כל הרוקין. איידי דתני לעיל ספקא דשופרות וספקא דבשר הנמצא בירושלם ובהמה הנמצאת בירושלם תני נמי הכא ספקא דרוקין וספקא דכלים הנמצאים בירושלם:

בירושלים טהורין. דלא חיישינן דשל זב הן דבכל העיר אוכלין קדשים וזבין פרשו להו:

חוץ משל שוק העליון. טעמא מפרש בגמרא:

שבאמצע טמאין. באמצע כל שוק ושוק שבירושלים ואפילו שוק העליון ופליגי רבנן אדר"מ בין לקולא בין לחומרא וכן פירש הרמב"ם ז"ל פי"ג דשאר אבות הטומאות:

מפני שהמועטין מסתלקין. ובימות השנה המועטין טהורין וברגל הטמאין הן מועטין ומסתלקין לצדדין כדמפרש בגמרא:

שלא כדרך ירידתן עלייתן. בדרך אחד היו יורדין לבית הטבילה ועולין בדרך אחרת וכלים הנמצאין בדרך הירידה טמאין דמאי בעו התם אלא טמאין היו והיה רוצה להטבילן ונפלו ממנו ובדרך עליה טהורין דודאי הטבילן ובפ"ק דפסחים אמרינן דרישא דוקא דדרך ירידה טמאין הא בכל העיר טהורין דלא גזרו על ספק כלים בירושלים והא דתנן דדרך עליה טהורין אתא למעוטי גזייתא ופירש רש"י ז"ל מבואות קטנים שהיו יורדין דרך אותן מבואות ופעמים היו עולין והנהו טמאין מספק שהרי מתחלה טמאים היו ספק נפלו בירידה ספק בעלייה ומספק לא נפקי מטומאה ואוקמינהו אחזקתייהו אבל שאר כלים בעיר ספק נטמאו ספק לא נטמאו לא גזרו עליהן מספק:

כולן טהורין. קסבר דלא גזרו על ספק כלים בירושלים:

הסל. שהוא להעלות עפר מן הקבר כשחופרין אותו:

המגריפה. פירש בערוך כאלא בל"ע שגורפין בה את העפר:

והמריצה. בגמרא מפרש לה:

שנמצאת בי"ד. בירושלים:

שוחט בה מיד. ואין צריך להטבילה זה המוצאה דמסתמא הטבילוה בעלים בי"ג אם טמאה היתה כדי שיהא הערב שמש שלה בי"ג ותהא טהורה בי"ד:

בי"ג שונה ומטביל. כלומר אע"פ שהוא ספק שמא הטבילוה הבעלים זה המוצאה שונה ומטבילה מספק שמא עדיין לא הטבילוה שלא היה להם שהות ביום להטבילה ולהעריב שמשה אע"ג דלא גזרו טומאה על ספק כלים בירושלים כדאיתא בגמרא שאני סכין לשחיטה דמשום דחמירי כדתנן בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש וכן פירש הרמב"ם ז"ל פי"ג דהלכות שאר אבות הטומאות:

קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל. קופיץ סכין גדול הוא ורובן אינן לשחיטה אלא למתבר גרמי ובין בנמצאת בי"ד או בי"ג מטבילין דמתוך שאין שבירת עצם בפסח אין הבעלים צריכין לה עד למחר ביו"ט בט"ו וי"ל דלא הטבילוה שהיה לו שהות ביום ולהטביל לה בי"ד סמוך לבין השמשות לצורך מחר:

חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד. שוחט בקופיץ מיד ואין צריך להטביל ואע"ג דשמא בעלים היה להן סכין לשחוט ולא היתה צריכה קופיץ זו להן אלא לשבירת עצמות והיום אין שבירת עצם בשבת אפ"ה כיון דצריכה להן ביו"ט אחר שבת כבר הטבילוה מערב שבת דהא בשבת לא מצי להטבילה כדתנן במס' ביצה חל להיות אחר שבת מטבילין את הכל מלפני השבת:

בט"ו שוחט בה מיד. אם מצא הקופיץ ביו"ט עצמו שוחט בה שלמים מיד דודאי הטבילוה בעלים אתמול שצריכין לה ביו"ט לשבור עצמות של חגיגת ט"ו:

הרי זו כסכין. ואפילו נמצאת בי"ד שחל להיות בחול שוחט בה מיד דודאי הוטבלה עם הסכין בי"ג כיון שצריכין לסכין לשחיטה וכיון שקשורה עמו הוטבלה עמו ובגמ' איכא תנא דפליג ואמר אדרבא שדי סכין בתר קופיץ והכל טמא:

קצרין של זבין. מקום כבוס בגדים והכובסין היו זבין שדה כובס מתרגם חקל קציראן ואיכא מאן דגריס של גויים והיא היא דגוים גזרו עליהן כזבין ורוקן טמא כדאיתא פ' בנות כותים:

היו שם. בשוק העליון:

ערודות היו נוחרין. חמורי הבר היו נוחרים לאריות ואית דגרסי עדורות ופירוש נבלות שנעדרו מן העולם כמו איש לא נעדר ואית דגרסי עדודות לשון יאכל עד יביא עדודה לב"ד בפ"ק דב"ק:

ולא אמרו להן דבר. דטומאת דם נבלות דרבנן ובירושלים לא גזרו עליו בשעת הרגל ואפילו דהוי יותר מכזית:

מעשה בפרדה של בית רבי. כל זאת הסוגיא איתא בפ' בג' פרקים תורמין ושם פירשתיה:

לא גזרו על הרוקין שבירושלים. מפרש בפ"ק דפסחים דאפילו איתחזיק זב שעבר שם באותו שוק מטהרין ואזלינן בתר רובא:

קצרין של זבין היו שם. והוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואע"ג דרוק נמצא הוא דין קבוע לרוק לזורקו כמו בשר הלכך דנו עליה דין דקבוע אפילו בשאר שווקים אפילו חזינן דעבר זב מטהרינן דהא איתחזק שכונה של זבים בירושלם:

הטמאין מהלכין שבולת. שבולת הוא הדרך שעשוי שביל כמו שבולת מים דיש איצטבא לכותל זה ואיצטבא לכותל זה וכן פירש הראב"ד ז"ל ובשאר ימות השנה טמאין דהתם מהלכין זבין וזבות וצדדין טהורין דטהורין מהלכין מן הצד וטמאין מהלכין מן סתם בשתיקה:

ואין אומרים פרוש. דבשאר ימות השנה לא מזדהיר אינש מטומאה:

טהורין אומרין להן פרושו. אותן טהורין שאוכלין חוליהן על טהרת הקדש מכריזין ואומרין לטמאין פרושו שלא תגעו בנו פרושו לשון פרשת דרכים תלמיד שפירש מן התורה:

בשעת הרגל. דחייב אדם לטהר עצמו ברגל לעלות למקדש:

ומהלכין שבולת. באמצע הדרך דטמאין אינן עולין לרגל מש"ה מסתלקין לצדדין שלא יטמאו את העם:

נעשו הוכיח. מילתא דמוכחא הוא דכלים טמאין הוו ומוקי להו בחזקתייהו וטמאין:

היה קורא אותה. למריצה דמתני' והוא מטה ברזל ארוך אמה או ב' וראשו חד כצפורן ועוקרין בו האבנים מן החומות הבצורות והכי איתא בילמדנו בפרשת פקודי מה עשה נטל את הצפורן של ברזל והיה מכניסו תחתיו אמר מתוך שאני מפיל את הבסיס וכו' ופירש בערוך סוכלוני בלע"ז:

מריצה את האבן. מוליכין ומריצין האבן בו מעט מעט להיות גולל על הקבר:

הקשורה לה. לקופיץ. הרי זו כמותה והסכין בטל לה:

בולד הטומאה. כגון משקין דשרץ דאע"ג דהן ראשון ואין כלי מקבל טומאה אלא מאב אפ"ה גזור דליטמו משקין לכלים משום משקין זב וזבה:

מטבילין אותה בפנים. מיירי בנטמאת בפנים ומטבילין אותה בבית טבילה של פנים דתנן בתמיד וביומא דטבילת בית הפרוה היתה בקדש:

באב הטומאה. שנגעה בשרץ או בנבילה שטומאתן מן התורה:

מטבילין אותה בחוץ. ולא בפנים כיון דיש לה טהרה במקוה חייב כרת אם הכניסה בפנים והכי ס"ל לשמואל בפרק בתרא דעירובין והכי תניא בתו"כ בפ' אחרי מות ואם לא יכבס בגדיו ובשרו לא ירחץ על כבוס בגדים לוקה ועל גופו ענוש כרת והנבלה אב הטומאה הוא וגוף האדם הנוגע בה ולד הטומאה הוא וענוש כרת אם נכנס למקדש:

שוטחין אותה בחיל. דעד כאן מותרין טמאין ליכנס כדתנן פ"ק דכלים:

על גב האיצטבא. בהר הבית שעשוי כולו איצטבאות כדאמרינן בעלמא הר הבית סטיו על גבי סטיו:

שיראו העם את מלאכתה. דשתים היו צריכין בכל שנה כדתנן במתני' ויתנדבו מעות לממונה על הפרוכות:

נירין. הן כלי האורגין שעולין ויורדין ופותחין השתי ונכנס הערב דרך הפתיחה ליצו"ש בל"ע והיו לה כל כך ליצו"ש מפני עובי החוטין שכפולין לכ"ד חוטין כדתנן ועוד מפני הכרובים שמציירין בה שני פרצופין כדאיתא בגמרא ומפני חילוק הציורין צריך מנין הליצו"ש כפי ידיעת האורגין וצא ובדוק ותמצא שכך הוא:

על כל ניר כ"ד חוטין. כלומר החוט העובר בכל ניר וניר ונקב ונקב של שזורין בו כ"ד חוטין ד' חוטין לכל נימה כדאיתא בגמרא:

ארכה מ' אמה ורחבה כ'. כך גובה ההיכל עד התקרה ורחבה עשרים כנגד עובה רוחב ההיכל והיא הפרוכת המבדלת בין ההיכל ובין קדש הקדשים תחת אמה טרקסין שהיה בבית ראשון ושתים היו וביניהם אמה:

ובשמנים ושתים ריבות. נערות שאורגות ומסייעות למלאכתה ואית דגרסי ומשמנים ושתי רבוא שמנה מאות אלף ועשרים אלף ככרין זהב היו מוציאין עליה להוצאותיה:

ושתים היו עושין בכל שנה. שתים היו צריכין כדפרישנא למקום אמה טרקסין וצריכין חדשות בכל שנה שמחמת עשן הקטרת משחירין:

ושלש מאות כהנים היו מטבילין אותה. גוזמא קתני ומקשו הכא למה היתה מקבלת טומאה והלא וילון אינו מטמא אלא מפני שהשמש מתחמם בו דאיתא פ"ק דביצה וא"כ פרוכת דליכא למימר בה האי טעמא שהרי אסורה בהנאה למה היתה טמאה ותירץ הראב"ד ז"ל דלאו פירכא היא דאע"ג דאסורה בהנאה מ"מ כיון שאם היתה של חול היתה ראויה לשמש להתחמם לפיכך אע"פ דהיא אסורה בהנאה מ"מ תורת כלי עליה וראיה לדבר דהא כלים של הקדש אע"ג דאסורין בהנאה מקבלין טומאה מפני שראויין לתשמיש ושם כלי עליהן:

אלו נאמר חוט. בפרשת תרומה כתיב ועשית פרוכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה חושב שהיו בה ד' מינין ג' של צמר וא' של פשתן והוה מצי למיכתב ותולעת שני מעשה חושב וחוט משמע שכל מין ומין חוט אחד כדכתיב מחוט ועד שרוך נעל:

כפול לשנים. ואילו נאמר ושש משמע שני חוטין לכל מין:

שזור לשלשה. אלו כתיב ושש שזור משמע ג' חוטין לכל מין:

משזר לששה. ומדשני וכתב משזר מרבה כפלו של שזור:

ארבעה הרי כ"ד. וד' מינין הן שש חוטין לכל מין הרי כ"ד ולאורויי דכל כ"ד חוטין בעינן שזורין ביחד דלא תימא דכל מין ומין לעצמו ממשמעות דמשזר נפקא לן א"נ דמשזר דכתיב בפ' ויקהל הוא דדרשינן דהאי דכתיב בפרשת תרומה לגופיה איצטריך וכן כתבו התוס' פרק אין מעמידין גבי ואבני שהם:

תני שלשים ושנים. כל חוט הנכנס תוך עניבת הניר היו בו ל"ב חוטין שזורין לאחד וכן כל חוט וחוט והשתא מפרש היכי נפקא ליה:

משזר שמנה. דמשזר מרבה כפל של שזור וד' מינין ח' חוטין לכל מין הרי ל"ב:

קלוע לשלשה. דנכתוב קלוע וקליעה מג' חוטין היא כדתניא פ' לולב הגזול הדס קלוע כמין קליעה והיינו תלתא בחד קינא:

משזר תריסר. כדלעיל דמשזר מרבה על שזור כפלו:

מעשה חושב. כתיב בפרוכת:

מעשה רוקם. כתיב במסך:

פרצוף אחד. פרציף א' ושני פרצופין לקמן מפרש להו ר' יהודה ור' נחמיה:

ארי מכאן. מעבר זה הנראה למשכן:

וחלק מכאן. מצד חוץ והיינו פרצוף אחד:

ארי מכאן וארי מכאן. והיינו ב' פרצופין:

מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן. וכיון דכולה חדא צורה היא מקרי פרצוף אחד:

ארי מכאן ונשר מכאן. היינו ב' פרצופין דחלוקין הן ורש"י ז"ל פירש בפרשת תרומה כי האי תנא וז"ל מעשה חושב כרובים היו מצויירין באריגתן ולא ברקימה שהוא מעשה מחט אלא באריגה בשני כותלים פרצוף א' מכאן ופרצוף א' מכאן ארי מצד זה ונשר מצד זה כמו שאורגין חגורות של משי מעשה רוקם הצורות עשויות בו מעשה מחט כפרצוף של עבר זה כך פרצוף של עבר זה ע"כ:

גוזמא. שפת יתר שלא היו צריכין כל כך כהנים להטבילה:

תמן תנינן. במס' תמיד פרק ראוהו אחיו:

על גבי תפוח. הוא צבור גדול של אפר שהיה באמצע המזבח שהאפר מתקבץ שם כל זמן שיש מקום לסדר המערכה סביבו כל דבר מקובץ ועגול וגבוה קרוי תפוח ובמס' ע"ז כ"ז שלא נתן על התפוח:

גוזמא. הא דתני כשלש מאות כור ולא קא חשיב מתני' דהשקו את התמיד בכוס של זהב אע"ג דבפ' גיד הנשה חשיב לה דס"ל דלא הוי גוזמא דאין עניות במקום עשירות והכי איתא פ' ראוהו אחיו:

בשר קדשי קדשים וכו'. הך מתני' מתניא בתו"כ בפרשת צו וברישא תנינן התם הכי בקדש באש תשרף למד על חטאת ששורפין אותה בקדש אין לי אלא זו בלבד מנין פיסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים ת"ל כל בקדש באש תשרף מכאן אמרו בשר קדשי קדשים וכו' כדאיתא במתניתין והכי פירושו קרא כתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף ומיירי בחטאת חיצונה שנכנס דמה לפנים דנפסלה בפנים ששורפין אותה בקדש שורפין אותה בעזרה בבית הדשן שהיה שם כדאיתא פ' טבול יום דבקדש דקרא קאי אבאש תשרף וכאילו כתיב בקדש באש תשרף, פיסולי קדשי קדשים בשר חטאת ואשם ועולה שנטמאו או שנשפך דמן או שיצאו חוץ למחיצתם ונטמאו חוץ למחיצתן אע"ג דפיסולן לא היה במקום הקדש נשרפין תוך העזרה דהכי תנן פ' אלו עוברין מי שיצא והיה בידו בשר קדש שנפסל ביציאתו מן העיר אם לא עבר צופים חייב לחזור ושורפו לפני הבירה משום דקדשים קלין מחיצתן היא ירושלים וחייב לשרפן תוך מחיצת קדושתן מקרא דכל שפיסולו בקדש ישרף בקדש וכן פירש רש"י ז"ל בפ' כל שעה בהך ברייתא ועוד כתב שם הרב דוקא נקט אימורים שהן החלבים הנקטרין שמחיצתן תוך חומת העזרה היא ומשום הכי נשרפין תוך חומת העזרה אבל בשר קדשים קלין שאכילתן בכל העיר אף שריפתן אם נטמאו או נפסלו חוץ לעזרה הוא וה"נ תנן פ' אלו עוברין שורפו לפני הבירה ע"כ וא"כ אי קדשי קדשים הוא שורפן תוך עזרה דשם היא מחיצתן וסתמא קתני בפ' טבול יום פיסולי קדשי קדשים תוך העזרה והכי הוא דילפינן כי היכי דחטאת שנפסלה שיצאה חוץ למחיצתה והיא קדש קדשים שורפה תוך מחיצת קדושתה הכי נמי כל אלו שיצאו חוץ למחיצתן שורפן במקום הקדש בתוך מחיצתן והך דרשה מודו בה ב"ה וב"ש וכי פליגי במתני' בגזירה דרבנן פליגי וכדמפרש בגמ' ור' עקיבא בלחוד הוא דס"ל דמינה ומינה ילפינן דכי פיסולה במקום הקדש דוקא הוא דשרפינן במקום הקדש אבל לא כשנפסלו חוץ למחיצתן ת"ל כל בקדש באש תשרף בקדש מיותר הוא כיון דכתיב אל אהל מועד לכפר אלא ה"ק קרא וכל בקדש ישרף בקדש כלומר כל פיסולי המוקדשין בקדש ישרפו ובקדש קאי אכל דכתיב ברישא דקרא ואתשרף דכתיב בסיפא, והשתא מפרשי למתני', באב הטומאה. בנבלה או בשרץ:

בולד הטומאה. כגון נגע באוכל ראשון שנגע בנבלה וה"ה לשני או לשלישי או לרביעי דרביעי טמא בקדש כדאיתא בפ' השוחט:

הכל ישרף בפנים. דכשנגע באב בפנים הוי פיסולו בקדש ושריפתו בקדש וכן נטמא בולד בחוץ שרפינן ליה במקום הקדש מדאורייתא דרחמנא רביה מקרא דכל בקדש ישרף בקדש וטעמא דב"ש דלא גזר בנטמא בולד בחוץ וישרף בחוץ מפרש בגמרא:

חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. דטומאתו חמורה ולא היה פיסולו במקום הקדש שרפינן ליה בחוץ ומדרבנן:

וב"ה אומרים הכל ישרף בחוץ. מפרש בגמרא:

שנטמא באב הטומאה בין בפנים בין בחוץ ישרף בחוץ. ר' אלעזר ס"ל דנטמא באב הטומאה אסור להכניסו בפנים מדרבנן ואפילו בפיסולו תוך הקדש נמי אסור להכניסו לפנים מגזירה דרבנן אבל נטמא בולד הטומאה טומאתו קלה הלכך ישרף בפנים ואפילו נטמא בחוץ סוף סוף קדשים שנפסלו הן וצריך להכניסן לפנים והא דאמר בתו"כ על כבוס בגדים לוקה אפשר דטומאת בגדיו לא חשיב כנטמאו בולד הטומאה דכיון דהוא לבוש בהן בשעת נגיעת טומאה בחיבורין היא והוי כמי שנטמאו בנבלה עצמה דטומאה בחיבורין חמירא כדאמרינן פ"ב דע"ז וכן פירש הראב"ד ז"ל בתו"כ בפירושיו א"נ בגדים חמירי דאית בהו אב משא"כ באוכלין דאין נעשין אב הואיל ואין להן טהרה במקוה והכי אמרינן גבי כלי חרס בפ' בתרא דעירובין:

מקום טומאתו שם שריפתו. ר' עקיבא לא מפליג בין ולד הטומאה לאב הטומאה אלא כיון דדרשא דכל שפיסולו בקדש שריפתו בקדש מחטאת שנכנס דמה לפנים הוא דילפינן הלכך מה חטאת פיסולא קבלה במקום הקדש ושרפינן לה בקדש לענין טומאה דקדשים נמי אם נטמאו בפנים שריפתן בפנים ואם נטמאו בחוץ שריפתן בחוץ דמינה ומינה ילפינן:

דבר תורה אב הטומאה וכו'. נ"ל דפליגי בר קפרא ור' יוחנן במאי דפליגי אביי ורבינא פ"ק דפסחים דרבינא סבר התם דכי היכי דגבי חולין דבר תורה אין אוכל מטמא אוכל כדתניא טמא הוא הוא טמא ואין עושה כיוצא בו ה"נ בתרומה וקדשים אינו מטמא אלא מדרבנן דמקרא מלא דבר הכתוב לא שנא חולין ול"ש תרומה ודרשת חגי הנביא מדרבנן הוא ואביי סבר לא שנו אלא בחולין אבל בתרומה וקדשים עושה כיוצא בו ובר קפרא ס"ל כרבינא ואמר דמדאורייתא אפילו גבי בשר קדשים אינו מתטמא אלא באב הטומאה כגון דנגע בנבלה ושרץ אבל נגע בולד הטומאה כגון באוכל דנגע בנבלה לא מטמא אפילו בשר קדשים אלא פוסל דמקרא מלא וכו' ור' יוחנן סבר דמדאורייתא גבי קדשים עושה כיוצא בו וסבר דקרא דחגי דאורייתא הוא ומנא אמינא לה דבהכי פליגי הני אימוראי דבפ"ק דפסחים בירושלמי איתא להך פלוגתא עלה דההיא דתנן מימיהן של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה הוסיף ר' עקיבא ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת וגרסינן עלה בגמרא תני ב"ש אומרים אין שורפין בשר טהיר עם בשר טמא וב"ה מתירין על דעתיה דבר קפרא ניחא שורפין פיסול תורה עם טומאת תורה וצריכינן משמע טומאת דבריהן עם טומאת תורה על דעתיה דר' יוחנן אם פיסול תורה עם טומאת תורה שורפין כ"ש טומאת תורה עם טומאת תורה ר' חנינא סגן הכהנים שנאה משום ב"ש וב"ה ע"כ וה"פ אין שורפין בשר טהור כגון נותר ופגול דרבנן הוא דגזור ביה טומאה דמטמא את הידים כדתנן בפ' בתרא דפסחים כיון דטהור מן התורה אין לשרפו עם בשר טמא שנטמא באב הטומאה דמטמא דעושה שני וב"ה מתירין דכיון דטמא מדבריהם ומצוה לשרפו לזה ולזה אין לחוש על דעתיה דבר קפרא ניחא וכו' כלומר על דעתיה דבר קפרא דאמר דכל ולד הטומאה אפילו ראשון אינו מטמא שני שיהא טמא לטמא ג' אפילו בקדשים אלא מדרבנן הוא דאמרו דיש חמישי ניחא אסהדותיה דר' חנינא סגן הכהנים ומשנת ב"ש וב"ה דתרווייהו צריכי דלא ראי זה כראי זה דבמתני' אשמעינן ר' חנינא דשורפין פיסול טומאת תורה עם טומאת תורה כגון בשר שנטמא בולד דאין לאותו בשר ב' אלא פיסול דאסור לאוכלו דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ולא טומאה דאין עושה כיוצא בו עם טומאת תורה דהיינו בשר שנטמא באב דהוי טמא ממש, וצריכינן משמע וכו' כלומר והוצרך להשמיענו בברייתא גבי נותר דטומאתו מדבריהם דאילו מדאורייתא אין כאן שום אבק טומאה ואשמעינן דשורפין דבר שאין בו אבק טומאה עם טומאה דאורייתא ואי אשמעינן פלוגתא דב"ש וב"ה הוה אמינא דוקא נותר דאיסורו מחמת עצמו שרפינן ליה אבל בשר שנטמא בולד דאין בו איסור אלא משום נגיעה כיון דאין בו טומאה אלא לר' יוחנן דאמר דאפילו בשר שנטמא בולד הוי טמא מן התורה ועושה שלישי ורביעי כדרשת חגי הנביא א"כ מה בא להשמיענו ר' חנינא סגן הכהנים במתני' דהשתא נותר דלית ביה אלא פיסול תורה שורפין עם שנטמא באב דהוי טומאתו דאורייתא כ"ש בשר שנגע בולד דאפילו הוי בשר ג' הוי טמא דאורייתא ומשני כי העיד ר' חנינא סגן הכהנים מטעם משנתן דב"ש שנאה ומשם למד אותו העדות מק"ו:

מה בין אב הטומאה בחוץ מה בין ולד הטומאה בחוץ. מה בין נגע באב הטומאה בחוץ מה בין נגע בולד הטומאה בחוץ תרווייהו טמאים ומטמאים דאורייתא ובשלמא לבר קפרא ניחא ולא משני ור' יוחנן נראה דיכול לתרץ בולד הטומאה בחוץ טומאתו קילא דאין מטמא אוכלין דחולין ומש"ה חייב להכניסו בפנים ולשרפו:

מה בין ולד הטומאה בפנים מה בין אב הטומאה בפנים. דתרווייהו טמאין ומטמאין דאורייתא ושניהם ישרף בחוץ או בפנים מיבעי ור' יוחנן יתרץ דאב הטומאה בפנים אע"ג דנטמא בפנים טומאתו חמירא דיכול לפסול נמי אוכלין דחולין הלכך טומאתו חמיר וישרף בחוץ אבל ולד הטומאה אין טומאתו חמירא ונפסל בפנים הלכך שריפתו דוקא בפנים:

לא הוו בה רבנן. מלשון הוי בה רבא והוינן בה כלומר סבירא להו לבני הישיבה דלא חשיבי הני קושיי לר' יוחנן וכדאמרן לעיל:

מה בין אב הטומאה בין בפנים בין בחוץ. כלומר לבר קפרא דסבר דטעמא דולד הטומאה דשורפין בפנים היינו משום דאין טומאתו דאורייתא ולהכי חייב להכניסו ואי הוי אב הטומאה מה לי בחוץ מה לי בפנים דטומאתן מן התורה אמאי לא גזור דישרף בחוץ ובשלמא לר' יוחנן דאמר דנגע בולד דטומאתו דאורייתא ואשכחן דשורפין בפנים א"כ אב הטומאה דבפנים אע"ג דחמיר כיון דנפסל בפנים אין מוציאין אותו כלומר דב"ש נמי דאע"ג דלא דרשי דרשא דר' עקיבא דילפינן מכל בקדש כדפרישית במתניתין ואהני קרא להכי אע"ג דטומאתו מדרבנן חיישינן כי נטמא בחוץ:

ואפילו על דבית הלל לית מקשיא. כלומר גם מדב"ה קשיא על מילתיה דבר קפרא דהא בנגע בולד הטומאה מדרבנן הוא דמיטמא ולא מדאורייתא וא"כ אמאי לא שרינן ולד הטומאה דחוץ להכניסו בפנים דמה לי ולד דחוץ וכו' ובשלמא לר' יוחנן דס"ל דטומאתו מן התורה וכדרשת חגי הנביא הלכך אין להכניס אב דבפנים אע"ג דנפסל בפנים טומאתו חמורה וולד דבפנים איכא תרתי לטיבותא דטומאתו קילא ונפסל בפנים:

ומשני בגין דר"ש פליג אדר' יוסי הגלילי דתניא בתו"כ ר' יוסי הגלילי אומר מחוץ למחנה מושבו והבגד למד על הבגדים שהן טעונין שילוח חוץ לג' מחנות דוקא בגדים שהן נעשין אב הטומאה הוא דטעונין שילוח למעוטי אוכלין ומשקין ור"ש לא דריש מושבו עם והבגד דוקא דקרא מפסיק אלא גם באוכלין ומשקין דריש ליה דבמקום מזונותיו של אדם שם הוא ישיבתו כדאמרינן גבי ערוב ורחמנא אמר דאפילו הני להוו מחוץ למחנה ומש"ה נטמא בולד בחוץ מחלפא האי בשר באוכלין ומשקין כגון אוכלין ומשקין דמצורע ומש"ה גזור בה דישרף בחוץ, ותימה לי דהא מתניתין מקולי ב"ש וחומרי ב"ה היא ולא מצינו דאותה שנויה בעדיות ושמא ס"ל לתנא דעדיות כר"ע ומעולם לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה וכן מצינו ההיא דמגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין דלתנא דעדיות שנויה בשיבוש וכגירסת רב נחמן תני לה:

ה"ג אברי התמיד נתנין מחצי כבש ולמטה במערבו. וכן כתבו התוספות פ' החליל והכי תנן במס' תמיד פ' לא היו כופתין ונותנין מחצי כבש ולמטה במערבו וכן גריס הרמב"ם ז"ל פ"ו דתמידין ומוספין והכי פירושא הכבש היה לדרומו של מזבח ואורך שיפועו ל"ב אמות ורחבו ט"ז אמות כדתנן במדות ונתון באמצע רוחב המזבח והמזבח ל"ב אמה והכבש ט"ז נמצא שמנה אמות לכל צד ונותנין אברי התמיד בכבש מחצי שיפועו ולמטה לצד מערבו של מזבח לצד ההיכל כי היכי דקרינן בהו לפני ה' טפי ומולחין אותן שם והולכין ללשכת הגזית כדתנן פ' לא היו כופתין:

ושל מוספין מחצי כבש ולמטה וכו'. כנגד אברי התמיד אלא שנותנין לצד מזרח המזבח שפעמים היו מתעכבין במלאכות אחרות ויהיו מתערבין אברי התמיד עם המוסף והיה צריך היכר שלא יקטירו אברי המוסף קודם עולת התמיד וקי"ל שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר:

ושל ראשי חדשים. אברים של מוספי ראשי חדשים:

נתנין על כרכב המזבח מלמעלה. מפרש בגמרא דהאי כרכב לאו היינו דקרא אלא אותו שבין קרן לקרן שרחב אמה ומתקצר ועולה עד כאצבע כמו שעושים בדלתות של שרים ומסתברא דנותנן לצד מערב של מזבח לשמאל העולה בכבש דהוו לפני ה' ותנא להך מתניתין הכא איידי דתני לעיל גבולין לשריפה תנא נמי גבולין להנחת האברים:

השקלים והבכורים וכו'. דשקלים לצורך קרבנות הן וכתיב לקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד בזמן דאיכא אהל מועד ולקחת מאת בני ישראל ובכורים נמי בעו תנופה וקרבן כדתנן במס' בכורים:

מעשר דגן. חובת הארץ וקדושת הארץ לא בטלה:

ומעשר בהמה. בפ' מעשר בהמה אמרינן דהוקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן קדושת הארץ לא בטלה אף מעשר בהמה לא בטלה:

והבכור. בכור קדושתו מרחם ובפטר רחם תלה רחמנא וכן פטר חמור וחובת הגוף היא ונוהג בין בארץ בין בחו"ל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית הלכך בכור ומעשר קדושים השתא ואין נאכלין אלא במומן ובפ' מעשר בהמה אמרינן דמ"מ בטלו מעשר בהמה מפני התקלה אבל בכור לא בטלו דלא תלוי קדושתו בדידן:

המקדיש שקלים ובכורים ה"ז קדש. לא מיירי שהקדישן לבדק הבית שאסרן אפילו לכהנים דפשיטא דקדושים אלא שקרא עליהן שם שקלים או בכורים וקאמר דקדשו וירקבו ומעות ילכו לים המלח ור"ש פליג בבכורים וטעמא מפרש בתוספתא דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך כל זמן שיש בית יש בכורים ואם אין בית אין בכורים ולא קדשי ובג' אמרינן דאיכא תנא לר"ש דאפילו בשקלים לא קדשי ובגמרא מפרש טעמא:

ה"ג תני איזהו כרכב המזבח אמה בין קרן לקרן מקים הילוך רגלי הכהנים. ובפ' קדשי קדשים מייתי לה והוינן בהאטו בין קרן לקרן כהנים אזלו ואסקינא ומקום הילוך וכו' אמה וה"פ משמע ליה דהכרכב הוא האמה של ההילוך ומשום הכא פריך וכי אותו מקום הגבוה הולכין בו הכהנים והלא לא חזי להילוך דהולך ומתקצר הוא דכרכב מלה מורכבת הוא כרן ורכב שמקיף בעיגול סביב המזבח ועשוי כך דף על דף התחתונה רחבה יותר מאותה שעליה והולכין ומגביהים אמה גובה ואסיקנא ומקום הוא דקתני אבל הכרכב לא מקרי אלא אותה הכריכה הגבוהה ושיעורו אמה משמתחיל להגביה נשאר אמה להילוך והקרנות היו גבוהים על גובה הכרכב אמה והשתא כי בצרת ב' אמות מכל צד אמה דכרכב ואמה הילוך נשאר למקום מערכה אמה על אמה:

שהוקבע ראש חדש בזמנו. ונתנו אותן למעלה משאר אברים להראות שהן חשובים ולהודיע שהוקבע החדש בזמנו:

מוספי שבת ומוספי ר"ח מי קודם. מיבעי ליה הכי משום דתניא פ' החליל ר"ח שחל להיות בשבת שיר של ר"ח דוחה שיר של שבת והיינו ברייתא דמייתי ר' ירמיה הכא שירו של שבת ושירו של ר"ח שיר ר"ח קודם ור' יוחנן מפרש טעמא לקמן לפרסמו שהוא ר"ח וקסבר הבעיין כיון דמשום חשיבות ר"ח קדים בשיר שמא בשעת הקרבה נמי קרבי אברי ר"ח תחילה דמסתברא דלא לימרו שיר של ר"ח באברי מוסף שבת אלא לאברים דחזו להו השיר ופליגא אמתני' דכל התדיר דתנן התם מוספי שבת ומוספי ר"ח מוספי שבת קודמים והיינו סברת דר' ירמיה נמי לקמיה ודחי לה ר' יוסי דהתם כדאמר ר' יוחנן לפרסמו שהוא ר"ח דעבדינן היכרא לעם דפשיטא להו לב"ד שקדשוהו כהלכתו ולא יגמגם לב אדם עליו דרוב בני אדם לא ראו חדוש הלבנה:

שוחט מוספי שבת ואמר עליהן שיר ראש חדש. אבל לענין הקרבנות פשיטא דמוספי שבת קודמין ולא פליגא אמתניתין ובאברי ר"ח אומר שיר של שבת לבסוף ובפ' החליל פריך למה לי תרי זימני היכרא ומשני דלא חזי בהאי חזי בהאי ואם בא אחר שהעלו האברים ונתנום במזבח ולא ראה שהיו נתונים בכרכב חזי השתא השיר:

ר"ש אומר וכו'. הא שקלים קדש דלא משמע דפליג עליה דת"ק אלא בבכורים:

הדרן עלך כל הרוקין וסליקא לה מסכת שקלים בס"ד