שצבעו בקליפי ערלה. וחזותא מילתא היא וחשיב כאילו נהנה מן הקליפין וקליפי ערלה אסירי מדאורי' כדילפינן לה הכא בגמ' מקרא:

ידלק. לא ידענא מנא להו ערלה בשרפה. ופירש"י ז"ל בפ' בתרא דתמורה דגמרא ערלה מכלאי הכרם במה מצינו דזו עולה במאתים וזו עולה במאתים וכלאי הכרם בהדיא כתיב פן תקדש ופירש"י ז"ל פן תוקד אש:

כולן ידלקו. דר' מאיר אית ליה עשרה דברים מקדשין:

בסמוך לפריו. היינו הטפל לפריו ומאי ניהו שומר לפרי בריש כיצד מברכין. בסמוך לפריו וכן משמע גרעינין כמו קלפין דזה סמוך לו מבפנים וזה סמוך לו מבחוץ:

ופריו עורלו. ודרשינן את לשון את ולשון מן:

עורל את פריו. קלפין משמע וגרעינין במשמע דקרא דכי מידריש ערלתו את פריו דבר העורל ואוטם וסוכך הפרי דהיינו הקלפין, ודרשינן את לשון מן כמי שהפרי הוא האוטם והעורל הגרעין דהוי הגרעין ערול מן הפרי:

עד שיבוא הכתוב ויפרש לך. היתר הנייה כדרך שפירש לך בנבלה שלא היה כתוב בה אלא לא תאכלו והוצרך להתירה בהנייה כדכתיב תתננה ואכלת או מכור לנכרי:

כבשר מן החי. דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. והכי איתא בפ' גיד הנשה א"ר יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה. ופירש"י ז"ל לא תאכל הנפש זה אבר מן החי דאבר חי מיקרי נפש שאם יחתכנו אינו עושה חליפין שלא ישוב עוד כנפש הנטולה שאינה חוזרת. והכי משמע לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר בעוד החיות עם הבשר ובשר בשדה משמע שפירש ממקומו וזה בשר מן החי וטרפה במשמע ע"כ. וקאמר לכלב תשליכון אותו משמע דאי לא כתיב הכי איסור הנייה במשמע:

מעתה אתה תופש איסור הנייה. גבי חלב באיסור אכילה והתניא בפ' אלו נערות הגונב חלבו של חברו משלם כפל משמע דשרי ליה לאיתנויי מיניה דאי איסור הנייה הוא מאי חסריה:

והכתיב רק הדם וכו'. בפרק כל שעה מסיק לפירכא הכי ותנן אלו מתערבין ויוצאין לנחל קדרון ונמכרים לגננים לזבל ומועלין בו:

מה מים מותרין בהנייה. דומיא דמים הנשפכים והכי מסיק לה בפרק כל שעה ושיירי דם קדשים כתיב בהם ישפוך. וזה נוח לי ממה שכתבו שם התוס':

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ומסיק בפ' כל שעה ותנן שולח ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומה ניכר בגיד הנשה של נבלה. ובגמ' דילן אמרינן קסבר ר' אבהו כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה. ופירש"י ז"ל לפיכך כל חלב וכל גיד מותרין בהנייה שהן בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה שגם הם קרויין עמה נבלה והרי לך היתר הנייה בלאו דגיד לא שנא נבלה ול"ש כשרה ע"כ:

וקיימתיה. העמדתיה אני בעצמי הוקשה לי ואני תירצתי דבנבלה דשרא רחמנא יש בה גיד הנשה:

ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו. ומסיק לה התם ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה:

שקבע לו הכתוב זמן. דביום ט"ז דניסן שרי הילכך כיון דאין איסורו מגופו קיל ולא הוי כשאר איסורי. ובגמ' דילן משני שאני התם דאמר קרא לכם שלכם יהא:

אינו לוקה. דמתהני שלא כדרך הנייתו:

שאין לא תעשה שלו מחוור. דאע"ג דכתיב ביה לא יאכל ומשמע לא יהא לך בו היתר אכילה ואפילו הנייה מ"מ בלשון הוא דאפקיה:

כלאי הכרם. כתיב בהו פן תוקדש ולא כתיב בהו אכילה משמע לא תהנה ממנו אלא תשרפנו ופן לאו הוא:

מערלה. מספקא לן מדכתיב ביה לא יאכל משמע דדרך אכילה אזהר ומדרבי צביעה לאיסורא מרבויא דערלים משמע דאכל הנייה אזהר והיינו דקאמר עשה לרחקו כתיב כלומר בקרא דאיסור הנייה להרחיק כל הנייתו דכתיב יהיה לכם ערלים דמתרגמינן יהא לכון מרחק לאבדא עשה הוא דכתיב אבל אין בו לאו אלא בלשון אכילה:

אסור בהנייה. מדכתיב לא יאכל וקשיא לר' יוחנן דאמר אינו לוקה:

בשקדמו הבעלים ושחטוהו. דלא דריש הנייה מלא יאכל אלא לרבות שאם שחטו וה"ק קרא סקול יסקל השור ואם לא סקלו אעפ"כ לא יאכל את בשרו וברייתא לשון קצרה הוא דבהנייה מקרא אחריתא הוא דנפקא לן וכאוקימתא דר' יוחנן איתא בגמ' דילן פ' כל שעה. והכי איתא התם ממשמע שנא' סקול יסקל אני יודע נבלה ונבלה אסורה באכילה ומה ת"ל ולא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור אין לי אלא באכילה בהנייה מנין ת"ל ובעל השור נקי וכו' כדאיתא התם:

הכא את אמר הכין והכא את אמר הכין. לעיל אמרינן דאפילו לא תאכל גרידא איסור הנייה במשמע והכא אפילו גבי לא יאכל ליכא אלא איסור אכילה:

באש תשרף. בחטאת חיצונה שהכניס דמה לפנים מיירי ומדפירש בה קרא לאיסורי הנייה משמע דשאר איסורי לית בהו איסור הנייה:

אפילו למלאכת גבוה. ר' עקיבא קאמר לה להך דרשא בפ' כל שעה. והכי איתא התם ר' עקיבא אומר מה ת"ל לכל מלאכת קסבר ר"ע דלא הוצרך הכתוב להתיר בהנייה להדיוט דהא איסורי אכילה משמע איסור הנייה לא משמע ולא בא אלא לטהרו מכלל טומאת הבשר ולומר שאין חלב בכלל נבלה ואין כאן טומאה כדרבי לן בת"כ וריבה לכל מלאכה קמ"ל דאם לא ריבה הוה אמינא למלאכת הדיוט להשתמש בו חולין יהא טהור אבל למלאכת גבוה להשתמש טהרות דקדשים בעור המשוח בחלב נבלה יהא טמא קמ"ל. הכי נקיט לה הכא. ובפ' כל שעה נמי הוה נקיט לה ולבסוף סתר לה ומוקי לר' עקיבא בפלוגתא אחריתי:

אף דם מכשיר. יצא דם קדשים שאינו מכשיר דהא אינו נשפך כמים דמקבלין אותו במזרק:

שגר תושב אוכל נבלות. דאפילו קבל עליו ז' מצוות אי אתה מצווה שלא להאכילו נבלה. א"נ ה"פ גר תושב אוכל נבלות דאסרן רחמנא ואשמעינן דאי לא חזי ליה לאוכלה שרייא כדאמרינן בעלמא נבלה שאינה ראויה לא שמה נבלה. ובפ' כל שעה משני לה בשינויא אחריתי:

וכי מי אסרו לכלב. דהוצרך הכתוב להתירו דהא אין כאן אלא איסור אכילה:

אי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה. דנפקא לן בהו איסור אכילה מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת בריחוק מקום דהיינו חוץ למחנה שכינה אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקירוב מקום ומשום דאין מפורש בהן איסור הנייה איצטריך למילף להו איסור הנייה מהכא והכי משמע אותו שנאסר משום חוץ למחיצה אתה משליך לכלבים דהא מהאי קרא דובשר בשדה טרפה נפקא לן איסור מחיצה כגון הושיט העובר את ידו בשעת שחיטה כדאיתא בפ' בהמה המקשה אבל יש לך אחר הנאסר משום מחיצה ואי אתה משליכו לכלב ואיזה זה חולין שנשחטו בעזרה וקסבר דהוו דאורייתא:

שרצים קלין. דאין באכילתן כרת:

עשה בהן מאכיל כאוכל. דדרשינן בפ' חרש לא תאכלום כי שקץ הם ודרשינן לא תאכילום ומהאי קרא דריש ליה בת"כ לעשות את המאכיל כאוכל דמאן דספי ליה בידים חייב לאו כמו האוכל:

אלא לאוסרו בהנייה. והיינו תנאי ר' יאשיה דלא מרבי הנייה סבר כר' יוחנן ור' יצחק כר' אלעזר ודחי דאפילו ר' יצחק לא קאי כר' אלעזר:

בגין דכתיב לא יאכל. הכ"ף בצירי הוא דמרבי לאיסור הנייה הא מלא תאכל דהיינו הכ"ף בפתח לית את שמע מינה כלום ובזה מסייע לר' יוחנן:

פשיטא שאין קרקע נאסר צר צורה בקרקע נאסר צבע דבר שיש בו רוח חיים וכו'. כלומר הרי אמרו בפ' ר' ישמעאל דע"ז המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה אפ"ה אם צר בה צורות כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות וכיוצא בהן דעבד בה מעשה אסרה אף להדיוט דכוותה הכא נמי צבע דבר שיש בו רוח חיים מהו מי אסרו או לא דאע"ג דאפילו ע"ז דחמירא לא קא אסרי להו היינו כי לא עבוד בהו מעשה ומשו"ה השתחוה לדבר שיש בו רוח חיים לא אסרו כדקיי"ל בתמורה מדאסר רחמנא נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי מפני שצבעו בקליפי ערלה מי נימא דאסרו דהא עביד ביה מעשה:

מוכין שצבען צריכא. מספקא לן היכא דצבע מוכין בקליפי ערלה ומילא בהם כד דהא צביעה מטעמא דחזותא מילתא היא הוא דאסור וכיון דמוכין לא בעו להו אינשי אלא למלאות כרים וכסתות וצביעה לא אהני בהו הילכך לא חשיב הכא המעשה:

בגד גדול שצבעו ע"מ לחותכו. שצבעו בקליפי ערלה וחתכו עד שעשאו מוכין מספקא לן אי מדמינן ליה למוסגר דנגעים או למוחלט דתרוייהו אסירי בהנייה כדתניא בת"כ צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה בו. אין לי אלא מוחלט מוסגר מנין ת"ל כי צרעת ממארת. אי מה מוחלט קצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנייתו יכול אף מוסגר כן ת"ל כי צרעת ממארת טמא הוא והוא מיעוטא הוי בהוייתו אסרתיו לך. והכי נמי תנן פי"א דנגעים בגד המוסגר קצצו ועשאו מוכין הכל טהור ומותר בהנייתו והמוחלט קצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנייתו ע"כ:

והקדיח. שהקדיחו ששרפו יורה:

אם היה צריך לצביעה ראשונה אסור. אם העין שקולט עכשיו למה שצריך לו בעלים לא היה מספקת היורה הזו וצריך לצביעה הראשונה נמצא דמשעה שהכניסו ליורה לא היה פוגם מתחלתו ואסור ואם אינו צריך לצביעה הראשונה שהיו מספיקין סממנין של יורה זו לשיעור שצריך לו בעלים ואין צריך סיוע הצביעה ראשונה מותר דצביעה זו דלסוף פגם הוא. ומשמע דלכו"ע שרי והיינו כריש לקיש דאמר בפ' התרומה דעולין דמודי ר"מ היכא דפוגם מתחלתו ודלא כר' יוחנן. ובעלי הגמ' לא ניחא להו דר' יוחנן משום דלר' יוסי הנהו מתני' במחלוקת ולריש לקיש אתיין ככו"ע הילכך דריש לקיש ניחא טפי:

וצבעו בקליפי אגוז של חולין. כלומר והקדיחו. ומיירי דלא קלט מעין כאשר הוא רוצה בצביעת קלפין של ערלה ודמיא למתני' דפליגי בה ר"ש ורבנן בפרקין דלעיל:

מ"ד נותן טעם לפגם מותר. בפרקין דלעיל פלוגתא דר"מ ור"ש:

צבעו בקליפי אגוז של ערלה. לצבעו שחור:

וחזר וצבעו בקליפי רמון. להעלות הצבע ויהא זיוו מבהיק והיו שם עשרה קליפי אגוזים דערלה ומ' קליפי רמון ומשקל קליפי האגוז ד' דרהם ומשקל קליפי הרימון ת"ת דרהם ובעי תלמודא אי בתר החלקים אזלינן והוו מ' לעשרה או לגבי משקל אזלינן:

ומשני ייבא כהדא. יהבא כהדא נדון אותה מדין הדומה ליה דתנן בפ' המפריש עיגולי דבלה הגדולים מעלין את הקטנים ואמר רב הונא הגדולים מעלין את הקטנים במשקל. ופי' הרמב"ם ז"ל היו שם מן החולין עשרים עיגולין קטנים ועשרים עיגולים גדולים סך מ' וכל אחד מהגדולים משקלו ד' רטלין וכל א' מהקטנים משקלו ריטלא אחת ונתערבו בכל מ' עיגולין עיגול א' של תרומה קטן דמשקלו ריטלא אחת לא נאמר עיגול א' נפל בארבעים עיגולין ויהא הכל מדומע אבל נאמר ריטלא של תרומה נפלה לתוך מאה רטלין ויעלה בא' ומאה וה"נ הכא בתר משקל אזלינן ויעלה:

ודחי תמן מין במינו. דכולן תאנים הילכך מצטרפין ברם הכא מין בשאינו מינו ובעינן לגבי כל אגוז ואגוז מאתים רמון:

בקלפי חולין מין א'. שהן אגוזי חולין אלא שהן משונים מאותם של ערלה:

ר' יהושע אומר וכו'. משנה היא בפ' המפריש:

לחתכן. וכי בעי חתיך להו לא מינכר:

אינו ראוי לחתכו. הבגד וחזותא מילתא היא וכאילו שני מינין שלמין בעין:

גזייה גזיזות. קצץ קציצות הבגד חתכו ועשאן מוכין:

ע"מ לחתכו. לא תימר גזייה גזיזות דהא תאנים עדיין לא נחתכו אלא שעתיד לחתכן:

דורדסין. בלע"ז גאפיניש וממלאים לפעמים מחתיכות בגד:

סממנין בסממנין בטלין במאתים. דהפרי של איסור באנו לבטל ודינו מאתים:

מי צבעים במי צבעים בטל ברוב. דהא איכא התם מים שנתנו בהיתר ובאיסור וקיי"ל דסלק את מינו כמי שאינו והשאר רבה עליו ומבטלו:

הניית ערלה בטלה ברוב. כגון תנור שהסיקוהו באיסור בקליפי ערלה וריבה עליהן עצים של היתר:

ידלק וכו'. ואמאי נימא כיון דלא מינכר איסורא ביה ליבטל ברובא והיכי תנן נתערב באחרים יעלה בא' ומאתים:

ומשני פתר לה קדרות בקדרות. שהסיק היוצר קדרותיו בקליפי ערלה דאיתיה לאיסורא בעיניה הילכך ידלק ויותץ בכך או ישתחר:

שמותר לעשות כן בתחלה. דאיהו קאמר בטלה ברוב ולא קאמר אם היה רוב של היתר בטלה משמע דמותר להערים ולבטלה ברוב:

מאי כדון. מאי הוי עלה לענין התבשיל או פת שבשלו בקליפי ערלה. ומפ' דאם יש באיסור כדי לצבוע. כלומר שיש שבח עצי איסור בפת או בתבשיל:

את רואה את ההיתר כמי שאינו. דהא יש בו כדי לאסור ואפילו איכא רובא דעצי היתר אסור. ואם אין בו כדי לצבוע אפילו את רואה את ההיתר כמי שאינו הרי בעצי איסור ליכא חזותא בתבשיל ואין בו כדי לאסור. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ו דמאכלות:

תמן תנינן. פ' אין מעמידין:

והחומץ שהיה מתחלתו יין. ביד הגוי לאפוקי היכא דזבן גוי חומץ מישראל דלא מיתסר בהנייה דטעמא דאסור בהנייה הוא משום דדילמא נסכיה הוא וחומץ לא מינסך:

וחרס הדרייני. מפ' התם חרס של אדריינוס קיסר. ואמרינן התם קרקע בתולה היתה שלא עבדה אדם מעולם ואדריינוס עבדה ונטעה ורמא ליה לחמרא בגולפי חיוורי ומייצי להו לחמרא ומתברו להו בחספא ודרו להו בהדייהו וכל היכא דמטו תרו להו ושתו:

אפילו כשנתנו בתבשיל. כדי שיחמוץ היין מן החרס:

דברי הכל אסור. דהוה ליה יין נסך בתבשיל:

דברי הכל מותר. דהא קיי"ל כרשב"ג דאמר ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו:

על גבי תבשיל. לכסות בו את הקדרה ורוצה בקיומו ע"י דבר אחר פליגי רבנן שרו ור"מ אסר:

לסמוך בו כרעי המטה. דהא לא מיתהני כלל מן היין אלא מגוף החרס כמו צרור דעלמא ורוצה הוא בקיומו של יין נסך שלא יכתת החרס לא בשבילו אלא בשביל החרס ולסמיכה מי נימא מודי ר"מ בהא דגבי כיסוי קדרה שאני שמזיע ומתערב טעמו בתבשיל ואע"ג דאיהו לא קא מיכוון:

אסור. דאפילו אהא קפיד ר"מ ואיפסיקא הילכתא בפ' אין מעמידין כוותיה:

מהו לסמוך בו. דהא לא מיתהני אלא מרוך הבגד. ול"ג הכא כרעי המטה:

ואיקפד לקבליה. איקפד ר' זירא לנגדו:

אין איסורו ניכר. דדרך להשים חרס לסמוך הכרעים של מטה ולא מיתהני בהא טפי מצרור דעלמא משא"כ בבגד במטה דמהני ליה דאי משכח אחר מוסיף עליו ולא אתי למשקליה הילכך אין לו תקנה אלא דליקה:

מן אילפא. מן הספינה:

נטל הימנה כרכר. גבי אשרה תנינן לה פ' כל הצלמים:

נטל הימנה כרכר. נטל מן האשרה לוח ועשה בו כרכר שקורין רשטילו לוח מלא עצים דקים ומניחין בין א' וא' חוט השתי כדי לסדר האריגה. ובערוך פי' יש לאורגים עץ או עצם שראשו חד ונקרא כרכר ודומה למחט של סקאין וכך שמו בלשון יון כרובידי. וה"ה אם מקליפי ערלה עשה איזה מחט ועשה ממנו כרכר אסור בהנייה. ותני התם אין פדיון לע"ז. ור' חגי הקשה לו כיון דמדמינן דיני ע"ז לערלה והא גבי יין דאסור בהנייה פליגי רשב"ג סבר דימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו וגבי ערלה ואשרה לא קא פליגי:

ומשני תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי. הילכך ליכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל. אבל גבי בגד דרך הוא ליקח אותו גם מן הגוי ולא ידע דהוא צבוע בקליפי ערלה או שארגו בכרכר של אשרה ואין לה תקנה אלא דלקה:

מלא הסיט. חוט צבוע מקליפי ערלה וארכו כמלא הפסק בין אצבע לאמה כל מה שהאדם יכול לפשטו ולהרחיבו כך פירש"י ז"ל במס' שבת וארג החוט בבגד ואינו ניכר:

ידלק הבגד. דכיון דלגבי שבת אגמריה רחמנא למשה דחשיב אריגה כדאיתא בהבונה חשיב האי שיעורא נמי דמיקרי בגד וידלק כל הבגד:

וחכ"א יעלה בא' ומאתים. וצריכי הנך תרתי בבי דאי תני רישא הוה אמינא בהא קאמר ר"מ דבגד חשוב הוא ודרכו לימנות הילכך כולן ידלקו אבל מלא הסיט דלאו בגד הוא אימא מודי להו לרבנן ואי תנא סיפא דמלא הסיט הוה אמינא דוקא הכא אמרי רבנן דיתבטל החוט בתוך הבגד בא' ומאתים משום דלא חשיב אבל כשהבגד כולו צבוע בערלה כי נתערב באחרים אימא מודו ליה לר"מ צריכא:

מלא הסיט. מפ' בגמ' דסתמא כר"מ:

מצמר הבכור. דאסור צמרו בהנייה דקדשים הוא:

ידלק הבגד. גבי צמר נקט בגד וגבי שק נקט שער כי אורחא דמילתא:

שער נזיר. אסור בהנייה דכתיב קדש יהיה גדל פרע שער ראשו:

ופטר חמור. לאחר עריפתו כו"ע מודו דאסור בהנייה דגמר עריפה עריפה מעגלה ערופה ועגלה ערופה נפקא לן מדכתיב בה כפרה כקדשים:

ובמוקדשין מקדשין בכל שהן. מפ' בגמ' דבקדשים שיש להן מתירין מיירי כגון קדשי בדק הבית שיש להן פדיון וכיון דבפדיון שרי בלא פדיון אפילו באלפא לא בטיל ולא בעינן מלא סיט אלא אפילו בפחות נמי הבגד כולו קדש ואסור לו ליהנות בו עד שיפדנו כדקיי"ל דכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלפא לא בטיל:

מאן תנא מלא הסיט. דידלק ר"מ דבבא דלעיל דאילו רבנן היינו סיט היינו פחות מסיט ולעולם יעלה באחד ומאתים:

שטרפו. שערבו בעודו צמר ערבו עם צמר דחולין:

איתיביה. השיבו ר' חייא לשואל וכמה צמר שנתערב כמה שיעורו וא"ל בפני ר' אמי היתר זה לא יהא אלא עד שמונה לאחד:

ולא הודו לו. השואל ור' אמי עד שאמרו ר' חייא בשם ר' ייסא דבטל ברוב וחזר ר' חייא והקשה לר' אמי דממתני' מצינן למידק הכי דתנינן האורג מלא הסיט מצמר הבכור ותנן ידלק הבגד וטעמא משום דטווי הוא וארגו וכיון דחשיב שיעור לשבת חשיב בגד הילכך לא בטיל אבל צמר לא חשיב:

וא"ל. ר' אמי לר' חייא אילו ר' יוחנן השיבה תשובה זו כמה היה טוב:

תמן תנינן. פ' בתרא דתמורה:

אלו הן הנקברין. ומני בהדייהו שער נזיר ופטר חמור והתם אמרינן הנקברין לא ישרפו משום דאפרן אסור:

כאן בשק כאן בשער. הא דקתני הכא ידלק היינו שארג שער נזיר ופטר חמור בשק דאי אמרת יקבר אתי איניש ומתהני בה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן ומתני' דתמורה בשער עצמו דארג והיינו דקאמר שק מצוי לחטחט כמו לחטט לחפש אחריו לראות אם נרקב ואם לאו יפעמים דמשתלי ומתהני ביה הילכך ידלק. אבל אין דרך לחטט אחר השער הילכך יקבר כדינו:

כאן במקדש כאן בגבולין. אשער נזיר משני דבמקדש ידלק כדכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים:

בנזיר טהור. ידלק דשרפה כתיבא ביה: נזיר טמא. לא כתיב ביה שרפה:

הן דתימר ישרף שערו וכו'. כי תנן בתמורה פטר חמור דיקבר לאו אשער קאי אלא אגוף פטר חמור שיקברוהו משו"ה ריש לקיש ור' יוסי בר חנינא לא משנו מידי גבי פטר חמור דלא קשו מתני' אהדדי מתני' דהכא בשער ומתני' דהתם בגוף החמור דבעי קבורה כעגלה ערופה דגמרינן עריפה עריפה וגבי עריפה כתיב וערפו שם וכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם:

מצמר הבכור. ובכור יש לו מתירין בזריקת הדם והקטרת אימורין דעורו שרי לכהנים וצמרו ואפ"ה בעינן סיט ולא משני לה משום דכהנים כי זכו משולחן גבוה קא זכו ולא מיקרי יש לו מתירין:

אית דתני לה בשם ר"מ. כולה מתני' והא דקתני שער נזיר ופטר חמור ידלק מוקמינן לה נמי בסיט כגוונא דרישא: ואית דלא תני לה בשם ר"מ. אלא בבא דרישא לחודה ומוקמינן לסיפא ככו"ע ומיירי בצפורתא כדמוקמינן לה בתמורה והיינו שעשה מן האיסור צורת צפור דחשיב דמייפה ליה לכוליה שק ועביד נמי ציפרתא טובא דהתירא בענין שנתערב: עשרה דברים מקדשין. א' בגד שצבעו בקליפי ערלה. ב' האורג מלא הסיט הצבוע בקליפי ערלה ומלא הסיט מצמר הבכור דכולה חדא היא. ג' ובמוקדשין כל שהם דתני לה כר' מאיר. ד' חבילי תלתן. וששה דברים דלקמן:

אלא מאן דלא תני לה. אלא ככו"ע דטעמא משום דהוי דבר שיש לו מתירין מהיכן ישלים המספר: אף ככרות של בעה"ב. דכלאי הכרם שנתערבה אותה ככר ואפילו באלף אסורות:

תבשיל שבשלו בקליפי ערלה. לעיל מוקי לה בקדרה והיינו שצירפה היוצר בכבשן כשהיא חדשה בעצי איסור דהא מקבלת בישולא ואיכא הניית תשמיש שמשתמש בה בלא גורם אחר ודמי לאיסור בעין הילכך נתערב באחרים יעלה בא' ומאתים: תנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת. בגחלים לוחשות דהיינו בוערות נראות כמתמעמות ולוחשות זו לזו ואפה בו את הפת:

תדלק הפת. מוכח בפ' כל שעה באבוקה כנגדו שכל שעה שהיתה פת בתנור היה דולק התנור ואופה דהשתא חשבינן הפת כמי שקליפות בעין:

שעממו. שהן כבניות דדמו לאפר וקיי"ל כל הנשרפין אפרן מותר:

ולאו מתני' היא. בפ' כל שעה מייתי לה והכי איתא תנור שהסיקו בקליפי ערלה חדש יותץ ישן יוצן ופירש"י ז"ל חדש יותץ שהרי ע"י היסק זה של ערלה נגמר ומתקיים ודמי לקדרה נצרפת בכבשן ישן שאין היסק זה מועיל לו אלא שאופה בו פת:

יוצן. שלא יאפה בו פת בהסק זה ואי ס"ד דעוממות שרי אמאי יוצן:

לית כן. אלא דאפילו עוממות אסור. ובפ' כל שעה משמע דלא קשו להו לבני בבל הך קושיא דהא לכתחלה והא דיעבד:

שהביא עצים לחים וניגבו בקליפי ערלה. ובהא קאמר ר' יוחנן דכי עממו מותרות דגופייהו דהתירא נינהו וברייתא בעצים דאיסורא מגופייהו:

דאפילו כמ"ד עלו מידי טומאתן. דטהורות והרי אלו אסורות. והכי אשכחן בפ' בתרא דתמורה בשר המת שחוק טהור ואסור בהנייה כאפר הבא מחמת ע"ז דכתיב עלה העיר הנדחת דדינה בשרפה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם: ואת אמר אסור. אפילו למ"ד עלו מידי טומאתן:

שניא היא דכתיב ביה נתיצה. כלומר וכיון דכתיב בה נתיצה ונתץ את הבית וגמרינן נתיצה נתיצה דע"ז דכתיב ונתצתם את מזבחותם:

מי שהיו לו חבילי תלתן. מין קטנית פינגורי בלע"ז. ובגמ' מפ' כמה זירים יהיו בחבילה דחשיבא ולא בטלה:

ידלקו. כדין כלאי הכרם דדרשינן פן תקדש פן תודק אש וכדלעיל:

יעלו בא' ומאתים. אם נתערבה חבילה של כלאים בחבלים דהתירא יעלה דליסתלק כלומר יתבטל לשון העלות הענן. ורש"י ז"ל בפ"ק דביצה יעלה אחד מהן וידלק והשאר מותרין וליתא דהא תנן בריש פ"ב דערלה וכלאי הכרם עולין בא' ומאתים ואין צריך להרים:

שהיה אומר. כלומר להכי אמר כולן ידלקו ולית להו ביטול ותקנה משום שהיה ר"מ אומר הואיל ודרכן לימנות אין בטלין ומקדשין לאסור כל המתערבין בהן:

וחכ"א כל פירות שבעולם בטלין חוץ מששה דברים הללו. שהן חשובין מאוד:

עשרים וחמשה זירין. קלחין:

ד' מנהון מטה. וד' חבילין כל כך גסין שראוי לעשות בהן שכיבת אדם אילו היו תבן ומשו"ה הוי דרכו למנות:

עשרה דברים מקדשין הן. בגד ומלא הסיט בבגד ובשק וכל שהן במוקדשין למאן דתני לה בשם ר"מ וחבילי תלתן וז' דברים. ואית דאמרי ככרות של בעה"ב. ונראה דהאי סתמא דתלמודא דאמר וכמה היא חבילה כ"ה זירין אליבא דכו"ע דהא בפ"ק דסוכה דתנן חבילי קש הכי פירשו לה נמי התם דאין חבילה בפחות מכאן. ונראה דתסתיים דר' יוחנן הוא דאמר עשרה דברים דר' יוחנן אמר בגמ' דילן את שדרכו לימנות שנינו. דבר שהוא מיוחד למנות אבל חתיכה ועיגול פעמים שהן נמכרין באומד. ובפ' המפריש סתם לן תנא כמ"ד דוקא את שדרכו למנות מקדש ופום מתבטל במאה פומין:

כל הדברים מקדשין. היינו ריש לקיש דאמר כל שדרכו לימנות שנינו. וקשה לר"י דהא תנן בפ' בתרא דע"ז ואלו אסורין ואוסרין כל שהן יין נסך וע"ז ועורות לבובין. ואמרינן התם דההוא תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנייה ופריך עלה וליתני אגוזי פרך וכו' ומשני הא תנא ליה התם אלמא דאיכא כל הני מלבד הני דמתני' והיכי קאמר ר' יוחנן עשרה דברים. ותירץ ז"ל דהכא לא חשיב ר' יוחנן אלא אותן השנויין כאן במס' ערלה ואכתי איכא טובא. ואינו נכון אלא דההוא תנא סבר דאין פדיון לע"ז ואנן קיי"ל דיש פדיון לע"ז כדאיתא התם הילכך הנהו אינן מקדשי כמו הני ור' יוחנן אליבא דהילכתא קאמר ושור הנסקל ועגלה ערופה וכו' דעדיפא מינה קתני דסיט של צמר כ"ש בעל חי גופיה:

דתנינן תמן. במס' כלים פי"ז והכי איתא התם הרמון שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני ולא הוזכרו רמוני בדן אלא שהיו מקדשין כל שהן דברי ר"מ ר' יוחנן הסנדלר אומר לשער בהן את הכלים ר' יעקב אומר לכך ולכך הוזכרו לשער בהם את הכלים ושהן מקדשין בכל שהן ר' יהודה אומר לא הוזכרו רמוני בדאן וחצירי גבע אלא שהיו מתעשרין ודאי בכ"מ. פי' כל שהן כההוא דפ' בתרא דע"ז כדלעיל: חצירי. כרתי כמו ואת החציר דמתרגמינן וכרתי. ובדאן וגבע שם מקומות בא"י של כותים דלא מעשרין בהנהו מקומות הכותים דלא משמע להו ולפני עור לא תתן מכשול אלא שלא לשום אבן לפני העור. והכי קאמר ר"מ התם דרמוני בדאן הוזכרו לענין קדוש לאו למימרא דס"ל כרבנן בו' דברים ורמונים אחרים לא מקדשין דהא פליג עלייהו הכא אלא הא קמ"ל כעין רמוני בדאן בעי דהיינו את שדרכו דוקא מקדש ולהכי פליג עליה ר' יהודה דקסבר כל שדרכו לימנות כדמשמע בברייתא דליטרא קציעות וקאמר דלא הוזכרו אלא לענין מעשר אבל לענין קידוש אלו ואלו מקדשין משמע דלר"מ לא הוזכרו רמוני בדאן אלא לענין קדוש והא דמייתי מר' יהודה משום דלא תימר דרבנן דפליגי במתני' אדר"מ היינו ר' יהודה דהוא בר פלוגתיה דהא קאמר ליה ר' יהודה דלגבי קידוש לא הוזכרו. ומשמע דס"ל דשאר רמונים נמי מקדשין ואי אמרת דר"מ סבר כל שדרכו למנות מאי פליג עליה הא ר"מ נמי הכי ס"ל דשאר רמוני מקדשי ומשו"ה מייתי מדר' יהודה דמיניה נשמע לר"מ. וע"כ תלתא תנאי נינהו ר"מ ורבנן ור' יהודה ר"מ סבר את שדרכו דוקא מקדש ועשרה נינהו. ורבנן סברי שיתא נינהו. ור' יהודה סבר כל הדברים מקדשין דכל שדרכו לימנות מקדש. וצריך לגרוס מתני' פליגא על מ"ד כל הדברים מקדשין. ובספרים כ' מתני' פליגא על מ"ד עשרה דברים מקדשין וטעות סופרים הוא:

ושאר כל הרמונים אין דרכן למנות. מסקנא דקושיא קא מקשי למ"ד כל הדברים דלהכי פליג עליה דאמאי נקט רמוני בדאן ר"מ והלא למ"ד דסבר ר"מ כל הדברים וכו' הרבה פעמים מוכרין שאר רמונים דעלמא במנין והוו בכלל ואמאי פליג עליה. אלא ע"כ היינו טעמא דרמוני בדאן ע"י שהן חביבין דרכן לימנות. כלומר ואין דרך לותר בהן:

ושאר רמונים כיון דאין חביבין אין וכו'. כלומר לא חשיב מנינן מנין דלא חביבי ולפעמים לוקחין סל מלא רמונים ולא מקדשין ומשו"ה פליג עליה ר' יהודה. ובפ' התערובת נמי אמרינן דאפילו טלאים חשיבי כל שדרכו לימנות:

פרך. אגוזים חשובים שנפרכין ביד:

בדאן. שם מקום:

חביות מגופות. מלאות מין של ערלה או מין של כלאי הכרם:

חלפי תרדין. כלומר חבילי של חלפי תרדין וכן קולחי כרוב ותני ליה ברישא לגלויי סיפא. ואית דגרסי קילפי כרוב והם מיני כרוב שיש להם ראש עגול כשל אדם. תרגום וכובע נחושת וקולסא דנחשא:

ככרות של בעה"ב. דחשובין הן חדא דכולהו מנופה הרבה משא"כ בנחתום דאין סלתו כ"כ מנופה ועוד דאינן גדולות כ"כ:

הראוי לערלה ערלה. אותן כשהן מין אילן דערלה נהגא בהו כגון אגוזים ורמונים וחביות מקדשין ואוסרין עירוביהן:

והראוי לכלאי הכרם. כגון חלפי תלתן וקולחי כרוב וככרות שאין מין אילן מקדשין עירוביהן באיסור כלאי הכרם וחבילי תלתן לא דמאכל בהמה נינהו ולא חשיב:

שקדי פרך לא. אע"ג דגסין הן לא חשיבי כאגוזי פרך:

בסתומה בין הסתומות. דכולהו חשיבי ונפתחה ואין מכירין אותה דכיון דנפתחה יש לה ביטול ואזדא חשיבותה:

פתוחה בין הסתומות ונסתמה. לקמן מפ' לה:

צריכות שיעור אחר. כלומר בטלות באחד ומאתים:

היך איפשר לפתוחה אצל הסתומות. האיך נתערבה כשהיא פתוחה בין הסתומות וכי הדרא ונסתמה ונתערבה חזרה לחשיבותה:

ומשני בפתוחה אצל החנוני שהיא כסתומה אצל בעה"ב. שהמגופה שלה אינה אדוקה ומחוברת בפיה אלא רפופה מונחת על פיה דלגבי חנוני חשיבא פתוחה דאזיל ריח היין ולגבי בעה"ב משומרת חשיבא ליה וסתומה דמי וכדמסיק דנסתמה דאמרינן דחזר בעה"ב ונטלה מביתו של חנוני והניחה בביתו והיו לו הרבה חביות דמגופת אינן אדוקות בפיהן וקרי להו סתומות דלגבי בעה"ב סתומות חשיבי וכדלעיל וקמ"ל דלא חשיבא סתומה אלא פתוחה והיא בטלה:

קיריי וקרוותא. דלועין זכרים ודלועין נקבות: הראוי לתרומה תרומה. הני דמתני' אם אירע שהיו דתרומה אע"פ שהתרומה עולה בק"א אלו אינן עולין שהן חשובין וכולן אסורין לזרים כתרומה ואפילו באלף:

תרומה נוהגת בכל. בין בירק בין באילן כולהו שייכי תרומה ולא מצי למיתני בהו הראוי לתרומה דליכא דאינו ראוי. אבל ערלה לא שייכא אלא באילן ואין נכנס באיסור זה אלא אגוזים ורמונים ויין. וכלאי הכרם לא שייכי אלא בתבואה וירק ואין נכנס באיסור זה אלא חבילי תלתן ותרדין וכרוב ודלעת וככרות ומצי למיתני בהני הראוי לו. כלומר שאין ראוי לחברו וכן בחברו הראוי לו ואין ראוי לחברו. וכ' בתוס' דבחנם דחיק תלמודא ולא שני דלא מצי למיתני בהו יעלה באחד ומאתים. וזו אינו כלום דהני שבעה דברים לענין קידוש מתניין ולא לענין עלייה א"כ ליתני תרומה. עוד אמרו דהוה מצי לשנויי דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. וגם זה אינו דיותר נכון לתרץ דלא ליפלוג אתנא דגיד הנשה דתנן התם וכן חתיכת נבלה דאינה בטלה באלף וההיא לאו איסורי הנאה היא. אבל קשה אמאי לא תני שור הנסקל ועגלה ערופה. וצריך לומר דלא פריך דתני אלא מה ששנוי בפרקין דלעיל דמיירי בהן ואזיל דהיינו תלת איסורי דהיינו תרומה וערלה וכלאי הכרם דמלת מקדשין קתני ולא תני אוסרין כדתנן בע"ז והיינו משום דלמדו מדכתיב גבי כלאי הכרם תקדש מקדש ממנו דאם חזר ונפל לתוכו מקדשו וא"כ לתני תרומה דמינה גמרי ולהכי שני תלמודא שפיר. ועוד דאמרינן בפ' התערובת ואיתא נמי לקמן דדינא דחביות סתומות שייכא בתרומה הילכך אקשי שפיר ומשני שפיר.

נתפצעו האגוזים. של פרך דלעיל דחשיבי ולא בטלי ונפלו לתוך אגוזי היתר פצועים יעלו ובהא כו"ע מודו וכי נפלו תחלה בהיתר שלמין ואח"כ נתפצעו פליגי בה תנאי בגמ':

נתחתכו הדלועין. והא דלא תני הותרה החבילה של חליפי תרדין או של קולחי כרוב. לא תני אלא מידי דמנו רבנן:

נתפרסו הככרות. סתמא כר' עקיבא כדאיתא בגמ':

נפלו שלמין ואח"כ נתפצעו. בין שפצען שוגג אחר שנפלו ולא נתכוון לבטל חשיבותן ולהעלותן בא' ומאתים:

בין שפצען מזיד. שנתכוון לכך לא יעלו אפילו באלף דקניס ר"מ שוגג אטו מזיד כדאיתא בפ' הנזקין:

כבר קנסו בידו. דיו שקנסוהו שלא יעלה אפילו בתר דאזדא מינייהו חשיבותייהו אלא באחד ומאתים ואפילו השתא דנתפצעו דמדאוריי' חד בתרי בטיל ואין חילוק בין חשוב ללא חשוב והכל בטל ברוב בדיעבד. ובפ' הניזקין פריך מדר' יוסי אדר' יוסי דריש מכילתין. ולעיל פירשתי ליה:

ק"נ חביות. שנתערבה לתוכן חבית של תרומה סתומה ואינהי נמי סתומות היו:

החמשים אסורות. ולא אמרינן יטול אחת מן המאה דאיסורא ברובא איתא ויהא הכל מותר ויפתחו החמשים לכתחלה. ואיתא להך מימרא בפ' התערובת:

שלקתה בבית אביה. דלעת יונית שצמקה במחובר:

שתטבול למעשרות וחשיבי אותן דלועין של אביה כתלושין ואיכא גורן ואפילו אכילת עראי אסורין. ולהכי מייתי לה הכא:

מהו שתטמא טומאת אוכלין. בכל דלועין דעלמא קא בעי דמטעם תלוש נחתא טומאה דאין טומאה במחובר כדאיתא בת"כ:

חייב משום קוצר. דאע"ג דגבי שבת מחוברין נינהו גבי טומאת אוכלין תלושין חשיבי ומקבלי טומאה. ומפ' ב' העור והרוטב היינו בלא עוקציהן דאי הן ועוקציהן אף לענין שבת תלושין נינהו:

ספק ערלה. בגמ' מפ' לה:

בארץ ישראל אסור. דספיקא דאורייתא היא ולחומרא:

ובסוריא. היא ארם צובה שכבשה דוד וחברה עם ארץ ישראל וקסבר כיבוש יחיד דלא שמיה כיבוש הילכך ספיקה מותר. ובחו"ל דרחיקא טפי לא מיחלף:

יורד. הישראל:

ולוקח. מן הגוי המוכר בצדו או מן הישראל החשוד ואפילו שהישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה:

ובלבד שלא יראנו. הישראל כשהוא לוקט מן הערלה:

כרם שהוא נטוע ירק. שזרוע ירק בין הגפנים דהוו להו כלאי הכרם:

וירק נמכר חוצה לו. ויש לחוש שמא מירק הגדל בכרם הוא זה והו"ל ספק כלאים:

יורד. הגוי ולוקט מן הכלאים:

וישראל. רואה ולוקח:

ובלבד שלא ילקוט ביד. הישראל עצמו וטעמא דאי ישראל לוקט מן המחובר דמי לבעה"ב כדאיתא במס' מעשרו' וכאילו יש לו חלק בקרקע דמי וכוליה האי לא הקילו. ובגמ' מפ' מ"ש ספק ערלה מספק כלאים:

החדש. דגן החדש דאסור עד י"ו בניסן ופליגי תנאי בפ' ר' ישמעאל במנחות דאי' מ"ד דבהאיר י"ו שרי ואיכא מ"ד דכולי יומא אסור מה"ת עד י"ז וכוותיה נקטינן:

אסור מן התורה בכ"מ. בין בארץ בין בחו"ל מפ' בגמ' דר' אליעזר היא דאמר בפ"ק דקידושין דמושבותיכם דכתיב גבי חדש מיד בכניסתן לארץ הוא דאסירי ולא בעינן ירושה וישיבה ומושבותיכם ה"ק בכל מקום שאתם יושבים משמע:

והערלה הלכה. בגמ' מפ':

והכלאים. מפ' בגמ' כלאי הכרם מד"ס דשלך כתיב למעוטי חו"ל אבל כלאים דהרכבה או כלאים דהרבעה או כלאים דמלבוש חובת הגוף הן:

גפו של ערלה. בכרם גוי, ולקמן נמי אמרינן דערלה נוהגת בנטיעה דגוים:

וענבים נמכרות חוצה לה. ויש לחוש דמן הגפן דערלה הן. ואיכא למידק דתנא דמתני' גבי ספק ערלה כמאן ס"ל ובכלאי הכרם נקיט מילתא דרבנן. ויש לומר דשמא סבר תנא דמתני' כר' יהודה בספק ערלה ובספק כלאים דמדרבנן אקיל ביה:

אמר ר' יודן. הוא רב יהודה דסמוך. ואית דאמרי דרב יהודה אמר בתרוייהו יורד ולוקט בין בערלה בין בכלאי הכרם דקסבר רב יהודה דתרוייהו מדרבנן וכשמואל רביה דלקמן דערלה הלכה דקתני הילכות מדינה קאמר ומשום הכי שוים ערלה וכלאים דלא אסרו אלא בבעל הקרקע. וטעמא דלישנא דמחמיר בתרוייהו קסבר כיון דערלה וכלאי הכרם תנינן בהדי הדדי תרוייהו שוין בתקנתא דרבנן:

דתנינן תמן. פרק קמא דקידושין:

שאינה תלויה. שאינה חובת קרקע כגון שבת ותפילין ומזוזה ומעקה:

שהיא תלויה. שהיא חובת קרקע כגון שמטין ויובלות ותרומות ומעשרות דתלו בגידולי קרקע:

חוץ מן הערלה והכלאים. דאע"פ שתלוין בארץ נוהגים בם בחו"ל:

בחדש של כאן שיצא לחו"ל. ובגמ' דילן משני דסברי כר' ישמעאל דלאחר ירושה וישיבה משמע דהיינו ז' שכבשו וז' שחלקו:

ולמה לא תנינן חלה עמהן. דכי תנן בקידושין חוץ מן הערלה והכלאים מדרבנן הוא דנוהגין בחו"ל וא"כ ליתני נמי חלה בהדייהו דהא חלה גידולי קרקע ומדרבנן נהגא בחו"ל כדאיתא בשילהי חלה:

בישראל ובגוים. דערלה נהגא בארץ ואפילו נטעו גוים כדתנן בפ"ק וכן כלאי הכרם משא"כ גבי חלה דגלגול הגוי פוטר:

הילכות מדינה. הם נהגו בחו"ל כדי שלא תשתכח:

ואת אמר הכין. דבסוריא ספקה מותר:

ניתנה. כך נאמרה ספקה מותר וודאה אסור:

הא בכלאי זרעים מותר. בין כלאי זרעים דירק דאפילו בארץ אם זרען מותרין באכילה כדאיתא בפ' כלאי הכרם בין כלאים דהרכבה שרו, ור"י פליג עליה וסבר דכלאים דהרכבה אסירי מדאורייתא אפילו בחו"ל מכח הקישא והכי הילכתא:

מערבייא. חכמי המערב:

וקיימנוה. והעמדנוה דשפיר קאמר ר' יוחנן:

וקנסיה. מפני שהוא ממעט בעבירה כדלקמיה ולא אמרינן מנכש הוא:

לר' יוחנן ניחא. לר' יוחנן דאמר הא בכלאי זרעים אסור דאורייתא דהיינו בהרכבת האילן משום הקישא ניחא דעמא דברייתא מיירי בכלאים דהרכבה ולאיסורא קתני לה אלא לשמואל קשיא. ומפ' דשמואל מפ' לה דלקולא קאמר דבהדי קולא קתני לה וה"ק כשם שכלאים בארץ שאסורין בארץ משתמע בין כלאי הכרם בין כלאי זרעים כך כלאים דקתני הכא דעושין עמהם דהיינו בחו"ל:

היא כלאי הכרם היא כלאי זרעים. דכולהו שרו לעשות עמהן ולסייען אלא דכלאי הכרם אסור לזרוע ואפילו ללקוט ביד מכרמו של גוי אסור כדתנן במתני' ובכלאי הירק בה שרי אפילו להרכיב לשמואל וטעמא משום דכלאי הכרם כתובה וגזור אבל הרכבה לא כתיבא וכיון דלא כתיבא לא גזרו בה רבנן:

הדרן עלך בגד כלאים וסליקא לה מסכת ערלה בסייעתא דשמיא