השביעית משמטת. יש לדקדק אמאי תנא השביעית דבכל דוכתא לא תני אלא שביעית, השביעית משמע מיעוטא ונראה לומר דתנינן במתני' להא דת"ר בסיפרי וזה דבר השמטה שמיטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה שהיה בדין ומה שמיט' שאין מוציאה עבדים משמטת מלוה יובל שמשמט עבדים אינו דין שמשמט מלוה ת"ל וזה דבר השמיטה שמיטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה:

בשטר ושלא בשטר. בגמ' מפ' לה:

הקפת חנות. שלוקח ממנו באמונה ובאשראי. אינה משמטת. דבעינן זקיפה דתניא בסיפרי שמוט כל בעל משה ידו יכול אף בגזלה ופקדון ת"ל משה ידו מה משה ידו בזיקוף אף כולם בזיקוף פי' מלוה לאו בעינה הדרא וזיקפה עליו ואומר כך וכך מעות אתה חייב לי משא"כ בגזילה ופקדון דבעינייהו הדרן ויש מי שפי' דדריש ידו ברשותו דבעל החוב וגזילה ופקדון לא באו ליד החייב ברשות בעל החוב והקפת חנות בלא זקיפה איכא תגר כמו שאמרו דשקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר דהוי חילול השם:

ושכר שכיר. נמי כי מטי זמן פרעון הרי קורא תגר והתורה אמרה ביומו וגו' ובזקיפה חזרו מלוה שהרי מלוה קורא אותה ואבד כחו דחנות ודשכירות:

ראשון ראשון משמיט. טעמא דר' יהודה מפ' בגמ'. שכר שכיר אינו משמיט. דאין כאן זקיפה:

כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית. בגמ' פליגי אמוראי:

וחילקה בר"ה. של מוצאי שביעית ללוקחין ובהקפה וקיי"ל שביעית בסופה הוא דמשמטת דגמרינן לה בסיפרי בג"ש דמקץ מקץ דכתיב התם מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות כדאיתא התם:

אם היה. חדש תשרי של אותה שנה:

מעוברת. כגון שביום שלשים לאלול דדרכו של ירח חדש להוולד באו עדים מן המנחה ולמעלה וקדשו ב"ד יום ל"א בענין שיום רגילות מולדו נכסה ונשאר מעובר ותנן במס' ר"ה היו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וביום הראשון הוא דחילקה:

משמט. דיום ל' של סוף שביעית היה ונמצאת זו הלואת שביעית:

ואם לאו. הו"ל הלואת מוצאי שביעית ואינו משמט, ובגמ' מוקי לה כר' יהודה:

האונס. את הבתולה חייב חמשים כסף:

והמפתה. נמי חמשים כסף:

ומוציא שם רע. מאה כסף:

אינן משמיטין. בגמ' אמרינן דיחידאה היא:

וכל מעשה ב"ד. מפ' בגמ':

אינן משמיטין. דכגבויין דמיין ואין כאן לא יגוש:

מלוה על המשכון. משום דדרשינן ואשר יהיה לך את אחיך וכו' ולא של אחיך בידך:

מוסר שטרותיו לב"ד. מפ' טעמא בפ' השולח דתפסי להו בי דינא ופירש"י ז"ל והפקרן הפקר וגבי מלוה לא קרינא ביה כי יגוש והכא בגמ' יליף להו מקרא:

והא הקפת חנות היא. דסתמו במועד לא זקף הוי כדתנן ריש פ' שואל ובלבד שלא יאמר לו הלווני ואם זקף היינו הלווני והקפת אוכלין בעלמא תנן לעיל בריש פירקין הקפת חנות אינה משמטת:

ניחא שלא בשטר. דבמלוה ע"פ יש כאן לא יגוש:

בשטר. כיון דיש בה אחריות נכסים שקרקעותיו משועבדין לו אמאי משמט הו"ל כאילו הקרקעות בחזקת המלוה הם וגבויות ממש ואין כאן לא יגוש ודמי למלוה על המשכון דתנן במתני' דאינו משמט ומפ' טעמא בגמ' משום דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך ולא של אחיך בידך:

ומשני בשטר שאין בו אחריות נכסים וכר"מ. דאמר בפ' שנים אוחזין דאחריות לאו ט"ס הוא והכי מפ' הך מתני' ר' יוחנן בגמ' דילן בפ' השולח:

שאין בו אחריות נכסים. והורי דמשמט ואע"ג דא"ר יוחנן וכר"מ דמשמע דלית הילכתא כי הא מתני' דסתם יחידאה היא וכסתם יחידאה לא קיי"ל כדאמר במרובה וה"נ אשכחן דפסיק שמואל כרבנן פ' שנים אוחזין דאחריות ט"ס הוא והקרקעות משועבדין הן אפ"ה לא מלאו לבו לומר אינו משמט ובגמ' דילן פ' השולח גרסינן הכי קריביה דרב אסי הו"ל ההוא שטרא דהוה כתיב ביה אחריות נכסים אתא לקמיה דר' אסי א"ל משמט או אינו משמט א"ל אינו משמט א"ל לחיי שבקיה ואתא לקמיה דר' יוחנן א"ל משמט אתא ר' אסי לקמיה דר' יוחנן א"ל משמט או אינו משמט א"ל משמט א"ל והא מר הוא דאמר אינו משמט א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ופי' רש"י ז"ל מפני שנראה בעינינו וכמדומין אנו כן ולא שמענו מרבותינו נעשה מעשה להלכה והיינו דאמרי הכא מפני שאנו למדין מן ההלכה דשנים אוחזין דודאי משמע לן דביש בו אחריות נכסים אין כאן לא יגוש דדמי למשכון אנו עושין אותו למעשה בתמיה:

בשאין לו קרקע. לעולם מתני' בשטר שיש בו אחריות נכסים ודקשיא לך הו"ל מלוה על המשכון בדלית ליה קרקע עסקינן דאין לו בידו כלום:

ודייק הא אם יש לו קרקע. לדידיה אינו משמט דכייחד לו דמי:

ייחד לו קרקע. הלוה למלוה:

ייחד לו. שדה בהלואתו דכגבוי ממש דמי אבל אם לא ייחד לו משמט וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט דדוקא בייחד לו הוא דאינו משמט:

המשעבד שדה לאשתו. שייחד שדה זו לאשתו בכתובתה:

אם רצתה לגבות ממנו ומשאר נכסים גובה. ולא אמרינן פקע שעבודא דשאר נכסיה אלא ליפוי כח דילה הוא דהא תיקן שמעון בן שטח דכל נכסיו אחראין וערבאין לה כדאיתא בכתובות בס"פ האשה שנפלו:

כי ההן תניא. כי הך ברייתא:

אלא מנכסים משועבדים. אותו שדה שמכר דלא אהניא מכירתו:

המשעבד שדה לחברו. בחובו ומפ' לקמן דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו:

מכורה לשעה. ואין נותן לבעל חוב שכירות מהניית הקרקע ודמיא להא דאמרינן בפ' המניח דמכור לרידיא:

שור מצוי להבריחו. ולהפקיעו מב"ח ומשו"ה אמרינן בהמניח דמכור לרידיא:

אבל שדה אין בידו להבריחה. מב"ח כלל הילכך אין כאן שום מכירה בעולם הילכך יהיב ליה שכירות ממה שנהנה מהקרקע:

לבעל זרוע. כגון אנס והויא הפקעה ואמאי אינה מכורה לשעה ומשני מצויין הן בעלי זרוע ליפול:

והלוקח יחוש לעצמו. אם בעל נפש הוא שלא יכנס בתגר אחרים ודמי להא דאמרינן בעלמא ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הלוקח שדה שיצאו עליה עסיקין:

פגמה אע"פ שלא זקפה. דקשיא ליה לרב מתני' דקתני דבשטר נמי משמט ואפילו כתובה ואמאי והא מעשה ב"ד הוי ותנן לקמן מעשה ב"ד אינו משמט ומוקי מתני' שפגמה כח כתובתה שנפרעה קצת דאע"ג דכתובה מעשה ב"ד כיון דפגמה גלי אדעתיה שעומדת להתגרש וליפרע וקרי ביה לא יגוש:

זקפה במלוה. אפקה ממעשה ב"ד והויא חוב בעלמא:

תפגום ותזקוף. שנפרעה קצת והמותר זקפה עליו במלוה ונפקא לה משום כתובה ומעשה ב"ד וחייל עליה שם שט"ח ובפ"ב דגיטין גרסינן דרב אמר משתפגום ותזקוף כר' חייא ותני כותיה ושמואל פליג עליה דבחד סגי ותניא כוותיה וקיי"ל כשמואל וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט:

ומפני שהוא מקיף לו פעם שנייה וכו'. ואמאי והא אין כאן זקיפה ואנן זקיפה בעינן כדפרישנא במתני':

ומשני כיי דא"ר אלעזר דר' יהודה היא. כן מצאתי בכל הספרים וה"פ הך דר"א קיימא אמתני' דלקמן דהשוחט את הפרה דקשיא לן עלה דאמאי משמט והא הקפת חנות היא ומוקי לה ר"א כר' יהודה ואקשינן עלה וכי ראוי לתובעו בר"ה והא ודבר דבר כתיב ואפילו ביו"ט נמי אסור וא"כ אין כאן לא יגוש ומשני דקסבר ר' יהודה דכיון דראוי להאמינו הוי כאילו ראוי לתובעו דסתמא דמילתא אין אדם מאמין לחברו אא"כ ראוי לתובעו וכיון דראוי לתובעו הוי כאילו נתן לו מעות בהלואה וכ"ש הכא דראוי ליתן לו מעות כיון שנתן לו אחר הקפה הראשונה דודאי נעשית ראשונה מלוה וכ"ש אליבא דר' יהודה דסבר בפ' כל הנשבעים דאין השולחני נותן איסר אא"כ נוטל את הדינר וה"ה לחנווני דלעולם ירצה להיות בטוח והאמנתו עלה ודאי היא ואין בה שום ספק ולדידיה אע"ג דלא זקף כזקף דמי והוה לן למיגרס הכי ר' יהודה היא דאמר אין דרך וכו' ומצאתי בפי' ר"י שגורס אותה שכתב ספר אחר ר' יהודה היא דאמר אין דרך השולחני ליתן איסר עד שיטול דינר ע"כ:

כגון חרישה. שהיא מלאכה שפוסקת מחמת שביעית דאסירא בעבודת קרקע וכיון דקיי"ל שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כשפסקה בשביעית נתחייב אבל בנין ודמי ליה דראוי לעשותו בשביעית אע"פ שפסק בשביעית לא מיחזי כזקיפה דכל אימת דבעי עביד:

כגון בניין. וכ"ש חרישה דטעמא דר' יוסי דכיון דפסקה נתחייב לו וקרינן ביה לא יגוש אבל שלא פסקה בשביעית שלעולם מושכת המלאכה הרי בשביעית לא נתחייב לו עדיין ולא קרינן ביה לא יגוש לפיכך אינה משמטת:

שהיא פוסקת בשביעית. בשביל איסור שביעית:

שפוסקת מאליה. ובשביעית דקתני בשנה השביעית קאמר ואפילו שלא מחמת איסור שלה:

מה ר' יוסי כר' יהודה. בעיא היא כלומר מי נימא דכיון דר' יוסי נמי לא בעי זקיפה כדקתני כל מלאכה שפוסקת וכו' מי נימא דגבי הקפת חנות ס"ל כר' יהודה ואתו ר' יוסי ור' יהודה בחדא שיטתא:

ומשני לא ר' יהודה כר' יוסי. ר' יהודה יודי לר' יוסי דאע"ג דר' יהודה לטעמיה אזיל דאמר בפ' כל הנשבעין אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שיטול וכו' דקתני התם אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו א"ל תן לי הדינר א"ל נתתיו לך ונתתו באונפלי ישבע בעה"ב ועלה פליג ר' יהודה ואמר אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שהוא נוטל את הדינר כלומר וקושטא קאמר בעה"ב ואין צריך לישבע דמוחזק הוי שולחני להיות נוטל דינרו תחלה ואח"כ נותן הפרוטות והה"נ גבי מתני' דרכו של חנווני להיות בטוח ולהעמיד ממונו על הודאי ואע"ג דלא זקף כזקף דמי מ"מ מודי הוא בשכר שכיר לר' יוסי דבעינן פוסקת ואי לא פסקה לא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדאמרינן פ' אי זהו נשך ומשו"ה בעינן דוקא פוסקת אבל גבי חנווני אפשר דפליג ר' יוסי אדר' יהודה וס"ל כרבנן דשביעית דלפעמים נותן הפרוטות תחלה ומאמין ואח"כ מקבל הדינר וה"נ לא חשיב כזקיפה:

ניסן לא נתעבר מימיו. כלומר כיון שהגיע יום ל' של אדר קדשוהו וקראוהו חדש ניסן דבאותו יום ראוי להוולד חדש ניסן דקיי"ל דחדשה של לבנה כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים:

לא נתעבר. ולא נעלמה הלבנה החדשה מעיני העדים # [עד ימי רב] אלא באותו יום קדשוהו ומשום כרת דחמץ היו מקפידין בו ביותר וכן תשרי לא נתעבר כלומר לא נכסה ונעלם ביום רגילות מולדו אלא נתפרסם ונולד ביום ל' של אלול ורש"י ז"ל פי' במס' ר"ה גבי אור עיבורו לערב יום ל' נגה, ל"א קרוי יום עיבורו על שם שממנו מעברין את החדש היוצא קרוי יום עיבור ע"כ וכן פירש"י ז"ל במס' שבת פ' שואל אם היה החדש מעובר אם היה חדש אלול מעובר ועשו ר"ה שני ימים ע"כ פי' אותו מלשון שנה מעוברת שיש בה תוספת ויתרון ותלה התוספת באלול ודבריו אמת דפרכינן בפ' בתרא דר"ה בההיא ברייתא דמייתי לקמן ביום השני ירד ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי וכו' ופרכינן עלה מאי שני אי לימא יו"ט שני למימרא דעיברוה לאלול והאמר ר' חיננא בר כהנא מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר ומשני יום שני לשנה הבאה משמע דכי עשו לתשרי יום ל"א קרי ליה לאלול מעובר וכדברי רש"י ז"ל אבל גמ' דהכא קרי ליה לתשרי מעובר וכמו שפירשתי:

והא דתנינן אם בא החדש בזמנו. משנה במס' שקלים בפ' התרומה דמיתנייא גבי חדש ניסן והכי איתא התם אם בא החדש בזמנו לוקחין אותה מתרומה חדשה ואם לאו לוקחין מתרומה ישנה ומשמע בפ"ק דסנהדרין דבזמנו קרוי כשמקדשין אותו יום ל' לחדש שעבר דאז תולדתו וכן כ' רש"י ז"ל בהדיא וז"ל בזמנו ביום שלשים דתולדתו ביום ל' הוא דאין חדש לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים ע"כ וקאמר מתני' דמדקדקין ב"ד ליקח מן הסוחרים קטורת מדמי תרומה חדשה כדי שיהא חל בה קדושת תרומה חדשה והיינו כשנתקדש ניסן בזמנו דאז הוא דמקריבין מוסף ר"ח ניסן מדמי תרומה חדשה כדילפינן מקראי ברפ"ק דשקלים ותרי חידושי מחדשין חד דהשתא הוא דמפטמין הקטורת וחד דמתפסין ביה קדושת תרומה חדשה ואם לא נתקדש בזמנו אין צריך ללוקחה מן הסוחרים מן תרומה חדשה אלא אפילו מתרומה ישנה דבחד חידושא סגי ונראה דקסבר האי תנא כר' אלעזר בר צדוק דאחר עיבור ליכא קידוש דכשלא נתקדש בזמנו אלא ביום ל"א אין אומרין בו מקודש מקודש הילכך לא חשיב והשתא פריך מרישא ומסיפא דברישא קתני אם בא החדש בזמנו משמע דאפשר דיתעבר ניסן ויתעלם מן העדים בזמנו ויעשו יום ל"א ר"ח ובסיפא קתני ואם לאו וכו' דהיינו שעשו ר"ח יום ל"א משמע שאפשר הוא שבא שלא בזמנו מעולם וקשיא לרב:

ומשני אם בא הוא דקתני. כלומר אמת דהכי משמע דאפשר שיארע שבא שלא בזמנו אבל מעולם לא בא שלא בזמנו אלא דרוש וקבל שכר הוא דקתני:

אם היה החדש מעובר. מתני' דהיינו תשרי וכדפרישינן:

ירד ר' ישמעאל. לפי שמצוה להתפלל במקום נמוך קתני ירד:

כר' יוחנן בן נורי. דאמר בפ' בתרא דר"ה דכולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע ובקדושת היום תוקע:

כדברי ר"ע. דקתני התם אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום:

כך היו נוהגין ביבנה. בימי אבי אבא כשהיו הסנהדרין שם:

והתניא. בברייתא:

קדשוהו בראשון ובשני. וקשיא לרב דאמר תשרי לא נתעבר מעולם:

ומשני ההיא ברייתא מיירי באותה שנה דנתקלקלה כדתנן פעם א' נתקלקלו הלוים בשיר:

ופריך והא קתני בראשון ובשני. בפ' בכל מערבין גבי ר"ה ולעיל בפ' הפיגם מייתי לה ופשטה משמע ביו"ט שני הידוע סמוך לו:

ומשני ר' בא ה"ק שנה ראשונה ושנה שנייה:

והא תני יום הראשון ויום השני. בהך ברייתא דהכא ולא משני לה ובגמ' דילן לא חש לה ומוקי לה כתירוצא דר' בא והכי קים לן דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר:

ה"ג בת"כ קדשוהו בלילה קדשוהו לפני זמנו או לאחר עיבורו יום א' יכול יהא מקודש ת"ל אותם אלה הם מועדי ואין הללו מועדי ואית ספרים דלא גרסי הכא בהדי אינך קדשוהו בלילה משום דלא נפקא מהאי קרא אלא מדכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו אי זה הוא חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וכתיב כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מה משפט ביום אף קידוש החדש ביום כדאיתא בפ"ק דסנהדרין:

קדשוהו קודם זמנו. מפ' תלמודא בכ"ט יום של חדש שעבר דזמנו הוא יום ל' וכדפרישנא וכי קדשוהו יום א' קודם היינו בכ"ט:

או יום א' אחר עיבורו. יום א' אחר יום שנולד ונכסה ועיברו אותו יום שלם דהיינו שקדשוהו ביום ל"ב כדמפ' תלמודא אינו מקודש וטעמא נ"ל דאין חדש פחות מל' יום ואפילו היכא דמקדשין ביום ל' כיון דאין מקדשין בליל ל' הוי מקצת יום ל' של חדש שעבר דהא קיי"ל דהויא חדשה של לבנה כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים וכי קדשו יום כ"ט הוי חדש שעבר של כ"ח וכי קדשו ביום ל"ב הוי חדש הבא כ"ח והכי תניא בתוספתא דר"ה בפ"ב דתניא התם קדשוהו לפני זמנו או לאחר עיבורו יום א' יכול יהא מקודש ת"ל חדש ואין חדש פחות משלשים יום וחדש דנקט היינו קרא דכתיב בפרשת אמור בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש וגו' דכתיב גבי קרא דאלה מועדי ה' דמיניה דרשינן קידוש החדש בת"כ. והראב"ד ז"ל פי' והא דאין מוסיפין על החדש יותר מיום א' נפקא לן במכילתא דכתיב ובחמשה עשר יום לחדש יום לחדש אתה מעבר ואי אתה מעבר יותר מיום אחד, ולא פירשה הרב ז"ל פירושה משום דמעיקרא כתיב בחדש הראשון בי"ד לחדש ולבסוף כתיב ובחמשה עשר יום לחדש ל"ל למיכתב יום אלא למידרש יום לחדש אתה מוסיף ולא יותר. עוד נראה לי דמשמע ליה לתנא דהט"ו עצמו יום חדש הוא משמע דהחדש שלו שלשים ומט"ו יום ואילך יום של ישנה הוא ולא של חדשה:

ת"ל אותם אלה הם מועדי. כלומר כתיבי תרי קראי תקראו אתם דמרבי ואפילו מזידין וכתיב קרא אחרינא אלה הם מועדי דמשמע מיעוטא ומסרן הכתוב לחכמים:

על הגליות שיצאו ממקומן ועדיין לא הגיעו. שאם לא יעברוה לא ירגילו לבא בפסח:

בני ישראל מועדי ה'. דכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' לומר לך עשה שבני ישראל יעשו מועדי וכל ההיא פרשתא דרשינן בת"כ במצות העיבור:

והוא שהגיעו לנהר פרת. והתוס' כתבו בפ"ק דסנהדרין גליות ישראל שנעקרו ממקומן משום דלהנך דיתבי בא"י אין צריך לעבר דאפילו האחרון יכול להגיע מר"ח ניסן עד הפסח כדתני בפ"ק דתענית גבי שאלת גשמים ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת ומשמע לפי זה שהם היו גורסין והוא שלא הגיעו לנהר פרת אבל קשה דהך סוגיא איתא נמי בירושלמי בר"ה פ' ראוהו ב"ד ובסנהדרין פ"ק ובכולהו גרסינן והן שהגיעו לנהר פרת ונראה לפרש דנהר פרת מתעקם ומשבא לא"י חוזר ומתעקם ועד בבל קא אזיל כדאיתא בפ' עשרה יוחסין ובהכי מתישבת הך גירסא דהרחוקים מבבל בעי שיגיעו לנהר פרת ביום ל' של אדר כדי להוסיף אדר שני כדי שיגיעו דאם לא יגיעו שם לאותו יום אין מעברין:

קדשוהו. ביום שלשים:

ונמצאו עדים זוממין ה"ז מקודש. והכי תני בתוספתא דר"ה קדשו את החדש בזמנו ונמצאו עדים זוממין ה"ז מקודש וזמנו היינו יום ל' וכדפרישית וטעמא דכבר קדשוהו שמים ובת"כ מפ' טעמא מדכתיב אתם חסר:

אין מדקדקין בעדי החדש. דכיון דהוא בזמנו אתם אפילו שוגגין ואפילו מזידין כדאיתא בת"כ ובר"ה:

דר' יהודה היא. דאמר הקפת חנות ראשון ראשון משמט וקיי"ל כרבנן וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט וז"ל הקפת חנות אינה נשמטת ואם עשאה מלוה נשמטת ותמוהין דבריו דא"כ היכי פסק מתני' דהשוחט את הפרה כלשונה דהא כר' יהודה מוקמינן לה וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ונ"ל דס"ל ז"ל דמהכא אוכחינן בפ' שואל דמלוה ניתנה ליתבע ואי ס"ד דלא הויא מלוה ולא קיי"ל כי הא מתני' היכי מוכח לה מהכא אלא דסבר תלמודא דילן דהך מתני' כרבנן היא ומשום דהוא יו"ט לא זקיף לה ואריא הוא דרביע עלויה דלא מצי להזכיר סכום מקח ולא דמים כדאמרינן בס"פ אין צדין אבל זקופה ועומדת היא אצלו וכזקופה דמי ולא דמי לא זקיף לה בחול ללא זקיף לה ביו"ט ויפה כיון:

וראוי לתובעו בר"ה. בתמיה והא ודבר דבר איכא ונתן לו על מנת שלא לתובעו וליכא לא יגוש ואמאי שביעית משמטת ועוד דאפי' ר' יהודה לא קאמר אלא כי הדר מקיף לזה בפעם השנית כדתנן ראשון ראשון וכו':

ומשני ר' בא דטעמא הוא דמכיון דראוי להאמינו דיהיב ליה באמנה נאמן לו הוי והו"ל ראוי לתובעו וכיון דראוי לתובעו הו"ל כאילו ראוי ליתן לו מעות וכאילו זקף לו דמי ומלוה הוא דהוי וכיון דעיקר טעמא היינו משום דחזינן כאילו נתן לו מעות אפשר דאפילו רבנן מודו בהאי ול"ג וכאן הואיל וראוי ליתן לו ונתן נעשית ראשונה מלוה ולעיל גבי הקפת חנות גרסינן לה:

ע"מ שלא לתובעו. אלא שהוא מרצונו יפרענו:

וראוי לתובעו בר"ה. קס"ד דטעמא דפליגי רבנן עליה דר' יהודה היינו משום דאין ראוי לתובעו בו ביום וליכא לא יגוש וקשיא לרב:

ומשני כיי דא"ר בא בש"ר זעירא וכו'. דטעמא דר' יהודה משום דקאמר תרי דרגי חדא דכיון דראוי להאמינו חשיב כמי שראוי לתובעו ועוד דכיון דראוי לתובעו כמי שראוי ליתן לו מעות בשנית ומשו"ה פליגי עליה דתרי דרגי לא אמרינן אבל הכא ליכא תרי דרגי דנאמן כ"כ לו דהניח פרעונו לרצונו ולדעתו ופשיטא דהרי ראוי ליתן לו ומודו רבנן בהא:

ע"מ שלא תשמטנו שביעית משמטת. כיון דשביעית אינה מסורה בידו להתנות עליה שלא תהא משמטת אין כאן תנאי:

והתנינן בין וכו'. מתני' היא בפ"ק דמכות דתנן מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחברו אלף זוז מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים ונמצאו זוממין אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין ליתנן מכאן ועד שלשים יום ובין ליתנן מכאן ועד עשר שנים וקשיא לן ויש עשר שנים בלא שמטה ומתרצינן לה כגון שהתנה עמו שלא תשמטנו שביעית אבל השתא אליבא דרב במאי מוקמינן לה:

ומשני במלוה על המשכון. דתנן במתני' דאינו משמט כדיליף בגמ':

בכותב לו פרוזבול. כמו שהתקין הלל הזקן וכדלקמן:

כל שלשים יום אינו רשאי לתובעו. וקרי לשלשים יום שנה כדאיתא פ"ק דמכות יש לך שמיטה אחרת כזו ואי זו זה המלוה את חברו סתם שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים דאמר מר שלשים יום בשנה חשובים שנה ומשום דקרוייה שנה קרי לה שנת השמטה וה"ק קרא לא ירע עינך לומר למה אלווה דכל שלשים אינו רשאי לתובעו לאחר ל' יום הוא בא בטענת השמט כספים וכגון שיום אחרון של ל' הוי סוף שביעית אבל לעולם כי הוי סוף ל' לאחר שביעית אין שביעית משמטתו דהה קרבה שנת השבע כתיב ולא קרבה:

ולא כן א"ר בא וכו'. סיפא דמילתיה דרב יהודה הוא משום דהוה קשיא לן היכא אשכחן דליכא לא יגוש ויהא וישמע דהא לא תבע ליה בשלשים יום ואפ"ה אמרת דמשמיט וקאמר דע"כ הך דרשא עיקר דהא אמר רב דע"מ שלא לתובעו שביעית משמטתו והא הכא דאינו תובעו ואפ"ה כיון דמצי תבע ליה אי בעי משו"ה כיון דקרבה שביעית משמטתו הכא נמי היכא דיום אחרון משלשים יום הוי סוף שביעית אע"ג דלא הבע ליה:

אשכח תני וכו'. דקא דריש ר' ישמעאל כרב יהודה:

כל שש שנים שדהו לפניו כרמו לפניו. ואומר לב"ד מהו תובע ממנו שדי לפניו כרמי לפניו ואם ירצה ללוקחו יקחנו ומי מעכבו דאין שמיטה אלא במלוה שלא במשכון כדלקמן וזהו התרעומת דקרא שאומר המלוה שאמר לי הלוה כשרציתי לא רצית עכשו קרבה שנת השבע שמשמיטין הקרקעות ועוד השמט כספים שלא אגבנו עד שלשים ולסוף אמר לי קרבה אלמא דבעינן קרבה ובגמ' דילן ליתא להך דרשא ודרשא דרב יהודה איתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט התנה עמו שלא יתבענו השביעית משמטת המלוה את חברו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית ה"ז נשמט שאינו יכול לבטל דין השביעית:

במלוה הדבר תלוי. דאינו משמט אלא מלוה דמשה ידו והני מלוה בשטר הם. א"נ במלוה גרסינן בסגול וה"פ בתובע תלוי דלא ישמיט דהיינו שלא יעמידנו בדין וה"נ מפ' בפ' שני דגיטין דהיינו שלא עמד בדין דלאו ממונא הוא דאי מודי ביה מפטר ולא קרי ביה לא יגוש ומשו"ה אינן משמיטין אבל משעמד בדין זקיפה דממונא הוי ומשמיטין ולרבנן אע"ג דלא תבע נמי משמיט כיון דמצי תבע ליה וכדלעיל:

גזרי דינין. כגון שתבע מחברו וכפר לו והביא לו עדים וחייבוהו ב"ד וכתבו לו פסק דין וכגבוי דמי ואינו משמט:

מלוה שנעשית כפרנית אינה נשמטת. כגון אם כפר לו לפני שביעית ואחר שביעית הודה לו אינה משמטת וקרינן ליה הכי לפי שאין לו עדים וכ"ז שירצה יכפור ואינה משמטת דהא לא שייך בה יגוש:

כפרנית שהיא נעשית מלוה. אם כפר בו לפני שביעית ותבעו לדין ונמצאו עדים דהודה ונעשית מלוה מי נימא דמשמטת ומסיק משמטת ופי' הרא"ש ז"ל והוא דלא כתבו לו פסק דין דאי כתבו לו כגבוי דמי והיינו גזרי דינין דלעיל דאין משמיטין. והראב"ד ז"ל פי' דקאי אמעשה ב"ד הסמוך לו ופי' מלוה שנעשית כפרנית ובא לב"ד וחייבוהו וכתבו לו זכותו שיטרוף אינו משמיט דהיינו מעשה ב"ד אבל כפרנית ונעשית מלוה כלומר שהאריך את זמנו והמתין אליו לרגלו משמט ע"כ, ומה שכתבתי הוא הנכון:

ר' ירמיה בעי. רצה לדון כן:

אם למדת הדין כן. א"כ הוא כמו שאמרת שלמדת הדין קרוי נוגש:

לא צורכא דא אלא. ללמוד דין זה דאם נמצאו עדים על המלוה אע"פ שאינה כתובה בשטר נקטינן דכמלוה בשטר דמיא וגביא ממשעבדי בבינונית דכיון דחייבו עדים בב"ד קלא אית ליה והלוקחים פשעו שלא הניחו לזה קרקע לגבות הימנו:

ואפילו על המחט. והיינו כרשב"ג דפ' הזהב דאמר דאפילו אינו שוה אלא פלג אינו משמט דגזה"כ הוא:

ולא של אחיך תחת ידך. דהיינו המשכון ובפ' השולח מפ' טעמא דמתני' משום דקני ליה כר' יצחק דא"ר יצחק מניין לבע"ח שקונה משכון שנא' ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין מכאן לב"ח שקונה משכון ואע"ג דר' יצחק מיירי אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו והכא איירי בשעת הלואתו דהא המלוה על המשכון קתני והאי לישנא משמע בשעת הלואתו כדמוכח בפ' האומנין ועוד דלמ"ד כנגדו נמי משמט מפ' בפ' הזהב דלא תפיס ליה אלא לזכרון דברים בעלמא וזה לא שייך אלא בשעת הלואתו דבלא שעת הלואתו נקיט ליה לגוביינא ה"ק משום דקני ליה קנין גמור שלא בשעת הלואתו כר' יצחק הילכך בשעת הלואתו מהני נמי דקרינן ביה ולא של אחיך בידך אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ט המלוה על המשכון אינו משמט והוא שיהיה החוב כנגד המשכון ואם היה יתר משמיט היתר והיינו דלא כי סוגיין דהכא ונקט סוגיא דהזהב דמפ' לרשב"ג דאינו משמט דקאמר היינו להך פלגא דנקיט עליה משכון ור' יהודה הנשיא סבר דאפילו הך פלגא דנקיט עליה משכון משמט ומתני' מני רשב"ג וכי קתני אינו משמט היינו להני דמים ששוה המשכון והיתר משמיט וקיי"ל כרשב"ג דמתני' אתיא כוותיה ועוד דהלכה כרשב"ג לגבי דר' דהא אבוה הוא:

מכאן סמכו לפרוזבול שהוא מן התורה. פרוזבול מפ' ליה במתני':

אינו משמט. מאחר שכתב פרוזבול אינו משמט חובו בשביעית:

מוסרני לכם. שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש ובגמ' מפ' אמאי יש להם כח להפקיע הממון בתקנה זו ובפ' השולח מפ' טעמא דקראוהו כן שהוא פרוס בולי ובוטי פרוס הוא לשון תקנה כדא"ל רבא לההוא לעוזא מאי פרוס פורסא דמילתא פי' תקנת הדבר. בולי אלו העשירים כדתני רב יוסף ושברתי את גאון עוזכם אלו בולאות שביהודה בוטי אלו העניים מלשון העבט תעביטנו ופרוזבול יש בו תקנה לעשירים ולעניים לעשירים שלא יפסידו חובותיהם ולעניים שימצאו ללוות:

פלוני ופלוני הדיינין. בפ' השולח פליגי אמוראי אי בעינן ג' דיינים או סגי בשנים:

והדיינין חותמין למטה וכו'. בפ' השולח פריך למה לי למיתני דיינין למה לי למיתני עדים ופירש"י ז"ל פשיטא דסגי בהני או בהני וליתני עדים וה"ה אי חתמי דיינין ומשני הא קמ"ל דל"ש אי כתיב בלשון דיינין וחתמי עדים ול"ש כתיב בלשון עדים וחתמי דיינין ופירש"י ז"ל בלשון דיינין כגון אנחנא בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם פלוני ופלוני וכו' וחתמי עדים בלשון עדות כגון איש פלוני עד ול"ש כתוב בלשון עדות כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפנא וכו' וחתמי למטה אני פלוני דיין ע"כ לשונו ז"ל:

ופרוזבול דבר תורה. בתמיה דבשלמא מוסר שטרותיו לב"ד הוי דאורייתא דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך שיש לך תביעה עם אחיך ומוסר שטרותיו לב"ד ב"ד הוא דקא תבעי ליה אבל פרוזבול אינו מוסר שטרותיו אלא עושה שטר חדש הוא ומדבריהם:

ומשני כשהתקין הלל פרוזבול סמכוהו לדבר תורה. דדמי לדאוריי' ומכאן קשה למה שפירש"י ז"ל פ"ק דמכות דמוסר שטרותיו הוא פרוזבול שהתקין הלל וכבר הקשו עליו בתוס' שם וז"ל ול"נ דהא במס' שביעית תני המוסר שטרותיו לב"ד והדר קתני פרוזבול אינו משמט לכך נראה דתרי מילי נינהו ומוסר שטרותיו לב"ד מדאורייתא אינו משמט ע"כ:

מעשרות מדבריהם. ושנות המעשרות תלויים בשמיטה ופלוגתא היא בפ' ג' ארצות דר' יוסי בר חנינא אמר מדבר תורה נתחייבו ור' אלעזר אמר מדבריהם נתחייבו ולר' אלעזר אתיא מתני' שפיר דאתו רבנן ומפקיעין שמטה דרבנן ומצי לזכות למלוה דמדאורייתא קא זכי:

והילל מתקין על דבר תורה. כלומר מי איכא מידי דמדאורייתא משמטת ואין זכות למלוה כלל ואתא הילל והתקין דלא משמט ור' יוסי מתמיה אפילו למ"ד דשביעית מדבריהם קשה דהא השמט כספים חובת הגוף היא ונוהג בין בארץ בין בחו"ל דבר תורה ואע"ג שגלו לא נפטרו ישראל מהן כדאמרינן ר"פ ג' ארצות ובפ"ק דקידושין ואכולהו קשיא:

חזר ר' יוסי. ותירץ דהשמט כספים נמי דרבנן דאיתקש לשמיטת קרקעות:

שמטה שמוט. חד לשמיטת קרקעות וחד לשמיטת כספים ואיתקוש להדדי לומר לך בזמן שהשמטה נוהגת וכו' ומשגלו נפטרו משמיטת קרקעות כדאיתא התם דס"ל דאפילו חזרו אליה נמי שוב לא נתחייבו דיהושע לא קדשה לעתיד לבא ואינהו בחזרתן נמי לא נתחייבו אלא מדבריהם והיינו כמ"ד מעשרות מדבריהם דלמ"ד דאורייתא אכתי קשיא:

שמטה ויובל. שמטת כספים ויובל וקרי ליובל שמטה דאיתסר בעבודת קרקע כשמטה ולאי זה ענין איתקוש אם לענין הזמן הא שמיטת כספים נוהג בכל שבוע ויובל אינו נוהג אלא לחמשים אם לענין להשוותו לכל שיעור זה אינו דשמיטת כספים אינו נוהג אלא ביום אחרון ושמיטת קרקעות נוהג כל השנה ואם לענין שילוח עבדים וחזרת שדות לבעליהן זה אינו דאינן נוהגות אלא ביובל דוקא ולמאי הילכתא איתקוש לומר לך דאין נוהג השמטת כספים אלא כשאתה מונה שנות השבוע למנין היובל:

שגלו מתוכה. כגון שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה שהגלה אותם תגלת פלאסר בימי הושע בן אלה ככתוב במלכים:

יושביה. המיוחדין לשבת בה כמו שעלה גורלם בימי יהושע ובית דינו ולמעוטי מעורבבין יצאו י"ד שנה של כיבוש וחילוק שלא נודע לכל אחד חלקו והכי אמרינן בערכין דלא מנו שנים למעשרות עד אחר י"ד:

ת"ל לכל יושביה. לרבות ראובן וגד אע"פ שהיה חלקן חוץ לירדן היינו משום דביררו כן אבל מן הדין חלקן תוך הארץ היה וכיון דראויין להיות יושביה סגי א"נ כיון דמרע"ה נתנה להן ע"פ הדבר כיון דעוברים לפניהן חלוציהם כיון דגורמין להושיבן עליה יושביה מיקרו ודרשינן שגם הם מעכבין גלותם בארץ אם הן מעורבבין בה ובערכין מסקינן דאפילו בימי בית שני מנו יובלות לקדש שמיטין ובודאי יובל לא היה נוהג שיהו עבדים נפטרין משום יובל ולא שדות חוזרות לבעליהם אבל שמיטים היו נוהגין כדי להשמיט כספים מדבריהם כדאיתא בשמעתין ולשמוט נמי מעבודת קרקע אבל צריכין למנות יובל כדי שיבואו השמיטין במקומן שלסוף שבע שמטות היו מניחין שנת החמשים שלא היו מונין אותה לשמטה הבאה מפני שהיא ראויה להיות שנת יובל ובשנה שלאחריה מתחיל המנין דאם לא היו מונין היובלות היו מונין אותה שנה לחשבון השמיטין והו"ל שמיטין שלא במקומן ורש"י ז"ל כתב במס' גיטין דתנא דת"כ פליג אההיא דערכין דתניא התם ומנין שיעשה שמטה אע"פ שאין יובל ת"ל והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים וגו' ואין צורך דהתם ה"ק אע"פ שחטאו שלא רצו לעשות יובל ולעולם שהם חייבין וסיפא דברייתא מוכיח דקתני ומנין שיעשה יובל אע"פ שאין שביעית והיכן מצינו חיוב יובל בלא חיוב שביעית אלא ודאי כדאמרן:

ואפילו נתונין ברומי. השטרות כותבין לו זה הפרוזבול כיון שמוסר דבריו בפניהם:

אע"פ שחתמנו בשנים דננו בשלשה. דלא לימרו דב"ד חצוף הוא:

חותמין מלמטה או העדים. וקתני דיינין דומיא דעדים מה עדים בתרי אף דיינין בתרי וכגון דכתבי דננו בשלשה:

אין לו קרקע. ותנן לקמן אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע וקאמר דאם אין ללוה ששמו ראובן קרקע והמלוה ששמו שמעון:

ולחייב יש לו קרקע. כגון דלוי חייב לראובן כדמפ' ואזיל:

כותבין. פרוזבול:

לשמעון. דחזינן כאילו לראובן יש לו קרקע דהא קרקעו של לוי החייב לראובן משועבד לשמעון המלוה לראובן ותניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל לאשר אשם לו והכי איתא בגמ' דילן פ' השולח:

היך עבידא. היכי דמי:

פרוזבול המוקדם כשר. בגמ' מפ' טעמא דמוקדם ומאוחר:

שטרי חוב המוקדמין פסולין. כגון שהקדים הזמן ביום הכתיבה כיצד כגון שכתבוהו באחד באייר ובתוך השטר הקדימו וכתבו בו באחד בניסן:

פסולין. דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין ובגמ' פליגי אמוראי אי פסולין לגמרי ואפילו מזמן שני לא גבי והכי איתא בגמ' דילן פ' איזהו נשך ויש מוקדם אחר דלא מיירי ביה מתני' דנכתב בא' בניסן ובא' בניסן כתבו בו ולא לוה עד תשרי דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין דמניסן ועד תשרי דהא פליגי פ"ק דב"מ רב אסי ואביי כדאיתא התם. ורש"י ז"ל סובר בפ' איזהו נשך דר' יוחנן וריש לקיש דפליגי הכא והתם סברי דקדימה דמתני' דהקדימו למלוה אבל לא הקדימו הזמן ביום הכתיבה דליכא אלא חדא דס"ל לרבנו ז"ל דכי פליגי היינו במשעבדי אבל לא בבני חרי דבהנהו לא שייך לא זמן ראשון ולא זמן שני:

והמאוחרין כשרין. שכתבו בתוך השטר בא' באייר והיה הסופר עומד בא' בניסן כשר דמרעי ליה לשטרא דמוחל לו שעבוד של חדש שעבר ובפ' גט פשוט איפליגו אי אפי' בשטרי מקח וממכר נמי כשר כדאיתא התם:

א' לוה מחמשה כותבין פרוזבול לכאו"א. דחמשה נוגשין אית ליה:

חמשה לווין מן א' אין צריך לכתוב אלא פרוזבול אחד. כגון מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי על פלוני ופלוני וכו' שאגבנו כ"ז שארצה:

אלא על הקרקע. אם יש קרקע ללוה דלא תקינו אלא בזמן שהחוב על הקרקע כשאר רוב שטרות שהן גובין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמלתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ואע"פ שאינו שוה כל החוב כדקתני ואזיל מזכהו בתוך שדהו כ"ש כדאמרן בפ' כל הגט דאפילו מלא מחט גובה מלא קירדום וכעובדא דקטינא דאביי דפ' מי שהיה נשוי דגרסינן התם ההוא דהוו מסקי ביה מאה זוזי ושכיב ושביק קטינא דארעא שוה חמשין ואתא בעל חוב וטרפה אתו יתמי יהיבו ליה חמשין וסלקוהו הדר אתא וטרפה וכו'. ור"י מסיפונטי ז"ל פי' כיון דאית ליה קרקע חשיבי כל מטלטלין דאית ליה קנויין אגב קרקע ולא קרינן ביה לא יגוש אבל כי לית ליה קרקע לא קני להו דהא לא משך וקרינא ביה לא יגוש ועיקר:

ואם אין לו. שאין קרקע ללוה ויש למלוה:

מזכהו. המלוה קרקע כ"ש בתוך שדהו:

היתה לו שדה ממושכנת בעיר. בין שמשכנוה לו בין שמשכנה הוא לאחר:

על נכסי אשתו. כגון נכסי מלוג שלה שאין לבעל בהן אלא פירות:

על נכסי אפטרופין. כגון אם לוה האפטרופוס לצורך היתומים ואין ליתומים קרקע ויש לו לאפטרופוס כותבין פרוזבול על הלואה שלהם לסמך קרקע שלו:

כוורת דבורים. בגמ' מפ' אי מחוברת לקרקע קאמר או אפילו מונחת ביתדות:

הרי היא כקרקע. לכל דבר להיות נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ולקנות על גבה מטלטלין:

ולכתוב עליה פרוזבול. כאילו היא קרקע כדתנן לעיל אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע:

ואינה מקבלת טומאה. במקומה דכיון דחשיבא קרקע יצאה מתורת כלי וגם הדבש שבתוכה אינו מקבל טומאה דבטל לגבי כוורת ודוקא במקומה אבל אם נטלה משם מקבל הדבש טומאה כמ"ד בפ' המוכר הספינה דלא בעי מחשבה:

והרודה ממנה. כשהיא במקומה:

חייב חטאת. דהיינו מקום גידולו של דבש וחייב כתולש מן הקרקע:

אינה כקרקע. דלא בטל תורת כלי מינה:

המחזיר חוב בשביעית. שהיה חייב לו ועברה עליו שביעית והחזירו ולא שהחזירו בשביעית עצמה דא"כ לא היה צריך לומר משמט דהא קיי"ל דשביעית אינה משמטת אלא בסופה כדאיתא לעיל וכן פירש"י ז"ל בפ' השולח:

אומר לו. צריך המלוה שיאמר לו משמט אני:

ואם אמר לו. הלוה:

אעפ"כ. אני רוצה להחזירו לך:

שנאמר וזה דבר השמטה. צריך לומר לו דבור של שמטה ובדבור א' סגי:

שנא' וזה דבר הרוצח. אין לך אלא דבור א' והכי תניא בתוספתא דמכות לא יאמר הדבר וישנה שנא' וזה דבר הרוצח:

פרוזבול המוקדם כשר מפני שהוא מורע כחו. יש לו הלואות שהיו בתשרי של שנה שנייה לשמיטה ויש לו הלואות שהיו בתשרי של שנה שלישית לשמיטה ומסר דבריו בפני ב"ד ועשו לו הפרוזבול בתשרי של שנה שלישית וזמנו כתוב כל מלוה שהלויתי בתשרי של שנייה כשר לאותן הלואות דשנייה:

מפני שהוא מורע כחו. דפרוזבול אינו מועיל אלא למלוה שקדמה לו והוא מוסרה בב"ד והמלוה מפסיד בהקדמת הזמן לכל מה שהלוה אחר זמן הכתוב בפרוזבול דמשמט דהא לא קאמר אלא כל חוב שיש לי על פלוני באותו זמן הכתוב בפרוזבול ומה שהלוה אח"כ לא מסר דבריו לב"ד ומשמט על כרחו אבל באיחור הזמן הוא מרויח שלא כדין שמה שילוה אחר כתיבת הפרוזבול אחר הזמן העומד בו היה ראוי שישמיט דהא אותה מלוה שלא הלוה לו באותו זמן לא מסר דבריו ממנה וכשיוציא הפרוזבול ויראו הזמן סבורים שההלואה קדמה לפרוזבול ויאמרו שאינו משמט ולכך פסלוהו חכמים אבל בשטר חוב הוא בהפך דבהקדמת הזמן הוא גובה מן הלקוחות שקדמו להלואה ומפסידם שלא כדין אבל איחור הזמן הוא פסידא למלוה כדפרישנא במתני' וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט וכן פי' ר"י מסיפונטי ז"ל ועוד כתב ופסול דקתני לאו למימרא דלא מהני ולא מידי אלא לא מהני להלואות המאוחרות שהלוום אחר זמן המסירה אבל הלואות שהלוה עד המסירה מהני ולא משמיט והיינו דתניא לקמן פרוזבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ע"כ:

ומי מודיע. שהשטר מוקדם כדי שיפסלוהו:

עדיו החתומים בו. ופי' הרמב"ן ז"ל בפ' איזהו נשך דכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מיירי:

והא"ר שמעון בן לקיש. בפ"ק דגיטין:

נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד. ואין נאמנין לומר קטנים היינו פסולי עדות היינו או מוקדם הוא ואע"ג דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדאיתא נמי בגמ' דילן בכתובות פ"ב אליבא דר"מ ומשני התם כשבאו לעקור כל העדות דאמרי לא חתמנו כל עיקר אבל הכא נאמנין לומר זהו זמן ראשון או זמן שני או על ההלואה חתמנו ועל הזמן לא חתמנו והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל סבור דבכתב ידן יוצא ממקום אחר מיירי עיין בפי' ר"ה לר"ן:

פסולין ממש. לגמרי ואפילו מזמן שני ומפ' טעמא בפ' איזהו נשך גזרה שמא יגבה מזמן ראשון:

אינו מונה אלא משעת הכתב. אינו מונה לטירפא דלקוחות אלא משעה שכתבו השטר דהיינו הזמן שהיו עומדין בו ולא השעה הכתובה בו ומאותו הזמן מיהא גבי:

בין מאוחר כשר. כדמפ' דטעמא דכשר היינו שאינו מונה אלא משעת הכתב דהיינו משעה שניתן ליכתב דהיינו כשמסר דבריו על ההלואה דהלוה לו כבר כשכתב הפרוזבול ולא הלואה אחרת דנהי דלא מהניא מסירה של זיוף למה שלא הלוה לו עדיין אבל להלואה שהלוה כבר מקמי מסירה מהניא ליה ומאוחר דפסול דתנן במתני' היינו דלא מהניא ליה להלואה שלא הלוה לו עדיין כשמסר וכן פי' ר"י ז"ל לעיל:

ואם אומר את כן. דבשטרות נמי כשר מזמן שני:

מה בין שטרות ומה בין פרוזבול. וברייתא לא תני אלא פרוזבול משום דמעיקרא כי איתקן משום תקנתא דלוין ומלוין איתקן אבל שטרות דעלמא כל היכא דקתני פסול בהו כמשמעו הוא. ומקשו הכא לריש לקיש היכי גבי מזמן שני בהאי שטרא והלא העדים החתומין על השטר רשעים ופסולין הם שחתמו על שטר מוקדם וי"ל דלא מיקרו בשביל זה רשעים דסבורין שהלוה יפרע ולא יבא לידי טירפא דלקוחות:

שכתוב זמנו בשבת. שכתוב בו זמן כך וכך לחדש ובאנו ב"ד לחקור ומצינו שאותו זמן הוא יום שבת:

בעשרה בתשרי. פי' רשב"ם ז"ל בפ' גט פשוט כגון במקומות שמונין לחדשי הגוים וכתוב בשטר בט"ו לירח פלוני וכשאנו נזקקין מתי אירע יום ט"ו של אותו חדש עונתו ביום עשירי לתשרי:

ואם הכשרתי הכשרתי. וכגון שהיה כתוב בתוך השטר הוזקקנו לעונתו של שטר ונמצאת עונתו מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי דהשטר עצמו מעיד אנן סהדי איחרנוהי וכתבנוהי:

מ"ד פסול משום מאוחר. מפ' לה בפ' גט פשוט כשאין מוכיח מתוכו דהוי מאוחר ולגירסא דהכא כשאין כתוב בו אנן איחרנוהי פסיל ליה ר' יוסי ור' יוסי לטעמיה דאמר כותבין שובר היכא דפרע מקצת חובו וה"ה היכא דפרע כל חובו וטעין מלוה אירכס שיטרי כדאיתא התם דכותבין שובר וניתנין ללוה להודיע שפרע כל חובו והילכך האי שטר מאוחר פסול הוא דנפיק מיניה חורבא דאמר ליה אירכס לי ויכתבו שובר ללוה ויכול המלוה אח"כ להוציא שטר חובו שכתוב זמנו אחר זמן השובר ויאמר ממון אחר הוא שלוית ממני אח"כ ויגבה כל חובו משלם שהרי אין ידוע שהוא מאוחר ולגירסא דהכא כיון שאין מפורש בו אנן איחרנוהי נמי פסול כמו במאוחר דעלמא:

ופריך ולמ"ד כשר משום מוקדם. כלומר אטו מאן דמכשיר משום דמוקדם הוא:

אלא מ"ד פסול משום זיוף. דכיון דהוא מזוייף מתוכו פסול וה"נ אית ליה לר' אלעזר בגיטין אע"ג דס"ל דעידי מסירה כרתי מודי הוא במזוייף מתוכו. ובפ' גט פשוט לית להו הך נוסחא כהך ברייתא אלא כשהכשרתי בזה הכשרתי והתם מפ' לה:

שיהא קרקע למלוה וללוה. דכי נמי זבין קרקע הלוה יש קרקע למלוה לזכות לו אבל אם יש ללוה ואין למלוה אין כותבין:

ור' יוחנן. פליג דכי היכי דכותבין כי יש למלוה אע"פ שאין ללוה כדתנן במתני' ה"נ כותבין כי יש ללוה אע"פ שאין למלוה:

מי שאין לו אלא קלח של כרוב. חשיב קרקע:

השותפין. שיש להן קרקע בשותפות:

אין כותבין להם פרוזבול. ומי גרע מקלח אחד. אפטרופין ל"ג:

לאפטרופין על נכסי יתומים. שלוו האפטרופין לצורך עצמן ואין להן קרקע ויש ליתומים קרקע דבשלמא יתומים על נכסי אפטרופין כיון דאפטרופין זייני להו ליתומים חשבינן כאילו נכסיהם דיתומים הן:

ומשני דנשמעינה מן מתני' דתנן כותבין לאיש על נכסי אשתו והא הכא דאיש מוציא ומביא ואין לו קרקע וחשיב קרקע דאשה בדידיה להלואתו וה"נ אפטרופין דמוציאין ומביאין דקרקע דיתומים מהני להו:

לאשה על נכסי בעלה. כגון שהאשה ערבנית לא' מקרוביה ולותה בשבילו ואין לה קרקע ויש לבעלה קרקע מי מהני לכתוב פרוזבול עליה:

ומשני דנשמעינה ממתני' וכן ליתומים על נכסי אפטרופין והא הכא דיתומים לאו מוציאין ומביאין הן ומלוין להן על סמך קרקע דאפטרופוס לפי שזן אותן וה"נ לאשה דאינה מוציאה ומביאה כותבין על סמך בעלה דזן אותה:

והנה הלך דבש. משמע דאיתקש דבש ליער בקרא:

ופריך מה את שמע מינה חורשא מפיק דבש. ואילו הייתה מוכיח מדכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש דקרי לדבש עצמו יער הוה אתי שפיר:

ומסיק דאה"נ דהכי יליף לה ריש לקיש והכי איתא בגמ' דילן בפ' המוכר את הבית א"ר אלעזר מ"ט דר' אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף כוורת הרודה ממנה בשבת חייב חטאת:

אם במחוברת לקרקע כל עמא מודיי וכו'. כו"ע מודו שהיא כקרקע דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי ומ"ט דרבנן:

ע"ג יתידות. ואין הקרקע שלו:

במונחת ע"ג קרקע. והשאיל לו המקום להניח בו הכוורת:

על מקומו של תנור או של כירה. המיטלטלין וקסבר ר' ירמיה דרבנן כי פליגי דלא חשיב שאלת מקום היינו דוקא בכוורת דלא חשיב שאלת קרקע למקומה כאילו יש לו קרקע משא"כ בכירה. ובגמ' דילן בפ' השולח מייתי להך מימרא בשם רב יהודה וגריס התם הכי אמר רב יהודה אפילו השאילו מקום לתנור וכירים כותבין עליו פרוזבול ופריך והתני הלל אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב נקוב אין שאינו נקוב לא אמאי והא איכא מקומו ומשני לא צריכא דמנח אסיכי כלומר ומשום דעציץ נקוב בעלמא הוי מחובר ואפילו מונח ביתדות חשיב קרקע אבל מונח ע"ג קרקע אפילו לאו נקוב נמי דהא השאילו מקום ודוקא תנור וכירים הוא דדמו לקרקע הילכך כי מונחים בקרקע חשיבי מחובר משא"כ בכוורת ולהך סוגיא נקטינן דכי פליגי רבנן ור' אליעזר בכוורת היינו אפילו דלא מנחא אסיכי וכדאמר הכא:

אף על מקומו של נר. כגון שהשאיל לו מקום לנר כותבין עליו פרוזבול:

אף בפת כן מחלוקת וכו'. בעיא היא מי נימא דאף בזה ר' אליעזר מחייב חטאת ומסיק דלא פליגי דפת אינה גידולי תנור אבל דבש הוי גידולי כוורת:

בשפה רפה. אומר לו משמט אני:

והימין פשוטה לקבל. ובפ' השולח מפ' דצריך שיאמר לי לא בשביל חובי אני נותן לך אלא שלי הן ובמתנה אני נותן לך:

חדא מיכלא. מסכת אחת:

ואינון מוקרין לו בגין תרתין. והם מכבדין אותו שסוברין שלמד שתים:

צריך שיאמר. איני יודע אלא אחת ומרוצח גמרינן לה דצריך לפרסם עצמו:

רוח חכמים נוחה הימנו. רוח חכמה וחסידות בקרבו דאינו רוצה ליהנות מממון אחרים:

לא יחזיר לבניו. דגר את הגר אינו יורשו לא מן התורה ולא מדברי סופרים כדאיתא בפ"ק דקידושין:

רוח חכמים נוחה הימנו. התם פריך עלה מבריית' דתניא אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהורתו שלא בקדוש' ולידתו בקדוש' ופירש"י ז"ל דמתני' דהכא בלידתו בקדושה ומיחלף בישראל גמור הילכך רוח חכמים נוחה הימנו וקשה לפי' מהא דאמר בפ' מי שמת איסור גיורא הוו ליה תליסר אלפי זוזי בי רב מרי ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה וקאמר רבא במאי נקנינהו רב מרי להנהו זוזי וכעס רבא במאי דנפק אודיתא מבי איסור ואטו לא היה רוצה שתהא רוח חכמים נוחה הימנו ונראה לתרץ דרבא לענין שקלא וטריא כעס דכשהיה חוזרן שלא יהא רב מרי מוציאן מידו בדין אלא שיחזירם רבא בתורת חסידות ור"ת חלק בין מלוה שעשה לו טובה לפקדון:

כל המיטלטלין נקנין במשיכה. דברים שאין דרכן להגביה בעו משיכה ואין נקנין בכסף והחוזר בו אפילו ליכא בהו מעות אין רוח חכמים נוחה הימנו אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה וליכא מי שפרע אבל אי איכא בהדייהו מעות אפילו מי שפרע איכא כדתנן בפ' הזהב והתם פליגי בה תנאי:

ובלבד לבניו. כשמחזיר לבניו מחזיר אם יש לו בנים ומסיק דאפילו לבנותיו אם אין לו בנים ולא בנות לא יחזיר ליורשים כגון אחים או קרובים:

שלא תאמר. לבניו דוקא ולא לבנותיו דהעברת נחלה קרוייה הואיל ואין ירושתו דבר תורה ובלבד דקאמר ר' אלעזר למעוטי יורשין הוא דקאמר:

מי שמת סוף משפחתו. בישראל קא מיירי:

אלא אמו לא יחזיר. דאמו מנחלת ואינה נוחלת כדתנן בפ' יש נוחלין:

אין רוח חכמים נוחה הימנו. מפ' בפ' הגוזל קמא בימי רבי נשנית משנה זו דמעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה ואמרה לו אשתו ריקה אם אתה רוצה לעשות תשובה אפילו אבנט אינו שלך ונמנע ולא עשה תשובה באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי רביות שהחזירו אין מקבלין מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו והתם מסקינן דהיינו דוקא כשאין גזלה קיימת אבל גזלה קיימת מקבלין ומאי אבנט דמי אבנט:

זימנין את אמר החוזר בו אין רוח וכו'. אבל מי שפרע ליכא:

וזימנין דאת אמר. דמי שפרע נמי איכא:

אין מוסרין אותו. לנזיפה של חכמים אלא מוסרין אותו לקללת מי שפרע:

ערבון טבעת. שנתן טבעת לחברו לערבון וקסבר ר' זעירא דטבעת אין בה משום ערבון:

בעא קומי ר' אבהו זהוב. כלומר מה דינו מי חשוב ערבון או לא:

וא"ל טבעת אמרו. ולא זהוב:

זהוב דרכו להשתנות. ולתתו בתורת דמים קני במי שפרע דכמעות דמי אבל טבעת דמטלטלי לא חשיב מעות וכן פסק הרי"ף ז"ל דמשכון אין בו מי שפרע:

חוזר בו. דס"ל לר' יוחנן דדברים אין בהן משום מחוסרי אמנה דאיסורא דאורייתא ליכא אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו:

לאו צדק והין צדק. ברייתא היא בפ' הזהב דתניא ר' יוסי בר יהודה אומר מה ת"ל הין צדק והלא הין בכלל איפה היה אלא לומר לך שיהא לאו שלך צדק והן שלך צדק ופירש"י ז"ל הין בכלל איפה שההין י"ב לוגין והאיפה ג' סאין שהן ע"ב לוגין אלא שיהא הן שלך צדק כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם ע"כ ואם אתה אומר חוזר בו אין כאן הן צדק:

בשעה שאמר הן של צדק היה. בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה והכי איתא בגמ' דילן:

לית אנא חזר בי. דקסבר רב דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה ואיסורא דאוריית' איכא. ובמסקנא לא קיימא הכי אלא למדת חסידות ובגמ' דילן פ' הזהב איפכא גרסינן דרב סבר דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה ור' יוחנן אמר דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה וקיי"ל בר' יוחנן דגמ' דילן וכגון במתנה מועטת כדאיתא התם:

בחצר שאינה של שניהם. וכגון שלא השאיל להן מקום:

עד שיגביהנה. או עד שיוציאנה כולה מרשות הבעלים אם היה לוקח החפץ או הפירות ברשות המוכר לא קנה דמשיכה לא מהניא בי מוכר עד שיגביה אבל הגבהה קונה בכל מקום או עד שיוציאנה מרשות המוכר כל משך ארכה:

ברשות הלוקח. שהביא המוכר חפציו למכור ברשות הלוקח:

כיון שקבל עליו המוכר. למכור ואמר כל מדה בכך וכך:

קנה לוקח. מיד ואע"פ שלא משך דקני ליה רשיתיה:

ברשות הלה שהיו מופקדין אצלו. שהפקיד שם המוכר חפציו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך חפציו:

עד שיזכנו בהם. לאותו רשות ללוקח:

או שישכור. מבעל הבית עצמו מקום החפצים והסחורה ואי איסור תורה מאי לא קנה דקתני גבי רשות מוכר:

ומשני דרב מיירי כשהעמידו עמו. לראות הסחורה אזי איכא איסורא ולא מצי הדר וברייתא דלא העמידו מוכר ללוקח עמו לראות הסחורה אזי הוו דברים בעלמא ואין בהם איסור משום מחוסרי אמנה:

רב פליג וכו'. תלמודא קאמר דקושטא דמילתא דרב פליג ואפילו בלא העמידו דהא כדאמר לבני ביתו סגי והתירוץ היינו כדתרצת עליה דרב אדרב:

דחד בר נש. וכו':

או יתן לו. כל סך ערבונו דכנגדו הוא קונה:

או ימסור לו למי שפרע. אם אינו נותן לו כנגד ערבונו:

וכא הוא אומר הכין. דלא קני כוליה לקבל מי שפרע אם נתן לו כנגד ערבון דאיסורא דאורייתא ליכא בשארא ובודאי דמיירי שהעמידו עמו דאי לא העמידו הא לא סמכא דעתיה ואפילו מי שפרע ליכא ואיהו נהיג אפילו בלא העמידו וכדפרישית אלא ע"כ ההוא עובדא דמילחא למדת הדין אמר רב:

ומה דרב נהיג. בביתו מדת חסידות היה ולאו משום דסבר דאיסורא דאורייתא איכא ותירוצא דברייתא נמי למדת הדין הוא דהוי:

הדרן עלך מוציאין בראשונה בנות שלש זוטא ורבא ופיגם בשביעית.