר אע"ג שהפריש מעשר שני וחיללו אי איכא שיעור י"א איסרין אינו אוכלן דאין נאמנות לע"ה ושמא הוטבלו עדיין למעשר ראשון ולא חש על תיקונו דקיל ליה ועוד דדמאי שרי להקדים כדאיתא פרק קמא דדמאי ושמא חשב לתקנו אחר כך ולא הספיק שמת או שהלך לו, כנ"ל:

אוכל עוד איסר. דהיינו חציו שלא נתפס וקרי ליה איסר אלמא דאיסר חצי פונדיון:

לא מצא תניא. איני מבין משנה זו דהיכי עישר המעשר ראשון ונשארו עשרה מתוקנין ממעשר ראשון דאין טבולין אלא למ"ש דהאיסר הנוסף למעשר ראשון שדינן ליה וממתני' משמע דכל העשרה הן טבולים למעשר שני דלהכי נתן איסר שלם למ"ש:

דאין יסב למעשר חד לעשרה. שישארו עשרה שלימים מתוקנין עדיין חסר לעשר העשירית וצריך עישור לתקן הילכך צריך לקחת א' למאה דיש בו עשר עישורין ומהני' למאה כדי שיהו העשרה שלימים, ואם קנה מן הלוי העשירי א"כ לא נשארו טבולין למ"ש אלא ט' וצריך ליקח מן השוק פירות שוין איסר ויותר מעט למה שנופל על העשירי להכשירו:

ואין יסב חדא למאה. כיצד שנטל עשרה למעשר ק' ונשארו מאה שלימים צריך ליקח עוד א' לשהיו מתוקנין המאה ואף אם נטל א' לתיקון מאה עדיין אינן מתוקנין דהא אילו עישרו א' מעשר נשארו צ' והשתא נשארו מאה וצריך ליטול א' יותר וכי נטל א' נשארו ט' ועכשיו כי נטל א' לתשלום החסרון אכתי פש ליה חדא שלא נתקנה הילכך קאמר כסדר הזה בעי על מאה שיטול עשרה ועוד אחר ועוד אחד לאלף דהוו עשרה עישורין עישור לכל מאה וכן לעולם זהו האמת בפי' דמימרא דשמואל ולכך אפילו שהוסיף התשיעית כמשנתנו בעל פה אין מקום לתקן לקושיית שמואל דהא כי מעשרינן ויהבינן התשיעית שיהא מעשר איסר י"א אפ"ה צריך לשער מה שנוגע לו ממ"ש ובמתני' לא תנן מ"ש אלא איסר לחוד הילכך קאמר שמואל איני מוצא מקום לשנותה:

בין בדמאי בין בודאי אחד עשר הן. מפ' בר קפרא לת"ק דמתני' דפליג אב"ה וסבר דבדמאי נמי יכול לאכול אפילו אין בכרי אלא י"א איסרין דכיון דחשש ע"ה לתקן מ"ש של דמאי כ"ש דחייש על תיקון מעשר ראשון:

אחד עשר הן מותרין. וא' ממאה באיסר דקתני היינו כדפרישנא במתני' א' ממאה בכרי דהיינו תרומת מעשר שהיא תוך האיסר של המחלוקת דהיינו הי"א יכול לאכול דאי נאמן על מעשר ראשון כ"ש על תרומתו וכל דמי האיסר הנוסף יכול לאכול:

ב"ה כר' אליעזר. האי דקאמר ב"ה כרבי אליעזר ולא קאמר ת"ק כר' אליעזר משום דת"ק אפילו בדמאי נמי סבר דנאמן ומשום דלישנא דברייתא דר' אליעזר דקתני בפ' הלוקח פירות ראו אותו מפריש שני נאמן לראשון דברי רבי אליעזר וסתמא משמע דבודאי משום דחמיר ליה מיירי והיינו כב"ה ודלא כת"ק א"נ דת"ק נמי ס"ל כר' אליעזר ור' אליעזר אף בדמאי קאמר דנאמן אלא משום דבעלמא אמרינן ר' אליעזר שמותי הוא דהיינו כב"ש כדאיתא בתרומות אשמעינן השתא דס"ל כב"ה ולא כב"ש:

עשו אותו כתוספת בכורים. דתניא בתוספתא תוספת הבכורים נאכל בטהרה ופטור מן הודאי ואין צ"ל מן הדמאי ואע"ג דתוספת הוא והוי טבל במיתה אפילו לכהן אית ביה קדושת בכורים גופייהו והכא נמי כיון דקרא שם מ"ש אע"ג דטביל למעשר ראשון יש לו דין מ"ש וכיון דחילל חילל:

בש"ר יוסי וכו'. וחזר בו לסברת סתמא דתלמודא דסברי ב"ה כר' אליעזר:

כל המעות הנמצאות. שמצא כיס מלא מעות בכל מקום ומצא בתוך הכיס דינרי זהב ודינרי כסף ומעות של כסף והאי אפילו קמ"ל כדמפ' בגמ' שאין דרך לערבן ביחד אלא כשהן דמי מעשר שני שהוא מחללו על דינרי זהב ומה שאין מספיק לו דינרי זהב מחללו על דינרי כסף והמותר על המעות ואפילו הכי הרי אלו חולין:

מצא בתוכן. בתוך הכיס של מעות:

הרי זה מעשר. מעשר שני:

הוא חולין. דאין מתנדבין חרס ועל שם מה שבתוכו נכתב:

הוא קרבן. כלומר הקדש כדכתיב על קרבן העצים:

להיות כונסין חולין לתוך קרבן. והכל קרבן:

קוף קרבן. אם מצא אות קוף הרי הוא רמז לקרבן, כלומר הקדש:

דמאי. פירות הלקוחים מע"ה ובפר' האשה שלום כתוב בכל הספרים דלת דמוע ר"ל חולין ותרומה שנתערבו ואין נאכל אלא לכהנים:

בשעת הסכנה. שגזרו שלא לקיים מצות:

שמות בני אדם הן. ק' קהת. מ' משה. ד' דוד. ט' טרפון. ת' תחן. והכל חולין שפעמים שאדם כותב אות א' משמו לסימן ור' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר דלדידיה אפילו כתוב בו כל התיבה שלימה הא קאמר בסיפא אימור דפינה ות"ק סבר לא חיישינן שמא פינה. ובפ' האשה שלום איכא מ"ד דכ"ע חיישינן שמא פינן והכא בהא קא מיפלגי מר סבר אם איתא דפינן גריר הוה מגרר ליה ומר סבר אשתלויי אישתלי ומפ' בגמ' דת"ק לא פליג אלא באותו אדם עצמו אבל אם מת אין לבנו טענה ומודי לר' יוסי:

אשתקד. שנה שעברו כמו שתא קדמייתא:

תרומה. כלומר למעוטי חולין דהא תני דלת דמאי:

האומר לבנו מ"ש וכו'. ומת או הלך לו:

הרי אלו חולין. מה שנמצא בזוית אחרת דשל מעשר ניטל:

הרי שם מנה. כלומר א"ל אביו שיש שם במקום פלוני מנה והלך ומצא מאתים:

השאר חולין. מנה חולין ומנה מעשר, ויקח אחר ויחללנו על פרוטות ויאמר אם של מעשר הנשאר הרי טוב ואם לאו יהא מחולל על המעות והדר יחלל הפרוטות על הכסף כדאיתא בפ' שני:

קדמיתא. תרומה ואסורה לזרים תרגום ראשון קדמאה:

חית חלבו. ותרומה קרוייה חלב דכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ודרשינן בפ"ק דתמורה ליתן חלב לזה וחלב לזה:

טובו. ותרומה הויא תרגום חלב הארץ טובא דארעא:

ראשית. והויא תרומה:

מם מעשר. מ"ש ובעי חומה:

בית פא שין שני. בית על שם שהוא שני, פא על שם דבעי פדיון, שין שקרוי שני:

עיר. כתוב בו עיר:

מעשר עיר פרקון. כתוב בו מעשר עיר פרקון הוא כלומר בר פרקון הוא כלומר פדוי הוא ונאכל בכל עיר ולא בעי מחיצה:

סיבולייא. עשו ביניהם כי ההיא דאמרינן בפסחים פ' האשה אפילו סבולת לצוותא בעלמא ופי' בערוך בני חבורה ההולכין ממקום למקום ואוכלין יחד בצוותא ולאו משום קדושת מעשר:

חדשות. כלומר באותו אדם עצמו:

ישנות. שמת האב ובא הבן מכחו ליירש כדמייתי עובדא:

אישתדא דידי. שתא דא דידי:

מצא במגופתו. בהא מודי ר' יוסי דהא בכל שנה עושין לחביות מגופות חדשות מטיט וכיון דכתוב בה כן ודאי לא פינה אותה והכי איתא בתוספתא ומודי ר' יוסי שאם כתוב בה ונתון ע"פ חבית בנייר ונתון ע"פ עיגול אם תרומה הרי זו תרומה ואם מעשר הרי זו מעשר:

ואם אמר לו שיש שם מאתים. של מעשר והלך הבן ומצא מנה אותו מנה מעשר דמנה מונח ומנה נוטל. נוטל בשקל בוטל:

תמן תנינן. פ"ק דביצה:

זימן שחורים ומצא לבנים. מפ' לה התם הכי כגון שזימן שחורים ולבנים והשכים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים ולא תימא הני אינהו נינהו ואיתפוכי איתפוך אלא הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו:

שנים ומצא שלשה. ואינו מכיר את המוכנין:

כולן אסורין. דמה נפשך אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו הא איכא חד דמעורב בהו:

שלשה ומצא שנים מותרין. דהא' הלך והשנים נשארו:

דר' היא. הני משניות דמ"ש וביצה ס"ל כר' דאמר מנה מונח ומנה נוטל:

הניח מאתים וכו'. הניח מאתים ממעות מ"ש בתיבה:

מנה נוטל. ונשאר האי מנה דמעשר:

הכל חולין. לא הפרידן זה מזה ושניהם נטלן והניחן במקום אחר וזה חולין הוא שהניח אח"כ ושכח:

הדר אמר ר' יעקב גופיה אפילו רבנן מודו הכא גבי מתני' דביצה וקס"ד דשאני גוזלין דרגילין להיות מדדין ומפריחין אבל מנה לא הלך מאליו אלא א"כ נטלו וכשנטל נטל שניהן ופלוגתא דר' ורבנן במונחים שני המינים בכיס אחד בההוא אמרי רבנן דכשנטל כל הכיס נטל אבל בשני כיסים מודו דהאחד נטל והניח השני:

היא הדבר בביצים. דמתני' דביצה אפילו בביצים נמי דאין עשויין לדדות דינא הכי ומאי קמ"ל ואיכא למימר א' נטל והניח השנים אלא לאשמועינן דמפלוגתא דר' ורבנן למד זה והשמיענו דכעין ביצים הוא דנחלקו אלמא דבשני כיסין נחלקו אבל בכיס א' דברי הכל הכל חולין ומתני' דתנן הכל מעשר בשני כיסין וכר' היא:

הוא הניח הוא מצא. לעולם כדקאמרת דבשני כיסין מחלוקת וכי איפליגו ר' ורבנן כשהוא הניח והוא מצא דכיון דאינו זוכר כלל איכא למימר בודאי כולהו חולין אבל הכא במשנתנו אביו הניח ובנו מצא ומי יימר דאם אביו מצאם שחסרו היה נותן אל לבו ונזכר שנטל מהן והניח מהן הילכך מודו הכא דהוי השאר מעשר, וכי הך מסקנא קי"ל כי היכי דתיקו מתני' ככ"ע והרמב"ם ז"ל חשב דמתני' כר' היא ויחידאה הויא ולא קי"ל כוותה ולכך פסק בפ"ו א"ל אביו הרי שם מנה ונמצא מאתים השאר חולין, הרי שם מאתים ונמצא מנה הרי הוא חולין והיינו כרבנן. וקשה דאמאי לא נקיט כמסקנא דהכא ועוד דקי"ל הלכה כסתם משנה ועוד דברישא נקיט כר' דלרבנן מנה ומצא מאתים הכל חולין וכן פסק הוא ז"ל בסמוך. וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל:

כהדא דר'. כשהוא מניח והוא מצא אם מנה ומצא מאתים מ"ש וחולין מעורבין ואם מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה נוטל. והרמב"ם ז"ל פסק כרבנן ולא נקיט כסוגיא דהכא וכן משמע בפ"ק דפסחים:

לא מעלין ולא מורידין. ואינו מעשר:

לא מסתברא דלא בההוא דלא מצטער וחמי. לא מסתברא הך ברייתא אלא בההוא שלא היה מצטער אבל אם היה מצטער ראוי לחוש לחלום:

מאן דעבד. מעשה יורה כי הך דר' יוסי דדוקא בלא מצטער והרמב"ם ז"ל פסק כסתמא דברייתא ואפילו במצטער דבפ' זה בורר מייתי לה סתמא ולא מפלגינן כלל:

מדלא דאבוך. נכסי אבוך תרגום כל הון בביתו כל מדולא דביתיה:

קפא כשורה דיקא עשרה. בפ' הרואה בגמ' דילן גרסינן לה ובדר' ישמעאל ופי' רש"י ז"ל קפא דאמרי לך היא כשורה שבלשון פרס הן קורין לכשורא קפא, דיקא הוא עשרה שבלשון יוני קורין לעשרה דיקא, והכי אמרי לך יש לך ממון בקורה עשירית:

כליל דזית. עטרה של זית:

ההוא הוה בנציא ואת בחבטיא. שלו אירע בשעה שהיה מוציא הניצנים שהן שושנים של חנטת הפרי רמז להדר וכבוד ושלך היה בשעת החבטות בשעה שחובטין הזיתים להפיל הפרי לארץ ובאיכה רבתי גרסינן הכי אתא חורן וא"ל חמית בחלמי זיתא בשעת נצבא א"ל ההוא גברא חמי נהור סגי אתא חורן וא"ל חמית בחלמי זיתא בשעת חבטא א"ל אתקין נפשך למחתא. א"ל ר' לדין אמרת כדין ולי אמרת כדין א"ל תיפח רוחיה דההוא גברא דין חמא בשעת נציבא ואת בשעת חבטא:

לאימיה הוא חכים. אמו בעל דומיא דשמן שהוא בתוך הזית ומשקה את אמו:

מלוי את. ממלא נודות מים והרי כן ד' אזנים ב' דילך וב' של הנוד:

איזיא. קוצים:

פינקס דתריסר לווחין. ספר קטן שעושין הסוחרים מלוחות קטנות ורושמין בו במחט ומוחקין וחוזרין ורושמין ובאיכה רבתי גרסינן והוא כתיב מן הכא ומחיק מן הכא:

איסטווא דהוא גברא. איסטלא גרסינן מלבוש ובאיכה רבתי גרסינן מרדעא אית ליה:

תרי עשר מרקעין. תרגום ומטולאות ומרקען, ובאיכה רבתי גרסינן ובה כ"ד מרקען חייט להו מן הכא ומתבזע מן הכא:

מסיק חסין. מעלה חזריות הרבה חזרת בלשון ארמי חסא:

בסים. חומץ:

מינסב חסין וצבע בבסים. ותקח חזריות ותטבול בחומץ:

אצבעך נחית. אצבעך יורדת כנגד הדלף שמורה באצבע שיתקנו שם:

זקיף אצבעך. כנגד שצמחו עשבים שם והן זקופין ואין הנאה מהם לכלום:

מפלי. מלעיג:

ואדרא. ועוד כמו תליסר אודרייתא דתבנא דשבועות:

ותורתא. ופרה שם:

יתיב דמיך. יושב ישן על הפרה:

מקניתא. כעין קן, והוא רמז למטה שיש לה כותלים חוץ מבמקום הרגלים ששם עולין לה ונראית כעין קן כדמפ' ואזיל:

שיטתי דערסא. ד' בדים ארוכים שמסרגין המטה בהן:

מקניתא. מרגליתא מרגלות המטה שמשם נראית המטה כעין קן:

אודרא ברא דתיבנא. עור כמו שק מלא תבן:

ותורתא הוא משכא דערסא דההוא גברא יתיב דמיך. שנותנין על התבן עור של פרה כדי שלא יזיק:

וההוא גברא רביע בגויה. זהו פתרון, וההוא גברא יתיב דמיך דשינה א' מששים למיתה:

שיריתא דביתא. קורת הבית נשברת. רמז לבטנה שהוא עמוד הבית דהן הבנים:

שותה וטוב לו. מפ' טעמא בפ' הרואה דכתיב לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי:

שותה ורע לו. דכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש:

וע"ה. פרוץ בעבירות הוא:

ולית מיכל קופר. ואין לך לאכול בשר ופתר רגל מן עולה לרגל בלשון חכמים והכי איתא באיכה רבתי:

בהדרא דאורייתא את מת. בהדר התורה תמות:

ונסיונין לית את חמי. לא תבוא לידי נסיון. ואיתא נמי בהרואה:

הדרן עלך פרק המוליך בס"ד: