אלו מפסיקין לפאה. של תבואה וקטניות דאילו פאה דאילן הא תני בסיפא דאינן מפסיקין אלו מפסיקין השדה לדונו בשנים ונותן פאה מכל שדה ושדה ואי יהיב מחד עליו ועל חבירו מפ' בגמ' דלא קדשה:

הנחל. מפ' בגמ' ואע"פ שאינו מושך מים עכשיו אלא כיון שאינו מקום זריעה שמלא חול ורגבים מפסיק:

והשלולית. מפ' בגמ' כל שהיא מושכת לעולם ובפ' הכונס מפ' אמאי קרו לה שלולית וקאמר אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה דבעלי השדות דההיא בקעה משקין שדותיהם משם ולא בעינן שיעור לרחבה דסגי בחדא והיינו דלעולם היא מושכת כדאיתא בגמ' ורחבה ואינה קבועה לקמן פליגי בה ר' יהודה ורבנן:

דרך היחיד. מפ' בפ' המוכר פירות דרחבו ארבע אמות:

דרך הרבים. מפ' התם רחבו ט"ז אמה: שביל היחיד. קטין טובא כגון כי שקיל כרעא ומנח כרעא:

שביל הרבים. לכרמיהם או לשדותיהם אבל אינה דרך לעוברי דרכים:

הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים. אשביל יחיד ושביל רבים קאי:

והבור. שדה בור שדה שלא נחרש ולא נזרע תרגום והאדמה לא תשם וארעא לא תבור:

והניר. שדה חרושה ולא זרועה:

וזרע אחר. כגון חטים מכאן וחטים מכאן ועדשים באמצע נותן פאה לחטים אלו לעצמן ולחטים אלו לעצמן וכתב הרא"ש ז"ל ונ"ל שצריך שיהא אורך ההפסק מקצה השדה אל קצהו דלא ישאר בו מחובר כדי שיעבור הבקר בכליו דהיינו ארבע אמות בלי הפסק דאי נשאר בו ארבע אמות בלי הפסק חשיב כשדה אחת ע"כ דר' יוחנן סבר לקמן כר' אלעזר בר' שמעון דבגדולה בחמשים אורך הפסקתה סגיא ובפ' כל סאה אמרינן בהדיא דכ"ע סברי דבקטנים על פי רובה ואין לנו אלא דברי חכמי הגמ' ונ"ל דנכון הוא לפסוק כרבנן דאמרי התם בפ' כל סאה מפולשים מראש השדה לסופו כדברי הרב ז"ל דר' יוחנן:

הקוצר לשחת. בגמ' מפ' דבשחת דחייב בפאה תני לה ר"מ דגדל שליש וקוצר לקליות ולא מפליג בין קוצר לבהמה או לאדם דכיון דמחייב בהך קצירה שלא לקצור לפני העומר ה"נ מחייב בפאה בהך קצירה ומאי דמשייר מכאן ומכאן לאוצר הנשאר לצדדין זה מתחייב בפני עצמו וזה מתחייב לעצמו כר' עקיבא דלקמן בפ' מלבנות:

אינו מפסיק אלא א"כ חרש. דמשום דמפסיק בקצירה לא חשיבי שתי קצירות להפסיק פאה אלא אתחלתא דקצירה היא וכולה חדא היא:

אלא א"כ חרש. ואז הוי שדה ניר:

שדך לחייב על כל שדה ושדה. בת"כ איתא ואע"ג דלעיל דרשינן מקרא דשדך לרבות פאה לאילנות תרי שדך כתיבי חד בפרשת קדושים וחד בפרשת אמור ועוד דהא אסיקנא דעיקר דרשא הוא מבנין אב דזית וכרם ומפ' תלמודא דהכי קאמר שלא יוציא וכו' כלומר דאע"ג דקורא שם בפירוש באחת על שתיהן עד כאן לזו ועד כאן לזו אפילו הכי לא מהני שאינו יכול להוציא משדה על חברתה:

על חברתה. ובמתני' מפ' מהו ההפסק שגורם להיות שתים:

ה"ג אינו מחוור ויש גורסין אותו בבי"ת והיא היא וכן תרווד תרבד וכן אויר אביר וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפ' ויצא וסתמא דתלמודא מפ' אלו ההפסקות דתנן במתני' אינן מחוורין בידן דחכמים דלהוו הלכה למשה מסיני:

דאין תימר מחוור הוא. אפילו לגבי אילן נמי נהוו הפסקות ואנן תנינן דאין מפסיק גבי אילן אלא גדר ולמ"ד דפאת אילן ילפינן משדך לילף מינה ומינה:

וחבריה מקשה הא גדר מחוור הוא. כיון דמפסיק לאילן והא אשכחן ביה נמי דינא דמשמע דאין מחוור בידן:

דאין תימר מחוור בידן:

אפילו שער כותש. נמי להוי מפסיק:

דתנינן. בפרקין דאין מפסיק גדר לאילן:

אם היה שער כותש. שער כותשו ענפי האילנות ובדיהן מעורבין מלמעלה ונוגעין זו בזו ולקמן מפ' אם צריך שיגעו ענפים בגדר ויחלידוהו או אפילו יש אויר בין ראש הגדר ולענפים:

ומתרץ ליה חבריה ואין תימר אין מחוור הגדר אפילו מצד אחד. חזינן דמפסיק דכשאין נכנסין הענפים אלא מאילן של צד אחד ואין ענפי אילן של שדה האחר נכנסין כאן ואם לא היה בידן קבלה הא ריעותא איכא היכא דמצד אחד כותש והוה להו למימר דאינו מפסיק ובברייתא משמע דמצד אחד מפסיק אלא ודאי הכי גמירי ליה ולא דנו ביה כפי הסברא:

לא קדשה. ומה שמוסיף על שיעורה של זו בשביל פאה של שדה האחרת חייבת במעשרות:

נתכוון לזכותו מן המצר. נתכוון לזכותו לעני כדי שנא יתבטל ממלאכתו להמתין עד שיקצרו האחר זוכה לו על זו שקוצר משום פאה בשדה אחרת שלא היה מפסיק ביניהן אלא המצר מי אמרינן דכיון דלחזקת נכסי הגר הוי הפסק דהחזיק בזו לא קנה האחרת כדאיתא בפ' חזקת הבתים ה"נ הפסק הוי ולא קדשה או דילמא כיון דלא תנייה במתני' לא הוי הפסק.

שרע. לשון השמטה כמו גולתיה שריעא מיניה דפ' אין עומדין.

מיחלפא שיטתיה. כלומר אמאי מספקא ליה לר' ייסא ותפשוט ליה מדידיה:

דתנינן תמן. בפ' מלבנות התבואה:

מודים חכמים לר' עקיבא. אע"ג דפליגי במנמר שדהו ושייר קלחים לחים:

מנמר. כמו מנומר שמלקט כאן המבושלים כל צרכן ומניח את הלחים שלא בשלו וחוזר ומלקט במקום אחר דהוה ליה מנומר וקאמר ר' עקיבא כשהוא חוזר ולוקט נותן פאה מכל אחד ואחד שהקציר שבינתיים מפסיק וחכמים אומרים פאה מאחד על הכל ומודים חכמים לר' עקיבא בזורע שבת או חרדל כדמפ' טעמא ואזיל:

כיני מתני' וכו'. בפ' מלבנות התבואה יתבאר ולא גרסינן לה הכא:

שמואל אמר וכו'. כלומר ואיתמר עלה מ"ט מודו ואמר שמואל מפני שאין ראשון שבהן דהיינו של חרדל ושל שבת שזה מתבשל קודם האחר ודרך הוא שלא לקצרן כאחת ור' ייסא מפ' דטעמא משום שדרכן וכו' והתם מפ' מאי בינייהו והשתא מקשי הא לדברי ר' ייסא דאמר דטעמא משום דדרכן לזרוע וכו' ותלם של ערוגה זו מפסיק לערוגה אחרת אלמא דתלם אהני לאפסוקי ה"נ גבי שתי שדות של תבואה דרכן להפסיק מצר ביניהן ומאי מספקא ליה:

וכא הוא אומר הכין. אע"ג דהכא שרע מיניה ולא אמר ליה כלום משום דאורחא דתלמודא למימר הכי כי מקשי מדידיה לדידיה קאמר הכא הכי כלומר ותפשוט ליה מדידיה ואמאי שתק:

ומשני לא צורכא דא אלא אי קדשה או לא. כלומר הני דמתני' פשיטא ליה דמפסקי ואפילו בדיעבד אם נתן לא קדשי אבל האי מצר פשיטא ליה דלכתחילה מפסיק ולכתחילה מודו ואין ליתן משל זו בזו ובדיעבד הוא דמיבעיא ליה אי קדשה ופטורה מן המעשרות או לא קדשה דלגמרי מפסיק כי הני דמתני':

שמעת מימר אפילו מצר. דכיון דתני לה סתמא משדה לחברתה ש"מ דבכל שדה שהיא חלוקה לעצמה קאמרה ואפילו מצר ואיפשיט בעיין:

חצובות. עשב ששרשיו הולכין ויורדין כנגדו עד התהום כדאמר חצובא מקטע רגליהון דרשיעייא ובפ' חזקת הבתים פליגא אמוראי אי מצר וחצב מפסיק לענין פאה:

רב חסדא בעי. דריש לידע טעם לר' יוסי בר חנינא אפשר דטעמא משום דבהן חילק יהושע לישראל את הארץ מפסק או לא:

חילק וכו'. גבול שבין שבט לשבט ובין בית לבית לפי שאינו יונק לא מכאן ולא מכאן:

אתא ר' חנינא. ואמר הדר פשטא ר' חסדא משום דבהן וכו':

מכיון דתנינן. דרך היחיד דשיעורו ארבע אמות דמפסיק כ"ש דרך הרבים דהוי ט"ז אמות:

אפילו דרך הרבים וכו'. דכי תני סיפא הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן למאי דתני ברישא קאי ואי לא תני דרך הרבים ברישא הוה אמינא דמפסיק לאילן משום דרחב טפי ואע"ג דתנן אלא גדר דמשמע גדר ולא דבר אחר הוה אמינא משום דבעי למיתני סיפא ואם היה שער כותש דגבי גדר שייך תני הכי ולהכי תני דרך הרבים ברישא לאשמועינן דאף זה באילן אינו מפסיק:

שביל הרבים מה צורכה. דאי לענין אילן השתא דרך הרבים דרחב ט"ז אינו מפסיק שביל שאינו רחב ט"ז מיבעיא ואי לענין שדה תבואה כיון דתנא שביל יחיד דמפסיק דאינו רחב אלא כי שקיל כרעא וכו' וכ"ש שביל רבים דרויח טפי ומשמע מדברי התוס' בפ"ה (חסר מכ"י) דרך יחיד רויח משביל רבים:

להוציא את הקבוע בימות החמה. דיש שביל דבקעי ביה רבים בזמן דליכא זריעה ובזמן זריעה זרעו בעל השדה ואשמעינן דאין מפסיק שביל הרבים אי אינו קבוע לעולם:

בור וניר בית רובע וכו'. שמועה זו קשה בין המפרשים ואני אפרשנה כפי מה שיורוני מן השמים בס"ד:

בור וניר בית רובע. בור וניר דתני במתני' דמפסקי בעינן שיעור רחבן לאפסוקי גבי פאה רחבו דבית רובע דהיינו עשרה אמות ומחצה כדתניא במס' כלאים פ' שני ולרוחב הניר ובור הוא דבעי בית רובע דאילו לגבי אורך הא פרישנא במתני' דפלוגתא אי בעיא מראש השדה לסופן לרבנן וזרע אחר כל שהוא סגי לאפסוקי לשתי שדות ומיחייבי כל חדא וחדא באנפי נפשה ונ"ל טעמא דרב דמיקל גבי זרע דכיון דבעינן שיעור לזה הזרע שהוא באמצע לענין כלאים כי היכי דלא להוי חבוש והיינו דמפסיק להו במשר לב"ש שיעור רחבו שלשה תלמים של פתיח ולב"ה כעול השרוני וקרובים דבריהם להיות שוין כדתנן בפ' כל סאה וע"כ לא שמענו אלא ברוחב המשר אבל ברוחב הזריעה לא הילכך לית ליה לרב שיעור דאי בעי זרע ביה כל שהוא ואי בעי זרע ביה כל שטח המשר וכיון דאית ביה שיעור מקום ולהכי קאמר רב כל שהוא דאפילו לאותו כ"ש דזריעה בעינן שיעורא דמשר לרוחב קרקע דודאי לאו ברשיעי עסקינן דכבר אית ביה שיעור בשטח הקרקע ומה שזרע אינו מעלה ואינו מוריד:

ור' יוחנן אמר. דבשלשתן שיעור רחב קרקע שלהם שלשה תלמים של פתיח דהיינו תלמים רחבים שעושין כשבאין לפתוח הקרקע בראשונה למעוטי תלמי הרביעה דקתני התם דהני דפתיח ומרחיקין אותן זו מזו שבג' הן ואוירן שתי אמות יש כמו שמפ' בפ' כל סאה וכן כתב ר"מ בפ' שני דכלאים גת"פ משמע שהן שתי אמות ע"כ אבל תלמי הרביעה שהוא אחר רדת המטר של רביעה ראשונה שחוזרין וחורשין לכסות הזרע דאז התלמים תכופין ומקורבין וכן אמרו במדרש יפתח וישדד אדמתו בתחלה הוא עושה תלמים רחבים ולסוף הוא עושה תלמים קטנים ע"כ וקסבר ר' יוחנן דכיון דגת"פ חשיב קרקע באנפי נפשיה גבי כלאים הכי נמי חשיב גבי פאה להפסיק ואע"ג דהאי לישנא דגת"פ ב"ש הוא דקא תני ליה הא קתני קרובים דבריהם ועוד דהתם נקטינן כשיעורא דב"ש:

מהו פליגין. בתמיה כלומר מי נימא דודאי פליגי רב ור' יוחנן או דילמא לא פליגי ונ"ל דמתמהינן הכי משום דגבי זרע אחר בההוא פשיטא דלא פליגי אלא דמר לא מיירי בשיעור הזריעה אלא בשיעור הקרקע ומר מיירי בשיעור הזריעה ולא בשיעור הקרקע וכדפרישית ומשום הכי בשארא מתמיה ומי דחקין אנפשין לפרושי נמי בבור וניר לא דפליגי:

ומתרץ מה דאמר רב בחיוב פאה. כלומר ודאי כי היכי דלא פליגי בזרע אחר הכי נמי לא פליגי בבור וניר וכלהו ס"ל גת"פ סגי דאית ביה שיעורא גבי הפסקה לכלאים והכי נמי גבי הפסקת פאה ובית רובע דאמר רב בבור וניר לא מיירי אלא אם עלה בבור וניר מין תבואה המין שחייב בפאה כלומר אותו מין שזרוע בשדות דהאי גיסא ודהאי גיסא בההוא קאמר רב דלא מפסיק אלא בבית רובע אע"ג דמה שעלה בו הוי כחוש ובשדות הוי דשן אפילו הכי כיון דשדה של כאן וכאן חייב בפאה ובור וניר נמי המפסיקין בינתיים מה שעלה בהן חייב בפאה כלומר דמינו הוי מצטרפין השדות אלא אם כן הוי בור וניר רחבים בית רובע דרויחי וחשיבי וליכא למימר דחיוב פאה היינו אפילו זרע אחר שחייב בפאה דא"כ היינו זרע אחר אלא אותו מין שזרוע בשדות שחייב בפאה קאמר ואיידי דגבי ר' יוחנן אמר פיטור פאה אמר גבי רב חיוב פאה:

ומאי דאמר ר' יוחנן בפיטור פאה. דמה שעלה בו הוי ירק או מאכל בהמה חוחים ודרדרים דכיון דלאו מינו ופטור מן הפאה כשיעור קטן דגת"פ רחב חשיב לאפסוקי וסגי ליה:

ופריך והא תני בור וניר חייבין בפאה. כלומר בבור וניר דתנן במתני' דמפסקי עלה קתני בברייתא דהעולה בהן חייב בפאה וקשיא לר' יוחנן דמפ' בור וניר דמתני' דהיינו שהעולה בהן פטור מן הפאה:

ומסיק דבודאי בבור וניר דהעולה בהן חייב בפאה איתמר שמעתין דרב ור' יוחנן:

אלא מאי דאמר רב בשדה בינונית. דכל חד מן השדות הוי שדה בינונית כלומר בסתם שדה שזורעים בה חטים או שעורים שהיא שדה בינונית שהיא בת תשעה קבין של זריעה דסתמא זורעין אותה בני אדם כל שטחה כמות שהיא הלכך בעינן להפסיקה בור או ניר גדול רחבו כרחב בית רובע דכך שיעור שדה בתוך שדה לתבואה לענין כלאים כדתנן תבואה בתבואה בית רובע ובציר מהכי לא מפסיק:

ומאי דאמר ר' יוחנן בשדה עשויה משרים משרים. שיעור ארכן חמשים אמה ורחבן שתים והיינו כהך דר' יוחנן דתניא בתוספתא ומייתי לה בפ' כל סאה דכי השדה כולה עשויה כן דהיינו כל משר אורך חמשים על רוחב השנוי במשנתנו גת"פ שהוא שתי אמות כמו שאפרש כגון שדה שזורעין בו שומין ובצלים וקולקס וקטנית דחייבין בפאה שדרך בני אדם לזורען משרים משרים מין בכל משר כדתנן בתוספתא התם עושה כל משר שלשה תלמים של פתיח ותני בסיפא כמה רחבו כמלא העול השרוני ומוכח התם דהאי תנא ר' חייא הוא ור' חייא אומר התם דשיעורא דההיא מתני' היינו שתי אמות אלמא דגת"פ ועול השרוני ושתי אמות חדא מילתא הוא והיינו לענין רחב המשר ולענין אורך פליגי תנאי התם מר בעי להו מפולשין מראש השדה לסופו ומר סבר דסגי באורך חמשים והואיל וכן במשר אחד שהניחו בינתים בור או ניר או זרע בו זרע אחר סגי בארכו חמשים על שתים דקסבר ר' יוחנן כר"א בר' שמעון ואבא יוסי בן חנן דאמר בפ' כל סאה בגדולה חמשים אמות סגי באורך ופליג אתנא קמא דאמר התם דבעינן מפולש מראש השדה ועד סופו ומשום דמר מיירי בחד גוונא ומר מיירי בחד גוונא קאמרי הכי אבל דכו"ע ס"ל דכל שאינה עשויה משרים משרים אלא שהשדה זרועה כל שטחה בעינן בית רובע ובפ' כל סאה אמרי אי זו היא שדה גדולה כל שיש בין בד לבד בית רובע פחות מכאן שדה קטנה בד פי' שורה המקפת לערוגה דערוגות בלשון משנה קרויין בדידין והא דנקט רב שדה שדה בינונית דאין דרך לעשותה משרים אלא לזרוע כל שטחה דגדול שיעורה ובדידין שלה רחבים כבית רובע ומנא אמינא לה דשדה בינונית בת תשעה קבין הויא דתנן בפ"ק דבבא בתרא אין חולקין את השדה עד שיהא בה ט' קבין לזה וט' קבין לזה וט' קבין של זרע הויא לה ע"ה אמות באורך וברוחב חמשים דבית סאה הוי שטחו חמשים על חמשים וקתני התם כל שיחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו אין חולקין ואמאי הא אשכחן שדה בית סאה ושדה בית רובע אלא מאי אית לך למימר שדה בית סאה או בית רובע איקרו שדה בינונית לא איקרי אלא של ט' קבין ש"מ ושדה בינונית אין דרך לחלקה ולזרעה מינין אלא זורעין כל שטחה לחטים או לשעורים ושדה בית סאה אשכחן דדרך לחלקו לטבלאות מרובעות כדתנן בפ"ב דכלאים עושה כ"ד קרחות לבית סאה כנ"ל פי' סוגיא זו והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' מתנות עניים כ' בלשון הזה היה מפסיק בה ארץ בורה שאינה זרועה ולא חרושה או ארץ נירה והוא שנחרשה ולא נזרעה או שהפסיק בה זרע אחר כגון שהיה בה חטים מכאן וחטים מכאן ושעורים באמצע או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר הרי זו נפסקת לשתי שדות והוא שיהא רוחב כל אחד מאלו כשלשה תלמים של פתיח והוא פחות מבית רובע בד"א בשדה קטנה שהיא חמשים אמה על שתי אמות או פחות אבל אם היתה יתירה על זו אין הבור או הניר מפסיקה לשנים אלא א"כ היתה בהם רוחב בית רובע אבל זרע אחר כ"ש מפסיק בה ע"כ ומה שכתב שקצר באמצעה קודם שתביא שליש זהו פי' קוצר לשחת דפליגי ביה ר"מ ורבנן ואינו נכון פירושו דלא פליגי אלא בהביא שליש כדפרישנא והכי מוכח לקמן ומה שכתב דגת"פ הוא פחות מבית רובע כבר פי' דאין שיעורו אלא שתי אמות והרב ז"ל שכח סוגיא דפ' כל סאה שבה מתברר דכך שיעורו עוד קשה שכתב דבשדה שאינה קטנה דזרע אחר כל שהוא מפסיק בה ולא מפסיק גבי שדה קטנה ואמאי והא גבי כלאים מפסיק ומאי שנא גדולה מקטנה ועוד היכי מפ' שדה בינונית יתרה מחמשים על שתים והא תנן דשדה בינונית בת תשעה קבין היא והרב עצמו פסק כן ועוד תברה מצדה בשדה גדולה גבי בור וניר בעי רב בית רובע וממעט בזרע אחר ור' יוחנן בשדה קטנה ממעט בבור וניר ומוסיף בזרע אחר אלו דברים שאין הדעת סובלתן ואפשר שמה שכתב והוא פחות מבית רובע היינו כשתחשוב שדה קטנה מכאן ושדה קטנה מכאן והבור בינתים וגבולין שיש הרי קרוב לשמונה אמות וכשכתב אבל זרע אחר כ"ש כוונתו כשיעור הראשון לשדה קטנה שהרי זרע אחר צריך לו קרקע של משר גת"פ והראב"ד ז"ל בהשגות סובר דגת"פ הוי שיעורא דבית רובע ומר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא ולדעתו כי בעי מהו פליגין אזרע אחר קאי דאילו אבור וניר תרוייהו אמרי בית רובע אלא אזרע אחר בלחוד הוא דבעי ואסיקנא דבשדה קטנה בעינן הפסקה טפי משום דלא עבדי אינשי שדות קטנות כי הני ולעולם הן נדונין כשדה אחת אלא א"כ יש ביניהן הפסק גדול ומשום הכי קאמר רב בשדה בינונית זרע אחר כ"ש ור' יוחנן איירי בשדה קטנה שכולה אינה אלא בית רובע דהיינו חמשים על שתי אמות ובקירוב חמש אמות יותר הוי בית רובע ולא דק ומפני שהיא שדה קטנה בעינן הפסקה טפי אף לזרע אחר וגת"פ קרובים להיות בית רובע ואפשר דהוי שתי אמות ברוחב ולא איירי באורך אלא כמו שהיא השדה וכבר נתפרש שאינו אלא חמשים אמות באורך ויותר מעט ומר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא וכו' ע"כ דבריו ותימה דאי ר' יוחנן מודי בבור וניר כשיעור בית רובע אמאי לא קאמר בית רובע ועוד תיקשה ליה בזרע אחר דלגבי כלאים מהני או לא מהני אי מהני אמאי לא מהני גבי פאה ואי לא מהני מ"ט דרב דמפסיק וכי משום דחטא בכלאים אהני ליה ומה שכתב גבי גת"פ אפשר דהוו שתי אמות מוכרח הוא שם לפרש כן אבל עיקרן של דברים כמו שפירשתי:

ר"מ ור' יהודה. ר"מ דהקוצר לשחת ור' יהודה דפ' ר' ישמעאל דמנחות ומייתי לה לקמן דאמר דקוצר לשחת דכי הביא שליש אסור לקוצרו לפני העומר ועבר אעשה דראשית קצירכם דהביא שליש קרוי קציר ובציר משליש לא מקרי קציר דהא לאו אוכלא הוא כדמוכח במס' שביעית ובמס' חלה אומרים בשיטה אחת:

כן ר' יהודה אומר. דקוצר לשחת מפסיק כלומר כן ר' יהודה יסבור כר"מ לענין פאה דלא בעינן חרש מכי הביא שליש דחזי לקליות ואע"ג דקוצרו לשחת דקציר מיקרי הכא והכא:

כמא דר' מאיר אמר חיוב בפאה מפסיק. טעמא קא יהיב למילתיה כלומר כי היכי דאשכחן דשניהן שוין דחיוב פאה מפסיק לר"מ בענין פאה ולר' יהודה גבי עומר הכי נמי נאמר שניהם יהו שוין גבי קוצר לשחת לענין פאה דלא בעינן חרש:

אכלה גובאי. מלמעלה לצד השבלים:

קרסמוה נמלים. מלמטה ותנן לקמן דכל הני דפטורה מחיוב פאה דקצירך אמר רחמנא ואע"ג דלעיל רבינן אפילו עוקר ותולש היינו משום דאי בעי קצר ליה ודמי לראוי לבילה דאין בילה מעכבת אבל אכלה גובאי וכו' דהא נפלה כולה תו לא שייך בה קציר ואין ראוי לבילה ומעכבת:

הכל מודים. סיפא דברייתא היא כלומר היכא דאכלה חגב באמצע או נמלים וכו' ונשאר תבואה מכאן ותבואה מכאן מודה ר"מ לרבנן כדמפ' תלמודא:

מפני שהוא פיטור פאה. דכיון דלא מיחייב בפאה אותו המקום הנאכל מחגב לא מפסיק דהכא שאני דלא התחיל לקצור ולא דמי אפילו לבור וניר דהא אפילו בור וניר גופייהו מיחייב העולה בהן כדלעיל ומש"ה דוקא אי חרש מפסיק דדמי לניר והה"נ אי קצר לשחת ולא הביאה שליש דלא מפסיק דכאילו לא קצר כלל חשיב:

אבל אם היה חיוב. כגון במתני' דהויא קצירה והביא שליש וכדפרישית:

אפילו לא חרש. היה מפסיק אלמא בחיוב פאה הוא דמפסיק לר"מ:

דתנינן תמן. בפ' ר' ישמעאל דמנחות:

אימתי בזמן וכו'. התם פליג ארבנן דשרו דקתני רישא וקוצר לשחת ומאכיל לבהמה ופי' רש"י ז"ל מותר לקצור שחת קודם לעומר להאכיל אותה לבהמתו ועלה פליג ר' יהודה דלא שרי אלא כי קוצר קמי שהביאה שליש דלא חשיבא קצירה דלגבי התחלת חרמש לא שריא קצירה אלא בבציר משליש משום דההיא לא מיקריא קצירה ובקצירה תלה רחמנא כי חייב בפאה מפסיק ומונע אותו שלא יקצור דעבר אעשה דראשית קצירכם:

ובדבר שהוא חייב וכו'. כלומר וגבי הפסק פאה היכא דאיכא קצירה דניחייב בפאה דהיינו הביא שליש הצדדין שקצר לבסוף בעיאן פאה אחריתי:

כמא דר' יהודה אמר התחיל עד שלא הביאה שליש ואפילו הביאה שליש. לבסוף דתניא בתוספתא דמנחות סוף פ"י עד שלא הביאה שליש יתחיל משהביאה שליש לא יתחיל ואם התחיל יגמור עד שלא הביא שליש פטור מלקט שכחה ופאה ר' יהודה ור"ש אומרים אף משהביא פטור מלקט שכחה וכו' וה"פ דרבנן סברי דחמירא פאה מאיסור עומר דנהי דלגבי עומר אם התחיל בהיתר דהיינו קמי שליש אע"ג דעד שלא גמר הביאה שרי לה שליש והיינו לגבי עומר אבל לגבי פאה חל עליו חיוב פאה במאי דהביאה דלא תליא הא בהא ור' יהודה פליג עלייהו ואם עד שלא גמר לקצור הביאה יגמור ופטור ונראה דטעמא דר' יהודה היינו דבתר פרשת עומר כתיבא מצות פאה למדרש דוקא היכא דאיתסרא בה קצירה דעומר הוא דשרייה היא דמחייבת בפאה ואי עומר לא אסרה פטירת ודמיא לירק דלא תפסה ביה קצירה וה"ה גבי שכחה אע"ג דלא כתיבא הכא בפרשת עומר וטעמא כדלעיל איתקשה שכחה לפאה ומיבעיא ליה לר' זעירא דמי נימא בהאי סברא נמי ר"מ ור' יהודה כי הדדי נינהו כנ"ל לפרש סוגיא זו ובפ' ר' ישמעאל דמסקינן דר"מ כר' עקיבא לקליות היינו בהביא שליש ובשיטה זו אזלא דהא בלא הביאה שליש לקליות לא חזי דחציר בעלמא הוא כדאיתא בפ"ק דחלה וברייתא דאכלה חגב איכא לפרושי למסקנא כדפרישית הכא דטעמא הוא משום דליכא קצירה מעולם ובחיוב פאה הוא דמפסיק לר"מ וכדפרישנא שלא כדברי רש"י ז"ל והתוס' שם ושני התלמודים עולין לסגנון אחד:

אמת המים וכו'. מפ' בגמ' דאתא ר' יהודה לאוסופי אפילו שאינה קבועה משיכת המים בה בימות החמה ובימות הגשמים כיון דאינה יכולה להקצר כאחת מפסקת ובגמ' מפ' מאי אינה יכולה ליקצר כאחת אי מיירי בשעומד מצד אחד ואין יכול לקצור הצד השני ועלה הוא דפליגי רבנן דבעי קבועה דוקא אבל אי רחבה הרבה אלא שיש מקום גבוה בנהר בעצמו בענין שמתחלק לשנים ועומד שם ומתהפך וקוצר לצד זו ומתהפך וקוצר לצד זו מודו ליה שאע"פ דאינה קבועה מפסקת או דילמא אדרבה בהך דרחבה כ"כ הוא דמיירי ר' יהודה ומשו"ה פליג אבל בקדמייתא מודי לרבנן דבעינן קבועה:

וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. לישנא דקרא נקט והיינו הר ובקעה דמצטרפין אע"פ שהן טרשין טרשין שאין אדם יכול לחרוש בה בבקרים אלא עודר בה במעדר ביד כאן מעט וכאן מעט אעפ"כ אינן כשתים ושלש שדות אלא כולן שדה א' ונותן פאה א' לכל:

שאין הבקר. הקו"ף דגושה החורש בבקר אינו יכול לעבור בכלי המחרישה שלו:

הוון בעיי מימר דלא פליגי. רבנן עליה דר' יהודה אלא איהו מריה דמתני' ואתא לאוסופי אפילו דאינה מחלקת שלל לאגפיה כיון דרחבה כ"כ מפסקת:

אמת המים הקבועה. כדפרישנא במתני':

ה"ז מפסקת. דוקא משמע דלא בעי ר' יהודה אלא שאינה יכולה ליקצר כאחת ותו לא אע"ג דאינה קבועה ופסק הרמב"ם ז"ל כרבנן דבעינן קבועה ומושכת ולהכי תנא תני לעיל שלולית דוקא דהיינו שהיא מושכת דבהא הוא דתליא מילתא:

ואינו יכול לקצור. מהצד השני וכיון דלא רויחא פליגי רבנן עליה ובעו קבועה לאפסוקיה:

מפסיק. לכו"ע:

אשכח תני ופליגי. אשכחן בברייתא דתני בדברי ר' יהודה היה עומד באמצע וכו' דמשמע דדוקא בההיא דרחבה כ"כ מיירי ר' יהודה ועלה הוא דפליגי רבנן דבאינה רחבה דמצד אחד הוא דאינו קוצר מודי ר' יהודה לרבנן דאינו מפסיק אלא אם כן היא קבועה והכי תניא בתוספתא בהדיא אמת המים שאינה יכולה ליקצר כאחת אמר ר' יהודה אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק:

אם עוקר את המחרישה. שמגביהה ומדלג הסלע בין מצד זה כשחורש ממזרח למערב בין כשחורש ממערב למזרח כגון שהסלע גביה משני צדדין:

מצד אחד אינו מפסיק. אבל אם אינו מגביה אלא מצד אחד כגון דשדה אחת גבוהה מחברתה וקרקע של זו אינו מפסיק ונותן פאה אחת:

מדרגות. תלוליות גבוהין וסתמא קתני אפילו במפסיקין כל השדה דלא תלי תנא אלא בגבוהין עשרה ודייקא הא פחות מעשרה נותן מן אחת על הכל:

ופחות מכאן אינו עוקר. בתמיהה ומשמע דלא מפסיק:

ראשי מדרגות. מעורבין שהן משופעין שיפוע נוח בענין שהשורות של כאן ושל כאן נמשכין ומתערבין עם השדה וקאמר דנותן מאחת על הכל דמשו"ה תני ר' משום סיפא כשהן מעורבין אף גבוהין אח"כ באמצע שיעור מחיצה דהוו גדר לא מפסקי כיון דאין גבהן מושך במצד זה של הגדרה אלא כאן גבוהין וכאן נמוכין ומעורבין בהדי שטח השדה סגי ונותן מאחת על הכל אבל לעולם אם אינן מעורבין כגון שהסלע גבוה ושיפועו קשה על פני כל השדה כדקאמר ר"ל ועוקר המחרישה בלחוד מפסיק כנ"ל והרמב"ם ז"ל כתב להך מילתא דר"ל פ"ג דמתנות עניים וכתב ברייתא דמדרגות כפשטה ודבריו סותרים זה את זה אלא אם כן מפ' דברייתא לאו על פני כל השדה עסקינן:

הכל מפסיק לזרעים. כל הני דתנן לעיל דמפסקי היינו לזרעים דהו"ל תבואה וקטניות וכתב הרא"ש ז"ל דאתא לאתויי האי דר"ל דאם עוקר את המחרישה וכו' ולהנהו אמוראי מרבה מצר וחצב:

ואין מפסיק לאילן אלא גדר. לת"ק היינו כולהו אילנות דתנינן פ"ק דמיחייבי בפאה מפסיק להו גדר בר מחרובין כדמפ' מתני' ובגמ' מפ' סדר מטען וכמה קירוב גזען אצל הנחל או לשלולית דמש"ה לא מפסקי דכי חורש אצלן נכנסו כלי המחרישה בנחל או בשלולית דבהכי מיחזי דלא הוו הפסקה ועוד מפרשי שיעור נופן כדאיתא בגמ':

אלא גדר. וסתם גדר גבוה עשרה טפחים והכי איתא נמי בת"כ:

אם היה שער כותש. בגמ' מפ':

כל הרואין זה את זה. אחרובין קאי דאפילו גדר אין מפסיקן ואע"ג דלא שייך ראייה באילן משער תנא הכי דאילו היה להן ראייה היו רואין זה את זה שאין שום דבר מפסיקן ולמעוטי אם היו בתים גבוהים באמצע דמפסיקין והכי אשכחן בפ' הספינה כל שרואה פני חמה זהו הגזע וכל שאינו רואה פני חמה זהו מן השרשים שלא כדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג דמתנות עניים שכתב דקאי אאנשים שעל גבן ופי' כן משום דלא שייכא ראייה בחרובין ואין פי' זה נכון ושמא כיון הרב ז"ל שלא להרחיקן יותר מדאי שאם היה לו חרוב א' כאן ולסוף פרסה חרוב אחר אלא שלא יהא שום דבר מפסיקן שאין סברא שיתן מזה על זה והנכון כדפרישנא ולמעוטי נמי הראשונים רואין את האמצעיים ואין הראשונים רואין זה את זה כדאיתא בגמ':

שהיו להם בכל הרוח. ואפילו אינם רואין זה את זה ובגמ' מפ' מי מכוון להם את הרוחות:

משמו. של ר"ג:

שהיו להם. בכל העיר מד' רוחות נותנין פאה א' וטעמא מפני שהם גבוהים הרבה ומסובכין כדתנן בב"ב בחרוב ובשקמה חמשים אמה:

מהו כותש כעלי במכתשת וכו'. נראה מדברי רבנן שמשון ז"ל במס' כלאים פ' כרם שחרב דמספקא ליה לתלמודא השתא אי האי שער כותש מלשון כותש במכתשת דמנחות והיינו שהגדר הוא מלבנים או מעפר ומחמת הענפים שכובדים בו נכתש ומתמעט מגבהו שכתב שם כלשון הזה משמע דאיבעיא ליה בפירושא דהאי כותש אי בגדר קאמר שהעפר תיחוח למעלה כמין אבק כעלי הכותש במכתשת שמה שבתוכו תיחוח ודק וחשיב אותו העפר כמאן דליתיה לפי שסוף הרוח לפזר העפר ולמעט הכותל מעשרה או דילמא כותש על גבי הגדר שענפי האילנות שמכאן ומכאן מסתבכין זה בזה למעלה מן הגדר ופשיט ליה מדקתני מתני' שער כותש משמע אבל אין הגדר כותש עכ"ד ואין במשמע לשון כעלי במכתש מה שפי' ז"ל דמתני' דמנחות הוו להו לאתויי ועוד להך פירושא היאך מתישבת ברייתא דתניא לעיל בריש פרקין אם היה שער כותש שמכאן ומכאן אינו מפסיק מצד א' מפסיק ועוד דסתם גדר של אבנים והיאך אפשר שהרוח ימעט הכותל מעשרה כדברי הרב ז"ל לכך נ"ל לפ' דהכי מיבעיא לן האי כותש הוא מלשון כעלי במכתשת שמכה העלי במכתשת שתחתיו והכא נמי כי נותן פאה אחת הוא כשהענפים דשני הצדדין מסתבכין ומכין על גבי הכותל ממש בענין שהכותל נכסה בענפיהן גם הגדר עצמו כותש בהן מחמת דחיקתן בו ומשבר הענפים ומרקיבן מתוך לחלוחיתו אבל אם ענפיהם גבוהין מן הגדר ולמעלה שאינם נוגעין בגדר אף אם הם כותשים זו בזו נותן שתי פאות דכח הגדר במקומו עומד:

או כותש. זה עם זה ע"ג גדר קאמר ואע"פ שאינן נוגעין בגדר וכ"ש כותש הגדר ממש. לשון כותש שנאחז זה בזה כמו שמריב עם חברו בכעס ואפילו אינו נוגע בו כי ההיא דב"ר בריש וירא אליו איתתיה דר' יוסי הגלילי הוה מכתשה עם אמתה פי' מריבה עם שפחתה אף כאן דומה כמי שלוחם זה עם זה ואפילו שאינן נוגעים בגדר קתני שנותן פאה אחת וכ"ש בקמייתא:

ומסיק מן מה דתני שער כותש וכו'. כלומר אי ס"ד דמתני' מיירי דוקא בשהענפים מכין בכותל אמאי לא משתמיט בשום דוכתי דליתני הגדר כותש דאי בעינן כעלי במכתשת הא גדר נמי כותש הוא שגם הוא משבר ומרקיב הענפים ומדלא תני הכי ש"מ כותש על גבי הגדר הוא דתנן שמע מינה:

ולא תני הגדר כותש. לא כאן ולא במס' כלאים ובהאי פירושא מתישבת ברייתא דלעיל מצד א' ומשני צדדין בין אם הגדר כותש בין אם שער כותש שנכנס באויר השדה האחר אבל אינו כותש לענפי האילן שרחוקים ענפיו ממנו ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג אינן מתוקנין כל צרכן:

זימנין דהוי בה בתוך ארבע אמות. כי תנן במתני' דאין מפסיק לאילן לא נחל ולא שלולית ולא גדר אם אינו גבוה עשרה טפחים זימנין נדון והוא שיהו גזעי האילנות סמוכין עליהן תוך ארבע אמות וזימנין נדון והוא שיהו סמוכין ותכופין הן בעצמן דהיינו תוך עשרה טפחים ולעולם בעיא שיהו נטועין מטע עשרה לבית סאה כגון אם הן נטיעות כדאיתא בפ"ק דשביעית דמטי לכל חד מאתן וחמשים אמה וטעמא דכיון דחורשין כל בית סאה בשבילן כדתנן בשביעית סדנא דארעא חד הוא והקרקע מקשרן אבל אי מפוזרין יותר מבית סאה מאי דמפסיק לזרעים מפסיק להו נמי:

מה את ש"מ. כלומר היכי דמי:

ומסיק דבעינן שיהו גזעם בתוך ארבע אמות לגדר. דהיינו שיעור עבודת הכרם כדאיתא בכלאים וכיון דליכא שיעור עבודה בתוך השדה וכשבא להפוך המחרישה לחרוש אצל גזעו על כרחו נכנס תוך הנחל או לתוך הגדר נמוך או לתוך השביל בהכי הוא דקתני שאינו הפסק ונותן פאה אחת ותוך ארבע אמות לגדר דנקט אשיגרת לישן הוא דתנן הכי בכלאים לשיעור עבידא ורמז בטעם של ארבע אמות אבל תוך ארבע אמות להפסקות דמתני' קאמר:

והן שיהו תוך עשרה טפחים בין נוף לנוף. ופעמים נמי מחברן לפאה אף אם גזעם רחוקים זה מזה הרבה והוא שיהו הנופות של אילן שמצד זה ונוף של אינן שמצד זה תכופים נופות עצמן תוך עשרה טפחים ואף אם גזען רחוק יותר מארבע אמות לגדר או לנחל ואז נותן פאה אחת אבל אי איכא עשרה טפחים בין נוף לנוף לא הוו תכופים כיון שגזעם רחוק ונחל או שביל סגי להפסיקן ונותן שתי פאות ולעולם בעינן שיהו מטעתן עשרה לבית סאה והרמב"ם ז"ל בפ"ג לא כתב להך מימרא דר' מנא בהלכותיו אלא משנה כפשטה ולא ידעתי למה:

העיר מכוונת להן. את הרוחות בצד מזרח העיר היה נותן פאה אחת אע"פ שאין רואין זה את זה וגם היו בתים בין זית לזית אפילו הכי היו נותנין מאחד על הכל וכן לזיתים של צד צפון וכן לכל הרוחות:

ד' בדין לכל ארבע רוחות. בית הבד שעושין בו שמן של זיתים והבדים היו מכוונים:

היו שלשה אילנות. כלומר היו שלשה סדרי אילנות ושמעתא באנפי נפשה היא לפרושי כשאין רואין זה את זה והני אילנות חרובין נינהו דתנינן בהו כל הרואין זה את זה:

הראשים. הם החיצונים:

ואין הראשים רואין זה את זה. כגון שהן בשיפוע ההר והאדם רואה האילן הסמוך לו דהיינו באמצע שיפועו ואינו רואה האחר שבשיפולי ההר ופסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר בזיתים כר"ג דמעשה רב ועובדא דבי רבי כוותיה שייכא ובחרובין פסק כת"ק דר"ג מודי ליה:

מין אחד. כגון חטים:

שתי גרנות. והן מתבואת שדה אחת:

שני מינין. חטים ושעורים:

שני מיני חטים. כגון שחמתית ולבנה דפ' הספינה או אגורי ושחמתית דאמרינן בגמ' ואזלינן בתר דעתיה בגורן דכי בעי עבדינהו שתי גרנות אחשבינהו לשני מינין ונותן שתי פאות:

עשאן גורן אחת. כלומר רצה לעשותן גורן א' ולבסוף עשאן שתי גרנות דמצות פאה בקמה:

נותן פאה אחת. ממין אחד לשני מינין:

ר"ג הזקן. בן בנו של הלל הזקן כדתניא הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה:

מן הזוגות. הן הנזכרים שנים שנים בפ"ק דמס' אבות שקבלו משמעון הצדיק:

קצר חצי אגורית. חצי השדה של אגורית וחצי שמותית היינו שחמתית דפ' הספינה אדומה קצת תרגום וכל חום וכל שחום והחי"ת בלוע:

אגורית. חטים גסין תרגום ויעשו גל ועבדו אגור:

ונמלך ועשאן וכו'. ובא לקצור חצי זה וזה אח"כ:

אינו מפריש מן אגורית וכו'. דלא אזלינן בתר מחשבה דמעיקרא אלא בתר מחשבה דלבסוף:

לא בתחילה ולא בסוף. לא ממה שקצר תחלה קודם המלכה וכגון שבא להפריש פאה מן הקציר כגווני דלקמן ואין מפריש מאגורית שבתחלה על שמותית של תחלה וכ"ש על מה שקצר בסוף אחר המלכה מ"ט דחובת פאה במחובר ובתר קצירה דלסוף אזלינן וכשני מינין דיינינן להו ומפריש מן האגורית של סוף על האגורית שבתחלה ומן השחמתית של סוף על השחמתית שבתחלה:

מן האגורית שבסוף על השמותית שבסוף. וכ"ש מן האגורית של סוף על השמותית והאגורית של תחלה א"נ מן השמותית של סוף על השמותית והאגורית של תחלה דבתר קצירה של סוף אזלינן דקא מצטרפי אלא דקמ"ל דתחלה דקצירה מה שקצר אע"ג דהויא אדעתא דשתי גרנות לא תימא הא חיילא על כל מין מצוה דיליה ותו לא פקעה קמ"ל דקצירה דלסוף מפקעה ליה ואם רצה להוסיף בפאה דאמר לקמן דפעמים דמפריש מן הקציר לקמה מפריש מן אגורית של תחלה על שמותית של תחלה אלא משום דמצות פאה בקמה ואינו מפריש מן הקציר על המחובר ולא מצי למיתני מן השחמתית של תחלה על שחמתית של סוף או מן האגורית של תחלה על אגורית של סוף משום הכי לא תני נמי מן האגורית של סוף על שחמתית של תחלה כללו של דבר מן הקציר על הקציר נותן וכ"ש מן המחובר על הקציר דעדיף טפי אבל לא מן הקציר על המחובר:

מפריש מן האגורית על האגורית. בין בנמלך לעשותן שתי גרנות בין בנמלך לעשותן גורן א' מיירי דפעמים דכלהו גווני מאגורית על אגורית שרי ואפילו מן האגורית של תחלה על אגורית של סוף כגון דכילה שדהו דכיון דכילה שדהו ולא קרא שם פאה חזרה פאה לעומרים:

אפילו מן האגורית וכו'. כלומר אפילו מן האגורית על האגורית איכא גוונא דאינו מפריש אפילו נמלך לעשותן גורן אחת וכגון מן אגורית של תחלה על אגורית של סוף וכ"ש על שחמתית של סוף דמן הקציר על המחובר הוי אבל מן האגורית של סוף אפילו על שחמתית של תחלה מפריש:

מפריש מן האגורית על האגורית. מן המחובר על הקציר וכדאמרן ואפילו על כל השחמתית דכיון דקצרה כולה לשחמתית בתחלה במחשבת גורן אחת תו לא חיילא מחשבת של סוף על האגורית של סוף לנתוקה מן השחמתית דליכא שחמתית בסוף לאפקועי וכי היכי דלא מפקעה מן אגורית קצורה דמיניה הוא והכי נמי לא מפקעה מן שחמתית כיון דנקצרה הלכך אפילו נמלך ועשאן שתי גרנות אפ"ה פטורה השחמתית לגמרי וכדאמרן וכי אמרינן דכי כלה שדהו חזרה פאה לעומרים היינו היכא דליכא מידי דתיחול אבל הכא חיובא רמיא אאגורית דלסוף שנשארה מחוברת:

מפריש מן האגורית על האגורית וכל השמותית וכו'. וה"ה דכי קצר חצי שחמתית וכל האגורית אדעתא דגורן א' ואח"כ נמלך לעשותן ב' גרנות מפריש מן השחמתית מחבור על הקציר ועל כל האגורית וכדאמרן וחדא מינייהו נקט:

אם באת הלכה. איזו דין לידן ונסתפקת שאל ולא תדון מעצמך ותדמה מילתא למילתא שאפשר שאותו ענין עצמו יש בו קבלה ביד איזה חכם כדמוכח לה ואזיל מנחום הלבלר:

מרובין הן הדברים הנדרשין מן הכתב. רוב התורה תלויה במדרש הכתוב כגון כלל ופרט וייתור וג"ש ושאר מדות התורה שנדרשת בהן:

מן הדברים הנדרשים בפה. דברים שאין להם רמז בתורה אלא שבעל פה נאמרו למשה כגון רצועות שחורות וכיוצא בהן מועטים הן וה"ק קרא כתבתי להן רוב התורה והן כמו זר נחשבו ששכחוה:

וכיני. בתמיהה וכי כן הוא והלא רוב פרטי המצוה הן קבלה:

חביבין הן הנדרשים מן הפה. והכי קאמר אם כתבתי לו רובי תורתי כמו זר היו נחשבין ישראל דמה שכתבתי הרי העתיקוהו האומות וכן פירשו התוס' בפ' הנזקין:

רובי. גדלי כלומר גדולים בחשיבות:

אלו התוכחות. ורובי לשון רוב א"נ יריית חצים וברקים רב רובה קשת:

אלו התוכחות. שבתורת כהנים ומשנה תורה:

ואפילו כן לא כמו זר. שלא לקחו מוסר:

אלולי כתבתי לך רובי תורתי. וסבר לה כר' אלעזר:

דפתריהן. לשון יון קורין לספר דפתירא:

אותן שבפה. חביבין שעליהן נכרת הברית:

אם שמרת מה שבפה. דריש על פי הדברים:

ושמרת מה שבכתב. דבההוא קרא נמי כתיב כתוב לך את הדברים:

וחרינא אמר. לשון קצר הוא ואחרינא אמר:

שמרת מה שבפה. שלא תשכחהו:

וקיימת מה שבכתב. לעשותו:

עליהן ועליהן וגו'. מקרא הוא בפרשת עקב דכתיב ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלקים ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר והוה ליה למכתב עליהם כל דברים ואיכא שלשה יתורין ודריש להו:

מקרא. תורה נביאים כתובים דאמר פ"ק דברכות דקלוע הם:

משנה. המשניות כמו שהן בלי טעם:

תלמוד. טעם המשניות יישובן ודיוקים שדקדקו מהם ומהיכן למדו לומר כן כדאשכחן זאת אומרת אף אנן נמי תנינא:

אגדה. בראשית רבה ויקרא רבה תנחומא פסיקתא ילמדנו:

ותיק. עניו על שם דבענוה שורה רוח הקודש. ותיק חלש כמו אחזתו ויתוק דפ' הנזקין מאנש"ו בלע"ז:

לא מן ההלכות. משניות שכתוב בהן והלכה כדבריו כגון הא דתנן במס' נדה רבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן וקבע שמואל הלכה כמותו לאשמועינן דאין למדין הלכה מפי תלמוד כדאיתא התם ופי' רש"י ז"ל הטעם שהאמוראים אחרונים דקדקו בטעם התנאים והעמידו הלכה על בוריה אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חברו אלא כל אחד מה ששמע מרבו מלמדה לתלמידו שמועה כמות שהיא והיה נותן לבו לתת. טעם לשמועתו זה נותן טעם לדבריו וזה נותן בה טעם אחר ומשנה ששנויה בהפסק הלכה מסברת תלמוד שלהן נשנית ואין למידין הימנה ע"כ:

ולא מן האגדות. כגון דינין שכתובין בב"ר ויש מהן הפך בתלמודנו:

ולא מן התוספתא. כגון תוספתא דר' חייא והיא בהפך אי זו אמורא שנפסקו דבריו בגמ' משבשתא היא ואין למדין ממנה:

אלא מן התלמוד. מדברי האמוראין וכן פי' רשב"ם ז"ל בפ' יש נוחלין:

הוא שני מיני שעורים. דגבי מיני שעורים נמי דינא הכי עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות:

והתנינן. סייעתא היא:

המחליק בצלים לשוק. שמסיר מעליהן הקליפות המעופשות כדי למכרן לשוק נחים ואוכלין אותן לחין בעלין שלהן:

ומקיים יבשים. כלומר מבושלין וגדלין כל צרכן:

לגורן. לקיום ולישנן:

אית לך מימר שוק וגורן. בתמיהה דהא אילו החליקן לאוכלן הוא גופיה ולא למכרן ואילו קיימן ליבשן ולא עשאן גורן אלא שהכניסן לבית לקיום אחד אחד הכי נמי דלאו דינא הכי אלא מאי אית לך למימר דברו בהווה הכי נמי דברו בהווה ושכחוה:

ואין למדין מן ההורייה. נראה לפרש כדאמרינן בפ' יש נוחלין הורה רבי כר' יוחנן בן ברוקה וסבר ר' זריקא התם דאין ללמוד משם דטעה הרואה דשמא אותו הדין לא נפסק כר' יוחנן בן ברוקה אלא על ידי טענות אחרות זיכה הנכסים ועוד אשכחן בפ"ג דחולין הורה ר' כר' יעקב לחומרא בחוט השדרה ואין הלכה כרבי יעקב:

שאין למדין מן המעשה. דיחיד שעשה מעשה לחומרא כיון דלא הורה כן לרבים פשיטא דאין למדין כדתנן בסוכה בעובדא דרבן יוחנן בן זכאי ותני עלה לא מפני שהלכה כן אלא שרצו להחמיר על עצמן:

ברם דההוא. דסבר עביד. היכא דמסתבר טעמיה:

בההוא דפליגא. שחולקין עליו אע"ג דמסתבר טעמיה אבל היכא שלא נחלקו עליו עבדינן כוותיה בין מסתבר בין לא מסתבר ואנן יש לנו לסמוך על ההלכות הכתובות בתלמוד ואין לנו לחדש דבר מעתה והיכא דאיכא מחלוקת כבר כתבו הגאונים ז"ל מסורת לדעת הלכה כדברי מי:

שדה שקצרוה גוים. לעצמן כדמפ' בגמ' והיינו גוי שקצר שדה שלו והניח פאה לא הויא פאה וחייבת במעשר אלא אם כן הבקיר ואפילו נתגייר כשהניח מקצת קמה דקרא כתיב ובקוצרכם והכי איתא בת"כ ובקוצרכם פרט לשקצרוה גוים מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ואח"כ נתגייר פטור:

שקצרוה ליסטים. שדה של ישראל שקצרוה ליסטים ישראל ולא הספיקו לגזול העומרים עד שבאו עליהם והניחום פטור דנ"ל בת"כ פ"א דפר' קדושים מדכתיב ובקוצרכם את קציר ארצכם אתם תקצרו שדה שלכם ולא לסטים דתרי ובקוצרכם כתיבי ובגמ' מפ' אי בעינן שיחפרו בשדה שיחין ומערות דקנו השדה בשינויא:

קירסמוה נמלים. מלשון יכרסמנה חזיר מיער בחילוף קו"ף בכ"ף כמו אכלי מן שמיא מלשון קול קובע כובע ודרך הנמלים לקרסם קנה השבולת מלמטה והיינו טעמא דשברתה הרוח או בהמה וטעמא כדכתבינן לעיל דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

קצר חצייה וקצרו לסטים חצייה פטורה. לגמרי אף מה שהוא קצר דלא חזרה פאה לעומרים ופטור בין ממה שקצר בין מן הקמה שהניח וקצרוה לסטים וטעמא כדמפ' שחובת הפאה בקמה והא אזלא לה:

קצרו לסטים חצייה פטור. אותו החצי כדנפקא לן מקרא לעיל וכשקצר חצייה אח"כ אותו החצי הוא דמחייב ותו לא הילכך נותן פאה ממה שקצר:

קצר חצייה ומכר חצייה. בקמה כיון דבמה שקצר שייך חובת פאה דהא ובקוצרכם קרינן ביה הילכך מי שלקח הקמה חייב ליתן אחד מששים על כל השדה:

הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל. והוא שפדאו קודם קצירה דהקדש כדאיתא בגמ' ונותן פאה לכל דהא בקצירת חצייה הראשונה נמי ובקוצרכם קרינן ביה:

שקצרוה. הגוים:

לעצמן. שהיתה השדה שלהן כדפרישית במתני' ולאו בפועלי גוים:

שאינן בקיאין בלקט שכחה ופאה. שאין מחלקים בין שלשה לשנים והכל מניחין בעומרים ושכחה נמי אין מחלקים בין לפניהם ולאחריהם והכל עושין גדיש ומדקאמר טעמא שאין בקיאים משמע דמיחייבא השדה במצות אע"ג דאינהו קצרי לה ופאה לקמיה מפ' לה:

שקצרוה לאבדה. אלסטים קאי וקצרו השדה לאבדה שהתחילו לחפור בה בורות שיחין ומערות דקנו השדה כדאיתא בעבודה זרה פ' ר' ישמעאל חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה אע"ג דקרקע אינה נגזלת:

מאחר שהפאה ניתנת במחובר לקרקע. אע"ג דלא קצרוה לאבדה דכה"ג אין קרקע נגזלת אפ"ה פטורה דבעינן קצירת בעל השדה מייתורא דובקוצרכם או ברשותו ואע"ג דכי קצרוה פועלים גוים לא קצרי לה בעלים ומיחייבא התם ברשותו קצרי לה וקצירך ושדך איכא אבל כי קצרוה לגזלה אע"ג דלא היה לאבד השדה איכא שדך וליכא קצירך וכי זכה בה שהניחוה מציאה בעלמא הויא:

ואין קרקע נגזלת. משום הכי פטורה דבחזקת בעלים היא ואינהו לא קצרי לה וקצירך ליכא דאילו קרקע נגזלת הויא לסטים הוו זכו לה וכיון דרוב לסטים ישראל נינהו כדאיתא ספ"ק דביצה חייבת הויא מטעם לסטים דזכו בה הילכך לא מצית לאוקומה אלא בלא קצרוה לאבדה:

מפני שפעמים הוא מפריש מן הקציר על הקמה ומן הקמה על הקציר. הא דקתלי בברייתא מפני שאין בקיאין בפאה דמשמע דיש קלקול גדול בזה ומפ' דלפעמים יש חיוב פאה ויש פיטור פאה ואיכא קלקול כדאמר בפ"ק דאם יש חיוב הפאה פטורה מן המעשרות ואם יש פיטור נותן טבל לעניים ומפ' ואזיל פעמים מפריש מן הקציר על הקמה וכדמפ' ואזיל ופעמים מן הקמה על הקציר כי אורחיה ופעמים אינו מפריש לא מן הקציר שהוא גופיה קצר מיניה וביה ולא מן הקמה שהניח כשלסטים קצרוה דהיינו מתני' וטעמא כדילפינן מקרא ובסיפא שהניחו חצייה מפריש מן הקמה על הקמה גופה:

וקא בעי מפריש מן הקציר על הקמה. היכי דמי דהא תנן שחובת הקציר בקמה ומפ':

כילה שדהו. כלומר קצר וכילה כל מה שהיה לו לקצור והניח א' מששים לפאה:

כיון שקצר שבולת הראשונה. כיון שהניחה לפאה וחזר וקצר שבולת ממנה ונתערבה בקציר ונפלה דליקה בקמה חזרה פאה לעומרים הקצורים ומפריש מהן כל הס' מכל הקציר וטעמא דכיון דנחית שם פאה בעומרים נחתא אכולהו:

אפילו כשקצר. ולא היה בו שיעור ורצה להוסיף בפאה ואמר מכאן ואילך וכו':

המוכר מהו בפאה. דהא מכר חצייה שהניח בקמה ושם הניח חיובא דשדה ואילו הלוקח קצר ממנה שבולת ונפלה בקמה אונס דאמרת דחזרה פאה לעומרים מהו שיזכה בפאה זה המוכר שבידו העומרים הקצורים אם הוא עני שאין לו מאתים זוז דלא שייך הכא להזהיר עני על שלו דחיובא על הלוקח הוא דהוה רמיא:

אמר ר' יהודה אימתי וכו'. בפ' גדיש תנן המקבל שדה לקצור אסור בלקט ובשכחה ובפאה וקאמר ר' יהודה אימתי בזמן שקבלה ממנו למחצה וכו' אבל אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך מותר:

ומה בינה לקדמיתא. כלומר והוינן בה מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומפרקינן הכי קאמר:

לכשתקצור כולה השליש יהא שלך. דהשתא לא זכי ליה במחובר ולא מידי דאין לו אלא בתלוש וחיוב לקט ושכחה ופאה על בעל השדה רמיא:

הדא אמרה שהמוכר זכה וכו'. דאין לו אלא הקצור והלוקח הקמה הוא דמיחייב דהא המקבל זה משום דלא זכה אלא בתלוש זכה בפאה:

ודאי תמן לא נתחייבה שדהו ברשותו. דכיון דקאמר לכשתקצור שליש יהא שלך לא הוי דידיה אלא אחר קצירה ולא חייל עליה חיוב מעולם אבל הכא קודם שמכר הקמה כבר נתחייבה שדהו ברשותו וכיון דרמי אכתפיה שעה אחת וחזר הוי כמו בתחלה:

אילו קצר חצי שדהו ומכר מה שקצר. והיינו שואלין בו דכי אירע אונס לקמה וחזרה פאה על הקצור מהו:

דהלוקח מותר בלקט וכו'. דהא לא חל עליה חיובא מעולם:

יאות. שפיר פשטת דדמי למתני' דמקבל:

הלוקח. שלקח חצייה השני שמכר:

מהו שיזכה בפאה שהיא מתרת את העומרים. מי חיישינן כיון דלקחה אתי לאפקועי חלק עניים:

ומשני דשייכא בפלוגתא דברבי ור' יהודה הנשיא דפ"ק דלמ"ד מוציאין מידו הכי נמי מוציאין מידו ולמ"ד אין מוציאין הכי נמי אין מוציאין:

קצירת ח"ל מהו. דבשעה שקצר חצייה והניח חצייה היה השדה מהארץ וקרעו הירדן מן הצד ונשאר כולה בח"ל אח"כ חזר הירדן למקומו ונשאר השדה בארץ וקצר אח"כ מי מיחייב להניח פאה אף לשיעור קצירה קמייתא דומיא דהקדש דהפודה נותן פאה לכל דקי"ל בפ' אלו מציאות דירדן מה שנטל נטל ומה שנתן נתן והכי קמיבעיא ליה מי אמרינן כיון דקצירה דלבסוף ברשות ארץ קדושה הוי הילכך מיחייבא וגמרינן מהקדש או דילמא הכא שאני דשנוי קרקע הוא דהוי ולא גמרינן שנוי קרקע מהקדש דשנוי בעלים הוא כדמפ' ואזיל:

אי מה הקדש חייב. כדתנן במתני' קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר נותן פאה לכל אלמא אע"ג דמעיקרא אזיל חיובא מיניה ומיפטר חוזר ומתחייב כיון דחזי לחיובא מעיקרא וה"נ הכא:

ולא קציר ח"ל. וע"כ מאי אתא לאשמועינן תיפוק ליה דחובת קרקע היא ואינו נוהג אלא בארץ כדנפקא לן מקראי במס' שביעית פ' שלש ארצות ובפ"ק דקידושין אלא למעוטי כה"ג הוא דאתי אע"ג דהכניסה הירדן בארץ אשמועינן דפטור:

מפריש מן הקציר על הקציר. הקציר שקצר אחר קצירת הקדש מפריש פאה מיניה וביה ואינו מפריש על הקציר הראשון דדמי לקצר חצייה וקצרו לסטים חציה:

הדרן עלך אלו מפסיקין בסייעתא דשמיא