מצרפין שקלים דרכונות. גבאין הלוקחין שקלים מן בני העיר ומוליכין לירושלים מחליפין השקלים לדרכונות שהוא מין מטבע זהב ומפרש בגמרא דינרין ופירש רמב"ם ז"ל ששוה ב' סלעים והכי מוכח דתנן לקמן בפירקין בתחילה היו שוקלים דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין בקשו לשקול דינרין וטבעין מפרש בגמרא פלגו סלעים ודינרין פלגו טבעין שהסלע ד' דינרין וה"נ סלעים פלגו דרכונות ודוקא דרכונות שהיה מטבע טבוע אבל שאר זהב שאינו טבוע לא ולא איצטלאות של זהב ולא מרגלית כדמפרש בגמרא:

כשם שהיו שופרות במקדש. לקמן פי"ג שופרות תני להו והתם מפרש שהיה פיהם צר למעלה ורחב למטה כדמות השופרות וכן היו בערי ישראל נמי לפני הגבאין לקבלת השקלים וטעמא מפני הרמאין כדמפרש התם:

בני העיר ששלחו שקליהן. ששלחו ביד שלוחן להוליכן ללשכה ולמעוטי ביד שלוחי ב"ד דהתם ב"ד הן הבעלים לעולם:

ונגנבו או שאבדו. בגמרא מפרש לה:

אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברין. אם כשידעו בני העיר האבידה או הגניבה היה בא' בניסן או בב' בניסן בענין שכבר תרמו התרומה בלשכה גזברין של בית המקדש הן בעלי הדין של אלו השומרין ונפטרו בני העיר דהא תרמו עליהן דהאי תנא סבר כר"מ דאמר תורמין על האבוד כדאיתא בגמרא ופירש רש"י ז"ל בפ' הזהב כשנתנו ביד שלוחו אבד לו ולא נודע לו וכיון דתרמו עליהן נפטרו וההקדש הוא דמפסיד ונשבעין לגזברין של מקדש שלא פשעו:

ואם לאו נשבעין לבני העיר. ואם לאו אלא שנודע לבני העיר קודם שנתרמה התרומה דהשתא אין תורמין עליהן אלא ע"מ שישלמו למקדש שקלים אחרים דהיינו תורמין על העתיד לגבות דתניא בגמרא וכמו שאפרש שם בס"ד וכיון דבני העיר לא פטירי הן הן בעלי הדין של שומרין אלו לפיכך נשבעין לבני העיר ובגמרא מפרש היכי נשבעין והא קי"ל אין נשבעין על ההקדשות:

נמצאו. קאי אאבדו:

או שהחזירום הגנבים. קאי אנגנבו וכבר פרעו בני העיר ללשכה:

אלו ואלו שקלים הן. בג' מפרש היכן אזלי הני והני:

ואין עולין להן לשנה הבאה. דהא אסחו בני העיר מינייהו דעתייהו והקדש הוא דמרויח וצריכין לשקול לשנה הבאה:

ויעשו אותם מרגלית. ותהא יותר קלה המשא ואמאי תני דרכונות דמשמע דוקא מטבעות:

שמא תיזול. אבל טיבעא לא זיל ואע"ג דאמרינן ריש פרק הזהב דהבא פירא הוי היינו כלפי מטבע כסף שהוא עיקר שיוצא בהוצאה ומ"מ אינו מצוי כל כך שישתנה השער שלו:

דתנינן תמן. בבכורות פרק יש בכור:

כולן נפדין. כגון בכור אדם והקדשות:

חוץ מן השקלים. דאם באו לחללן ולפדות במטבע טבוע דבעינן טבועין:

ואין פודין בכלים. כלומר והוינן בה ואין פודין בכלים והא לא ממעטינן בפדיון הקדשות אלא עבדים ושטרות וקרקעות כדתנן התם וא"כ פשיטא דפודין הקדשות בכלים ובכל שוה כסף וא"כ מאי שנא שקלים משאר הקדשות:

וא"ר שמואל בר רב יצחק שמא יזלו וכו'. והכי נמי הכא גבי קושיית מרגלית:

ה"ג בכל הספרים מתני' בתקלין חדתין אבל בתקלין עתיקין לא בדא ותני כן עתיקין במקדש ואין עתיקין במדינה. ומפרש למאי דתני במתניתין כשם שהיו שופרות במקדש היו במדינה וקאמר דהיינו דוקא תקלין חדתין דתקלין עתיקין אין שנוי במשנה וה"ה לכולהו אינך דתנן פי"ג שופרות דכל הנהו לא הוי במדינה אבל הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות שקלים כתב כיצד כונסין את השקלים השולחנים בכל מדינה ומדינה מניחין לפניהן שתי תיבות תקלין חדתין ותקלין עתיקין ע"כ ומצאתי באותו ספר ישן דגריס הכי בני העיר ששלחו שקליהן מתניתין בתקלין חדתין אבל בתקלין עתיקין לא בדא ולא גריס ותני כן וכו' ומשמע דקאי אהא דתנן בני העיר שוקלין אחרים תחתיהן ומפרש דדוקא כשאבדו תקלין חדתין ולא כשאבדו עתיקין דהא כבר הפרישו גזברין עליהן אישתקד ומהך גירסא נראה דגובין היו העתיקין בכל מדינה ומדינה וממנה למד הרמב"ם ז"ל אבל קשה אהך גירסא דהיכי מפרש הך בבא קודם שיפרש נגנבו או אבדו ויש כיוצא בה בפ' הנזקין דמייתי ברייתא דהבא מחמת חוב וכו' וקאי אתקנת רבי והדר מפרש פיסקת ב"ד של אחריהם אמרו דקדמה בסדר המשנה:

אבל בשומר חנם לא בדא. פירוש משום דקשיא היכי נשבעין והא הקדש הוא והקדש רחמנא פטר ביה לכל דיני שומרין בין משבועה בין מלשלם דכתיב רעהו ולא של הקדש כדתנן בהזהב ומפרש לה בשומר שכר כדי ליטול שכרם וכדמפרש ר' אבא דנגנבו בלסטים מזויין ואבדה שטבעה ספינתו בים ונשבעין דהכא היינו שאינו ברשותו כדי ליטול שכרן וליטול שכרם לא מצית לאוקמי בגניבה ואבידה דהא לא קיימו התנאי כי היכי דמשלמין להו אגרייהו אלא נגנבו בלסטים מזוין דהיינו אונסין דאהא לא אתנו בהו הלכך מיחייב להו אגרייהו ונשבעין לגזברין דקתני נשבעין אף לגזברין בגלגול הוא דקאמר דהא כיון דאין שכרן אלא על בני העיר נשבעין לבני העיר דאינהו אגרו להו ונשבעין לגזברין בגלגול נמי דכיון דבני העיר פטירי דלא נודע להם עד אחר שנתרמה התרומה גזברין מפסדי וגזברין הן נמי בעלי הדין וסיפא הכי קאמר ואם לאו אלא דידעי עד שלא נתרמה וחייבין בני העיר השקלים ותבעי מינייהו אגרייהו נשבעין לבני העיר דוקא שאינן ברשותן וששמרו כדרך השומרין ליטול שכרן מבני העיר ואין צריך במעמד גזברין דגזברין אין להם שום הפסד:

אתי כמ"ד תורמין וכו'. כר"מ דאמר תורמין על האבוד ומשום הכי כי נתרמה התרומה נשבעין לגזברין כדפרש"י במתני' תורמין על האבוד פירש רש"י ז"ל בהזהב כשהיו ממלאים ג' קופות משקלי הלשכה ואותן הקופות מלאות נקראין תרומת הלשכה וממלאים אותם ע"מ שיהיו ראש ותרומה לשיריים שיהיו אותם שהביאו שקלם הנשארין שם זוכין בתרומה זו להיות הקרבנות גם עליהם ותורמין אותן אף על מי ששלח שקלו ואבד לו ואין ידוע לו על הגבוי ועודנו בדרך ועל העתיד לגבות מי שנאנס ולא שלח שקלו באדר היה משלחו כל השנה כולה ונותנין אותו בשופר שכתוב עליו תקלין חדתין והלשכה היתה נתרמת ג' פעמים בשנה בפרס הפסח ובפרס עצרת ובפרס החג וכשמגיע זמן לתרום נותנין מעות השופר בלשכה וכשתורמין תרומה ראשונה מתנין אף על העתיד לגבות ואף בשניה ובשלישית והמביא אחר שנתרמה השלישית נותנו לשופר ששמו תקלין עתיקין ונופל לשיירי הלשכה ומהן באין חומת העיר ומגדלותיה ע"כ לשון הרב ז"ל ומה שכתב נותנין מעות שופר תקלין חדתין בלשכה לקמן בפ' תורמין נפרש דאחר תרומת ניסן מעות תקלין חדתין נותנין אותן על גבי הקטבלאות שהיו לכיסוי מעות השיריים כדי שיחזור ויתרום משם בפרוס הבא אחריו כדמפורש התם עוד כתב דבשניה ובשלישית תורמין על האבוד לא ידעתי למה צריך דבפעם הראשונה שמלאו הקופות הגדולות של כ"ז סאין זכו בהן לכל ישראל ומה צריך יותר אבל בפ' תורמין אמרינן בג' פרוסין היו תורמין מתקלין חדשים כדי כולם וצריך לזכותם לכל ישראל בחדשים לכל פעם באותם השקלים ומזכירין בכל פעם בתחילה בעליהם ששלחום כגון בפסח בתחילה על א"י ואח"כ כל ישראל בשבועות כרכין הקרובין לא"י כגון חלב ודמשק ומצרים וכיוצא בהן ואחריהן כל ישראל בסוכות לבבל וכיוצא בהן ואחריהן כל ישראל ואפשר שזה למדנו רש"י ז"ל עוד דקדק הרב ז"ל וכתב ממלאין אותן ע"מ שיהיו ראש ותרומה לשיריים שיהיו אותן שהביאו שקלים ונשארין שם זוכין בתרומה זו וכי' ולזה הוכרח הרב לפרש על האבוד דאף על האבוד קאמר והוכרח לפרש על הגבוי ועודנו בדרך דאין לומר טעמו ז"ל סבר לומר דר"י פליג עליה דר"מ וסבר דאותן ששקלו שנשארו שקליהן בלשכה אלא דלא נפלו המעות תוך הקופות שאין להם זכות בקרבנות ר"ח ניסן ואילך דלא שבקת חיי לכל בריה ומאי הוה להו למעבד אלא ודאי דמודי לר"מ בהא וכי קאמר דאין תורמין על הגבוי לאו בגבוי שנכנס ללשכה קאמר אלא דעודנו בדרך דפשע שלא נתנו בזמן שהיו שלוחי ב"ד גובים כדי שיעלה ללשכה בזמנו וכן נראה דטעמא דר' יוסי בכל הנך משום דפושעים נינהו ולא עבדינן תקנתא לפושעים וקשה דהא טעמא דר"י היינו משום דסבר הוא גזבר הוא אחר כדאיתא פ"ק דתרומות ואין לו כח לזכות כלל ואין תרומתו עולה לאחרים דהוי תורם על שאינו שלו וי"ל דמשום דבעל מצי לזכות לכל מי שירצה בין לפושע בין לשאינו פושע קאמר ר"י דלית לגזבר האי רשותא לזכות לפושע אבל למי שלא פשע ועלו שקליו ללשכה מודי ר"י דהא על כרחך דין תרומה דיינינן הכא דתרומה קרי לה רחמנא ותורם דעלמא היינו דקורא שם עליה וקדישא והמותר הויא חולין וה"נ הנשאר בלשכה הוי חולין דתרומה קרי לה רחמנא וכדאמרן אבל אותן שלא עלו שקליהן ללשכה אין יכול לתרום עליהן דהא אין לו רשות בעלים ומדבריו למדנו שם תרומה דכולה מכילתין ומאן יהיב לן מעפריה ומלינן לעיינין ובסו"פ הוציאו לו אמרינן דשקלים דלא נתרמו דלא חזו דדמו לטבל ואחר שנתרמו הוו להו חולין וה"נ אמרינן לקמן דאין מועלין בשיריים ואע"ג דר"מ סבר מועלין בשיריים מ"מ מודי דתורמין לכל ישראל, עוד כתב ועל העתיד לגבות מי שנאנס ולא שלח שקלו והרב לא היה בגירסתו ועל הממושכן ואנן גרסינן ליה ואנו מפרשין ועל העתיד לגבות כגון האי דמתני' דשלחו שקליהם ונאנסו ונודע לבני העיר קודם שנתרמה התרומה דעתידין הגזברין לגבותן מבני העיר תורמין הגזברין עליהן ע"מ שישלחו דההוא לא שייך בממושכן ומי שנאנס ולא שלח שכתב רש"י היינו ממושכן דקתני בברייתא עוד כתב הרב ז"ל דהמביא אחר שנתרמה התרומה השלישית נותנו לשופר של עתיקין ולא ידעתי טעמו אלא דסבר הרב ז"ל דכיון דאין עושה בהן מצות תרומה לא חזו לקרבן וכיון דלא חזו לקרבן נופל לעתיקין דהיינו שיריים ואח"כ ראיתי שנתכוין לתרץ קושיית מועלין בעתיקין דפ' האיש מקדש דקשיא אההיא דפ' התרומה וכמו שאכתוב שם בס"ד:

כמ"ד אין תורמין. ר' יוסי היא וסתם לן תנא דמתני' כר"מ ולדברי ר' יוסי אפילו בההיא דרישא נמי אם נתרמה התרומה נשבעין לבני העיר דבני העיר חייבין לעולם וטעמא דרבנן דהיינו תנא דמתני' דס"ל דגזברין חשיבי בעלים דשקלים ומצו לזכות לכל מאן דבעו ור' יוסי סבר דגזברין לא חשיבי בעלים הלכך לא מצו לזכות לפושעין והכי מפרש לפלוגתייהו בפ"ק דמס' תרומות רבנן סברי גזבר כמאן דאינהו בעלים הוא ור"י סבר הוא גזבר הוא אחר:

א"ר אלעזר וכו'. ובשומר חנם מוקי לה כפשטה ושבועה ליפטר מן התשלומין ור"ש היא דר"ש ס"ל במס' שבועות ובמרובה ובהזהב דקדשים שחייב באחריותן הוא בעלים דרעהו מקרי וכיון דכי לא נתרמה התרומה חייבין בני העיר לשלם ונשבעין שבועה דאורייתא שלא פשעו כדינן לעולם ואפילו נודע להן אחר הרמת התרומה דהא בשעה שמסרו בידן היו חייבין השומרין בפשיעה דבתר שעת מסירה הוא דאזילנן ולקמיה מפרש לה:

ור' יוחנן אמר. שבועה זו משום תקנה כלומר לעולם בשומר חנם וליפטר מן התשלומין ודברי הכל היא ודקשיא לך רעהו דאורייתא פטור לגמרי ורבנן הוא דתקון כדי שלא יזלזלו בני אדם בשמירת הקדשות:

גזברין מאי עבידתייהו. דהא בשומר חנם מוקמת לה ושבועה מדינא דאורייתא ליכא בשלמא כשנודע להן קודם שנתרמה התרומה דחייבין באחריותן בעלי דין נינהו ונשבעין לבני העיר אלא רישא כשנתרמה מקמי דנודע להו מאי מהני דנשבעין לגזברין לא ליהמנו להו גזברין בשבועה דלא פשעו אי נמי דלימרו להו דשומרי שכר הוו ומחייבו להו לשלם דהא מאן מסר להו שקלים בני העיר לימרו להו גזברין לדידן לא מהימניתו לן אי נמי שומרי שכר אתם:

ומשני נשבעין לבני העיר במעמד גזברין דלא ליחשדינהו שהן שומרי שכר:

אפילו קבלו עליהן. כלומר אי נמי היכי שיאמרו בני העיר אנו רוצים לשלם ואנו משלמים שקלינו אע"ג דאנן לא מחייבי דלא נודע לנו עד אחר שנתרמה ואין רצוננו שישבע השליח שהוא נאמן לנו דהשתא ליכא פסידא להקדש אפילו הכי אין שומעין להן דאין הקדש יוצא בלא שבועה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות שקלים ולהך סוגיא דהכא לא קשה קושיא דפרק הזהב דאקשינן למ"ד הא מני ר"ש היא:

ר' יוחנן אמר חייב באחריותו. בפרק שילוח הקן פליגי כה"ג ומפרש התם דפליגי בהרי עלי והכא נ"ל דפליגי באמר הרי זה וכן משמע הלשון דקאמר הפריש שקלו ואבד ומש"ה פטר ר"ל דאילו בהרי עלי מיחייב הוא וגבי מנה של בדק הבית פטור בהרי עלי משום דלא חסר הקרבה אבל גבי קדשי מזבח מיחייב כדאמרינן התם ושקלים קדשי מזבח נינהו ור' יוחנן מחייב אפילו בהרי זה משום דדוקא גבי נדבה הוא דפטור דאיהו מחייב אנפשיה במאי דלא רמי עליה רחמנא אבל שקלים דרחמנא רמיא עליה דמ"ע הוא אע"ג דאמר הרי זה לא מיפטר עד שיבא ליד הגזבר שאין המצוה נשלמת עד שיגיע השקל לידו וכרבנן דאמרי גזבר בעלים הוי ומיירי שנודע לו שנאבד קודם שנתרמה התרומה דלא מהני תורמין על האבוד אלא על ואין ידוע לו וכדאמרן:

לגזבר. גזבר של מזבח הלוקח בהמה למזבח דהיינו שיביאנו לעזרה:

ברשות גבוה בכ"מ שהוא. משום טעמא דס"ל לר' יוחנן דרחמנא רמי עליה קאמר הכי דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה אבל עיקר טעמיה דר"ל דכיון דאמר זה מיפטר:

ובני העיר שוקלין אחרים. ואמאי נימא דבי גזא דרחמנא איתיה:

עוד היא משום שבועת התקנה. דכיון דנשבעין למר משום תקנת חכמים ולמר מדאורייתא כי פטירי שומרין דלא פשעו דנשבעו לבני העיר מ"מ חייבין בני העיר לשלם דמצו למימר להו גזברין לבני העיר אתון מהימניתו להו בשבועה אנן לא מהימנינן להו וכיון דאינהו לא מהימנו להו לגזברין דבני העיר הם ששלחום ביד שלוחם מיחייבי בני העיר לשלם לגזברין וגם זו מן התקנה שלא יזלזלו בני העיר בהקדשות ומסרי להו ביד בני אדם בשמירה מעולה וידקדקו בשמירתן אבל גבי יחיד דלא שייך ביה שבועה פטור:

נופלין לתקלין חדתין. וילכו ללשכה לקנות מהן קרבנות צבור:

לתקלין עתיקין. ויפלו לשיירי לשכה ולחומת העיר:

אלו ששלחו בני העיר תחלה. מיקרו ראשונים וילכו לקרבנות:

לידי גזברין תחלה. ומיקרו ראשונים לפי שלגזברין באו לידן ראשונים:

ה"ג וכן נמצא בספר ישן הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקלו ע"י עצמו אם נתרמה התרומה מעל השוקל שקלו מן מעות הקדש אם נתרמה התרומה מעל ולא גרסינן בהך גמרא דבני מערבא כגירסת הספרים דגרסי בסיפא וקרבה הבהמה ואין לתמוה במה שכתוב בסדר המשנה שלנו וקרבה הבהמה ולא כן בירושלמי דהא בברכות פ"ק גרסי בני מערבא הקטרת חלבים ואברים ואכילת פסחים מצותן וכו' וגרסינן עלה בגמרא אנן תנינן אכילת פסחים אית דלא תני אכילת פסחים ובספרים שלנו אינו במשנה ובגמרא דילן גרסינן ואילו אכילת פסחים לא קתני ובריש פרק הזהב נמי גרסי אינהו הכסף קונה את הזהב ואילו בגמרא דילן גריס הזהב קונה את הכסף והגירסא האחרת שנקרא בילדותו וכן נמי לעיל גירסת בני מערבא השוקל על ידו של חברו חייב ב' קלבונות ובמשניות שלנו אינו כן אלא חייב קלבון אחד ר' מאיר אומר ב' קלבונות והכי נמי גירסת ספרינו היא גירסת תנא ברא דאמרינן בגמרא תני דבי רבי נתקרבה הבהמה ותקנוה בלשון המשנה בני בבל אבל לעולם בין גירסא דבני מערבי בין גירסא דילן אתרי בבי שייכא ומאן דגריס בסיפא וקרבה הבהמה אית ליה למגרס נמי הכי ברישא והיינו תנא דבי רבי וכן מצאתי גירסא דגריס הכי בתרווייהו קרבה הבהמה אי נמי תנא סיפא לגלויי רישא וה"פ דמתני' לשקול על ידו בשבילו ושקלו לעצמו ובג' פריך דכי שקיל ע"י עצמו מאי הוי דהא כי יהיב להו לגזברים סתמא יהיב להו ולא קאמר להו בשבילי אני נותן דאין לך אדם שפורע שקלו שיאמר בשבילי אני נותן וכיון דהך שקלשל חברו הוא אע"ג דיהיביה אדעתא דנפשיה כיון דסתמא יהיב ליה שקל בחזקת בעליו הוא דלגבי הקדש דברים שבלב אינם דברים ומשני לה כגון דהאי גברא איניש מסויים של בית ר"ג היה כדמפרש בגמרא:

אם נתרמה התרומה מעל. אם כששקלו זה ע"י עצמו נתרמה התרומה זה מעל מיד ואע"ג דהדר שלם שקלו דהא שני מהקדש שחברו חייב להקדש שחייב הוא ובגמ' מפרש אמאי לא מעל קודם שנתרמה:

ממעות הקדש. ממעות בדק הבית:

אם נתרמה התרומה מעל. ואע"ג דהדר שלם שקלו ובגמ' מפרש לה והרא"ש ז"ל גריס בסיפא ונתקרבה הבהמה ולא היה בספרו כתוב ברישא ופירש דקאי ארישא נמי והיינו טעמא שאע"פ שנהנה כבר אינו מועל עד שנעשה כל מצות הקדש דהיינו שנתקרבה הבהמה ותניא פרק הנהנה במס' מעילה מנין מקדש לקדש כגון לקח קיני זבין וכו' שקל שקלו והביא חטאתו ואשמו ממעות הקדש כיון שהביא מעל דברי ר"ש ר' יהודה אומר עד שיזרוק את הדם ת"ל למעול מעל ריבה ותנא דהכא ר' יהודה היא וסבר ר' יהודה כיון דמקדש לקדש קא משני לא איתרבי למעילה אלא אחר שנעשה כל מצות הקדש שני אלו דבריו ז"ל ומה שכתב דקאי נמי ארישא יפה פירש דכולה חדא היא ותני סיפא לגלויי רישא כדפרישית אבל מה שכתב מתניתין דהכא ר' יהודה היא ולא ר"ש ונדמה בעיניו דמאן דתני נתקרבה וכו' קפידא קשה לי בגויה טובא חדא דהא כיון דנתרמה התרומה על כל שקל ושקל חלק כל ישראל יש ואין בשום שקל של שום אדם שום מרות בו דהא תורמין על כל ישראל כולן וא"כ מה לי קרבה הבהמה או לא קרבה והא בהקרבת הבהמה אין כאן תוספות ומגרעת להאי שקל של ראובן ששקלו שמעון ועוד מאן נימא לן דשקלו עלה למוסף ר"ח דילמא לא עלה ועוד אפילו ת"ל דעלה דכל ישראל הוא והחלק הנוגע לו הוא חלק אחד מאלפי רבבה ועוד דא"כ מאן דתנא נתקרבה הבהמה כר' יהודה ולא כר"ש ובגמ' אמרינן דמאן דתני נתקרבה ר"ש היא ועוד דלדעתו מאן דתני נתקרבה לענין דינא קפיד דבלאו הכי לא מעל ובגמרא אמרינן דלא תני ליה אלא משום דכהנים זריזין הן ועוד קשה דהא ריש לקיש קאמר לעיל דהקדש ברשות גבוה בכל מקום ותו לא מיחייב דהא נפיק ונשלמה מצותו ור' יוחנן נמי לא מחייב ליה אלא עד שימסרנו לגזבר ולדעתו ז"ל הא סתם לן תנא דלא נשלמה מצותו עד שיזרוק הדם כר' יהודה והו"ל בגמרא לאקשויי לתרווייהו לר' יוחנן ולר"ל מסתם מתניתין ועוד דהא ר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה וליכא למימר דהא דר' יוחנן איירי קודם שנתרמה והכא אחר שנתרמה איירינן דלדעתו ז"ל הא ידע קודם שנתרמה וקרבה ולדעתו אינו מועל אע"פ שנהנה כבר עד שיזרקו הדם ועוד למה להו בגמ' למימר משום משכון הא זרקו עליו דם ומעל לר' יהודה הלכך מן כל הלין לא סלק לן האי פירושא כלל ואין לנו לפרש אלא על דרך הגמרא:

יאכל כנגדן. כששקל שקלו מדמי מעשר שני יאכל כנגד אותן המעות בירושלים בקדושת מעשר שני דמע"ש לא ניתן אלא לאכילה כדאיתא התם, ומדמי שביעית כששקל שקל מדמי שביעית יאכל פירות כנגד אותן דמים בקדושת שביעית דשביעית נמי לא ניתנה אלא לאכילה הלכך יאכל כנגדן שלא יהא חוטא נשכר ויאכל אותן עד זמן הביעור כדאיתא בשביעית ובגמ' מפרש היכי חיילא קדושת שקל על קדושת שביעית או מע"ש:

אנן תנינן נתרמה התרומה. ותו לא ותנא דברייתא גריס אם נתרמה התרומה ונתקרבה הבהמה ברישא ובסיפא וארישא ואסיפא בעי אם נאמר דודאי פליגא מתני' לתנא דבי רבי ומתרץ מאן תנא נתקרבה ר"ש היא:

דר' שמעון אמר וכו'. ר"ש קאי אהא דתנן סו"פ התרומה אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה דאפילו אם משך הגזבר לא היה מקבל החנוני המעות עד שיעלה לרצון על המזבח דאם התליעה סלת או החמיץ יין אחריותן על החנוני ותני עלה בגמרא ר"ש אומר מיד היה מקבל מעותיו שהכהנים זריזין הן וסבר דמיד הגזבר היה נותן המעות לחנוני ולחששא דחיישי רבנן להתליע או להחמיץ ליכא למיחש דכהנים זריזין הן ומקריבין מיד ואין מתעצלין וליכא שהות לא להחמיץ ולא להתליע ומ"ד נתקרבה לא תני לה למימר לא מעל אם לא נתקרבה אלא דקא סבר אין שום זמן דמצית למימר נתרמה ולא נתקרבה דודאי כהנים מיד מקריבין אבל לאו משום דהקרבה דמזבח מעלה ומורדת וכדפרישית במתניתין וטעמא דמעל מפרש לקמן:

אילו גנב עולתו של חברו וכו'. ארישא ואסיפא פריך דהא קדשים ברשות גבוה הן ואע"ג דשחטינהו הך גברא כיון דלא פירש בהדיא לאפוקינהו ממאי דהוו סתמא מכפרת לשם בעלים ראשונים וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ה דהלכות איסורי מזבח וה"נ כיון דמתני' מיירי אע"ג דהדר שלם שקלו אפילו בנתרמה נמי לא מחייב וכיון דלא קאמר ולא מידי השקל ברשות מריה קמא הוא ולא קעביד ולא מידי:

א"ר יודן וכו'. ומשני כגון דהוה הך גברא דשקל שקל חבריה על עצמו אדם רשום וחשוב של בית ר"ג דתנן לקמן בפרק בג' פרקים תורמין של בית ר"ג היה נכנס ונותן שקלו בין אצבעותיו וזורקו לפני התורם והתורם מתכוין ודוחפו לקופה כדי שלא ישמט וישאר בשיירי הלשכה:

וחש לומר. מפרש לסברת ר"ג והדר אסיק למילתיה כלומר והוינן בה מ"ט דחיקא נפשייהו שהיה נותן כל שקליו לפני התורם והתורם דוחפן לקופה אי משום דס"ל דיש מעילה בשיריים ואין קדושתן נפקעת והא קי"ל אין מעילה בשיריים דשקלים הנכנסים תוך הקופות ב"ד מתנין שיחולו עליהם קדושת כל השקלים שבלשכה בענין שאלו הם שקלי כל ישראל והוו להו אידך שיריים בעלמא ואין להם שום קדושה וכיון דכל שקלים הנשארין חולין מה לי שיפלו שקליו לקרבנות צבור או לא יפלו והא גם אם לא יעלו כל קדושתן מתחללת ומאי קפדי בית ר"ג:

ומפרק סברי דבי ר"ג כר"מ וכו'. ולא סלקי קדושתייהו ולהכי טרחי דנהווי שקלים דידהו לקרבנות צבור והכי מיפרש הך מתני' בדוכתא לקמן סופ"ג:

עוד היא תפתר. כלומר אף הכא נמי מתני' איירי שהיה זה אדם חשוב כמו של בית ר"ג וכששקל שקלו היה בשעה שתורמין הלשכה ודחפו לקופה דהאי מעשה רבא הוא ועדיף מדבור דכי עביד אדעתא דנפשיה קא עביד וכמפורש דמי:

מהו נהנה. דהא מתניתין סתמא מיתנייא ואפילו יהיב שקלו לבסוף ומאי הנאה איכא:

א"ר מני וכו'. ומשני כיון דחזו ב"ד דשקל בשעת התרומה לא שקלי מיניה משכונא בההיא שעתא ואיכא הנאת פרוטה דיהיב אינש פרוטה דלא שקלי מיניה גלימיה במשכון משום הכי מעל ברישא ובסיפא והא דתנן בתרווייהו אם נתרמה התרומה מעל ואע"ג דטעמא הוא משום משכון ומכ"ה באדר הו"ל למיתני דמעל היינו טעמא משום דהאי גברא מסויים כמו של בית ר"ג וכדאוקימנא ומיניה לא שקלי גזברין שקל כדתנן נכנס ונותן שקלו בין אצבעותיו אלמא גזברין ברשותיה מנחי ליה ועד זמן שנתרמה התרומה לא נפיק מרשותיה ולהכי לא מעל עד ההיא שעתא דלא מיתהני לגבי משכון עד ההיא שעתא אבל באיניש דעלמא מודי מתני' דמכי מסריה לגזבר מעל דהא נפיק ביה השתא כדתניא במעילה ושקל שקלו כיון שהביא מעל דפלוגתא דר"י ור"ש היינו גבי חטאת ואשם וכן פירש רש"י ז"ל דקא סבר ר"ש דמאן דמיחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו אף האי נמי דמוציא מקדש לקדש כיון שהביאו לעזרה יצא ידי אחריותו ומעל ור' יהודה סבר לעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרק הדם וכיון שיצא בו ידי חובתו כמו שהוציאו לחולין דמי ע"כ אלמא דטעמו דר"י משום יציאת ידי חובתו הוא וא"כ לענין שקל מודי ר' יהודה לר"ש דבנתינתו לגזבר סגי דאפילו ר' יוחנן לא מחייב לו אלא עד מסירתו לגזבר ותו לא והכא גבי מסויים של ר"ג לא נפיק מרשותו אלא משנתרמה התרומה הוא דזכו ביה ללשכה אבל אינו מוסרו לגזבר כלל ומש"ה באותה ברייתא דתניא ושקל שקלי דמיירי בהדיוט לא בעינן בה נתרמה התרומה דבנתינתו לגזבר של מקדש סגי דהא נפיק ביה ידי חובתו וכמי שהוציאו לחולין דמי וכמו שפירש רש"י ז"ל מאור הגולה והך אוקימתא לרישא ולסיפא היא דדמיין להדדי וכמו שאפרש לקמן ומש"ה תני אם נתרמה התרומה ולא תני עד שנתרמה וכו' משום דהוה משמע דמקמי הכי כבר שקלו והוציאו מרשותו ואפ"ה לא מעל עד שנתרמה ומש"ה תני אם נתרמה לומר לך מיד כשנתרמה דמתני' לא שכיחי ליה חיובא להאי מסויים מיתניא והיותר מאוחר הוא זה אבל בהדיוט שאינו מסויים כשהביאי לגזבר מיד מעל דהא נפיק בהכי ידי חובתו ובהגיע כ"ה באדר דהתחילו למשכן ולא משכנוהו מעל דהא שני מקדש לקדש ונהנה וקשיא לי דהני תרתי בבי חדא היא ודמיא להדדי דהא כי הפריש שקלו ראובן קדיש מיד כדאמרינן לעיל הפריש שקלו ואבד ואמר ריש לקיש הקדש ברשות גבוה הוא ותנן נמי לקמן מותר שקלים חולין הא שקלים עצמן קדש וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ו דה' מעילה הפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חברו מעל וא"כ כי שקלו שמעון לעצמו גוזל מן ההקדש הוא והיינו סיפא וא"כ תרי בבי למאי איצטרכו ונראה בעיני דצריכי דאי תני שוקל שקלו של חברו ושקלו ע"י עצמו הו"א בההיא מעל כי נתרמה משום דשולח יד בהקדש חברו הוא אבל סיפא הקדש דידיה הוא ואין כאן שולח יד לא ועוד אי סברי ב"ד דלא שקל חברו שקלי מיניה משכונא משום הכי מעל דמזיק לחבריה טפי אבל גבי מעות הקדש אע"ג דנהנה כיון דלא מזיק לאחריני אימא לא ואי תני שוקל מעות הקדש הו"א בההיא משום דמוקדש ועומד לקדושה אחריתי וקא משנה מקדושה לקדושה אבל שקלו של חברו דלקדושה דיהביה ראובן יהביה נמי האי גברא וחדא קדושה היא אימא לא צריכא כך נראה לי פירוש שמועה זו לע"ד והראב"ד ז"ל בפירוש לתו"כ נמי היה גורס נתקרבה וכו' בסיפא ולא ברישא ופירש דהא דאמרינן בגמרא אנן תנינן נתרמה התרומה ותני דבי רבי נתקרבה הבהמה ארישא דמתני' דוקא קאי וכי פריך מה נהנה אמתניתין בלחוד פריך דתני נתרמה דס"ל לרב ז"ל דפליגי מתניתין וברייתא דתני דבי רבי סבר דלא מעל עד שיהא לו נחת רוח לבעלים דהיינו כשקרבה הבהמה דוקא ומאן דתני נתרמה מעל טעמא משום משכון ומשום הכי קשיא לרב ז"ל מתני' מינה יבה שכתב קשיא לי לתנא דידן מ"ש רישא ומ"ש סיפא כיון דרישא חשיב ליה כנהנה מן ההקדש משום דלא משכנוהו ומש"ה כיון שנתרמה התרומה מיד מעל א"כ סיפא נמי אמאי בעינן קרבה הבהמה ומתחזי לי פירוקא דהאי קושיא דהיינו טעמא דבעינן קרבה הבהמה משום דבגזבר עסקינן שכל הקדשות תחת ידו ואם נטל שקלו ממעות בדק הבית ושקלו לתרומת המזבח לא נהנה כלום עד שתתקרב הבהמה וא"ת כבר נהנה שהרי הציל עצמו ממשכון הרי כבר שנינו אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום וכ"ש הגזברין שבידן הגבוי והמשכון והכל אבל רישא בישראל עסקינן שניתנו למשכון וכיון שהציל עצמו בהקדש שלא משכנו אותו כמי שנהנה דמי ע"כ דבריו וכמה הן רחוקין ודחוקין ועוד שעושה גמרא מעצמו ועוד מתניתין דקרבה הבהמה בעצלין מוקי לה ובשיעור דנתרמה התרומה לא מתחייבי ובגמ' אמרינן דהיינו שיעורא דנתרמה אלא משום דכהנים זריזין הן תני לה ואף הרמב"ם ז"ל בפסקיו לא דקדק שכתב בה' שקלים פ"ג הנותן חצי שקל לחברו להוליכו לגזבר לשקול אותו על ידו והלך ושקלו ע"י עצמו כדי שלא ימשכנו אותו אם נתרמה התרומה מעל השוקל שזה השקל ברשות הקדש הוא שכבר תרמו על העתיד לגבות ונמצא זה הציל עצמו בממון ההקדש ונהנה בשקל הזה ואם לא נתרמה התרומה לא מעל וכו' ע"כ מה שכתב תנאי דאם נתרמה התרומה היינו במסויים של בית ר"ג אבל להדיוט מכי מסר לגזבר ובהגיע כ"ה דאדר מעל דהא נהנה דלא משכנוהו עוד כתב הנותן מחצית השקל מן ההקדש ונתרמה התרומה כשיסתפקו ממנה יתחייב במעילה וכו' והאי נסתפקו ממנה הוא נתקרבה דקתני ובואו ונצווח עליו דלא קתני לה אלא משום זריזות ועוד דבמסויים הוא דתנינן הכי דבהדיוט במסירה לגזבר מיחייב וכר' יוחנן:

לא יקדיש איש אותו. וגמרינן מבכור דכיון דקדיש אין קדושה אחרת תופסת עליו והאיך קדיש האי משום שקל:

מביא סלע של חולין. פירוש פרוטות כחצי שקל דכסף על כסף אין מחללין כדאמרינן בהזהב:

והשאר נעשו שקלים. כלומר ומה שנתן לשקלים יצא ידי שקלו וגבי שביעית נמי כה"ג על הדרך שמפורש בפ' כלל גדול ואפילו בנתרמה התרומה מיתוקם ומש"ה לא מפליג הכא:

המכנס מעות. בגמ' מפרש לה בפרוטרוט אדם שהוא מצמצם וכשיותר לו פרוטה או מעה ממעשה ידיו יתר על מזונותיו מכנסם למקום אחד לפרוע חוב המוטל עליו והמכנס לפרוע שקלו מעט מעט ואמר דאלו המעות שאתן כאן מעה מעה יהיו לשקלי ולסוף אישתכח דהותיר:

מותרן נדבה. ויפלו לשופרות שבמקדש שנקראין נדבה ויקנו בהן עולות והעורות לכהנים כדאיתא לקמן פי"ג שופרות:

מותרן חולין. דלא נתכוין זה לכנס אלא עד כדי שקלו:

שוין שהמותר חולין. דכיון דאמר מהן מהן ולא כולן קאמר ולא מיתפיס בהקדש:

אמר אלו לחטאתי. ובמכנס מותרן נדבה ממדרש יהוידע כדאיתא לקמן פי"ג שופרות וזה דבר הבא משום חטא הוא:

שהמותר חולין. כיון דקאמר מהן:

מה בין שקלים לחטאת. ר' שמעון יהיב טעמא לב"ה דהא כיון דמשקלים קונין מהן חטאות הצבור מותר דבר הבא על חטא הוא:

שהשקלים יש להן קצבה. דאיתקש תרומת אדנים ותרומת שקלים להדדי דכתיב העשיר לא ירבה וגו' הלכך לא נתכוין זה אלא לשקל מצומצם והמותר הוי הקדש טעות ולחטאת אין קצבה אם ירצה יביא חטאתו בדנקא ואם ירצה יביא חטאת בדמים מרובים הלכך נתפסו כל הדמים:

אף לשקלים אין להן קצבה. מהדר לתרוצי טעמא דב"ש:

היו שוקלין דרכונות. שמטבע היוצא של ד' סלעים הוא ונותנין למצות שקלים חצי מטבע היוצא דהיינו דרכון ומשמע בגמרא ששוה ב' סלעים וכן פירש הרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל והטעם מפני שהיו עניים ומועטין היו נותנין דרכון בשביל מחצית השקל והרמב"ן ז"ל כתב מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות:

חזרו לשקול סלעים. שנתרבו יותר לא היו צריכין לתת שני שקלים ונתנו כדינן מחצית השקל לכל א' וא':

ובקשו לשקול דינרין. שהמטבע היה מחצית השקל בגמרא מפרש דלא קבלו מהן ולהכי תנן ובקשו אלמא דלשקלים נמי אין להן קצבה דלפעמים השקלים גדולים או השקלים קטנים:

יד כולן שוה. כלומר אפילו בזמן שנתנו דרכון לא נתן זה ב' דרכונות וזה ג' וזה א' אלא דרכון דרכון כל אחד וקיימו העשיר לא ירבה וגו' אבל חטאת לעולם אינו שוה זה מביא בדנקא וזה מביא בסלע וזה בשתים ונתקיים טעמן דבית הלל וכתב הרמב"ן ז"ל שיכול הצבור להוסיף וליתן יותר מחצי סלע ובלבד שתהא יד כולן שוה בו דכי אזהר רחמנא לא ירבה היינו ליחיד ומ"מ אין אדם רשאי לפחות וליתן פחות מחצי סלע דאין כופר נפש פחות מכן דכתיב זה יתנו ע"כ ומה שכתב יכול הצבור להוסיף יותר מחצי סלע הוא מוכרח דהא תנן דהיו שוקלין דרכונות והכי תנן נמי דשקלו סלעים וכי אמרינן בגמרא דלא קבלו מהן לאו משום דאין כופר נפש פחות מכאן דנו הכי אלא משום דכתיב קרא דוהעמדנו עלינו וגו' הוא כדרשינן התם והויא דינא דאורייתא ועוד אאריך בזה בגמ' בס"ד:

במה פליגין. ב"ה דאמרי חולין במכניס פרוטרוט כדפרישית במתניתין משו"ה לב"ה הוה חולין משום דהאי גברא סבר דליכא שקל עדיין בפרוטות ומש"ה הוסיף אותה פרוטה עליה בטעות וכיון דאישתכח דאיכא שקל לא מיתפסא והוי חולין אבל באומר אלו לשקלי שקבץ מעות בידו דחזנהו דאיכא מותר בכוונה אקדשינהו ומותרן נדבה ומודי להו ב"ה לב"ש:

ור' חזקיה וכו'. ר' חזקיה בשם ר' ביבא פליג על ר' יוסי אליבא דר' אלעזר ואמר אפכא דבמכניס פרוטרוט מתני' ומש"ה פליגי ב"ש וב"ה משום דבטעות אקדשינהו וב"ש לטעמייהו דאמרי במס' נזיר הקדש טעות הוי הקדש וב"ה נמי לטעמיהו דאמרי לא הוי הקדש אבל באומר אלו לשקלי דחזנהו דאיכא מותר ואפ"ה אקדשינהו כו"ע מודו דהוו חולין דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא דכתיב מחצית השקל תרומה לה' ותנאו בטל:

א"ר שמעון וכו' במה אנן קיימין. כמו במאי עסקינן:

שאביא מהן דכו"ע מודו שמותרן חולין. כלומר בין בחטאת בין בשקלים ומאי קשיא ליה דקא יהיב טעמא:

באומר אלו לשקלי. כלומר היכי דכנסן בידו ואמר אלו דגבי חטאת קדשי וגבי שקלים לא וקאמר טעמא משום דקצבתן מן התורה וא"כ מה לי פרוטרוט מה לי כנסם בידו כיון דטעמא דמתנה על מה שכתוב בתורה וכר' ביבא ומש"ה בשקלים אמרינן דמותרן חולין ובחטאת מותרן נדבה וקשיא ליה לר' יוסי:

פתר לה במכנס פרוטרוט. ומשני דלא יהיב טעמא אלא במכנס פרוטרוט ואליבא דב"ה דאמרינן חולין אבל לעולם היכי דכנסן בידו ואמר אלו שוין שקלים וחטאת ומותרן נדבה:

והא תנינן מותר שקלים חולין. משמע דהך מתני' מודו בה ב"ש ואית דקתני לה לקמן בהדיא למ"ד בכנסן ואמר אלו דמודו ב"ש דחולין הוי ניחא אלא לדידך קשיא וליכא למימר דמיירי שאמר אביא מהן דמאי קמ"ל הא תנינן חדא זימנא דשוין דמותרן חולין ועוד דדומיא דקיני זבין קתני לה ואי באביא מהן אפילו גבי חטאת מותרן חולין ומשני לה דלא מיתניא אלא לדעת ב"ה ובפרוטרוט והוי מחלוקת ואח"כ סתם:

והא תנינן מותר עשירית האיפה. וסתמא כי מפריש עשירית האיפה בבת אחת מפרישו ואפ"ה אי איכא מותר הוי חולין וכו' ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ג דה' שקלים כר' ביבא ועוד משום פירושא דר' חזקיה דהוו להו תרי לגבי ר' יוסי ואין דבריו של אחד במקום שנים:

הפריש שקלו. הוא על דרך פשיטא הנהוג בתלמוד ופשיטא ליה דהוי חולין דהיינו מתני' לב"ה דכי הוסיף אותה פרוטה סבר דליכא שקל ולסוף איכא שקל לא מיתפסא והויא חולין אלא כי מיבעי לי הפריש ב' דסבר דחייב ב' דהכא הא ידע דמיפטר בשקל אחד לשנה זו ודילמא כי יהיב אחרינא על שנה שעברה גמר בלבו ואמר על הספק יהא נדבה דהא עביד איניש דמינשי ודילמא יהיב ולא דכיר ומה מספקא ליה לתלמודא:

הפריש חטאתו. ופשיט לה מחטאת דאמרינן דרועה עד שתסתאב ותמכר לצרכי עולות והבשר לשם והעורות לכהנים והיינו נדבה וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ה דפסולי המוקדשין וה"נ נהוי נדבה:

ה"ג וכן נמצא בספר ישן היך את אמר אלו לנדבה וא"ר שמעון מה בין וכו'. והכי פירושא דפריך היכי ילפת שקלים מחטאת דכי היכי דהתם הוי נדבה הכא נמי נדבה והא תנן ר"ש אומר וכו' דלא גמרינן שקלים מחטאת דשקלים כיון דיש להן קצבה מותרן חולין ואילו חטאת מותרה נדבה שאין לה קצבה וזו היא המסקנא דכיון דיש להן קצבה מותרן חולין וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות שקלים וחילוק יש בין זה לנמצא שאינו חייב דהתם האחרון דוקא אינו קדוש והכא יהיב מאי דבעי והמותר הוי חולין וכגון שהפרישן בבת אחת ואי בזה אחר זה והאחרון נתן כסבור שהוא חייב דמי לבבא קמיית' והאחרון אינו קדוש וכן כתב הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר א"א בירושלמי לא אמרו כן אלא המותר לנדבה לפי שאינו כמו הוא סבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב או כמי שאמר הרי אלו לשקלי דלב"ה מותרן חולין ע"כ וכוונתו להשיג על רבינו שם דמותרן חולין כמו גבי סבור שהוא חייב וכו' ואינן דומין כמו שכתבתי למעלה בכוונת הבעיין וגם אינן דומין לאמר אלו לשקלי דב"ה סברי דמותרן חולין דהתם לא שייך למימר על הספק יהיב מש"ה לא קדוש אבל כאן על הספק הקדישן זהו דעתו ז"ל ומ"מ דעת הרמב"ם ז"ל נכונה דהא אסיקנא דלא ילפי מפשיטותא דחטאת דהא סתרינן לה מכח מתני' ואדרבא יותר נכון דליליף ממתני' דכיון דיש להן קצבה מותרן חולין וכל היכא דשייך הך טעמא הכי קי"ל:

ה"ג דרכונות דינרין. וכן גריס בערוך ובלשונם נקרא כן אותו המטבע וכבר פירשנו בריש פירקין דמסתברא דשוה ב' סלעים:

דינרין קורטין. כן נקרא בלשונם הדינר ושוה שש מעות:

שלישית השקל. לקמיה מפרש אמאי נקט שלישית השקל ודריש הכא מדקאמר והעמדנו עלינו מצות אלמא דבקשו העם לפחות ולא רצו ב"ד והיינו דלא נקיט קרא דוהדל לא ימעיט א"נ משום דלא מיירי אלא גבי תרומת אדנים וכדפרישית בריש מכילתין אלא טעם דיכלו להוסיף היינו כדתניא בתו"כ והכי איתא התם עשרים גרה וכו' ולאו משום דאין כופר נפש פחות מכן כפי' הרמב"ן ז"ל:

ר' חלקיה בשם ר' אחא וכו'. אתא לפרושי אמאי נקט קרא שלישית השקל דמחצית השקל הו"ל למינקט ודריש דשקל דהאי קרא כמו שקל דמתני' דהיינו חצי סלע וה"ק קרא מוטל עלינו אחריות לפרוע השקל ואפילו שנתנו כבר כל זמן שתורמין הלשכה שגרעונו בשלש פרעונות שלישית השקלים בכל פעם והיינו דאפילו נתנו ונאנסו בדרך חוזרין ונותנין עד ג"פ למ"ד אין תורמין על האבוד וכו' כדאמרינן לעיל א"נ דאפילו למ"ד תורמין ולצאת ידי שמים הוא דקאמר אבל אחר תרומה שלישית לא מיחייבי תו דבההיא שעתא תקלין עתיקין הוו ואמרינן לעיל דתקלין עתיקין אם נאנסו אין שוקלין אחרים תחתיהן ושלישית והעמדנו עלינו מצות התלויות בשקלים ומוטל עלינו בג' שלישיות השקלים בשנה:

שאדם צריך לשלישית שקלו. בשלשה תרומות הקופות הוי לכל פעם לכל אדם מישראל שלישית השקל וקרא הכי מידרש והעמדנו עלינו מצות וזה שאנו מזכין לכל אדם זכות שלישית השקל בכל תרומה ותרומה ומכאן למדנו דתרומין הלשכה ג' פעמים:

שאין מטריחין. לשון הראב"ד ז"ל אין מטריחין לתבע ולמשכן על שלישית השקל אלא בג' זמנים הללו כלומר ומשם ואילך הוו עתיקין ואין ממשכנין עליהן:

מכאן לשלש הפרשות. דכיון דשקלים נתרמין בשלישין שליש לכל פעם א"כ נפקא לן דתורמין ג"פ ונפקא לן נמי דג' קופות דהוו בלשכה יהיו מחזיקין כל א' כ"ז סאין כדי ששלישן יהא ט' סאין וג' קופות קטנות תהא כל אחת ג' סאין כדי שהשלש ירימו השליש דהיינו ט' והא דשיערו בסאין ולא בכורין ולא בקבין סברא בעלמא הוא:

שחטאו ישראל בשש שעות ביום. כדאמרינן במס' שבת כי בשש משה בא שש:

שיתא גרומסין. כל גורמוס שתי מעות:

שעברו על עשרת הדברות. דמודה בע"ז ככופר בכל התורה:

בכורה של רחל בעשרים כסף. דמכירת יוסף עשרים דינרין נינהו והיינו חמשת סלעים שאדם פודה את בנו דכל סלע ד' דינרין ואונקלוס לא תרגם עשרין סילעין כמו כל כסף שבתורה אלא עשרין כסף ואית ליה הך דרשא:

לכל א' וא' טבע. דהיינו פלגו סלע כמו טבעין דמתני ומש"ה מייתי הך דרשא הכא ומעשרין דינרין מטי לכל חד שני דינרין דהא בנימין ויוסף אינן מן המנין ואע"ג דראובן לא היה במכירת יוסף אח"כ הודיעוהו ולקח חלקו ושתק בשחיטת השעיר וחתיכת הכתונת וטבילתה:

נותן שקלו טבע. דהוי מחצית השקל:

מותר שקלים חולין. כדאמרינן לעיל לר' יוסא דיקא במכנס לפרוטרוט לב"ה ולר' חזקיה ולר' ביבא אפילו לב"ש ובכנסן מודו וכדלעיל:

מותר עשירית האיפה חולין. בגמ' מפרש דהיינו דהדיוט כגון דפרשת שמיעת הקול וכיוצא בו ומש"ה המותר חולין ובפ' הרי עלי עשרון הכי נמי מיפרשא ובעשירית האיפה דכה"ג פליגי אימוראי בגמרא:

מותר קיני זבין וכו'. בכולהו הני קינין יש חטאת ועולה ובמותר מותר חטאת איכא הלכך מותרן נדבה כמדרש יהוידע:

וחטאות ואשמות. בתו"כ יליף לה בפרשת שמיעת הקול מדכתיב התם והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה לחטאת ותניא התם נאמר כאן אשמו ונאמר להלן אשמו מה אשמו האמור להלן מותרו נדבה אף אשמו האמור כאן מותרו נדבה ופירש הראב"ד ז"ל נאמר להלן באשם מעילות אשמו מה להלן מותרו נדבה דילפינן מאשם תלוי דכתיב ביה לאשם אל הכהן וכתיב אשם אשם לה' ודרשינן ביה כל שבא משום אשמה מותרו עולת נדבה בשר לשם ועור לכהן נמצאו שני כתובים קיימין אשם לה' ואשם לכהן וילפינן חטאת מאשם בגז"ש דאשמו אשמו: ואשמות. בפרשת אשם תלוי כתיבא דרשא דיהוידע הכהן כדתנן לקמן פי"ג שופרות ובג' משמע דמותר אשם קרב עולת נדבה ומן האילים בלבד:

זה הכלל. בתו"כ בפרשת שמיעת הקול משמע דאתא לרבויי מותר אשמו של מצורע וכדר' שמואל בר נחמני דאמר מצורע חוטא הוא והכי אמרינן בפ' הרי עלי עשרון דהא דתנן פי"ג שופרות ששה לנדבה חדא מינייהו כנגד אשמו של מצורע דמותרו לנדבה וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב דה' שקלים והכי איתא בתוספתא ולמטה היא כתובה:

מותר עולה לעולה. הפריש מעות לעולתו והותירו ישמרם והוויין עולה לו מה שאין כן גבי נדבה דאינה עולה לו וכן מותר מנחה של נדבה ישמרם עד הבאת מנחה אחרת וכל הני מיירי כגון דאמר אלו למנחתו או לעולתו אבל אמר אביא מהן מותרן חולין ולעיל נמי מוקי לה תלמודא באמר אלו לר' ביבא ור' חזקיה דקי"ל כוותייהו ולהכי תני להו בהדי קיני זבין וחטאות לומר דדמי להדדי דכי היכי דחטאות ואשמות רק דוקא דקאמר אלו כדאמרינן לעיל ה"נ הני דסיפא וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ה דפסולי המוקדשין ואין דעת הראב"ד ז"ל כן בהשגות ואין נראין דבריו:

מותר שלמים וכו'. ונקוט האי כללא בידך דבר הבא לנדבה לאותו דבר עצמו ודבר הבא לחובה לעולת נדבה חוץ מפסח כדתנן במתני' מותר פסח לשלמים בין הפריש מעות ונותר מהן בין הפריש פסח ואבד והקריב אחר תחתיו ואח"כ נמצא קרב שלמים והיינו דוקא דטעון תנופה וחזה ושוק ניתן לכהנים אבל לגבי זמנן הוו כפסח וזמנן ליום ולילה והכי איתא בפסחים פרק האשה ובתוספתא דזבחים פ"ח ובתו"כ והוא הדין נמי אם נתערבו שלמים בפסח דזמנן ליום ולילה וחזה ושוק ניתן לכהנים והכי איתא התם ובגמרא מפרש דדוקא בן שנה וזכר ומן הצאן דבכל הני דמי לפסח:

מותר נזירים לנזירים. גבו מעות לקרבנות נזירים כההוא עובדא דשמעון בן שטח:

מותר נזיר לנדבה. כגון דאמר לנזיר זה הוי ובגמרא מפרש דהלכתא גמירי לה והאי מותר דתנן דהוי נדבה היינו מותר הקרבנות דאלו מותר הלחם בגמ' אמרינן דירקב ובגמ' מפרש אי בשקרב חטאתו לבסוף או אפילו שלמים לבסוף:

דאנא תמן. בבבל דלסוף עלה לא"י:

הפריש שקלו ומת וא"ל יפלו לנדבה. משום דאיכא למימר דדמי לחטאת שמתו בעליה דקי"ל דתמות והכא נמי יוליך לים המלח דשקלים לקופות אזלי לקרבנות צבור וקרבנות צבור חטאות נאכלות ואין נאכלות אשכחן בהו ועולות כולהו אין נאכלות הלכך נידון כחמור שבהן ויוליך לים המלח ואמר ליה דלנדבה אזיל דדמי למעות סתומים דנזיר דאית בהו עולה וחטאת ואזני לנדבה כדאמרינן לקמן:

מותר עשירית האיפה. מעות שהפריש כהן גדול לעשירית האיפה שלו דחביתין:

יוליכם לים המלח. כלומר ירקב וטעמא דר' יוחנן מפ' בפרק הרי עלי עשרון מדתניא גבי שמיעת הקול לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא א"ר יהודה היא קרויה חטאת ואין אחרת קרויה חטאת לימד על עשירית האיפה של כה"ג שאינה קרויה חטאת וטעונה לבונה ומדאינה קרויה חטאת מותרה ירקב ע"כ בגמ' ופירש רש"י ז"ל אין אחרת קרויה חטאת ואע"פ שהיא חובה אינה קרויה חטאת שיהא לה דין חטאת שלא תטעון לבונה כמו עשירית האיפה דשמיעת הקול אלא טעונה לבונה ומדלגבי לבונה לית לה דין חטאת לגבי מותר נמי לית לה דין חטאת ואע"ג דמיקריא חטאת כדאמרינן לקמן לאו דין חטאת אית לה לגמרי דאימעטא לה מהאי קרא הלכך במותרה נמי מחמרינן בה:

יפלו לנדבה. ותפול לנדבת צבור והבשר לשם והעור לכהנים שגם היא נקראת חטאת בפ' אלו מגלחין דתניא התם יקריב חטאתו זו עשירית האיפה של כה"ג וא"כ גם היא בכלל מדרש יהוידע הכהן והכי ס"ל לשמואל בפ' הרי עלי עשרון:

של מנחת חוטא של ישראל. כגון דשמיעת הקול ושבועת ביטוי וכו' ופסק הרמב"ם ז"ל בהך דכה"ג דירקב כר' יוחנן פ"ה דה' פסולי המוקדשין ונראה דה"ה דאיפלגו נמי בעשירית האיפה דחינוך כהן הדיוט והותיר דאמרינן פרק התודה כה"ג המתקרב לעבודה אע"פ שעבד בכהן הדיוט מביא שתי עשירית האיפה אחת להמשחו ואחת לחינוכו שמחנכין אותו באותו היום לעבודת כה"ג דכתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סלת את שבאה להמשחו לא היה לה הפסק ומביאה בכל יום והיא מנחת חביתין וזו שבאה לחינוכו אינה נוהגת אלא יום חינוכו ואם הוא לא עבד בכהן הדיוט צריך ג' עשיריות אחת לחינוכו לעבודת כהן הדיוט וא' לחינוכו לעבודת כה"ג וא' למנחת חביתין והתם דריש קרא דלדורות נמי נוהגת דכתיב זה קרבן אהרן ובניו מקיש בניו לו וכו' וכיון דכתיב וביום בואו אל הקודש יקריב חטאתו שעת חנוכו דהדיוט יום בואו הוא וחטאת מיקריא ולמ"ד נדבה נדבה ולמ"ד ירקב ירקב ומש"ה מסתם לה ואמר עשירית האיפה שלו ולא קאמר דכה"ג ר"ל של מי שמחוייב בה כן נ"ל:

על דא עליל אבא בר אבא. ליתן טעם למשנתינו ואבא בר אבא הוא אבוה דשמואל כדאיתא פ' מי שמתו ובפ"ק דזבחים איתא להך סוגיא ואמרינן התם אמר אבוה דשמואל:

דאינון אמרין וכו'. כלומר שחכמי בבל היו אומרין מנין וכו':

שהפסח משתנה לשלמים. מותר פסח:

ת"ל ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים. מייתורא דריש דלעיל מיניה כתיב ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב ובפרשת כשב לא הו"ל למיכתב אלא אם כשב הוא מקריב ולשתוק אלא ללמדך אם מותר דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח דכתיב ביה משכו וקחו לכם צאן הוא מקריבן הרי הוא לזבח שלמים ועל כרחיך שלא קרב בחיובו הוא דקאמר אלא שנתותר דאי נקרב בזמנו ובחיוב פסח הא ילפינן בפ"ק דזבחים ובפסחים דפסול מדכתיב זבח פסח הוא שתהא זביחה לשום פסח:

התיבון הרי עולה באה מן הצאן. הא גבי עולה כתיב נמי צאן דכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה ונימא דמותר עולה קרב שלמים ואנן תנן מותר עולה עולה:

שבאה אפילו מן הבקר. דכתיב אם עולה קרבנו מן הבקר ואילו גבי פסח כתיב שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים או מן העזים תקחו ואע"ג דכתיב וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר כבר תרגם אונקלוס פיסחא קדם ה' מן ענא ונכסת קודשיא מן תורי ובגמ' דילן בזבחים יליף מיניה רב נחמן דמותר פסח קרב שלמים:

התיבון הרי אשם. דאשם נמי איל מן הצאן הוא ואינו בא מן הבקר ונימא דקרב שלמים וקשה דהיכי ס"ד לומר במותר אשם דקרב שלמים והא מקרא יליף לה יהוידע הכהן דקרב עולה כדתנן פי"ג שופרות תירצו בתוס' פ"ק דזבחים דס"ל למקשה דהא דכתיב הכא לזבח שלמים לאו שיהיה לזבח שלמים אלא שיעקר שם אשם ממנו לשוחטו לשם שלמים ולעולם קרב עולה ואתא קרא למימר דבעי עקירה ע"כ:

שהוא בא מכל הצאן. מכבשים ועזים כגון פסח לאפוקי אשם דאינו בא מן העזים:

בכל אתר את אמר מן להוציא. בכל מקום אתה אומר מן להוציא הוא כגון מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד וכו':

וכאן את אמר מן לרבות. דקא ילפת לפסח משום שבא מכל הצאן:

שאינו בא בן שתי שנים ואינו בא נקבה. כלומר הכא נמי כי מוקמינן ליה בפסח מן להוציא הוא דלא אתי בן שתי שנים אלא בן שנה ואינו בת נקבה כדכתיב גבי פסח:

וגבי אשם נמי מן למעט הוא וכו'. סיומא דמילתא היא דגבי אשם נמי כתיב מן הצאן ואתא למעוטי מן האילים בלבד ולא מן העזים דאע"ג דמותרו קרב עולה לאו מן כל מין הראוי לעולה דהיינו בקר וצאן יקריבוהו אלא ממותרו יקנו איל ויקריבוהו כמו אשם גופיה דלא אתי אלא איל דוקא:

והכתיב ואם מן הצאן קרבנו. גבי עולה בריש פרשת ויקרא כתיב והוה מצי למיכתב קרא אם כשב אם עז זכר תמים אלא למדרש דההוא קרא קאי במותר פסח וה"ק דההוא מותר הבא מכבשים ועזים דהיינו פסח אשמעינן הכא שיהא קרב עולה ונימא דאידך קרא דכתיב בפרשת שלמים אתא לאשמעינן דאי בעי לקרביה שלמים ומהיכי תיתי דמותר פסח בשלמים דוקא:

משנים דבר שהוא לאכילה וכו'. פסח זה מתחילה הוקדש לשם קרבן הנאכל הלכך דוחין אותו אצל שלמים שהן נאכלין ולא אצל עולה וקרא דמן הכבשים או מן העזים לא מסתבר דקאי בפסח ומיעוטא דכתיבי התם כולהו דרשינן להו בתו"כ פרט לזקן ולחולה ולמזוהם:

קדשים קלין בשם קדשים קלין. משום דתירוצא קמא לא ניחא דהא מותר חטאת הוא מדבר שהוא לאכילה ומשנים אותו לעולה אלא תירוצא הוא דמשנין קדשים קלין לקק"ל דפסח קדשים קלין הוא דנאכל בכל העיר ושלמים קדשים קלין כדתנן באיזהו מקומן אבל עולה קדשי קדשים דכולה למזבח וחטאת נמי קדשי קדשים היא:

אין הפסח משתנה. אין מותר הפסח:

ואני אומר. ר' יוחנן קאמר ליה:

טעמא דר' יוחנן. דאמר משתנה דריש:

כל שהוא זבח בא שלמים. ואפילו שחטו לשם חטאת או לשם עולה דלכתוב מן הצאן קרבנו לשלמים אלא ללמדך לאיזה זבח ששחטו הוי שלמים ולא מיפסלי אלא כששחטו לשם פסח דחוץ לזמנו פסול והכי איתא בגמרא דילן בזבחים פ"ק בהדיא:

ומשתנה למחשבת פסול האיך עבידא. כיון דאכשרית למותר פסח בשינוי השם א"כ לדידך לא יהיו בהני שלמים צד פסלות בתמיה:

ומתרץ ע"מ לזרוק דמו למחר. דחוץ לזמנו הוא דאפילו כי שחטו לשם שלמים אין זמנו אלא ליום ולילה כדאמרינן במתני' ולזרוק דמו למחר חוץ לזמנו הוא:

מ"מ פסול הוא. כלומר כיון דסוף סוף כשלמים דעלמא לא אמרינן דלהוי האי מותר דאילו שלמים דעלמא זמנן לשני ימים ולילה והכא מודי ר' יוחנן דאין זמנו אלא יום א' ותו לא א"כ היכי ילפינן משלמים כי היכי דלהוי דמי לשלמים לומר דאפילו שחטו לשם עולה או לשם חטאת נמי מכשיר ר' יוחנן:

ומתרץ אין תימר משתנה וכו'. דלרבנן דבי מדרשא דס"ל דמשתנה למחשבת פסול דלא מצי לשחטיה לשם עולה או לשם חטאת כי שחטיה חוץ לזמנו פיגול הוא דסלקי דרגא וחייבין עליו כרת:

אין תימר אין משתנה למחשבת פסול. כדאמר ר' יוחנן דשינוי השם לא פסל במותר דשלמים הוי ותנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אפ"ה במחשבת חוץ לזמנו פסול הוי אבל פיגול לא הוי והא דקאמר שחטו לשם עולה ע"מ לזרוק דמו למחר לאו לאשמעינן דמשום דהוי שינוי על שינוי הוא דמודי דפסול דמשום דקאמר גבי עולה כשר קאמר הכי דהא דשלמים דמותר פסח דזמנן ליום ולילה ותו לא חומרא דפסח הוא דשדינן עלייהו אבל כיון דשלמים קרא להו רחמנא בהך קרא הא דקאמר למחר מהני דלא הוי פגול דהא הוי תוך זמן דשלמים ורבנן סברי דלגמרי לא דמי לשלמים והשם פוסל בו והוי פגול כחטאת דליום ולילה:

לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה. בעיא היא ובגמ' דילן איתא פ' תמיד נשחט ונ"ל לפרשה בכל מותר פסח אי במפריש מעות לפסחו ונותותרו דקרב שלמים א"נ באבד פסחו ונמצא לאחר הפסח והוא כבר יצא ידי פסחו והאי מותר שחטו לשמו לשם פסח ושלא לשמו לשם שלמים או אפילו לשם חטאת ועולה מי אתי שלא לשמו ומפיק ליה מידי לשמו ומכשר ליה או לא וכתבו התוס' דלהכי מיבעיא ליה בלשמו והדר שלא לשמו משום דמיבעי ליה אפילו לר"מ דסבור במס' תמורה תפוס לשון ראשון דילמא הכא כשר דלשמו לא חשיב למיחל והויא עקירה דאינו נוהג בכל הזבחים דכל שאר קרבנות ששחטן לשם פסח כשר או דילמא אפ"ה אמרינן תפוס לשון ראשון דאילו לר' יוסי אפילו בשלא לשמו ולשמו מצי למיבעיא דאיהו ס"ל אף בגמר דבריו אדם נתפס והכל מתקיים:

מכיון שתלשו נעשה כשוחטו וכו'. דשלא לשמו בטיל ללשמו וכשר דהא סתמא בשתיקה לשמו קאי וכי שחטו שלא לשמו א"כ הוה ליה דאיכא שלא לשמו ולשמו ואתי שלא לשמו ומבטל ללשמו וכשר והכי אית ליה לרבא בגמ' דילן:

א"כ הוא אפילו שחטו וכו'. כלומר כיון דאתי שלא לשמו ועקר לשמו א"כ אפילו בב' עבודות נמי כגון שחטו לשמו ומפסיל וזרק שלא לשמו ואכשר ליה נימא דאתי שלא לשמו דזריקה ונעשה כמשעה ראשונה דנשחט שלא לשמו וכשר ותנן הפסח ששחטו לשמו חוץ לזמנו פסול והוא הדין לכל א' מד' עבודות דמפסיל במחשבתן כדיליף פ"ק דזבחים:

מה נאמר בשתיקה כשר או נאמר וכו'. תירוצא הוא וה"ק האי פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה או לא דאי בעי עקירה בשתיקה פסול דלשמו קאי ואי לא בעי עקירה בשתיקה כשר דלא הוי לשם פסח אלא כשפירש והא פשיטא לן דבעי עקירה וע"כ לא אתי זריקה דשלא לשמו ועקר לשחיטה דלשמו דהא כבר נפסל ורבא בגמ' הכי ס"ל דסתמא לשמו קאי ואיהו פשטו לבעיין דלעיל דכשר לפי אותה ההקדמה והלכתה כרבא דבתרא הוא:

מותר נזיר. קרבנות נזיר דימי מלאת כבש לעולה וכבשה בת שנתה לחטאת ואיל לשלמים:

והוא שקרב חטאתו לבסוף. דהיינו כבשה בת שנתה לחטאת דאי קרבו שלמים תחלה המותר הוי מעורב חטאת ועולה והוי לנדבה ואי קרב עולה ושלמים תחילה הוי ליה נמי חטאת לבסוף הוי מותר חטאת ולכך אזיל לשופרות לנדבה:

אבל קרב שלמים לבסוף. חייל במותר שמא דשלמים והוי לשלמים כדתנן במתני' מותר שלמים לשלמים:

הלכה היא בנזיר. הלכה למשה מסיני:

אלו הן מעות סתומין. ברייתא היא והתם קאי במס' נזיר פרק מי שאמר ושמע דקתני התם האשה שנדרה בנזיר והפרישה קרבנותיה והפר לה בעלה היו הקרבנות שלה כיון דהפר לה בעלה הוי חטאת שמתו בעליה ותמות היו מעות סתומין יפלו לנדבה והתם אמרינן דאע"ג דדמי חטאת שמתו בעליה מעורבין בהן והו"ל למימר ילכו לים המלח הלמ"מ דיפלו לנדבה היו מעות מפורשין דמי חטאת יפלו לים המלח דחטאת שמתו בעליה היא ולא נהנין ולא מועלין וכו' וקא מפרש בברייתא מה הן מעות סתומין דקא אמרת דיפלו כולן לנדבה ומפרש כל שדמי חטאת מעורבין בהן ואפילו הפריש חטאת מהן כיון דשלמים ועולה מעורבין אכתי סתומין מיקרו כדר' זירא דהלכתא גמירי לה ולא מיקרו מפורשין עד שיהיו דמי חטאת ודמי עולה לבד:

אלו לחטאתי והשאר לנזירותי מועלין בכולן. בגמרא דילן איתא להך ברייתא וה"ג התם אלו לחטאתי והשאר לנזירותי דמי חטאת ילכו לים המלח והשאר יביא חציו עולה וחציו לשלמים ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן אלו לעולתי והשאר לשאר נזירותי דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן והשאר יפלו לנדבה ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן ע"כ וה"פ דמי חטאת ילכו לים המלח במת מיירי וה"ג בתוספתא בהדיא ומת השאר יביאו חציו לעולה וחציו לשלמים דודאי עומדין לשניהן דכיון דאמר ושאר לנזירותי כמו דאמר לקרבנות נזירותי ומביא בהמות ומחלל עליהן ויאמר כל מקום שיש דמי עולה יהיו מחוללין על בהמה זו וכי גמירי דיפלו לנדבה היינו כשדמי חטאת מעורבין בהן ומועלין בכולן אם בשוגג נשתמש באותן מעות דקסבר שהן חולין חייב אשם מעילות דודאי נשתמש בדמי עולה שבהן שיש בו מעילה ולאו דוקא בכולן וה"ה ברובן דאי אפשר אי ליכא בהן דמי עולה ואין מועלין במקצתן דשמא כל הנך מעות דשלמים נינהו ובדמי שלמים אין מועלין דליכא בהו מעילה לפני זריקת דמים אבל אמר אלו לעולתי דמי עולה יביאו עולה והשאר כיון דדמי חטאת מעורבין בהן סתומין מיקרו ותנן דיפלו לנדבה דהלכה למשה מסיני היא ומועלין בכולן משום דמי המעורבין וראויין להקרבה וכי תנן דלא נהנין ולא מועלין היכא דדמי חטאת נופלין לים המלח דלא חזו להקרבה ואין מועלין במקצתן כי אותו מקצת היה ראוי לבא כולו שלמים והקשו בתוספות דלמה לא ימעלו אפילו במקצת כיון דנופל כולו לנדבה דהוו עולות לקיץ המזבח וי"ל דעד שעת הקרבה שמקריבין לעולה לא נפקי משם שלמים שהיה עליהן עד הנה:

ולא אמר אם מת יפלו וכו'. כלומר והא הכא דכי אמר אלו לחטאתי מפורשין הוו והשאר יביאו עולה ושלמים ולא קאמר דכי מת דיפלו לנדבה כדתני סיפא כשדמי חטאת מעורבין בהן דיפלו לנדבה אלא דיביאו עולה ושלמים אלמא לא חשיבי סתומין וסייעתא לרב חסדא דדוקא היכי דדמי חטאת אית בהו אז נופלין לנדבה ואי לית בהו דמי חטאת המותר הוי שלמים ומתני' בין דכי מת כי נשתייר המותר בין בלא מת עסקינן ופסק הרמב"ם ז"ל כהך ברייתא דרב חסדא פ"ט דה' נזירות וממילא קי"ל כרב חסדא:

מותר לחמו של נזיר ירקב. נזיר מביא ג' בהמות כבש לעולה ומנחתו סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן נסכיו רביעית ההין יין וכבשה לחטאת ואין בחטאת לא מנחה ולא נסכים ואיל לשלמים ומנחתו סלת ב' עשרונים בלולים בשלישית ההין שמן נסכיו שלישית ההין יין לחמו של נזיר רקיקין עשרה וחלות עשרה ששה עשרונים ושני שלישי עשרון כדאמרינן בהתודה וכי אמרינן מותר דלחמו ירקב היינו הפריש מעות לרקיקין וחלות והפרישן ונותרו מעות ירקבו וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ה דה' פסולי המוקדשין וטעמא כדמפרש ר' יוסא והכי אמרינן בפ' הרי עלי עשרון דמותר לחמי תודה ירקב ופירש רש"י ז"ל דלאו חטאת מיקרי ובפני עצמו אי אפשר להקריבו שלא מצינו לחם קרב בפני עצמו ועם תודה אחרת אי אפשר להקריבו שהרי אין תודה קריבה בלא לחמה והכי מפורש בשקלים פ"ב ע"כ והיינו מאי דמפרש ר' יוסא הכא:

הוא מותר לחמו הוא מותר נסכיו. וגם כשהפריש מעות לנסכים של עולה ושל שלמים דהיינו דיין ומנחות לנזירותו ונותרו מעות ירקב כדין הלחם דאף מנחה קרוי נסכים בלשון התלמוד דבפ' הממונין תנן אחיה על הסלתות ובסיפא תנן בא לו אצל אחיה הממונה על הנסכים ומקבל ממנו נסכים לערב ומסתברא דהכל היה מוכר לקרבנות סלת ושמן ויין שיהיו מתוקנין על טהרת הקדש ועוד דבפ' התרומה תנן מותר נסכים לקיץ המזבח ואכולהו קאי:

ויפלו לנדבה. לקיץ המזבח וטעמא דהא מתנדב אדם נסכים בפני עצמן כדתניא בזבחים פרק ב"ש אזרח מביא נסכים ופרש"י ז"ל בפני עצמן ותנן בפ' המנחות והנסכים מתנדבין יין בלא שמן וסלת ור' טרפון ס"ל דאפילו שמן בלא סלת מתנדבין וכ"ש יין בלא סלת ושמואל ס"ל כר' טרפון בפ' כל התדיר וכיון דקדשי קדשים דחזו למזבח אינון יפלו לנדבה:

על דעתיה דר' יוסי בר ביבין. דקא משני אליבא דר' חסדא דלא ירקב אע"ג דהו"ל למגזר אטו לחם וירקב:

הפריש שקלו וכו'. והו"ל למימר דיוליך לים המלח דקרבנות צבור עולות וחטאות נינהו ודוקא גבי מעות סתומין דנזיר אזלי לנדבה דהלכתא גמירי לה ומינה לא גמרינן ואפ"ה קאמר דילכו לנדבה:

ר' אלעזר אמר יפלו לנדבה. והו"ל למימר כיון דמיעטיה רחמנא מתורת חטאת דבעיא לבונה ה"ה נמי במותר שלה ירקב שלא כשאר מותר חטאות ואפ"ה קאמר יפלו לנדבה הלכך כולהו אמרו דבר אחד דיפלו לנדבה אע"ג דמן הדין ירקב והרמב"ם ז"ל פ"ג בה' שקלים בהפריש שקלו ומת פסק כשמואל ובמותר עשירית האיפה דכה"ג פ"ה דה' פסולי המוקדשין פסק דירקב והכי נקטי בפ' הרי עלי עשרון ובמותר נסכים דנזיר פסק כר' יוסי בר ביבין ויפלו לנדבה בפ' הנזכר ושמא במותר נסכים לא חשיב להו קושיא דלא דמי ללחם דלחם לא קרב בפני עצמו ונסכין קרבין בפני עצמן כדאמרינן לעיל ועוד דסתמא קתני מותר נסכים לקיץ המזבח ואפילו דנזיר וגבי שקל כיון דלא חזינן אימורא דפליג עליה דשמואל בהדיא לא שבקינן תלמוד ערוך בפיו של שמואל ונידון מסברא דנפשין ועוד דכיון דגבי חטאת צבור לא אשכחן חטאת מתה לא אמרינן במעות יוליך לים המלח הלכך יפלו לנדבה ובודאי דמיירי דלא מסריה לגזבר דאי מסריה לגזבר פשיטא דלקרבנות אזיל דהא מסרו לצבור כן נ"ל להעמיד פסקי הלכותיו ז"ל:

מותר עניים לעניים. כגון שנותר מפרנסתן יתנו לעניים אחרים:

מותר עני לאותו עני. כגון דאמר לעני זה הוי לאותו עני והכי איתא בתוספתא להדיא דתניא התם מותר נזירים לנזירים מותר מצורעים למצורעים ואם אמר לנזיר זה למצורע זה מותרו נדבה מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים ואם אמר לעני זה לשבוי זה מותרו שלו ע"כ:

מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו. ותניא בברייתא ומייתי לה בפ' נגמר הדין כיצד גבו למתים סתם זהו מותר מתים למתים גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו וכולהו מיתפרשי הכי ולהכי תני להו בהדי הדדו דדמיין להדדי:

ליורשיו. מפרש רבא פ' נגמר הדין דסבר האי תנא דמחיים אחילה לזילותיה וניחא ליה שיתבזה לאחר מיתתו להנאת יורשיו:

יהא מונח עד שיבא אליהו. מפרש התם דר"מ מספקא ליה אי מחיל כבודו המת שנתבזה כשגבו אותם בשמו הלכך לא יגע בהם:

נפש על קברו. בנין על גב הקבר ור' נתן פשיטא ליה דלא מחיל הלכך יעשו נפש על קברו ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ע דמתנות עניים כת"ק:

גבו לו בחזקת שאין לו. אמותר המת קאי גבו למת לצרכי קבורה שהיו סבורין שלא היו לו תכריכין ודברים הצריכין:

מותר המת ליורשיו. והא מותר הוא:

דחוטרי. שם מקום:

איגבונין אלא ליה. גבו אותן תכריכים אלא כסבורין שהיו צריכין למת והרי לא היו צריכין א"כ יחזיר לבעלים וכן פירש הראב"ד ז"ל ולא דמי למותר דהתם זכי בהו המת שהיו צריכין למת אלא שנותרו הלכך זכו בהו יורשין:

אנא לא אמרית אלא את מנא לך. כלומר אני לא אמרתי דבר ברור אלא מה שהדעת נוטה ואתה מנא לך ראיה לסתור סברתי והראב"ד ז"ל פירש מאחר שהסיחו דעתן מנין לך שיחזירו לבעלים ופסק הרא"ש ז"ל כדברי רבא דאמר דלא זכו בהן יורשין ויהיה לצדקה:

זלוף. של יין:

ואין פודין שבוי בשבוי. סיפא דר' נתן הוא וה"פ אם רצו השבאין לקחת נפש אחת חלוטה להם ויהיה נפש אחרת בחנם לא יקבלו אלא יתנו להן מה ששואלין ובלבד שלא יתנו להן יותר מדמיהן כדתנן בגיטין פ' השולח לשון אחר אם גבו לשבוי זה והותירו ממה שגבו לא יאמרו יהיה לשבוי אחר אלא נותנין המותר לאותו שבוי כדתנן במתניתין מותר שבוי לאותו שבוי וכן פירש הראב"ד ז"ל:

ואין גובין טלית בטלית. כגון שרצו ליקח טלית לעני ולקחו הגבאין בידן טלית יקר לפתוח לב האנשים שיתנו בריוח לקחת אותו טלית ולוקחים אחר פחות ממנו אין עושין כן שנדחקין הרבים ונותנין באונאה ואסור לדחוק הרבים ללא צורך ועל הדרך הזה נפרש אין פודין שבוי בשבוי כגון שפדו הגבאים שבוי א' שהיה בעל קומה וטוב רואי ונשאר אחר פסח ועור שדמיו מועטין אין מוליכין האחר הבעל קומה כדי שיתנו דמים מרובין דאסור לדחוק הצבור ללא צורך כנ"ל:

ואין ממחין ביד הפרנסין. אם ראו הפרנסין שהיו צריכין לדבר אחד ובעלילה זו מרויחין ב' דברים בבת אחת עושין והרמב"ם ז"ל פירש גבאי צדקה כשרואין מדרך התקון של אנשי העיר וצריכין לשנות אלו המותרות ויעשו מהן רצונם כגון שיוציאו מותר שבויים לעניים או מותר מתים לשבויים והדומה לזה הרשות בידן ובירושלמי אמרו אין ממחים ביד הפרנסים בכך שכל הדברים הללו ששנינו במשנתינו נוהגין כסדר הזה כשאין שם צורך הכרחי ולא הסכימו הזקנים ואנשי המדינה היפך זה אבל אם הסכימו עושין כפי הסכמתם ע"כ וכן דעת הראב"ד ז"ל שכתב אין ממחים ביד הפרנסים כדאמרינן בפ"ק דב"ב רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ולשנותן לכל מה שירצו ע"כ:

נפשות. ציונים גדולים על הקבר:

דבריהן זכרונן הן. דברי חכמתן זוכרין בכל יום בבית המדרש ונזכרין לטובה אבל להפריש מן הטומאה עושין דהא חזינן לר' בנאה בסוף פ' חזקת הבתים דמציין למערתא דאברהם אבינו:

מסתמיך ר' יוחנן. מייתי לה משום דאמר בסיפא דעניינא שפתותיו דובבות בקבר והיינו דבריהם זכרונם:

מסתמיך על ר' יעקב. נשען על ר' יעקב בר אידי:

ומיטמר מן קומי. מסתיר עצמו מפניו:

הדין בבלאי. ר' אלעזר בן פדת עלה מבבל:

דזעירא לא שאיל בשלמיה דרבא. דס"ל דהא דתניא בברכות פ' אין עומדין הנותן שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל דבכל ענין הוא דאסור ור' יוחנן סבר דלא אסור אלא דרך שאלת שלום אדם לחברו כגון שלום עליך אבל שלום עליך רבי ומורי שרי והכי קי"ל:

אמר ליה. ר' יעקב בר אידי עוד תשובה לרצותו:

מהו למעבר קומי ארורא צילמא. מהו לעבור לפני ע"ז:

עיבר קמיה וסמי עינוי. אתה חולק לו כבוד שאתה ירא ממנו ובוש עבור לפניו ושבר עיניו:

יאות עביד דלא עבר קמך. ומפני זה אינו עובר לפניך ר' אלעזר שהוא בוש מפניך:

דלא אמר שמעתא מן שמי. ותניא האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ועל זה איקפד ר' יוחנן טובא וזה אירע בפעם אחרת ולא עכשיו כשהיה נשען על ר' יעקב ובפ' האשה רבה אין מזכיר אלא זה:

שיש בראשו גלוסטרא. שראשו עב וראוי לשחיקת שומין ונחלקו בו לענין נעילת דלת בשבת ר' אלעזר אוסר לנעול ור' יוסי מתיר לפי שיש תורת כלי עליו ומותר לטלטלו:

שקרעו ס"ת בחמתן. ובהאשה רבה מקשינן קרעו ס"ד אלא אימא שנקרע ס"ת מחמתן בשוגג ואית ספרים דגרסי ליה הכא:

תמהני אם לא יהיה ביהכנ"ס זה ע"ז. שחללתם השם בכנוסכם שנקרע ס"ת:

וחזר. בית הכנסת ע"ז והכי איתא בהאשה רבה וא"כ למה תכעסו כל כך:

כעס ואמר הכדין מן חבריא. זאת הראיה אתם מביאין לי אילו הייתם אתם חבירי הייתם מוכיחין לי מר' אלעזר ור' יוסי שהיו חברים שמפני שהיה לבו של זה גס בזה ולא נכנע שום אחד לחברו עלתה חמתם למאד ונקרע אבל אתם תלמידי ואתם נכנעין לי והוספתם לי חרון אף שנראה מדבריכם שאתם חברים לי וכן פרש"י ז"ל התם דגרסינן חבורתא נמי אתם תלמידי ונעשיתם חברי שאתם מביאים ראיה מר' אלעזר ור' יוסי שהיו חברים ע"כ:

וכן עשה יהושע לא הפיל דבר וגו'. כן העיד עליו המקרא שכל מה שעשה מפי משה עשה ואפילו מה שאמר סתם שהרי א"א שעל כל דבר ודבר שאמר יהושע היה אומר כך אמר משה ואפ"ה אסהיד קרא דמפי משה היה:

מאי כולי האי. אמאי איקפד כולי האי:

דברי נאמרין בבתי כנסיות. וה"ק יאמר דבר שמועה מפי בעוה"ז שיהיו שפתותי דובבות ונעות בקבר כאלו אני חי והריני חי בשני עולמים:

כומר של ענבים. כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממים ויינו נח לצאת כמו מכמר בשרא:

מיד דובב. היין רוחש ונע ויוצא למעלה:

קונדיטון. יש בו דבש ויין ופלפלין והכי איתא בפסיקתא:

אע"ג דשתי ליה טעמיה בפומיה. פירוש אע"פ שכלה כבר לשתותו הטעם בפיו לזמן מרובה כן ת"ח שמת אע"פ שאינו לומד עדיין ההלכות שגורות בפיו ושפתותיו רוחשות כשאומרין משמו:

גידול. שם חכם והכי איתא בפ"ק דשבת בירושלמי ובפ"ק דקידושין ירושלמי:

יהא רואה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו. שאומרה כסדר שאמרה לשון הראב"ד ז"ל ונ"ל שלא יאמר אותה בקלות ראש כשיזכירנה בשם אומרה:

יצבור ולא ידע מי אוספם. צובר שמועות ולא ידע השומעם מי אמרם הקב"ה אוספן כורתן ומסלקם ממנו כמו אוסף אדם ובהמה ותלמודו משכח:

רב אדם וגו'. זה שאר כל אדם רב האדם מכריזין חסדיהן שהחסד הוא שלהן וכן רוב התלמידים אינם מקפידין שיאמרו מה שלמדו מן תלמידוהן שמועה משמן:

חסדו. התורה קרוייה חסד דכתיב תורת חסד על לשונה:

ה"ג לית אנן צריכין חששין לשמעתיה דרב ששת דהוא גברא מפתחא. ובפ"ק דשבת גרסינן הכי דא"ר זעירא לית אנן צריכין חששין לשמעתא דרב ששת וכו' וה"פ שהיה אומר לתלמידיו דכל שמועה שהיתה מרב ששת לא יהיו חוששין בה ולספק עליה ולהרהר עליה דודאי היא כולה נקיה ושהיה לבו פתוח כאולם וא"כ היה ר' זעירא נאמן לרבו א"נ הוא מפתח החכמה וזהו איש אמונים שלא היה רוצה ליטול עטרה לעצמו אלא לרב ששת:

ר' יוחנן אמרה מן שמו. של ר' פתורא והיינו כדר' זעירא היה רוצה לדעת האמת כדי לאומרה מן שמו:

א"ל ר"ז לר' אבא בר זבדא. ולא היה ר' אבא בר זבדא בימי רב:

חכים רבי לרב. אתה מכיר לרב:

שמתכוונין להכעיסני. לפי שיודעין שאין נבנה הבית אלא אחר מיתתי ומשמע שהיו קצים בחייו וקצים ואפ"ה היה שמח:

ימלאו ימיך. שנים הקצובים לך מתחילת ברייתך:

יותר מכל הקרבנות. דקרבן בא אחר שחטא והדין מסלק החטאים ומייסר מי שעשאן:

הדרן עלך פרק מצרפין