העוקר שתלים מתוך שלו. דרך הגננים כשזורעין בצלים וכרישין זורעין אותן תכופים ורצופים וכשצומחין וגדלים מעט תולשין אותן ועוקרין אותן משם ונוטעין אותן במקום אחר מפוזרים ומרווחים ומשביחין הם שאם היו מניחין אותן כן רצופין כיון שהן תכופין זה לזה כל אחד יונק מיניקתו של חברו הילכך כיון דלא נגמרה מלאכתו דצריך שיגדלו גופן ויתעבו שרי לשתלן ואין כאן משום זורע טבל ואם רצה לאכול מהן אוכל ואפילו ראו פני הבית דלא נגמרה מלאכתן:

לקח במחובר לקרקע פטור. דאין מקח קובע במחובר ודמי לבעל השדה עצמו כיון דשלו הם במחובר לא שייך הכא תקנתא דרבנן:

ליקט לשלוח לחברו. שתלים בשביל חברו שיטע חברו לתוך שדהו המלקט פטור. ובגמ' דייק דהאחר חייב והאחר מעשרן ואפילו חבר ששולח לחבר:

נמכרין בשוק. אסיפא קאי ואם גדולים כל כך שנמכרים בשוק נגמרה מלאכתן הוי וחייב האחר יאם לאו פטור:

לזרע. שיוקשו ויבא בהן הזרע כדי לזורען לשנה האחרת:

חייב. דמפקיע מידי מעשר הוא דתנן בסוף פירקין דזרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גנה שאין נאכלין פטור מן המעשרות דלא הוי אוכל וכיון דחזו לאכילה השתא חייבין. ובגמ' פליגי אמוראי כשנטען לאכול אי פטור אי לא:

שהשרישו בעלייה. דוקא בעלייה אבל בקופה לא עלו מידי טומאה כדאיתא בגמ':

טהרו מלטמא. דכזרועין דמו וטהורים הן ואפילו היו טמאים מעיקרא דהתורה ריבתה בטהרת זרעים כדאיתא בגמ'. ואע"ג דלענין מעשרות אין צריך לעשר על הגידולין אלא הרי הן בחזקתן כדאיתא בגמ' ובתוספתא:

והם מגולין. עלין שלהן מגולין כדרך גדילתן:

כנטועין בשדה. מפ' בתוספתא ואסורין בשביעית וחייבין במעשרות. ונראה דלענין שבת נמי התולש מהן בשבת חייב חטאת. וכן כתב ר"י ורבני שמשון ז"ל:

ר' עקיבא היא. מתני' דשרייא נטיעה דהיינו זריעה בלא מעשר ר' עקיבא היא:

דתנינן תמן. בפ"ק דפאה עד שימרח וכו' דהכי תנן פ"ק דמכילתין דגבי תבואה לאו גמר מלאכתו חשיבא עד שימרח ושרי לזרוע ואין כאן משום זורע טבל ורבנן פליגי עליה וסברי דאע"ג דאכילת עראי שרי בלא נגמרה מיהו זריעה לא שרינן:

חטים גמר מלאכה. דמירוח הוא צרכו של בעל הבית שלא יגנבו מהחטים אבל החטים כבר גדלו כל צרכן ופליגי רבנן עליה מה שאין כן בשתלים דבצלים וכרישין:

מודי ר' עקיבא לחכמים בלפת וצנונות. דסיפא מודי בהו ר' עקיבא משום דכשנוטען לזרע הם נפסדים ואיכל שלהם נפסד וזרען לא חזי לאכילה:

וחטים אינן פסדין. קס"ד דמשום זרעו כלה הוא ומש"ה פריך דהא חטים נמי זרעו כלה הוא כדאיתא פ' הזורע בתרומות:

ומשני חטים יש להן גרן אחרת ואלו אין להן וכו'. דחטים שרי ר' עקיבא לזרוע דכי מלקטן אח"כ עושה גרן ואין נפקעין מן המעשר לעולם אבל אלו דזורען לזרע שוב אין להן גרן דליחייבו ואי שרינן לנטען אנו מפקיעין אותם מן המעשר בידים משו"ה מודי ר' עקיבא:

הוא אסור לאכול. חברו המקבל חייב דמקח קבע לו ובנכנסו לבית שמירה קאמר, כדמפ' ואזיל:

מה דאמר רב. היינו כשהכניסו לחצר בית שמירה וחצר קובע דבר שלא נגמרה מלאכתו כר"מ דפ' היה עובר דמקח קבע דשל"נ והכא גבי שתלים הוי דשל"נ:

מתני'. דייקא דהמקבל אסור לאכול וכו':

הא בתלוש. דומיא דמחובר קבע ואע"ג שלא נגמרה מלאכתו. ונ"ל דרישא דמתני' נמי דייקא דתנן העוקר שתלים מתוך שלו ונוטע לתוך שלו פטור הא אחר נוטע חייב הנוטע וטעמא כר"מ דס"ל פ' היה עובר דמקח קובע וטובל דשל"נ:

דר' יהודה היא. ופטור דקתני לאו משום לא נגמרה מלאכתו הוא אלא ה"ק כל המלקט לשלוח לחברו פטור מלעשר דהא ידע המקבל דדברים הללו דרך לשלחן כשהן טבל:

עטנין. זיתים עטונין אותן שתחת הזית שאין השמש זורח עליהן ואינן מתבשלין יפה משימן בכלי ששמו מעטן עד שילקו ויתרכך וישתנה מראיתן:

הוצני פשתן. שהזריעו על הדרך שפירשתי במס' פאה פ' ב"ש:

צריך לעשר. המקבל ולא יאמר חבר שלחן לי וודאי עישרן:

ע"ה גבי תרומה לאו כחבר הוא. דהא לא נחשדו עמי הארץ על התרומה כדאיתא בסוף מס' מעשר שני, ואפ"ה קתני בתוספתא דמעשרן ודאי ואפילו תרומה מפריש ורבנן פליגי עליה דר' יהודה בתוספתא דתניא התם וחכמים אומרים הרי הן ככל הפירות ואין מעשרן אלא דמאי:

ליטען לזרע או ליטען בח"ל. ובכל שתלים דעלמא מיירי ואפילו נוטען לאכילה לכשיגדלו ובהדיא תני לה בתוספתא גבי עוקר שתלים סתמא:

או להפקר. שנוטעין שיגדלו ליתנן לעניים:

למכרן לגוי. עכשו וכל הני הוו להפקיעם מן המעשרות והבקר אוקימנא לה במבקיר הגידולין וזרע בראויין לאכילה מוקים לה ויש להן גרן אחרת כדלעיל ואפ"ה מפקיע הוי כיון דזורע בלאו [?(ד) מעשר] ומשו"ה חייב לעשרן קודם שנוטען ולא שנייא בין לזרע בין להפקר:

תמן תנינן וכו'. בתמיה כלומר למימרא דלא שני לן בין זרע להבקר דבתרוייהו ס"ל דאסור לזרוע ואסור להבקיר קודם שיעשר ורמינהי לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח. כלומר והא פאה הבקר לעניים הויא ופטור מן המעשרות הוא ולא פליגי רבנן עלה דמילתא וגבי נוטל מן הגורן וזורע הוא דפליגי כדאמרינן לעיל וטעמא דהאי שכיחא והאי לא שכיחא ובמילתא דלא שכיחא לא גזור:

וכא את אמר. דלהפקר חייב לעשר קודם לכן:

הוא מבקיר על הכל. גבי פאה מבקיר לגמרי מיד ומבקיר בעין יפה ולא גזור:

ברם הכא הוא מבקיר על הגידולין. דהשתא אינו מבקירן דהא נוטען שיגדלו דסתם זורע ח"ל להפקיעו מיד הוא רוצה כיון דהשתא דאינו מפקירן אלא גידולין דהיינו הזרע אין כאן בעין יפה מפקיר, ודילמא מימליך אח"כ וחייבום רבנן במעשר:

והא תנינן ח"ל. דמיד מפקיען דהא עוקרן מכאן לנטען ח"ל ומיד פוקען:

חוצה לארץ שנייא היא בין עיקר לגידולין. בתמיה. וה"נ נימא גבי הבקר דמיד מבקירן:

תמן לא שנייא בין עיקר לגידולין. הא כדאיתא והא כדאיתא ומתני' דהפקר שייך בה חילוק בין עיקר לגידולין:

על דעתיה דר"ש בן לקיש דו אמר טבל בטל ברוב. פלוגתייהו בפ' אוכלין עראי גבה דההיא דתנן הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם אין לו פרנסה ממקום אחר מוציא חלה על הכל וטעמא דטבל במינו בכל שהוא ופליגי עלה לריש לקיש מדרבנן ולר' יוחנן מדאורייתא והשתא בשלמא לריש לקיש דאמר טבל בטל ברוב מדאורייתא משו"ה מחייבין לעשורי להאי גברא שבא ליטע השתלים להפקיר הגידולים כשיבואו כדקתני טעמא מפני שמוציאן מן המעשרות דעיקר הגדל בארץ בטל היא אצל הגידולין:

אלא. לר' יוחנן דאמר אין הטבל בטל ברוב אמאי גזור עליה לעשורי:

ימתין עד שיגדיל ויעשר לפי כולו. דלר' יוחנן ליכא שינוי בין גידולין לעיקר דכדקאי קאי ואינו מוציאן מידי מעשרות ויעשר לפי כולו כדאיתא התם: ומשני דכי פליגי היינו בטבל דאורייתא אבל בטבל שנטבל מדבריהם כ"ע מודו שהטבל בטל ברוב והכא בשתלים דירק עסקינן דמעשר ירק מדרבנן הוא ובטל ברוב ומפקיעו מידי מעשר ומשו"ה גזור:

והא תנינן כיוצא בו. משנה היא בפ' אוכלין עראי והתם קאי גבי הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה וכו' מוציא חלה א' על הכל:

זיתי מיסוק. כמו ענבי בציר דלשון מוסק בזיתים כלשון בוצר בענבים וזיתי ניקוף בענבי עוללות מלשון כנוקף זית כעוללות בציר ושניהם לעניים ופטורין מן המעשר וכשנתערבו עמהם מיסוק ובציר דחייבין במעשר אם יש לו פרנסה ממקום אחר מפריש עליהם לפי חשבון כדאמרינן גבי חלה ואם לאו רואים כאילו הכל חיוב לענין תרומה ותרומת מעשר ומפריש מהן לפי כולן. והא הכא דסתם ענבים אפילו דעוללות לדריכה קיימי וזיתים אפילו דמיסוק לשמן קיימי ולא טבילי אלא מדרבנן וקתני סתמא אע"ג דזיתי ניקוף הוו רובא מפריש גם על זיתי ניקוף ומוקי לה בשמן זיתי מיסוק דשמן נגמרה מלאכתו הוא והוי טבל דאורייתא:

לאכול פטור. כלומר אין צריך לעשרן בעת תלישתן הזאת שעתיד לעשותן אגודות כשיבוא לאכלן אחר גידולן כרצונו ואז בתלישה שנית מעשרן:

מפני שהוא גרנן. ממתני' פריך דמשמע דטעמא הוא שאין לנו גרן אחר אלא זה ובשלמא לר' מנא ניחא:

מפני שמכניסן מן השני לעני. ר' חנינא אתא לתרוצי מתני' לר' יוחנן משום דמכניסן מן השני לעני, כלומר דפעמים שתולשן בשנה שנייה שדינה מעשר שני ונוטען ועתיד לחזור ולתולשן בשלישית שדינה מעשר עני. ונמצא מוציא ממעשר שני ומכניסן למעשר עני. א"נ פעמים שתולש בשלישית שדינה מעשר עני ונטען וחוזר ותולשן ברביעית שדינה מעשר שני משו"ה מעשר להו השתא וזהו פי' מפני שהוא גרנן אליבא דר' יוחנן:

ערימה של בצלים שהשרישה. כן דרך הבצלים לעשות צמחונין ואפילו עשויין ערימה:

התולש מהן בשבת פטור. אבל אסור, מאי טעמא דאינו רוצה בהשרשתן וגבי שבת בעינן מלאכת מחשבת:

מאי אכפלה שבת גבי מעשרות. דאע"ג דלגבי מעשרות הן בחזקתן דכי תנן דמחייב במעשרות ושביעית היינו כי נפלה עליהם מפולת הא לא נפלה לא מחייבי ואיתא בברייתא הכי בגמ' אבל לענין שבת משמע דחייב חטאת דדמי למאי דאמרינן פ' שמונה שרצים האי מאן דתליש פיטרא מאונא דחצבא חייב משום עוקר דבר מגידוליו והה"נ הכא כיון דאורחייהו לעשות צמחונין עוקר דבר מגידוליו הוא:

ופריך ולא תנינן. בפ"ק דכלאים דתנן התם הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עלין מגולין אינו חושש משום כלאים ולא משום שביעית וכו' אלמא דכיון דבחזקתם למעשר ניטלין בשבת לכתחלה וריש לקיש אמר לך התם לא השרישו הכא השרישו עסקינן. ור' יוחנן אמר לך מסתייך איסורא דרבנן ולא איסורא דאורי':

אסורים משום ספיחים. דרבנן גזור אכל מאי דגדל בשביעית דיהא אסור באכילה משום עוברי עברה חוץ מאותן ירקות שמנו בפירקין ובפ' הפיגם:

ודא היא דרבך. וזו הסברא הורה לך רבך דהיינו ר' אבהו:

אילו תנא בצל יחידי יאות. דאיכא לפלוגי בין שבת לשביעית דכיון דספיחים דרבנן מודי ריש לקיש בבצל יחידי דספיחין דשרי אבל חזיא דבערימה של בצלים הוא דפליגי וסבר ר' יוחנן דהערימה מוכחת ולא גזור רבנן ובין לשבת בין לשביעית תלושין חשיבי וריש לקיש בין אשבת בין אשביעית הוא דפליג:

לא עלו מידי טומאתן. דכיון דבקופות הן ומיטלטלין לא דמו לזרועין:

בחזקתן למעשרות ולשביעית. וסייעתא לר' זעירא:

בחזקתן ואת אמר עלו. בתמיה דקשיא מינה ובה ברישא תני גבי מעשרות דהן בחזקתן ואין צריך לעשרן הגידולין אלמא לא חשיבי כזרועין והדר תני לענין טומאה דחשיבי כזרועין ומאי שנא: ומשני דהתורה רבתה וכו':

תני לא יתלוש. מאותן שבקופה לא יתלוש בשבת:

אית תנאי תני חייב. לקמיה מפ':

ואית תנאי תני מותר. בנוסחת התוספתא דילן איתא הכי בצלים שהשרישו זה בזה בקופה הרי הן בחזקתן וכו' ואם היו טמאים לא עלו וכו' ומותר לתלוש מהן בשבת אבל האי תנא דהכא אסר לתלוש לכתחלה ואם עבר ותלש שרי דהא כולהו תנאי תנן לא יתלוש ובעבר ותלש הוא דפליגי:

מאן דאמר אסור מתיר. דאפילו מאן דאסר לתלוש לכתחלה אם שגג ותלש לא אסר משום פירות הנושרין דלא גזור רבנן אלא משום שמא יעלה ויתלוש דהוי איסור תלישה דאורייתא אבל הכא דאיסור דרבנן הוא לא גזור:

מ"ד חייב פטור ניחא. כלומר אלא מ"ד חייב היכי מיתרצא פטור הוא דניחא וכן הוה ליה למיתני:

דלא צורכא אלא דלא מותר. זאת לא נצרכה לשנות דחייב דהא לכ"ע תלושין חשיבי לענין טומאה אלא לומר שאינו מותר כלומר למעוטי מ"ד מותר כלומר חייב מכת מרדות מדרבנן:

ריש לקיש אמר חייב חטאת. לדעתיה גבי ערימה משום דהכי אורחיה וכן גבי קופה מחייב הילכך חייב דקתני בההיא ברייתא חייב חטאת הוא:

את פירותיו. מפ' בגמ' ואפילו שמוכר פירותיו בהדי שדהו:

משבאו לעונת המעשרות. מפורש בריש מכילתין:

ולא בשביעית. כגון פירות האילן דשרו בשביעית קודם עונת המעשרות:

ואם בכרו. כלומר אם היו בה בכורות שהגיעו לעונת המעשרות והשאר עדיין לא הגיעו:

נוטל את הבכורות. לעצמו ומוכר את השאר:

תבנו. שבלים שנידשו ופעמים שיש בהן חטים שנשארו:

גפתו. פסולת של זיתים שנשארו בו זיתים קצת:

וזוגיו. קרום של פסולת ענבים קרוי זגין והגרעין קרוי חרצן:

משקין. אגפתו וזוגיו קאי:

שתורם בלבו על הקוטעין. דתניא בתוספתא דתרומות התורם את הגורן צריך שיכוון לבו על מה שבתבן התורם את הבור צריך שיכוון לבו על מה שבחרצנים ועל מה שבזגין ואם לא כיון תנאי ב"ד הוא לתרום על הכל. ולפי אוקמתא דפ' אלו עוברין צריכין אנו לומר דחרצנים כדי נסבה:

קוטעין. שבלים קטועין שלא נדשו:

צדדין. צדדי הכרי:

שבתוך התבן. שאי אפשר בלא חטים:

הלוקח שדה ירק בסוריא. ישראל שלקח מן הגוי הירק ואפילו לא לקח הקרקע. ובגיטין פ"ק אמרינן דסוריא חייבת במעשרות. ובמס' שביעית נמי איתא, וסוריא היינו ארם נהרים וארם שכבשן דוד המלך קודם שנכבשה הארץ שחלק יהושע בן נון לשבטים:

עד שלא בא לעונת המעשרות. בפ"ק מייתי להך מתני' והתם מפ' גבי ירק עונה דיליה:

חייב. דברשותיה נטבלו:

פטור. דבתבואה אזלינן בתר שליש למעשרות ולשביעית כדאיתא בגמ' ובפ"ק דר"ה וכיון דשליש קמא מיפטר דברשותא דגוי גדל התוספת נמי פטור. וכן גבי ירק עונה דיליה:

ולוקט כדרכו והולך. הוא בעצמו ילקוט הפירות כשלקחה אחר שליש ולא יוריד פועלים לה דמחזי כאילו הוא בעל הקרקע ולא פטרי רבנן התוספת במתני' אלא כשלא קנה קרקע:

אף ישכור פועלים וילקט. דר' יהודה לא גזר:

בזמן שקנה קרקע. דסבר רשב"ג דסוריא דחיובא מדרבנן בעינן תרתי קודם שליש ושיקנה הקרקע דאי לא קנה קרקע אע"פ שקנה עד שלא בא לעונת המעשרות פטור:

ר' אומר אף לפי חשבון. מפ' בגמ' על רישא, ופי' ר"י ז"ל ורבינו שמשון ז"ל דר' את"ק קאי דפטר כשבא לעונת המעשרות אף על מה שמוסיף ברשות ישראל וקסבר ר' דהתוספת חייב וה"ק אע"פ שקנה אחר שבא לעונת המעשרות חייב לעשר לפי חשבון. והרמב"ם ז"ל סובר דקאי ר' אמתני' דלעיל שקנה ישראל מן הגוי פירות קרקעו בא"י וסבר ר' דאם לקחן אחר שבאו לעונת המעשרות דהיינו שליש דאהני שליש ראשון דנוטל ממנו דמים מן השבט ושני שלישין דגדלו ביד ישראל נותנן לבעליהן בלא דמים. וכן פסק בהיל' תרומות פ"א:

לא ימכור אדם את שדהו. כן היא מתני' לא ימכור אדם את שדהו משבאו פירותיו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן לפי שעובר על ולפני עור לא תתן מכשול ואשמועינן השתא דאפילו בהדי שדהו אינו יכול למכור דלא תימר עיקר המכר שדה הוא דפירות טפלה נינהו קמ"ל:

שהוא אומר לו. לכהן וללוי:

עבר ומכר. רבנן קתנו לה:

מעשר ואוכל. מה שהוא אוכל מעשר דלוקחו מן הלוקח ולא קנסוהו שיעשר אף מה שמכר דאין אנו אחראין לרמאין:

לא יתרום. מן המשקין של הפסולת כדתנן במתני' שהתורם בלבו וכו':

יפה כחו. כלומר יישר:

לא ייפה כחו. כדמפ' ואזיל דאותה תרומה שהוא מפריש היא טבולה למעשר:

תרם א' מששים. בגורן דע"כ נתנו שיעור לעין רעה וכשאנו רואים שבלים שבתוך התבן או שבלים דצדדין הויא התרומה א' מס"א מיחייב בתרומה הקונה התבן או לא:

כלום צריכא אלא ביתר. דהך טעמא דמתני' לא אצטריך וכשאנו רואין שהתרומה היא כשיעור לזה ולזה. אלא דאפילו אינה כשיעור נמי מהני והיינו משום דאי בדיעבד תרם חטה א' על כל הכרי הויא תרומה:

שדה שהביאה שליש וכו'. השתא לר' אבינא ועולא מיירי בשדה של תבואה ובארץ:

ולקחה. ישראל ממנו אחר שליש:

התוספת פטור. דבתר שליש הראשון את מהלך:

התוספת חייב. דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' במתני' אלא בסוריא דרבנן אבל בארץ מודו ליה כנ"ל. אבל ר"י ז"ל כ' דר' ורבנן דמתני' בפלוגתא דר' עקיבא ורבנן ובסוריא קא מיפלגי דתניא שדה שהביאה שליש לפני גוי ולקחה ממנו ישראל ר' עקיבא אומר התוספת פטור וחכמים אומרים התוספת חייב וסתם מתני' ר' עקיבא היא ע"כ והכי מפ' לה לר' יוחנן לקמי':

שאם היה שני שני. דלעולם מודו רבנן לר' עקיבא דבתבואה הלך אחר שליש ואם השליש הראשון שהיה ברשות גוי גדל בשנה שנייה שדינה מעשר שני אע"ג דהתוספת גדל בשנה שלישית דהוי מעשר עני לא אמרינן השתא קא מתחיל חיובא אלא אינו מעשר אלא שני. וכן אם לקחה בשלישית דהוי מעשר עני וגדל התוספת ברביעית דהוי מעשר שני אפ"ה אין מעשר אלא עני:

שכונס אותה בשביעית. וחייבת במעשרות ואין בה קדושת שביעית ולר' עקיבא אין בה איסור ספיחים:

ואספת את תבואתה ובשנה השביעית. וכיון דסמיכי קראי הכי משמע דבשביעית גופה ואספת ואע"ג דבקרא לא מפ' ביה שליש רבנן הכי קים להו דבתבואה הלך אחר שליש ובר"ה יליף לה מקרא:

אחר שליש הראשון. ומשו"ה לית בה דין שביעית:

הכא אתון אמרין אף חכמים לא חייבו וכו'. הילכך מצי סבר שפיר ר' יונתן בן יוסי כרבנן דאע"ג דרבנן סברי התוספת חייב אחיובא קמא שדו לה וא"כ הך תבואה כשכונסה בשביעית אחיובא קמא שדו לה וחייבת במעשרות ואין בה קדושת שביעית דסחורה וביעור:

כמה דר' עקיבא אמר איסור ספיחים תורה כן ר' יונתן בן יוסי וכו'. כלומר דלדידך דסברת דכי קאמר ר' יונתן בן יוסי אליבא דר' עקיבא הוא דקאמר דסברת דחייב דאמרי רבנן לעתיד לבא קאמרינן א"כ צריכין אנו לפ' דכי נקט בהך ברייתא שליש לגבי דלא תפיס בהו איסור ספיחים קאמר דבעינן שליש דלגבי חלה אדרבה גרן דיליה פחות משליש היא ומכי חיילא עליה חיוב חלה כל מאי דגדלה אח"כ שדינן בתר קמא דהא סבר ר' עקיבא אחר שליש הראשון את מהלך ולגבי חלה כך הוא פחות משליש כמו גבי שאר מעשרות שליש וכי היכי דגבי שאר מעשרות כל מאי דגדל בתר שליש לשליש שדינן ליה בין לקולא בין לחומרא הכא לענין חלה כל מאי דגדלה בתר עשבים אע"ג דבפחות משליש קיימא לההוא גרן שדינן לה בין לקולא בין לחומרא וא"כ גבי תבואה שהביאה פחות משליש לפני ר"ה של שביעית הא מטא גרן דיליה קמי שביעית ובחלתה אין בה קדושת שביעית ואפילו גדלה בשביעית תוספת התוספת שדינן בתר גרן קמא בין לקולא בין לחומרא וא"כ אמאי נקט ר' יונתן בן יוסי גבי תבואה שליש בשביעית לא נקט אלא לגבי איסור ספיחים דלית בה איסור ספיחים:

הביאה פחות משליש לפני שביעית ונכנסה שביעית. ולא עבדה עיסה לגבי ספיחין הוא דאסירא אבל עבדא עיסה לא חלה עליה על חלתה ועל עיסתה קדושת שביעית ומותרת בזמן ביעור ובסחורה דלגבי חלה פחות משליש כשליש דמי כדאיתא פ"ק דחלה:

שמכבר היו עשבים ולא חלה עליהן קדושת שביעית. כלומר דמכיון שנשלם גבול עשבים וגדל משהו טפי על הגבול קמי תשרי תו לא חלה עליה קדושת שביעית אף בחלה ובעיסה דהכי אמרינן פ"ק דחלה דעשבים לא הוי גרן לענין חלה ופטורה והוו עשבים לגבי חלה כפחות משליש לגבי מעשרות אבל גדל טפי מעשבים אע"ג שהביאה פחות משניש חייבת:

הביאה פחות משליש בשביעית. ואית בה חיוב חלה וקדושת שביעית דגרן דילה דשביעית הוא:

מותרת משום ספיחים. אם אכלה קליות דלגבי ספיחים בתר שליש הוא דאזלינן ושריא באכילה ואי עבדה עיסה חלה עליה קדושת שביעית. וברייתא דנקטה לגבי תבואה שליש לגבי ספיחים הוא דקאמרא וברייתא קמייתא דפליגי בה ר' עקיבא ורבנן דנקטא שליש לא קשיא דאשמועינן רבותא לרבנן דאע"ג דגדלה שליש דטפי הוא מפחות משליש אעפ"כ רבנן מחייבי התוספת ואם היינו אומרים דרבנן נמי מודו דבתר שליש הראשון אזלינן דלא מחייבי אלא לשעבר א"כ שפיר מצינן למימר דהא הביאה שליש לפני וכו' ובין שכונס אותה בשביעית ושריא בקליות בין בעיסה מיתוקמא דרבנן לית להו איסור ספיחים תורה כדאיתא התם בשביעית פ' הפיגם ובת"כ ובפ' מקום שנהגו. ושריותא דשרו היינו לגבי סחורה ולגבי ביעור, אבל לדידך הך ברייתא צריך אתה לפרשה לר' עקיבא דנקטה שליש לגבי איסור ספיחים:

מודים חכמים לר' עקיבא. והיינו כר' אלעזר דלעיל:

הבקר והקדש וסוריא מחלוקת רבי עקיבא וחכמים. דסבר ר' יוחנן דסתם מתני' ר' עקיבא דרבנן דפליגי עליה אף בסוריא נמי פליגי:

הבקר. כגון שהבקיר שדה אחר שליש וזכה בו אחר והמתין עד שגדלה התבואה כל צרכה לר' עקיבא הזוכה פטור מן המעשר דאחר שליש הראשון את מהלך והבקר פטור מן המעשרות כדנפקא לן מקראי ורבנן סברי התוספת חייב:

הקדש. שהקדישו קודם שהביא שליש והביא שליש ביד ההקדש ופדאו והמתין עד שגדלה התבואה לר' עקיבא פטור דבתר שליש קמא אזלינן ודגנך ולא של הקדש ולרבנן חייב התוספת ולפני גוי דתני בברייתא היינו בסוריא וחדא מינייהו נקט:

מודה ר' עקיבא לחכמים בחנט והשרשה. דאע"ג דחנט והשרשה הוו מילתא לענין מעשר כדאמרינן בפ"ק דר"ה דגבי אילן בתר חנטה אזלינן דאי חנט קמי ט"ו בשבט אע"ג דנגמרו פירותיו אח"כ מתעשר לשנה שעברה דקמי תשרי אם שני שני ואם עני עני. והשרשה גבי דוחן ופרגין שהשרישו לפני ר"ה דלר"ש שזורי בתר השרשה אזלינן בהו וטעמא מפ' התם. ותבואה וזיתים בתר שליש ואשמעינן השתא דדוקא גבי שליש הוא דא"ר עקיבא דמילתא היא וכל התוספת שגדל אח"כ גדל בפיטור אבל בחנט והשרשה ביד הגוי לא חשיבי מילתא והתוספת מחייב להו ובתר גמר הפרי אזלינן:

זרע בחורבה והביאה שליש. דמיחייב במעשרות וסכך על גביו כמין בית על הזריעה דקי"ל בפ"ק דערלה דאם זרע תוך הבית דפטור מן המעשרות וילפינן לה מקרא מדכתיב גבי מעשר היוצא השדה והכא מה שגדל בתר סיכוך פטור:

התוספת חייב. דבתר שליש הראשון את מהלך:

התוספת פטור. דתוספת לא שדינן ליה בתר שליש קמא:

אף בחלה כן מחלוקת ר' עקיבא. בעיא היא אי אפילו לענין חלה פטר ר' עקיבא כי גדל בתר עשבים או בתר נטילת סכוך דכיון דשריותא וקולא דסכוך כתיבא בקרא דהיוצא השדה והתם שליש הוא דכתיב כדכתיב את כל תבואת זרעך דמההוא נפקא לן שליש בפ"ק ובפ' לולב הגזול דדרשינן את שזורעין אותו ומצמיח אבל חלה דפחות משליש נמי מחייבא גוונא אחרינא הוא ולא מעיילינן לה הכא:

ומשני מה את בעי מדר' עקיבא. דגדולה מזו מחייב ר' עקיבא גבי חלה:

דר' עקיבא אומר פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה. ואפילו גדלו כל צרכן בח"ל ונפקא לן התם מקרא אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות ח"ל:

אין יסבור ר' עקיבא כר' אליעזר. אליבא דר' יהודה דפטר התם דבתר מעיקרא אזלינן:

יאות את מקשי. כלומר יאות את בעי דהא אזיל בתר מעיקרא אבל ר' עקיבא בתר תוך אויר א"י אזיל:

שאינו נקוב. דפטור מן המעשרות מן התורה והביא שליש ונקבו מי נחית ר' עקיבא אפילו אהך מילתא:

א"ל עכשו ניקב. והשתא חייל עליה חיובא ועד השתא כמונח בקופסא דמי וליכא למימר הכא דבתר שליש הראשון אזלינן דלא קאמר ר' עקיבא אלא כי קרוי זרוע אבל לא קרוי זרוע לא:

זקנו. אביו:

דתנינן תמן. פ' שתי נשים:

היו אריסין. בין בחכירות בין בקבלנות:

ר' אליעזר מחייב פירותיהם. דכבעלים דמו אע"פ שאין להם קרקע:

ור"ג פוטר. דאין להם קרקע:

על רישא. פירש' במשנתנו:

המתמד. שנתן מים בשמרים דהיינו בזוגין דאילו בחרצנים דכ"ע לא פליגי דלאו בר עשורי הוא הכי מפ' לה בפ' אלו עוברין:

ומצא כדי מדתו. מפ' רבא בפ' המוכר פירות דרבנן אפילו ברמא תלתא ואתי תלתא ופלגא נמי פליגי דסברי תלתא עייל תלתא נפיק פש ליה פלגא ופלגא בשיתא פלגי מיא לאו כלום הוא. והאי דקמפלגי בכדי מדתו להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' בכדי מדתו נמי מחייב במעשר. והאי דמחייב ר' יהודה היינו מיניה וביה אבל לא ממקום אחר דהוי מן החיוב על הפיטור. ובגמ' מפרש אי בעי רבי יהודה החמיץ:

מצא יתר על כדי מדתו. סתמא היא ולא פליגי רבנן עליה והיינו לרבי יהודה כדאית ליה ולרבנן כדאית להו לר' יהודה בתלתא ופלגא ולרבנן ברמא תלתא ואתא ארבעה: והקשו התוספות פ"ק דחולין ובפר' המוכר פירות היכי פטרי רבנן ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא דהא אית ביה נותן טעם וטבל חמור יותר משאר איסורין שבתורה דאיסורין שבתורה אפילו במינן בנותן טעם וטבל במשהוא כדאיתא בפ' בתרא דע"ז. ותירצו דאינו אלא קיוהא בעלמא:

לפי חשבון. ואפילו מטבל ודאי דהוי כולו יין מעשרין דהאי נמי חמרא מזיגא הוא ומעשר לחמש סאין חצי קב ועשיריתו מיין. ולקמן ולעיל אמרינן דתרומה פטור דהתורם לבו על מה שבזוגין:

שלנו. שהנמלים לנו בהם:

הערימה החייבת. שנתמרחה ונגמרה המלאכה:

הרי אלו. החורין:

חייבין. במעשר והן טבל ואסור לאכול מהן עראי כדמפ' טעמא מתני':

שום בעל בכי. וכולהו דמתני' בגמ' מפ' להו ומני להו במתני' לפיטורא מן המעשרות ובשביעית. דנקחין אף מן החשוד על השביעית והני דרישא מפ' טעמא בתוספתא ומייתי לה במס' דמאי בפ"ב כגון אלו צרכו חכמים ליתן בהן סימן לפי שאין כיוצא בהן בארץ ישראל וה"פ לפי שיש שומים ובצלים וגריסין ועדשים בא"י דהיינו לכל א' כיוצא בו הוצרכו ליתן סימן בפטורים הבאים לארץ דלא חייבו חכמים פירות ח"ל הבאים לארץ במעשר אלא אותן שדוגמתן בארץ אבל אלצרין ופיסטקין ואצטרובולין כולן אין גדלים בארץ כלל ולא הוצרכו ליתן בהן סימן דודאי כולהו מיני מח"ל הן: ר' מאיר ור' יוסי קיימי נמי אפטורין מן המעשרות ונקחין מכל אדם בשביעית:

אף הקוטנים. בגמ' אפרש:

פטורין מן המעשרות. אינהו גופייהו וכ"ש זרען וטעמא דמח"ל הן וכדפרישית:

זרע לוף העליון. בגמ' מפ' זרע הסילון של לוף כלומר זרע לוף השוטה שכן בלשון יון קורין לשוטה סילי אבל זרע לוף פיקח חייב והני דסיפא ממעטינן להו בריש מכילתין מקראי:

נקחין מכל אדם בשביעית. בגמ' משמע ואפילו מן החשוד:

אע"פ שאביהן תרומה. דאביהן גופיה הוה תרומה ונטען לזרע ותנן בריש פירקין העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גרנן והני אם עשאן תרומה ונטען בדיעבד לזרע הגידולין נאכלין לזרים ואע"ג דזורע תרומה אפי' בדיעבד תקון רבנן דגידולין תרומה כדתנן בתרומות בפרק הזורע והוא מי"ח דבר שאני הכא כיון דהני מעיקרן פטורין מתרומה ומעשר לא גזור בהו:

והוא שהחמיץ. הא דמחייב ר' יהודה היינו בהחמיץ אבל בלא החמיץ אף רבי יהודה מודי דלאו פירא הוא ורבנן אפילו בהחמיץ נמי פליגי:

תמן תנינן. פ"ק דחולין:

התמד עד שלא החמיץ. מים בעלמא הוא ונוהג בו תורת פיסול מקוה אם המקוה הוא חסר ונפלו בו ג' לוגין מתמד זה פסלוהו. ואינו נוהג בו תורת קיחת מעשר שני דבעינן ביה פרי מפרי כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וגו':

משהחמיץ. הוי יין וינהוג בו קיחת מעשר ואינו נוהג בו פיסול מקוה כדין מים אלא כדין מי פירות דאם נטל סאה ונתן סאה כשר:

מתני' דר' יהודה. הך מתני' דחולין ר' יהודה קתני לה דתלי טעמא בהחמיץ ולא בעי יתר מכדי מדתו:

דברי הכל היא. ואפילו רבנן מודו בה דנקח בכסף מעשר דאפילו מי מלח נקחין בכסף מעשר כדאיתא פרק בכל מערבין דחזו לטבל בהן פתו והוא שעירב בהן שמן ועל ידי הבלעה כדאיתא התם דדוקא גבי חיוב מעשרות לא מחייבי אלא ברמא תלתא ואתא ארבעה:

מהו מוציא. לר' יהודה בכדי מדתו ולרבנן ברמא תלתא ואתא ארבעה, ופשיט דדוקא מעשרות הוא דמפריש אבל תרומה לא וכו':

נטבל. ואסור לאכול ממנו עראי דהא נגמרה מלאכתו:

והא תנינן. פ"ק דחלה:

שנתנו לנחתום. קמח כל א' בפני עצמה שיעשנו שאור לכל א' כדי ללוש ולהחמיץ כל א' עיסתה בבית ובא הנחתום וצירף הקמחים כולן שלא מדעתן ועשאן שאור:

אם אין בשל א' מהן כשיעור. של חמשת רבעים ועוד:

פטורה מן החלה. דצירופו לאו כלום הוא:

ואין בשל כלהון כשיעור. בתמיה וקשיא לר' יוחנן:

עיסה ע"מ לחלקה. פטורה ואפי' בעל הבית גופיה לא טביל דהא סופו לסתור מה שעשה ואע"ג דהשתא מחובר הוא לאו כלום הוא דבתר סוף אזלינן וגבי מירוח כרי שאני דאדרבה בעל הבית סופו למרחו או להעמיד ערימה שכן דרך כל העולם הילכך אע"פ שעשאו אחר נטבלו:

נחתום שעשה שאור לחלק חייב וכו'. והא הכא דלסוף סתר ליה ומיחייב אלא טעמא דהויא דידיה. וטעמא דמתני' דנשים משום דלאו דידיה ואינו יכול לחייב העיסה בלא דעת הבעלים שמא ימצא לקוחות ויטבול מיד דאמרי' ליה דיעביד אותה עיסה פת ולא ימתין לעשותה שאור לחמץ עיסות אחרות וימלך לעשות כן מפני שאלתם ולא יחלקנה ומשו"ה חייב אבל אשה בביתה דליכא טעמא דלקוחות אי מעיקרא כי גלגלה הוי אדעתא לחלקה פטורה:

הא בצד ערימה פטורה פטורין. ואפילו שמה שבחורין הוו חטין כמו ממורחין כיון דנמלים לאו אדעתיה דבעל הבית עבדי לא טבלי:

משום יאוש. והבקר פטור והא ידע דנמלים גוררין ומפקר ליה אבל מן הערימה החייבת הא תנן בריש מסכת פאה דאינו יכול להבקיר:

והוא שגיררו ראשי שבלים. ר' שמואל בר אבא מוקי מתני' אליבא דר' יוחנן דכי משמע ממתני' דמן הערימה פטורה פטורין היינו כשנמצא בחורין ראשי שבלים דלא נגמרה מלאכתן דהכי תנן בידוע שמדבר גמור הוו גוררין וכו'. והכי איתא בפ' ר' ישמעאל במנחות דשבולת שנמצאת בכרי שנתמרח ונגמר הויא טבל גמור. אבל לעולם אי הוו חטים ממורחין הנהו דחורים טבולים נינהו ואפי' שלא מדעתו דבעל הבית ואפילו גררו מערימה פטורה והיינו טעמא דלא אותביה ריש לקיש לר' יוחנן מהא:

וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן. והא גזבר ידע דודאי פרקי ליה דהקדישו לבדק הבית, דאי למזבח אין לו פדיון דקדוש קדושת הגוף וא"כ מירוח דגזבר שלא מדעתו של הפודה הוא ואמאי פטורין:

והא גזבר כאחר הוא ואת אמרת מה שעשה עשוי. וכי היכי דגבי הקדש אהנו מעשים דאחר להקדש גבי הדיוט נמי אהנו מעשה אחר לחייב:

גזבר כבעלים. וכל זמן שלא פדאה מתחת ידו כדידיה דמי והקדש פוטר דדגנך כתיב:

ודלא כר' יוסי. פלוגתא דר"מ ור' יוסי פ"ק דשקלים:

ואפילו יש בשל א' מהן כשיעור. אמאי מיחייבי העיסות האחרות דהא ודאי מתני' לחיובי כל העיסות קאמר דאי לאותה עיסה שיש בה כשיעור פשיטא. ומשום הכי פריך דיעשה כדבר שלא נגמרה דהא סופו לסתור ציריף זה:

דא"ר יוסי בש"ר זעירא. בפרק הכובש אליבא דרבנן דאמרי שותין על הגת. וטעמא דסופו להחזיר את המותר לדבר שלא נגמרה מלאכתו הכא נמי ניזיל בתר סוף ולא משני. ושמא לא חש דהתם לקח היין מדבר שלא נגמרה מלאכתו דגת לא טביל עד שירד או עד שישלה בחביות לר' עקיבא אבל הכא הא נתחבר לדבר שנגמרה מלאכתו דחיוב עיסה בחלה בחטים משתגלגל ובשעורים משתטמטם כדתנן התם:

דור אחד מקיף את העמוד. דשומין שלנו יש להן דרא לפנים מדרא:

שאין לו ארס. נ"ל פי' דבר זה מהא דתניא פרק בכל מערבין לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו, ופי' רבנו שרירא גאון ז"ל שמענו שזה הנחש הוא קנה כגון המקל שישנו באמצע הבצל כשיגדל ונוטה לייבש והוא גבעול שלו ויש לאותו קנה ראש כראשו של נחש וחם הוא מאד מפני שממנו יצא הזרע וכל זרע חם הוא כך שמענו שזה הנחש שאמרו לא יאכלנו ע"כ. וזה בצל של רכפא הבא מח"ל אין לו ארס הזה כשאר הבצל. ומכאן נראה דהפירוש הנכון בשום בעל בכי ובצל של רכפא וכולהו דמתני' הוא מה שפי' בערוך בערך קלקי דכולן על שם מקומן נקראו:

והתנינן. במס' נגעים:

גופה של בהרת. שטימאה התורה:

כגריס הקילקי מרובע. קלקי מעיר קליקיא דהיינו ל"ו שערות על ל"ו שערות:

כל גרמה דליתה מרובע. דאי לא ליתני כגריס הקלקי ואנא ידענא דהוא מרובע:

דירבענה הוא והיא נגעה מלא קטרין. כלומר שישער טבלא א' מרובעת ל"ו שערות על ל"ו שערות כשיעור נגע וישים בתוכה הגריס הקילקי שהיא עגולה והוא יעשה קוי המרובע על קוטרי העגולה קוטר לשון ערבי הוא רום קבוב העגולה:

עניבא דפיליא. מין קטנית ונראה מרובע:

כל שגלגליהן חדין. פי' רמב"ש ז"ל כל עדשים הן עגולות כגלגל אלא שהן עבין בשפת העוגל כמו באמצע ושל אותו מקום בשפת העוגל סביב סביב חדין:

כל שאין להן צרורות. דרך העדשים שמתערבין צרורות בהן כשממרחין אותן ושל אותו מקום הקרקע קשה ואין מתערבין בהן צרורות:

כל שעוקציהן מעוטין והלקטיהם מרובין. בתוספתא קתני כל שעוקציהם קטנים, ופי' בערוך בערך הלקט פי' תרמילהון ארוכין ויש בהן גרגירין הרבה מלשון ילקוט דמדקרי לעוקץ הקצר מעט קרי לתרמיל הארוך מרובה ור' מצליח אמר מסתברא עליהן רחבים ונראין הדברים שהקציצין עצמן נקראין הילקטין ונטילתן אפשר דקרי הילקוט ודברים הללו מסברא דילן אינון ולא מפי השמועה ע"כ:

אילין קונייתא. מין קטנית דומה לקרקס וקונייתא מצוי להן ללמוד הימנו פי' קרקס. תניא בתוספתא ר' יוסי אומר אף הקטנים של מטה מהן. ופי' בערוך בערך קטן פי' שלמטה מהן דא"ר יוסי היינו דעוקציהן יותר קטנים מעוקצי הקרקס ולכן נקראין בערבי סגיר אל דנאב ולא נקרא הקרקס קטנים שפירושו קטני זנב ואע"פ שעוקציהן קטנים לפי שהקטנים למטה מהן בזנב כלומר יותר קטני זנב מהקרקס ולכך נקראין קטנים ע"כ:

כרכמין. נראה שהוא מין שזורעין אותו כמו שזורעין זרע פשתן לעשות ממנו טוייה כמו פשתן וכיוצא בו והשמועה מוכחת כן:

שיהא מותר משום ספיחים. ומותר ללקחו מן החשוד:

והתנינן החשוד על השביעית. בבכורות בפ' עד כמה:

ופשתן לאו קיסמין הוא. ולא אוכל והאי כרכמין נמי אפילו דמי לקיסמין ולאו אוכל פשיטא דאסור:

מפני זרעה. דזרע פשתן חזי לאכילה ודמי לשאר אוכלין ומשו"ה קנסוהו מה שאין כן בכרכמין דלא חזי זרעיה לאכילה:

מפני זרעו. והא ליכא למיחש דיהא חשוד בתרומה שיעבור עבירה במים ומלח ואפ"ה קנסו. וא"כ כרכמין נמי אסור בחשוד:

ותני עלה. בתוספתא התורם את הבור צריך שיכוין לבו על הזוגין:

קליפה החיצונה קרוייה כן. והא אוקימנא דמתני' לאו בחרצנים מיירי:

פשתן ניקחת מכל אדם. כדמפ' ואזיל דאינו יודע אם חשוד הוא אם לאו הא דבר בריא דחשוד אסור ומתני' דבכורות דתנן אין לוקחין הימנו פשתן בחשוד ודאי:

ביקיא. בת"כ תניא מיבל ביקיא בשמן. ופי' הראב"ד ז"ל דומה כי הוא ממיני צבעים. ובסוף תוספתא דמעשרות שנינו ר' יוסי אומר אף זרעוני שדה פטורין מן המעשרות כגון זרע איסטיס וזרע קוצה וזרע ביקיא. והשרש נקרא ביקיא והעלין שלו נקראין בל ביקיא כעין נבייה ששנינו בעבודה זרה ובמעילה. או מלשון בול הרים והמים ששולקין אותו בהן צחין ושמנים ומראים כמראה שמן. ובערוך פי' אירבא לוצא בלע"ז:

ביקיא עצמה. ואפילו שורש ועלין שלו:

דילמא דלא איתאמרת. הא דזוגא דאמר דנקחת מכל אדם אלא באינו יודע וכו' אבל דבר בריא שהוא חשוד אסירא ביקיא גופה אבל זרעה שרי והיינו מתני' ותוספתא דשרינן זרעוני גנה וזרעוני שדה אפילו בחשוד ודאי:

ירבוזין. זרעוני גנה שאין נאכלין הן. ופי' בערוך פינוגו בלע"ז:

גו קופתא. תוך הקופה, כלומר בשוגג:

מן דגלאי לך חספא אשכחת מרגניתא. דרך המרגליות להמצא בים תוך הקליפות שקורין קונגאש בלע"ז והקליפות קראם חספא:

ואת אמרת ולאו מתני' היא. כמתמיה ממני לומד מדברי למדת ואתה מקשה לי לומר דפשיטא:

הדרן עלך העוקר

וסליקא לה מסכת מעשרות ברחמי שמיא

וסימנהון דפירקי כלל היה מעביר וכובש ועוקר:

בריך דיהב חילא לעבדיה בן אמתיה: