מותרין בלקט. ואפילו עשירים ופטורין מן המעשר:

משילכו בו הנמושות. בגמ' מפ' להו:

משילכו עניים בכרם ויבואו. בגמ' מפ' אמאי לא מאחר להו זימנא עד הנמושות:

ובזיתים. באילני זיתים:

משתרד רביעה שניה. פ"ק דתענית פליגי בה תנאי ולר' יוסי שניה הויא כ"ג במרחשון וקרי לה רביעה ותרגום ותרבץ תחת בלעם רבעת תחת בלעם לפי שמרבצת העפר א"נ כדמפ' פ"ק דתענית מיטרא בעלה דארעא שנאמר והולידה והצמיחה:

מוסקין. לשון מסיקה שייך בזיתים כמו בצירה בענבים:

ולא יהא מביא בארבע איסרות זיתים. דמיהן שוין ארבע איסרות דהיינו שני פונדיונין שהן דמי ארבע סעודות לחם שתי סעודות לו ושתי סעודות לאשתו כדתנן לקמן ככר לפונדיון וככר פונדיון שתי סעודות הוא כדאיתא בעירובין פ' כיצד משתתפין ובכתובות סוף אע"פ והא דכתיבנא דשני איסרין הוי פונדיון כך מפ' בפ"ק דקידושין:

שהן באין בסוף. נ"ל דהיינו פירושא דר"ל דפ' אלו מציאות דאמר התם לקוטי בתר לקוטי ופי' רש"י ז"ל ולשון נימושות כמו לא ימושו שנוטלין ומשין הכל מלפניהן שבאין אחר חבריהם והכא נמי שהן באין לבסוף:

שהן ממשמשין ובאין. נראה דהיינו סבי דאזלי אתיגרא זקנים תשושי כח שהולכין במשענתם בידים נראין כממשמשין דכיון שאין בהן כח לילך הרבה בשדה שנכנסו בה ללקט לא יניחו אחריהם כלום וטעמא משום יאוש נגעו בה דעניי העיר מייאשי שראו שהלכו בה הנמושות ועניים דעיר אחרת נמי מעיקרא אסחון דעתייהו מיניה דאמרי עניי דהתם מלקטי לה הכי מפ' בפ' אלו מציאות והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א דמתנות עניים מאימתי כל אדם מותרין בלקט מישכנסו המלקטים שניים וילקטו אחר המלקטים ראשוניים ויצאו וקשה דריש לקיש הוא דאמר לה הכי בפ' אלו מציאות דאילו ר' יוחנן סבי דאזלי אתיגרא קאמר ותלמוד בבלי עיקר בין בנוסחת האמוראים בין בפסק הלכה כמו שכתבתי בפתיחה:

הרי הן של בעל הבית. אע"פ שהוא עשיר ואפילו קודם הזמן וטעמא כדמסיק תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים וכן מפ' בפ' הזרוע:

ויש אדם קורא שם פאה לעצמו. והא איכא משום לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו:

ולא תנינן נימושות. משילכו הנמושות ואמאי תני הכא שיעורא אחרינא משילכו עניים בכרם ויבואו:

ומשני ע"י שהן חביבין הן באין וכו'. שפרט ועוללות חביבין הן על בני אדם והן באין לאלתר ואין ממתיני' לנימושות:

אינן יוצאין אלא בחורים. וכאבא שאול דאמר דנימושות הן הזקנים שממשמשין ובאין:

וקודם לכן אינו אסור משום גזל. לר' יהודה פריך דאמר כדי שיצא העני ולא יבוא וכו' דממילתיה דר' יהודה משמע דמאריך הזמן טפי מת"ק דקתני והלא יש שאין וכו' ואילו שיעורא דאיסרות קודם רביעה שנייה הוא דהא מסיקת הזיתים קודם רביעה שנייה הוא דהוי ועניים הולכין ומלקטים ולא משיירים לשיגיע עד לאחר רביעה שנייה וא"כ מקמי הכי אינו אסור משום גזל כל שכן אחר רביעה ומאי קאמר דר' יהודה ומשני לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידכו דמשעריתו זימנא דרביעה שנייה שיוצאין בחורים כדי לכלול מסיקת כל הזיתים והלא יש שאין מוסקין וכו' ואינכם חוששין לזה משום דאיכא יאוש ה"נ קודם רביעה נמי יש לנו לומר דאיכא יאוש:

מתוך שהוא יודע. שהעני הבחור יודע:

שאינו מביא פרנסתו. מפ' רבינו שמשון ז"ל דהיינו שתי סעודות לו ושתי סעודות לאשתו:

אף הוא אינו יוצא. ומיאש והפקר הוי ואפילו לעשירים ואפילו קודם הרביעה:

נאמנין על הלקט וכו' בשעתן. נאמנין העניים לומר חטין הללו של לקט שכחה ופאה ופטורין ממעשר ומתרומה כדתנן בריש חלה ואפילו הן עמי הארץ יכול החבר ליקח מהם ולסמוך עליהן ובעמי הארץ שאינן לא חשודין ולא נאמנין מיירי וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ב דהלכות מעשר:

בשעתן. בעת הקציר:

בכל שנתו. נאמן עליו דהיינו שנה שלישית וששית שמעשר עני נוהג בה כדתנן במס' אבות פ' בתרא:

נאמן לעולם. לומר מעשר ראשון זה ונתתי לכהן תרומת מעשר ולעולם מעשר ראשון נוהג דקרוי נחלה כדאיתא פ"ק דר"ה ולית ביה משום טבל והלוקחים ממנו אין צריך לעשר מהן דמאי:

להיות נוהגין כן. כדתני סיפא דלקמיה נאמנים על החטים ואין נאמני' על הקמח וכו':

עד היכן. עד אי זה מקום יהא הגורן שיהא נאמן לומר שמשם הביא לקט שכחה ופאה מי נימא דאפילו הוי רחוק יהא נאמן לומר אחר מכרו לי:

ומסיק עד מקום שדרכו וכו'. שהיה הגורן קרוב שיצא ויבא בו ביום יתר מכאן הלוקח ממנו מעשרן דמאי:

מיכא ציבחר וכו'. שקיבץ מכאן מעט ומכאן מעט עד שהיה לו כור מעט מזעיר תרגום יונתן זעיר ציבחר:

דר' אליעזר אמר נאמן על השני נאמן על הראשון. בפ' הלוקח פירות מיתנייא פלוגתייהו דרבנן סברי דנאמן על השני אינו נאמן על הראשון דאע"ג דראינוהו שהפריש מעשר שני אין נאמן לומר שהפריש מעשר ראשון דמעשר שני מפרישו לעצמו מה שאין כן במעשר ראשון ור' אליעזר סבר דנאמן דאין חשוד להקדים כדאיתא התם והכא נמי משמע דבן לוי אע"ג דתרומת מעשר ראשון לא הוי שלו נאמן לומר ללוקחו ממנו מעשר ראשון הוא ואין צריך לעשרו ומסיק ר' יוסי דלכו"ע היא מתני' דשאני הכא דאין אדם עושה בדבורו ערמה דלוי לא הוי ליה לשקר ולומר מעשר ראשון הוא דטובלו הוא בדבר חמור שיש בו תרומה דבמיתה לזרים בדבורו וצריך לו לתקן הדיבור ולומר שתרמו ואם בא לשקר לימא חולין אבל התם אינו טובלו בפיו והוא מוכרו ומחזיקו בחזקת מתוקן להשביח מקחו:

כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר. והלוקחו ממנו אין צריך לתרום הימנו דמאי:

מתני' אמרה כן בן לוי נאמן לעולם. ולטעמיה דר' אלעזר אתי שפיר דלטעמא דר' יוסי אי הכי אפילו ישראל נמי:

אפילו בשביעית. כגון עמון ומואב דהלכה למשה מסיני הוא דמעשרין מעשר עני בשביעית כדאיתא בפ"ק דיבמות ומס' ידים ובודאי דמפרישים שם מעשר ראשון דהא לנחלה איתקש ומיבעיא ליה דאע"ג דאינו נוהג בארץ וכל השדות הוו הפקר לא תימא דזילא בעיניה הילכתא ולא מהימן קמ"ל דהא לעולם קתני אי נמי בארץ בשנת השמיטה מוכר פירות שגדלו בששית ואומר מעשר ראשון הוא של שנה ששית וליחוש פירות שביעית הן ומשום דעושה סחורה בדמי שביעית קאמר הכי דמי אמר דבהא נמי נאמן לעולם:

מעשר ברור הוא לפוטרו מן השני. שאומר ראית שהפרישו אותו מן הכרי:

אבל אמר ניתן לי. בחזקת מעשר ראשון:

אינו נאמן. משום דמשקר ומתירא שלא ימצא שקרן ואינו רוצה להחזיק דבריו וכן אם אומר שלו הן מי מכחיש לו ואינו נאמן לפוטרו ממ"ש:

דו מתני' שכן דרך בני וכו'. כלומר שכן שנינו דאין נאמנין אלא על מה שדרך בני אדם נותנין להם משמע דבעינן אומדנא דדרך בני אדם שיהו נוהגין כן באותו דבר שרגילים ליתן להם ולא על פיהם אנו סומכין הילכך בעינן שלא יטמינו עצמן כדי לברר ולעמוד על דבריהם:

ה"ג כיני מתני' אין נאמנין אלא על דבר שדרך בני אדם נותנין כן. והיינו כדתני באידך בבא דלקמיה ובני אדם נוהגין דקתני אעשירים הנותנים להן קאי:

אין נאמנין על הקמח ועל הפת. לומר קמח ופת של מעשר עני שניתן לי או של לקט הן ובעי עישורינהו דמאי:

על שעורה של אורז. קרי ליה שעורה כשהגרגיר לבוש בקליפתו קודם כתישה וכן פול בעודו בקליפתו דרך לחלקו לעניים:

גריסין. אחר שיטחנו ברחיים של גרוסות:

ואין נאמנין עליהן בין חיין בין מבושלין. משנכתשו והוו לבן מופשטים מקליפתן דבעודן בקליפתן דרך לחלקן לעניים:

זיתי ניקוף. מלשון כנוקף זית והן זיתים שמשיירין באילן ואינן ראויין דהוו הפקר והיינו דתנן במס' חלה זיתי ניקוף שנתערבו עם זיתי מיסוק ואין דרך לעשות מהן שמן:

נאמנין על ירק חי. דמעשרין ממנו מעשר ירק מדרבנן נאמן לומר מעשר עני הוא כשהוא חי אבל מבושל לא דאין דרך לתת מעשר אחר שהוא מבושל:

אלא אם כן היה דבר מועט. כן דרך בעלי בתים כששוכח מלעשר מעשר מתוך לפסו דבר מועט כדאיתא בגמ' וכתב הרמב"ם ז"ל ומתוך שיכול לומר בעל הבית נתנו לי יכול לומר נמי אני בשלתיו ממתנותי:

פשיטא לי שהוא נאמן. דהא קאמר חטין ניתן לי:

שרוב מכנסי לקט. שלקט הרבה פאה וכיוצא בזה כגון שהיו ידיו יפות ושאר העניים נותנים לו ממה שלקטו הן ממתנותיהן שרוצים להחליף או לקנות ממנו ואמר שבשלו ממכנסו:

אינו נאמן. לומר פת נתנו לי וא"ת וכיון דאי אמר ניתן לי חטים ועשיתי פת נאמן ליהמן נמי כשאומר נתנו לי פת במגו דאי בעי אמר חטים נתנו לי ועשיתיו פת וי"ל דהוי מגו במקום עדים ומגו במקום עדים לא אמרינן וכן כתב רבינו שמשון ז"ל:

להיות מוסקים זיתי ניקוף. ולעשות מהן שמן ואין הלכה כר' יהודה:

דבי אסי. עמי הארץ היו וקראו לגמליאל זוגא שהיה תלמיד חכם של אותו מקום:

אנשון מתקנתיה. שכחו מלעשרו שהיה דבר מועט ועלה גמליאל זוגא שהיה ספר ותקנו מתוך האלפס:

אין פוחתין. גבאי צדקה אין פוחתים לעני:

בגורן. בשנת מעשר עני אם יש לו לבעל הבית מעשר עני בגורן הרבה לחלק ובאו עניים הרבה לגורן יהוא מחלקן אל יפחות לכל אחד משיעורא דקתני הכא כדיליף הכא מואכלו בשעריך ושבעו תן לו כדי שבעו ובכל השנויין כאן איכא מזון שתי סעודות או כדי ללפת בו פת שתי סעודות:

בגורן. דוקא קתני דבגורן בעינן דנותן לכל עני כדי שבעו אבל בבית נותן לו כל שהוא ואינו חושש וכך מפורש בתוספתא:

מחצי קב חטים. ואם גורן שעורים הן נותן לו קב וכפל לו בשעורים מבחטים נראה בעיני דהאי תנא מיירי באדום כדמפ' בכתובות סוף פ' אע"פ לא כפל לה שעורים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום והיו השעורים רעות ובעו כפלים ור' מאיר דפליג עליה ואמר כחצי קב כשיעורא דחטים היינו בשעורים דשאר ארצות ולא פליגי ואם גורן כוסמין קב ומחצה:

גרוגרות. תאנים יבשים ובגמ' מפ' שיעורא לתאנים לחים:

ומנה דבלה. לאחר שנדרסין בעיגול קרי להו דבלה ושוב אינו מוכרן במדה אלא במשקל ושיעורה מנה דהיינו ליטרא וחצי:

פרס. חצי מנה:

אורז רובע. רובע הקב:

עוכלא תבלין. שמינית שבליטרא:

ליטרא ירק. בפ' בצל בתרומות מפ' דליטרא מאה זוז והזוז דרהם ומחצה:

עשרה אגוזים חמשה אפרסקים ב' רמונים ואתרוג אחד. מפ' בפ' בכל מערבין דטעמא דהני משום דחשיבי והן דברים ראויין לבא בקינוח סעודה ובכדי שהאדם רגיל להביא קינוח לשתי סעודות מספיק וכן פי' רש"י ז"ל שם:

ואכלו בשעריך ושבעו. גבי מעשר עני כתיב בפרשת תבא:

אהן צררא סמך הדין בירתא. צרור אחד קטן סומך בירה גדולה שלא תפול כלומר אע"פ שאין בחמשה אפרסקין מזון שתי סעודות ולא דמי שתי סעודות מ"מ פותחין ומרחיבין לב האדם לאכול בהן או לקנח בהן הסעודה ומתיישב דעתו:

לאו כוליה מיסתור אלא מיבנו. הטעם שאמרו ראשונים אין זו גבורה לסותרו אלא לבנות ולחדש טעם אחר מדעתך:

תינייא ארבע ליטרין. תאנים לחים ארבע ליטרין:

וכן לעירוב. השעורים השנויים במשנה ובברייתא גבי מעשר עני מהני נמי לעירובי תחומין דתקון רבנן דלהוו נמי שתי סעודות:

הדא דתימא ביין. דסגי בחצי לוג כדתנן:

אבל בשמן. לא סגי לעירוב אלא צריך שיהא בו דמי מזון שתי סעודות:

לטבול בו. מזון שתי סעודות:

שתי סעודות. שיהו דמיו שוין שתי סעודות:

מן הירק הנאגד. וכי אמרינן לעיל ליטרא ירק היינו בירק שאין דרכו ליאגד:

לר' מאיר. לא ידענא היכא איתיה:

דג מליח מערבין. דחזי לאכלו כן וכן בשר מליח נמי חזי לאכלו כן:

בשר חי. נמי חזי:

דתנינן. בפ' שתי הלחם במנחות:

הבבלים אוכלים אותו חי. גבי יוה"כ שחל להיות בע"ש קאי דתנן שעיר של יוה"כ נאכל לערב דהיינו שעיר של מוסף והיינו שעיר הנעשה בחוץ דחטאת הנאכל לזכרי כהונה היא ליום ולילה כדתנן באיזהו מקומן וקאמר דנאכל לערב בליל שבת אע"פ שאין יכולין לבשלו בשבת כהנים בבלים אוכלים אותו חי כדי שלא יעשה נותר מפני שדעתן יפה שאינם אסטניסין אלא חזקו האצטומכא אלמא דאכילה דכתיב גבי חטאת בחי מוקמינן ושמה אכילה ולא מפ' הכא כמה חיובו ושיעורו ובגמ' דילן אמרינן ששיעורו כדי לאכול הימנו שיהו כל השתי סעודות ממנו:

בלקירא. מין עשב הוא וקאמר דכיון דאוכלין אותה הכותיים חיה מערבין בה דומיא דבשר חי דגמרינן מבבליים:

פעפועין. מפ' לקמן קקולי ופי' רש"י ז"ל יוטלי"ש בלע"ז:

גודגדיות. בלע"ז כוליאנדרו והתם מסיק בחנדקוקי מדאי שהן יפות:

חלוגלוגות. וירדולאגאש בלע"ז:

בכהנים. לעניי כהנים בתרומתן:

לוים במעשר ראשון. דגבייהו בעינן נמי כדי שובען:

ובישראל. מעשר עני כדאמרן:

היה מציל. לעניים קרוביו שלא באו לגורן:

מציל. מפריש תרגום ויצל אלקים ואפריש:

נוטל מחצה ונותן מחצה. פליג אאבא יוסי בן דוסאי דתוספתא דקאמר אם רצה נותן לפניהן שליש ושתי ידות לקרוביו ותנא דמתני' סבר דמיבעי ליה לאשוויינהו ככלהו עניים ולא טפי משום דנענש בנפשות הרבה ובגמ' מפ' אם יכול להציל בכשיעור או פחות מכשיעור:

מתני' ביתר מכשיעור. מתני' דשריא להציל היינו ביותר מכשיעור שיש מותר עודף על שיעור המגיע לכל העניים שבאו לגורן וכיון דאיכא מותר ונותן להציל מציל מחצה לקרוביו שלא באו:

אבל סיפא דהתם היה לו ממועט וכו'. היינו בכשיעור שאין לו מעשר עני אלא כשיעור סעודות לעניים שעומדין בגורן אז אינו יכול להציל וחשיב דבר מועט ונותנן לפניהן והן מחלקין ואע"ג דאיכא שיעור לכל חד וחד קאמר הכי כדי לצאת ידי קרוביו ואינו יכול להציל להן ור' חזקיה סבר דבכשיעור נמי יכול להציל מחצה דס"ל דענייך קודמין דקתני לעולם הוא כדאמר בפ' אי זהו נשך ודקתני היה לו דבר מועט כרוך ותני והכי קאמר דכשאין לו אלא כשיעור מתוך שמציל מחצה נעשה דבר מועט ולא נשאר לו כדי חלוקה ונותן לפניהן והן מחלקין ביניהן אבל הוא לא יתן להן דלית בה כדי שבעו דכל חד וחד:

אין נזקקין להן. לתת להן מעות מן הקופה דכיון דלמודין לחזר על הפתחים דיין בכך וכן פי' רש"י ז"ל בפ"ק דב"ב:

מן ארגלון דיליה. לשון רגילות מה שרגילין לתת לו דהיינו מתנה מועטת דאי אין נותנין לו דבר מועט דלמא יחשבו משום שנמצא רמאי ונמצא מת שנעלו לו הדלת והכי אתיא בפ"ק דב"ב:

וכא את אמר וכו' מככר לפונדיון. דהיינו חצי קב ומסיק צא מהן שליש ליציאה דכי משער מתני' הככר היינו כי לקח החנוני ארבע סאין חטים בסלע דשקיל מינייהו שכר טרחו ועמלו דהיינו טחינה והרקדה ואפייה ולישה ומים ומלח ועצים להסיק התנור והיינו שליש ואחר שנטל שליש מה שנשאר שיעור ככר לפונדיון הוי לעני אבל כי יהביה ליה חטים יהביה ליה חצי קב דכי משלם מינייהו שכר טחינה וכו' שליש בציר מינייהו וכדאמרן:

מפיק לאילן נחתומיא. כדתניא בפ"ק דב"ב רשאין בני העיר להסיע על קיצתן שישימו להן שער שלא ירויחו אלא שליש להוצאתם כדאסיקנא במתני':

יוצא מן העיר ונכנס לה. דכיון דיוצא ונכנס לא חשיב עובר ממקום למקום:

הנותן נותן. דלעולם נותנין לו אם בא ליטול אבל יש ללוקח לעכב לעצמו שלא יטריח להן כל כך דחוצפא היא:

אין פוחתין. גבאי צדקה המפרנסין את העניים אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום שאינו לן בלילה אצלם:

מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע. כשהשער ארבע סאין בסלע דהיינו כ"ד קבין שהן מ"ח חצאי קבין הככר המגיע לפונדיון דהיינו חצי קב דהא פונדיון חצי מעה דסלע כ"ד מעין שהן מ"ח פונדיונין דשש מעה כסף דינר מארבע סאין לסלע ובגמ' פריך רישא לסיפא דרישא קתני דחטין כמות שהן יהבינן ליה חצי קב ומלחם אפוי יהבינן ליה חצי קב ומשני לה:

לן. בלילה אצלם:

נותנין לו פרנסת לינה. בפ' כל כתבי ובפ"ק דב"ב מפ' דהיינו פוריא ובי סדיא דליכא למימר סעודה דלילה דהא בככר שתי סעודות הוו וחד מינייהו סעודת לילה:

שבת. אם שבת אצלם בשבת:

תמחוי. קערה גדולה הוא ששופכין בה כל תבשיל הקדרה וממנה מחלקין לבני הסעודה חלקן והולכין הגבאין ואדם אחד לפניהן המשגיח בראשו שקורין טבאקי ובו שלש או ארבע וגובין בהן הגבאין מאכל מבעלי בתים ומחלקין לעניים:

שתי סעודות. מיום ליום:

לא יטול. דכיון דיש לו נמצא גוזל את העניים:

לא יטול מן הקופה. קופה היא מעות שגובין לפרנס עניים בני טובים דזילא להו מילתא דתמחוי ולוקחין פרנסתן במעות ותניא בפ"ק דב"ב ומייתי לה בגמ' דהכא דקופה מתחלקת מערב שבת לערב שבת וכיון דיש לו שתי סעודות לכל יום דהוו להו י"ד לשבוע לא יטול אבל מי שיש לו מזון י"ב יטול שהרי לא תתחלק עוד עד ערב שבת אחר והרי לשבעת ימי שבת צריכין י"ד סעודות ובפ' כל כתבי פריך דט"ו סעודות צריכין לו שלש סעודות ליום שבת ומסיק דאמרינן ליה מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא ואכליה בשבתא פי' שהרי תאכלנה סמוך לערב ולא תצטרך לאכול בלילה ואע"ג דאמרינן התם לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת ה"מ למאן דאפשר לו:

נגבית בשנים. מפ' טעמא בפ"ק דב"ב משום דאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים:

ומתחלקת בשלשה. מפני שהיא כדיני ממונות לעיין ולתת לכל אחד ואחד כפי טפלים התלויין עליו:

תמחוי בכל יום. בכל יום ויום נגבה:

קופה מערב שבת לערב שבת. כדפרישנא במתני':

תמחוי לכל אדם. לעניי עולם אם ירבו עליהם:

קופה. דהיינו מעות של כבוד לאנשי אותה העיר דמכירין אותן שהן בני טובים כדפירש רש"י ז"ל במס' שבת:

תמחוי בשלשה. גיבויו נמי בשלשה:

שהוא על אתר. מיד סמוך לגוביו וחלוקו דכיון דבכל יום מחלקין אותו כשיבואו לחלקו לא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי:

פרנסים. לגיבוי עניים:

ויהיו עשרים ושלשה. דדיני נפשות בעו עשרים ושלשה מומחין כדתנן בפ"ק דסנהדרין ויליף לה מדכתיב ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת ואין בית דין שקול כו' הרי כאן עשרים ושלשה:

עד דהוא מצמית לון. שעד שהוא מאספן ומקבצן לשון צומת הגידים:

ואין מעמידין שני אחים פרנסים. מפני העין ועוד דכיון דחשבינן להו דיני ממונות צריך שלא יהו הדיינים קרובים זה לזה כדאיתט בסנהדרין:

בן ביבאי על הפקיע. משנה היא בשקלים פ' הממונין:

על הפקיע. מפ' התם שהיה מזויג את הפתילות שלא ישאר שמן בלילי תמוז אלא כמו בלילי טבת דלעולם נותנין חצי לוג בכל נר בכל לילה:

ארכונין. לשון יון שרים מנהיגים:

אתת הדא סיעה. סיעה של בני אדם עניים:

ואקלונך. לשון קלון:

כדון איכא אגר טב. עכשיו יש לנו שכר טוב:

מדקדקין לכסות. בא עני ואמר כסוני בודקין אותו שלא יהא רמאי:

ואין מדקדקין במזונות. בא עני ואמר פרנסוני נותנים לו מיד ובפ"ק דב"ב מפ' טעמא דבמזונות איכא קיום נשמה וגבי כסות ליכא קיום נשמה ועוד דכתיב הלא פרס לרעב לחמך פרס לאלתר וגבי ערום כתיב כי תראה ערום וכסיתו כי יראה לך שאינו רמאי:

מתניתא פליגא על מאן דאמר אף בכסות אין מדקדקין. ואין מביא הספר כאן הברייתא וטעות סופרים הוא והיא אותה ששנינו בפ"ק דב"ב דתניא התם אמר כסוני בודקין אחריו ומשני דכי אמר בודקין אחריו היינו לפי כבודו שמכירין אותו שהוא בעל צורה ונותנין לו לבוש הגון לו אע"ג דלא ידעינן אם הוא רמאי אם לאו:

למזונות שלשים יום וכו'. קס"ד דליטול קאמר שצריך שישהה בעיר שלשים יום קודם שיתנו לו מזונות כדי שיבדקוהו וידעו מה טיבו ואם הוא רמאי וכן לתת לו לכסות צריך שישהה ששה חדשים כדי שיבדקוהו ג"כ:

ומשני דליתן קא מיירי. והכי קאמר כיון ששהה אדם בעיר שלשים יום גובה ממנו לעניי העיר מזונות וכשישהה ששה חדשים מטילין עליו מס שיפרע לכסות עניי העיר:

לפסין ולצדקות י"ב חודש. לפסין היינו לפסי העיר דמפ' בפ"ק דב"ב כגון פרשא ושורא וכל צרכי משא המלך ושרי העיר וכיון דתני צדקות י"ב חודש כל מיני צדקות משמע וקשיין אהדדי אלא ודאי קמייתא ליטול והכא ליתן ומשני דהא והא ליתן ובתרייתא לאו לכסות ומזונות וקבורה אלא בשכר סופרים ומשנים הוא דמיירי:

סופרים. מלמדי מקרא:

ומשנים. מלמדי משנה:

מי שיש לו מאתים זוז. אע"פ שאינו נושא ונותן עמהם:

היו ממושכנין. היו לו מאתים זוז מסחורה אלא שהיו ממושכנין לבעל חוב וכו' ובגמ' מפ' אי דוקא בעל חוב דוחק:

אין מחייבין אותו למכור את ביתו. כדי שיהו לו מאתים זוז:

הוה רבי יליף זכי עמיה חד לתלת שנין מעשר מסכינין. היה רבי למוד לתת לו מעשר עני בשני השלישית כדינו:

אית לי שיעורא. נתון לי דינר ויש לו מאתים זוז:

מכת פרושין. בעלי תורה שנראין פרושים כדי שיכבדום ואין מעשיהן לשם שמים קרויין כן בלשון משנה דתנן בהו במס' סוטה בפ' היה נוטל הרי אלו מבלי העולם:

ואעלוניה לקפילין. לבית המבשלים בלשון יון קפילין והכניסוהו שם ונתנו לו תבשיל באיסר:

חד קרט. איסר:

וזכה עמיה היך דהוה יליף. נתן לו מה שהיה למוד:

בשעריך לרבות ירושלים. דישיבתה קשה שהיו באין אליה מכל קצות הארץ ומזונותיה ביוקר ואע"פ שהיו רוצים לצאת לשאר ארצות דמזונותיהם בזול לא הניחום דכתיב בשעריך ושבעו ודרשינן לרבות ירושלים:

מעלין לזקן אחד ליטרא בשר ציפרים בכל יום. בפ' מציאת האשה לא תני לה הכי וה"ג התם מעשה בציפרי שנותנין לו ליטרא בשר בכל יום ופריך עלה מאי ריבותייהו ומשני לה בבשר של עופות ונראה דהנוסחא של הברייתא היא כמו שכתובה כאן בשר צפרים והיינו רביתא:

ואפשר כן. מי סגי ליה ליטרא בשר אם היו לו עבדים ובני בית והתורה אמרה ושבעו:

משתמש בכלי זהב נותנים לו כלי כסף. השתא מפ' לה ואזיל:

כלי כסף וכלי זהב בגופיהן. כלומר במשתמש בגופן ממש כגון כוסות וקערות היינו מתני' דאין מחייבין אותו למכור כדי שיהנוהו בדמיהם אלא בגופיהם ממש משתמש ואפילו הם כלי זהב וכסף וברייתא דקתני דמורידין אותו ומוכרין תשמישיו ופוחתין לו היינו כגון דלאו גופיהן כגון מטה ושלחן:

והתניא. סייעתא היא:

נותנין לו כלי מילת. ואין מורידין אותו ממנהגו וקשיין אהדדי אלא ש"מ כאן במשתמש בגופו שלובשין ממש וברייתא דמורידין ממנהגו היינו לנאות הבית דלאו גופו ובפ' מציאת האשה פריך מהך ברייתא אמתני' דקתני אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו והתם משני כאן קודם גיבוי כאן לאחר גיבוי ומפ' הרי"ף ז"ל ורבינו שמשון ז"ל והרמב"ם ז"ל דקודם שיגיע ליטול מיד הגבאי אלא שמפרנסין אוהביו בצנעא לא ימכור אלא נוטל לקט שכחה ופאה אע"ג דאם היה מוכר יהיו לו מאתים זוז אבל אחר שבא לידי גבוי שמתפרנס מקופה של צדקה שבא לידי גנאי אז מחייבין אותו למכור ואפילו כדי ליטול לקט וכ"ש כדי ליטול תמחוי או קופה ורש"י ז"ל לא פירש כן ונראין דברי הרי"ף ז"ל:

והוו זכין ליה במני דחסף. כשהיו מושיבין לפניו התבשיל היה בכלי חרס והוא היה רגיל בכלי כסף וירד מנכסיו מאד:

והוה אכיל ומותיב. והיה אוכל ומקיאו תרגום מקיאו תוביה מפני שהיה נמאס לו:

לא מן גו לפסא הוא. לא תהיה כ"כ אסטניס שהרי כשמבשלין על האור באילפס הוא שהוא כלי חרס:

עד כדון בבעל חוב דוחק. שאלה היא אני לא אפרש המשנה דכשהן ממושכנין אלא בבעל חוב דוחק ומוכרח הוא למכור וזילי כסי משום הכי יטול אבל מי נימא זה הדין ואפילו בבעל חוב שאינו דוחק שהרי ממתין לו:

הא אשה. לא כבעל חוב שאינו דוחק הוא דסתמא קתני ואפילו שהיא כבר נשואה לאחר דלא צריך לה דכבר נשאת וכן פי' רבינו שמשון ז"ל:

כלי רגל וכלי שבת אין מחייבין אותו למכור. דהא חובת הגוף הן עליה כדלקמן ואמרינן נמי בערכין דאין מחייבין אותו למכור תפיליו:

זכותי. שיש לך שעשית עמי:

לא יטול. דכיון דעושין פירות והקרן קיים מתפרנס:

ברוך הגבר. שיהא מבורך בנכסיו:

והיה ה' מבטחו. כלומר והיה ה' במבטחו לבסוף יהו בוטחין בו בני אדם שהוא בעל הבטחה כמו על ה':

טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין. דהתם כליא קרנא ומיד כשמפזר לאכול יש לו ליטול והכא לא מיכליא קרנא ורבינו שמשון ז"ל פי' כלומר ממאתים חסר דינר דהתם יטול והכא לא יטול:

והמקפח את שוקו. כאלו שוקו נכווצת וקטועה:

המסמא את עינו. ומראה כאילו עינו סמויה:

מקפח את שוקו. טרונציר בלע"ז תרגום יפוצץ סלע מכפע כופא כ"ף במקום קו"ף עי"ן במקום חי"ת:

באגרנטין דדהבא או באגרנטין דכספא. פי' בערוך כלי חשוב שמשתמשת בו בת המלך:

דיומסין. מרחצאות שבטבריא שמימיהן חמין מאליהן קרויין דיומסית ונראה בעיני שתי מלות הן דיו מסית מאליה מרחץ מסית בלשון ארמי מרחץ ויש שפי' רפואה שנית רפואת ה' תחלה וזו שנית:

קופר. אוכל בשר ושותה יין:

דנפשיה מדתיה. אסטומכתו מדתו:

מתן בסתר. ולכך אני נותנו בלילה שלא יתבייש:

מבין ריש שתא לצומא רבא. הוון נסבין לזכות את העם באותן הימים שהן ימי תשובה:

דשתין גבן. שנתנו אצלנו כלומר השנה ארוכה ונוכל לעשות מלאכה ולהתפרנס בדוחק:

הילך טמיתה. הילך דמיה:

הוה רביה דבריה חד סגי נהורא. היה מלמד לבנו איש אחד שהיה סגי נהורא והיה למוד ר' אושעיא לאכול עם המלמדו:

בעית מיבזייה איקריה דמרי. לא רציתי לבזות כבוד קוני כדאמרינן בפ' מפנין גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה:

דין דחמי וכו'. שרואה ואינו נראה יקבל פיוסך דהיינו הקב"ה:

כמה נפשות כו' כדמפ' ואזיל אי הוו בני נשין דלעיין באורייתא. והיו המעות מקיימין נפשות לת"ת ולא כאן שאין עושין פירות:

כל מי וכו' הרי זה שופך דמים. ואי קשיא הא תנן במתני' אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו תירץ רבינו שמשון ז"ל דברייתא כשאין יכול להספיק במעשה ידיו ומסגף את עצמו בחיים רעים ומתניתא כשמסתפק על ידי שדוחק עצמו במלאכה קודם שיתפרנס מאחרים ועל זה נאמר והיה ה' מבטחו:

הדרן עלך מאימתי וסליקא לה מס' פאה בס"ד