כלל גדול. כבר כתבנו למעלה דתנא הכא כלל גדול גבי מלוגמא משום דאע"ג דאיכא נמי איסור מלוגמא וסחורה בתרומה ומעשר שני אפ"ה מדה דשביעית עדיף ליה דשביעית איתיה בין באוכלי אדם בין באוכלי בהמה משא"כ בתרומה ומ"ש:

אמרו בשביעית. בפירות שביעית:

כל המיוחד למאכל אדם. כגון תאנים וענבים וכיוצא בהן:

אין עושין ממנו מלוגמא לאדם. פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה מלוגמא היא מלה מורכבת מלוא לוגמא ולוגמא שם צד אחד משני צדדי הפה מבפנים ר"ל לעיסת מאכל שאפשר שילעוס מן התאנים לעיסה א' לשום על פי מכה או על שחין והענין שלא יעשה מפירות שביעית לא תחבושת ולא רטייה ולא רפואה ע"כ. ובגמ' יליף לה מדכתיב לכם לאכלה לאכלה ולא למלוגמא:

וכל שאינו מיוחד למאכל אדם. כגון שעורים וקוצים ודרדרים הרכים שהן מאכל בהמה:

עושין ממנו מלוגמא לאדם. בגמ' יליף לה מקרא:

אבל לא לבהמה. מלוגמא לבהמה אסורין פירות שביעית ואוכלין דשביעית דבהמה למלוגמא דידה אלא דוקא לאכילת בהמה הוא דשרי רחמנא דאפילו באוכלי בהמה קפיד רחמנא גבי שביעית ולא שרי להו אלא באכילה דידה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ודרשינן ביה נמי לאכול ולא למלוגמא ולא לסחורה:

שאינו מיוחד למאכל אדם ולא למאכל בהמה. כדמפ' בסיפא כגון הסיאה והאזוב והקורנית:

נותנין עליו חומרי אדם. ואין עושין מהן מלוגמא:

וחומרי בהמה. בגמ' מפ' ליה:

חישב עליו לעצים. בשעת לקיטתו:

הרי הוא כעצים. ואין בהן קדושת שביעית:

הסיאה וכו'. מפ' לה בגמ' הסיאה צתרי ובלע"ז פוליאו:

איזוב. אוריגאנו:

קורנית. קורניתא ובפ' מפנין חשא ובלשון ערב צעתר ובלע"ז טומיליו:

אוכלי אדם ואוכלי בהמה הם בפרשה. דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול:

לכם לאכלה מיעט. דכי כתיב לאכלה ודרשינן ולא למלוגמא גבי לכם הוא דכתיב דמשמע כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה הא אוכלי בהמה אף למלוגמא לאדם שרי:

ופריך ומיעט אוכלי בהמה. דבקרא נמי כתיב גבי אוכלי בהמה תהיה כל תבואתה לאכול:

ושובר מדרש ראשון אינו מדרש. דמדרש זה סותר את הראשון אלא אתה דורש שניהן ומקיים שניהם והכי הוא דדרשינן לכם לאכלה אוכלין המיוחדים לאדם דהיינו לכם למלוגמא אסירי לכם אבל דבהמה שרי ולאכול דכתיב גבי בהמה דרשינן ביה ולא למלוגמא לבהמה ולא לצבעין דבהמה כדאיתא לקמן אבל מלוגמא לאדם לא אסיר:

לרבות אוכלי בהמה שעושין מהן מלוגמא לאדם. דסמיך ליה ולבהמתך דמשמע ושל בהמתך נמי לך ולעבדך הא כיצד כגון מלוגמא:

ופריך וריבה אוכלי אדם. דהשתא קרא דלכם דרשינן ביה לכל צרכיכם ונימא דאפילו אוכלי אדם בכלל:

ומשני כבר תירץ ר' בון בר חייא דאין לשבר מדרש ראשון וא"כ נמצית משבר מדרש ראשון כדמפ' ר' מתניה כשמיעטת אוכלי אדם למלוגמא מיעטת כלומר הוי שפיר מיעוט ואין לרבותו עוד ואם תחזור ותרבה אוכלי אדם למלוגמא נמצית שובר אבל ריבוי אוכלין דבהמה הוי שפיר רבוי ואינו שבר דשאני אוכלי אדם דחשיבי ומלוגמא הוי בזיון ואוכלי בהמה למלוגמא לאדם חשיבות הוא וכמו אוכלין דבהמה לבהמה דבהמה גופה תשמיש דאדם היא:

מהו לעשות צבעין לאדם. מי הוי כמו להפסד או לא:

אוכלי אדם עושין מהן צבעין לאדם. כגון גרעיני סטיס דחזו לאוכל וספיחים דידיה צובעין בהן לאדם ובפירקין דלעיל ילפינן להו מקרא דכתיב תהיה אף לצביעה ולהדלקת הנר:

מיני מלוגמיות. עשבין שמיוחדין לרפואה:

לא צורכא דא אלא אוכלי בהמה וכו'. כלומר לא צריכא לבעיין דלעיל אלא אוכלי בהמה מהו לעשות מהן צבעין לבהמה כגון לצבוע רגלי הסוס אדומות או לצבוע כלבי הצידה כדרך שעושין השרים מי אמרינן כיון דאת אמר גבי אוכלי אדם דתנן בהו דאין עושין מהן מלוגמא לאדם ואפ"ה עושין מהן צבעין לאדם דכוותה באוכלי בהמה וכו':

ומשני ר' יוסי דלא דמי דבשלמא אוכלי אדם עושין מהן צבעין לאדם דאית בהו קדושה כגון לצבוע בתי תפילין ורצועותיהן ותיקי ספר תורה ותפלין הילכך אפילו צביעה לשאר מילי שרי דמקיימין קדושת ביעור בהו דבזמן הביעור שורפו כדתניא בהגוזל קמא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק כדין נותר דקדוש ונשרף וכן שער נזיר קדוש ונשרף ואילו צבעין דבהמה אין בהם צד קדושה כלל ועוד דלא שייך בה צווי דתורת שביעית:

ניחא חומרי אדם. כדאמרן ולא למלוגמא לאדם וכ"ש לבהמה:

חומרי בהמה. כלומר מאי חומרייהו:

ומשני שאסור לשולקן. דקי"ל בפירות שביעית דדבר שדרכו לאכול חי אין אוכלין אותו מבושל וכיון דחישב עליו לבהמה אין מבושל לבהמה ואין שולקין אותו ואפילו לאדם:

המוכר מוכר לאוכלין. אזוב וקורנית מכרן לאוכלין דבהמה או דאדם והלוקח לקחן נמי לאוכלין ושוב נמלך לעצים פשיטא דלא מהני בהו מחשבתו דמעיקרא לקחן לאוכלין ונחית בהו קדושת שביעית ואפילו שהלוקח כשלקחן חישב בהו לעצים לא מהני ולאו כל הימנו לבטל מן הדמים קדושת שביעית דהא המוכר בשעת לקיטתן חישב עלייהו לאוכלין נחית בהו שביעית ותו לא פקע:

ואיבעיא לן המוכר מכר לעצים. בענין דלא נחית שביעית בשעת לקיטה ולקחם הלוקח לאוכלין מי מהניא בהו מחשבה דלוקח או לא והשתא מפ' לה ואזיל דכי מבעיא ליה לאו ללוקח מבעיא ליה אלא גבי מוכר ולקדושת הדמים מי אמרינן דלאו כל הימנו דלוקח דיותפסו המעות לאוכלין לאקדושינהו דהא בתורת עצים מכרן לו ודמי עצים שקיל מיניה או דילמא כיון דמעותיו הם מצי לאקדושינהו לוקח:

במה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אי נתן לו מעות מעיקרא והדר משך. פשיטא דאין קדושה במעות גבי מוכר דהא מכי לא משך האזוב הלוקח עדיין לא קנה האזוב והמעות כבר נתן ולרצונו נתנם לו כדתנן בריש הזהב נתן מעות ולא משך לא קנה:

ואי כשמשך. תחלה א"כ כבר קנה האזוב לאוכלין וכשנתן לו מעות דמי אוכלין יהיב ליה ואית בהו למוכר קדושת שביעית:

ומשני כן אנן קיימין לעולם שנתן לו מעות ואח"כ משך. ואע"ג דתנן דלא קנה היינו מדרבנן אבל מדאורייתא מבעיא לן הילכתא כר' יוחנן או הילכתא כריש לקיש דאיפליגו בפ' הזהב:

המעות קונין דבר תורה. דס"ל דכי כתיב או קנה מיד עמיתך דמשמע דבעינן שיקחנו מידו כדי לקנות היינו למעוטי קרקע מאונאה דאינה נקחת מיד ליד אין בו אונאה, והתם מפ' ר' יוחנן ומה טעם אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה באונס ואי מוקמינן לה ברשותיה טרח ומציל ואי לא לא מסר נפשיה:

דמי אוכלין נתן לו. דאע"ג דלא משך מכי נתן לו המעות הוו להו דמי אוכלין וכאילו מטא אזוב ביד לוקח דברשותיה קאי והלוקח חישב עליהם לאכילה:

אין קונין דבר תורה. כדמפ' טעמא התם דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ולדידיה דמי עצים נתן לו דהא לא קנה עד שמשך. והרי"ף ז"ל בפ' הזהב פסק כר' יוחנן ויש מי שפסק כריש לקיש דקרא מסייע ליה והתם נמי אמרי קרא ומתניתא מסייעא לריש לקיש:

המוכר מוכר לעצים והלוקח לוקח לאוכלין והיה זה מעמיד וזה מעמיד. כלומר ראובן לקח משמעון אזוב ושמעון היה מוכר לעצים בענין שאין במעות קדושת שביעית וראובן לוקחו לאוכלין שצריך לו וזה מעמיד עצמו מליתנו אלא לעצים וזה מעמיד עצמו מללוקחו אלא לאוכלין והלך זה לביתו וזה לביתו ולא הוסכמו ביניהן ואח"כ לקחו מהו אדעתא קמא הוא דלקחו או לא:

ייבה כהדא. כלומר אע"ג דגבי שביעית לא תנינן לה כיוצא בה שנינו במס' קידושין דתניא בתוספתא דקידושין ומייתי לה הרי"ף ז"ל פ"ק דקידושין המוכר חפץ לחברו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע למוכר יעשו כדברי המוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו כדברי הלוקח ע"כ:

וכא כן. והכא נמי כה"ג דאם המוכר תבעו נתרצה בכוונת הלוקח ויש במעות קדושה ואם הלוקח תבעו אין במעות קדושה:

שביעית ניתנה לאכילה. תבואת שביעית ניתנה לאכילה במסכת מעשר שני פ"ב תנן נמי כה"ג ומפ' טעמא בגמ' התם לאכילה שכתוב בו אכילה דכתיב ואכלת שם:

לשתייה. שהשתייה בכלל אכילה ומוכחינן לה מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך תירושך זה יין ויצהרך זו סיכה והתורה קראה אותה אכילה ובפרק שבועת ביטוי פריך אהך דרשא ודילמא ע"י אניגרון דדרך ליתן בו יין כדתניא בתוספתא דמס' דמאי ומסיק גמר יין יין מנזיר. ושביעית כתיב בה אכילה ודרשינן בה הך דרשא גופה ובפ' ר' עקיבא ילפינן סיכה מדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן וכו':

לאכול דבר שדרכו לאכול. בגמ' מפ' ליה:

ולשתות דבר שדרכו לשתות. בגמ' מפ' ליה:

ולסוך דבר שדרכו לסוך. בגמ' מפ' ליה:

ולא יסוך יין יין וחומץ. דאין אדם סך אותם אלא לרפואה:

אבל סך הוא את השמן. ואפילו לרפואה דשמן דרכו לסיכה וסיכה הותרה בשביעית והכי תניא בתוספתא סך את השמן ואינו סך יין וחומץ שהשמן דרכו לסיכה ושמן כתיב בסיכה ויין וחומץ אין דרכן לסיכה:

וכן בתרומה. דכתיב בה נמי אכילה דכתיב ואחר יאכל מן הקדש ובתרומה משתעי קרא כדמפ' בריש הערל ובתוספתא דמס' תרומות פ' תשיעי תנינן בה כולהי הני דיני דתני תנא הכא בשביעית וטעמא מכח קרא דכתיב בה אכילה וסחורה נמי אסור בה כדתנן לעיל:

ומעשר שני. דגבי מעשר שני נמי כתיב אכילה וכדפרישית ובמס' מ"ש תני נמי להני דיני וטעמא מכח קרא דכתיב ביה אכילה והכא משוה תנא דמתני' שביעית למ"ש ובתוספתא תני מילי דאיתנהו במ"ש וליתנהו בשביעית ומילי דאיתנהו בשביעית וליתנהו במ"ש כדאיתא התם:

שניתנה להדלקת הנר. בפירקין דלעיל יליף ליה מדכתיב תהי' כל תבואתה לאכול ואשכחן הוייה גבי אש דכתיב ואש תהיה לילה בו וצביעה נמי ע"י האש הויא הילכך אף לצביעה אף להדלקה ואפשר דמשום דדרשינן ליה מתהיה דהדלקה דמיא להוייתו ראשונה אבל מדמי או חליפי שמן לא שריא הדלקה דהנייתו וביעורו שוין כדלעיל:

קל מהם שביעית. בגמ' מפרש לה:

ולא קניבת ירק. מה שחותכין וקוטמין מן הירק ומשליכין לחוץ העלין שאינן יפין לאכילה כל כך קרוי קניבה מלשון ויחסום ויקנב פיו דכלים שקוטמין הקיסמין הבולטין:

נתקלקלה צורתו. שעבר עליו לילה אחד דבתוספתא קתני שעברה צורתו ולינת לילה משמע דהוי עיבור צורה דתנן בפ' התערובות. וכ' רבנו שמשון ז"ל ויש מכאן ראיה לקדירה שאינה בת יומה דפ' אלו עוברין ודפ' בתרא דע"ז דלינת לילה פוגמת אע"ג דלא הוי מעת לעת דקא חשיב ליה להאי תבשיל מקולקל ולא חזי לאכילה בלינת לילה:

לכוס חטים חיות. כל דבר שאינו דרך אכילה קרוי כסיסה ראוי לכוס דפ"ק דחולין הכוסס את החיטה בכיצד מברכין:

אין שומעין לו. כל הני דאסירי משום דאין דרכן לאכול וכתיב אכילה לכם כדרך אכילתכם:

אניגרון ואקסיגרון. מפרש להו בריש כיצד מברכין אניגרון מיא דסלקא אקסיגרון מיא דכולהו שלקי, כל מיני ירק שלוק דדרך לאכלו בטיבול ולא לשתותו, דסלקא תרדין אסילגאש בלע"ז:

לא יהא מגמע חומץ ופולט. בפ' שמנה שרצים פריך עלה למימרא דחומץ מעלי לשינים והכתיב כחומץ לשינים ומשני הא בקיוהא דפירי הא בחלא דיין שלא נתבשל כל צרכו בענבים קשה לשינים ואי בעית אימא הא והא בחלא הא דאיכא מכה והא דליכא מכה איכא מכה מסי ליכא מכה מרפי:

לא יגמע ופולט. דמוכח דלרפואה היא והתורה אמרה לאכלה ולא למלוגמא:

מגמע ובולע. ומוקי לה התם לפני טיבול ופי' רש"י ז"ל לפני אכילה מותר שדרכן היה לטבול פתם בחומץ בכל יום והרואה אומר זהו טיבולו ולאחר טיבול אסור דהכל יודעין שכבר סעד וטיבל כל צרכו:

ומטבל כדרכו. מאכלו ופתו בחומץ ואם נתרפא נתרפא וליכא משום ולא למלוגמא דאפילו בשבת שרי נמי כה"ג כדתנן בפ' שמנה שרצים:

החושש בגרונו. וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל:

לא יערענו בשמן. בפ' כיצד מברכין מייתי לה ופ' רש"י ז"ל דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא עושה ואיכא משום ולא למלוגמא:

תחלה. כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם עירעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו:

אניגרון וגומע. דדרך אניגרון לשתותו ואע"ג דלרפואה קא מיכוין מ"מ אית ליה הנייה מיניה ושרי כדאיתא התם:

אין מפטמין שמן שביעית. בתרומה נמי תנן כה"ג בפ' בתרא דתרומות ופי' רבינו שמשון ז"ל אין מפטמין שמן של תרומה לשום בו תבלין ושרשי בשמים שבולעין את השמן ואזיל לאיבוד דשרשים לא מיתאכלו וה"נ הכא:

לוקח שמן ערב. בשביעית מ"מ ולא חיישינן דילמא משמן שביעית הוא:

אפילו מן החשוד. וליכא משום אחזוקי בידי עוברי עבירה דשמן ערב מילתא דלא שכיחא הוא:

לפטם יין של שביעית. כגון קונדיטון או יינומלין דבשביעית לא תנינן ביה ובתרומה ומ"ש תנן ביה דשרי:

קל מהן שביעית. מתרומה ומ"ש וכ"ש דשרי מאי דשרי בתרומה ומ"ש ופיטום יין ע"י שמבשלין באור ומתמעט ע"י האור דומיא דהדלקה:

והתניא אסור. דתניא בתוספתא אין עושין את היין אלונתית והיינו פיטום שמניחין בו דבש ומים צלולים כדאיתא בפ' אין מעמידין:

דר' יהודה היא. מתני' דתרומות ומ"ש דשריא אתיא כר' יהודה דפ' בתרא דתרומות דשרי התם גבי יין משום שמשביחו ומתקיים יותר וההיא ברייתא דקא אסרא אתיא כרבנן דפליגי עליה התם:

ותרומה לא ניתנה להדלקת הנר. בתמיה נהי דמ"ש לא ניתן להדלקה כדכתיב ולא ביערתי ממנו בטמא אבל תרומה הא ניתנה להדלקה כדגרסינן בפ' הערל אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מאי דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר א' תרומה טהורה וא' תרומה טמאה ואמר רחמנא לך להסקה תחת תבשילך:

ומשני תרומה טמאה ניתנה להדלקה. ושמן שביעית אפי' טהור שרי להדלקה מריבוי דקרא תהיה לאכול ומיהו מ"ש טהור מותר להדליק ממנו מדאמר רחמנא ולא ביערתי ממנו בטמא ש"מ טהור מותר ומ"מ ניחא הא דקתני מתני' שביעית קל מהן דהא מדליקין בשמן שביעית בין טהור בין טמא משא"כ בתרומה דאין מדליקין בטהורה ומשא"כ במ"ש דאין מדליקין בטמא וכן כ' רבנו שמשון ז"ל:

לזוסימי אוליירא. שם השמש שמשמש בבית המרחץ שמו זוסימי והשמשים של בית המרחץ קרוים אוליירים כדאיתא במס' שבת פ' חבית ולא ימסרנה לאורליירין:

אעליה לי לאשונא. לחדר הפנימי של מרחץ ושמן של שביעית היה בצלוחית:

א"ל. השמש:

לית אסור. כדאיתא בסמוך אתא אוליירא ושאל לר' ירמיה:

אין סכין שמן של שביעית במרחץ. משום דתניא בתוספתא לא יתן אדם שמן על גבי טבלא של שיש כדי להתעגל עליה שמפסיד מה שנשאר בטבלא:

סך מבחוץ ונכנס. דסיכת הגוף הוא ושרי:

שמן שריפה. שמן תרומה שנטמא:

לא בבתי כניסיות. נראה לפ' דהיינו שהיה חייב שמן למדרש או לבית הכנסת בנדר או בנדבה אסור להדליק בשמן שריפה דמיחזי כפורע חובו בתרומה ואסור כדרך שאסור לפרוע חובו בשביעית והיינו בזיון קדשים ובהכי לא פליגא אהא דתנן בפ' בתרא דתרומות מדליקין שמן שריפה בבתי כניסיות וכו' ורמב"ש פירש דבתרומות דשרי היינו בדאיכא כהן והכא מיירי דליכא כהן:

אין מוכרין פירות. של האילנות:

ולא ירק. כגון שלקח ירק גנתו של גוי שאין בו איסור ספיחים או ירקות שדה שמנו חכמים:

אין מוכרין במשקל וכו'. בגמ' מפ' טעמא:

אף לא אגודות. אין מביא לשוק אגודות למכור כדי שיהא לו היכר שהן פירות שביעית ויזכור קדושתן:

את שדרכו לאגוד אותו בבית. פי' הרמב"ם ז"ל ואוגד דברים שדרכן ליאגד בבית למכרן בשוק אגודים כדרך שאוגדן להביאן לבית לא כדרך שאוגדן לשוק כדי שלא יהא כמוכר בצמצום אבל דברים שאין דרכן ליאגד אלא לשוק אין אוגדין אותן ע"כ. והראב"ד ז"ל פירש לאגדו בבית לאכלו בבית והואיל שדרכו לאגדו אפילו לאכלו בביתו כדי שידע בכמה אגודות הוא מסתפק בשבוע גם כשימכור אותו בשוק אוגד אותו שאין אגודתו דרך סחורה אלא א"כ אין דרכו של ירק זה ליאגד אלא למכור בשוק ע"כ:

הכרישין. כרתי המוזכרין בכל מקום ודרכן לאגדן אפילו בבית ואין בהן משום ספיחים כדאיתא בפ' שלש ארצות שנמצאים בכל מקום בארץ ישראל ואינן נשמרין:

נץ החלב. פירש הרמב"ם ז"ל מקדונס בלשון ערב:

למה כדי שימכרו בזול. דכיון דאין אוגדין אין מוכרין בצמצום ולא מיחזי כסחורה:

אי הכי ישקלו בליטרא. ויצוו ב"ד למכור בזול:

ומסיק דאם ימכור בליטרא כיון שכן נוהג בשאר שני שבוע לית ליה סימן לזכור שבדמים יש קדושת שביעית ומתוך שצוו חכמים שימכור בלי אגודה יזכור וינהוג בדמים קדושת שביעית וגם מוכרן בזול:

שנכנסו לארץ. בשנת השמטה כגון אחר תקנת ר' שהתיר להביא ירק מח"ל לארץ כדאיתא לעיל:

לא יהו נמכרין. אלא כפירות הארץ דגזור בהו אטו הני דארץ ישראל:

ואם היו ניכרים. שהם מפירות ח"ל:

מותר. למכרן במדה ובמניין ובמשקל:

אילין קולקסיא. מין ירק שהיה נמכר בסוסיתא ומביאין אותו לטבריא ובפ' ג' ארצות אמרינן דסוסיתא פטורה מן המעשרות כח"ל דלא כבשוה לא אלו ולא אלו אבל טבריא נתקדשה בעולי בבל כמו שכת' הרמב"ם ז"ל פ"ה דקידוש החדש והיה ניכר בטבריא הקולקס של סוסיתא:

כפישה. פי' רש"י ז"ל בפ' הניזקין כלי שעושין מן בלאי חמתות ואין מקבל טומאה:

ונסתיימה לו. שמחזקת מדה פלונית:

אסור למדוד בה. בשביעית אע"ג דלאו מדה היא דהא אצלו מסויימת היא:

עבד אצבעך. כשממלאין אי זה כלי יש בני אדם בקיאין במדידת האצבעות ויודעין כמה מחזיק הן רב הן מעט וגם זה אסור בשביעית:

שנתמנה לו בכור. בעל מום שמותר לו למכרו לכל מי שירצה שאין בו קדושה ותנן בפ' פיסולי המוקדשין דבכור ומעשר משום דהנייתם לבעלים אין נמכרים באטליס ואין נשקלין בליטרא פי' רש"י ז"ל דבכור הנייתו לכהן דמוכר הבשר לכל מי שירצה דבשר בכור נאכל לכל אדם ומעשר הניית מכירתו ביוקר דלבעליו ישראל הוא ומשום הניית הדיוטות לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהם מנהג חולין למכרן באיטליס אלא בביתו ואע"פ שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך ואין נשקלין בליטרא אלא באומד אם יפסיד לית לן בה:

ומבעיא לן הכא מהו לחותכו חתיכות חתיכות בבית ולהוציא לשוק למכור. דמאי דקתני במתני' היינו לקבוע לו מקום בשוק למוכרו אבל להוליך חתיכות בשוק לא קתני ופשטינן לה מהא דתנן את שדרכו ליאגד בבית אוגדין אותו בשוק וה"נ כיון דדרך לחתכו חתיכות ונתחים אפילו להניחם בבית שרי להוציא אותם נתחים לשוק ולמוכרן דשביעית ובכור שוו לענין איסור סחורה כדאיתא לעיל בפ' כלל גדול זוטא:

כל גרמה אמרה דהוא אסור כדי שלא יהא כעושה וכו'. כל עצמה דמתני' דבכורות אמרה וכו' דטעמא דלא רצו לבזות הקדשים משום הניית הדיוט וסוף סוף איכא בזיון וטעמא דירק בשביעית דשרי רצו להקל כדי להמציא פרנסה לאנשים:

לקט לי ירק היום שכרו מותר. ואין בו קדושת שביעית ומותר לו ליקח באותם מעות סנדלים ושאר צרכיו ולמסרם לע"ה ואע"ג דשביעית תופסת דמיה כדלקמן הני לאו דמי ירק של שביעית הם אלא שכירות בעלמא דפועל וטעמא מפ' בגמ':

שכרו אסור. פי' רש"י ז"ל בפ' בתרא דע"ז דלקט לו בו לשון מכר הוא דמשמע לקט לי שוויו ירק הילכך נתפסין הדמים בתורת שביעית ואסור לעשות בהם חפציו דשביעית לא ניתנה אלא לאכילה ולשתייה וכו' כדלעיל וגם אסור להשהותן לאחר ר"ה של שביעית דאז הוי ביעור דדמי ומתבערין כפירות שביעית:

ככר בפונדיון. שנמכר בפונדיון והככר אינו מפירות שביעית ולא קצץ עמו דמים ולא כסתם הקפת חנות אלא שא"ל אני אביא לך ירקות שדה הוי כמתנה ותן לי הככר במתנה ושרי דעבדי' זה לזה מתנת חנם ואין כאן משום פורע חובו מפירות שביעית ודכוותה נמי שרי' במעשר שני וכל ירק סתם דתני מתני' דשרינן ליה באכילה הוא אותן ירקות שדה שמנו חכמים בעוקצין דמייתינן לה בס"פ ג' ארצות ובריש פירקין דלעיל וריש פ' הפיגם והכי מפ' לה בגמ' או שלקח ירק מן הגוי:

לקח ממנו סתם. כלומר ע"מ ליתן דמים כסתם הקפת חנות:

מדמי שביעית. וכ"ש מירק של שביעית:

שאין פורעין חוב מדמי שביעית. מפ' טעמא בריש פ' בתרא דע"ז דפורע חובו מפירות שביעית הוי סחורה ואע"ג דב"ח קאכיל להו ואינו מוציאם בשאר יציאותיו אסור דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה:

מה בין האומר לקט לי וכו'. דאע"ג דפרישנא טעמא מ"מ אין הטעם מספיק דהא כי לא א"ל בו נמי לא יהיב ליה ירק אלא דמי האיסר ותו לא דהא לא טרח משדה אל שדה לבקש טפי משכרו:

מהלכות של עמעום. הלכות שאינן מחוורות תרגום כהה עמיא א"נ לשון גמגום הוא ראוי היה ליאסר אלא שעמעמו עליו והתירו משום כדי חייו דפועל והשתא מני ואזיל כולהו הלכות של עמעום:

תמן תנינן. פ"ג דמעשר שני:

פירות הללו. של מעשר שני:

לחלק. משמע כדי לחלק לך חלק בשכרך דהוי פורע חובו מדמי מ"ש ותניא במס' דמאי פ' מאכילין א' שביעית וא' מעשר שני אין נפרעין מהן מלוה וחוב וטעמא דכל היכא דכתיבא ביה אכילה לא ניתן אלא לאכילה ולא לסחורה ולא להפסד וכו' וכולן שוין:

העלם שנאכלם ושנשתם. דהאי יהיב ליה מתנה והאי יהיב ליה מתנה:

מה בין האומר לחלק וכו'. דסוף סוף לא יהיב ליה מתנה אלא שכר טרחו:

תמן תנינן. ראש פרק הוא במס' שבת:

ובלבד שלא יאמר לו הלויני. וטעמא מפרש התם דלשון הלואה אסור גזרה שמה יכתוב דהלואה אינה חוזרת בעין ואין ממהרים לפרוע ורגילים לכתוב אבל שאלה הדרא בעין אין רגילין לכתוב ואע"ג דהכא לא הדרא בעין מ"מ כי אמר בלשון שאלה מדכר דכיר ולא אתי למכתב ואין הטעם ברור כל כך לפי' התירו בדוחק משום עונג שבת ע"י עמעום:

עוד היא מהילכות של עמעום. דהא פת מי"ח דבר הוא כדאיתא בפ"ק דשבת ובפ"ב דע"ז אמרינן דפת לא הותרה בב"ד אלא פעם א' יצא ר' לשדה והביא א' לפניו פת פורני ואמר ר' כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאסרה כסבורין העם לומר התיר ר' את הפת ור' לא התיר את הפת ומשום שאין ההיתר בהדיא בשארא מיבעיא לן השתא מהו מהילכות של עמעום:

בדין הוא שתהא פת של גוים אסורה. משום חתנות והאנשים הרגילו עצמן להתיר בזה:

ועמעמו עליה. וגמגמו עליה חכמים שאין טעם להתיר ואפ"ה שתקו והותרה ואפילו היכא דפת ישראל מצוי כגון בעיר:

ויש עמעום לאיסור. בתמיה והלא דמי לשארא דלעיל ועוד כדמפרש ואזיל והלא פת כתבשילי גוים דמי דהא אין נאכל כמות שהוא חי ועולה על שולחן מלכים ובישולי גוים טעמא הוא משום חתנות כדאיתא בפ' אין מעמידין ואפילו בכלי טהור אסרום:

ועמעמו עליהם ואסרום. בתמיה והלא מדינא הוא דאסרום ולא נתנו בהם שום פתח ונימא נמי כהאי גוונא בפת:

ומסיק אלא ה"ק בדין הוא שתהא פת של גוים אסורה. כדין בישולי גוים אלא דשאני פת דהתירו משום חיי נפש:

ועמעמו עליה והתירוה. מה שלא התירו בבישולין וה"נ אמרינן התם ואפילו למ"ד פלטר גוי לא אמרן אלא היכא דליכא פלטר ישראל אבל איכא פלטר ישראל לא משמע דשרי היכא דליכא פלטר ישראל אלא שאין היתרו אלא בשפה רפה:

ובלבד מן הפלטר. ולא מבעל הבית:

ולא עבדין כן. דאע"ג דמקילין לאחרים לא היו רוצים להקל לעצמן:

כנותן לו שכר רגליו. דכי שרינן במתני' לקט לי ירק היינו במראה לו את הירק שהוא בעצמו יכול לילך וללקטו דאין שכירתו אלא בשביל הדרך ולא בשביל הירק:

אפילו לא הראה לו כמי שהראה לו. דכוונתו להועילו ולא לצערו וכפירש דמי:

יין לחולה. ומת החולה בעודו בדרך:

יין לחולה. ממקום פלוני וכו'. דכיון דקאמר ליה ממקום פלוני בשביל הליכתו לאותו מקום יהב לה אגרא הילכך אע"פ שלא הביא יין שלא מצא חייב לשלם לו שכרו דשכר רגליו הוא דנותן לו אלמא אע"ג דלא הראה לו לומר לו הנה היין בבית פלוני שמור לי אמרינן דכהראה לו דמי וקשיא לריש לקיש ומוקי לה דהכא נמי מיירי בהראה לו את הבית:

לא יאמר אדם. עשיר שיש שיש לו מאתים זוז:

לחברו. עני:

הילך דינר זה והבא לי לקט היום. דדמי למתני' הילך איסר זה ולקט לי ירק וכו' דשרי דאין שכרו מטעם שזכה הפועל בירק אלא שכר רגליו הוא דהוי והכא נמי העני הוי שלוחו ושכירו וכי מוצא הלקט זכי ביה לבעל הבית ואין לעני שום זכות בלקט ואסור אבל כי א"ל בלקט שתביא משמע בשווי דמי הלקט שתביא הא כבר זכה העני בלקט והעשיר קונה אותו ממנו:

וכן אתה מוצא בבן לוי. במעשר ראשון שלו כי זבין ליה ישראל לימא ליה במעשר ראשון שתביא לי דמטא לידיה דלוי כבר ולר' יוחנן דאמר דאפילו לא הראה לו כמי שהראה לו סיפא נמי ליתסר דכי א"ל בלקט שתביא לי היום הוי כאילו הראה לו ואין השכר אלא בשביל הדרך והלקט כשזוכה בו במקום בעל הבית זוכה ואין כאן אלא שכר רגליו ותו לא:

ומסיק דטעמא דר' יוחנן דשרי גבי שביעית היינו משום דהוי דרבנן:

הילך הב לי. הילך ירק והב לי ככר בפונדיון כלומר מזומן הירק לו שאביאנו לך פשיטא דאסור דפורע חובו בפירות שביעית היא ומ"ט דרבנן:

הב לי ואנא יהב לך. תן לי ככר במתנה ואני אתן לך ירק במתנה הא עבדין דין לדין מתנת חנם ודמי להעלם ונאכלם ונשתם ומ"ט דמ"ד דאסיר:

ומסיק אלא הכא במאי עסקינן בההוא דאמר ליה הב לי ובריא לי דאנא יהב לך ירקות כשאלקטם ר' יהודה ור' נחמיה סברי דאסור דאין ירקות שדה מצויין ואין המתנה מצוייה בידו ונשאר הככר חוב עליו וכי הדר יהב ליה נמצא פורע חובו וכו' ורבנן סברי ירקות שדה מצויין ושרי:

אין נותנין. מדמי שביעית או מפירות שביעית לשכר שכיר ואפילו דמחלל קדושת הדמים בפעולה כגון במים דבייר אפ"ה אין נותנין:

לבייר. פי' בערוך וכן רבנו שמשון ז"ל חופר בורות וצ"ל דבייר דרישא דחופר בור למים היינו שהמים הן לתשמישיו כגון לרחיצת גופו או לרגליו אי נמי לבהמה או לשרות בהן פשתן ללבוש וכן לצביעה ואפילו לכביסת בגדים נמי ואע"ג דא"ר ייסא בגמ' דמתני' ר' יוסי היא ור' יוסי סבר בגמ' דכביסת בגדים חיותו חשיבא והיינו דחשיבא טפי מרחיצה ואיכא מ"ד דשאר תשמישין נמי שרי לר' יוסי כדאיתא בפ' הגוזל קמא מ"מ יש חילוק בין חופר בור לדולה מים עצמן או לוקח מים עצמן דמים עצמן לתשמישים הוא דשרי ר' יוסי א"נ לכביסה דוקא אבל חופר דעד שיגיע למים לאו מים בעין נינהו אפילו לכביסה נמי לא שרי דדילמא מימליך ולא ישלים המלאכה דדילמא לא משכח להו בקרוב ונמצא שנותן דמי שביעית במידי דלא דמי לאכילה כלל דמ"מ בעינן הנייה לגופו כעין אכילה משא"כ בסיפא דשרי לבייר לשתות דאע"ג דחופר עד שמגיע למים מ"מ כיון דהמים חזו ליה חביבי ליה ולא מימליך הילכך לבייר לשתות שרי ולבייר לתשמישיו א"נ אפילו לכביסה דחשיבא אסיר כן נ"ל. ובדולה דמביא מים עצמן לתשמישיו בגמ' מפ' לה:

ולא לבלן. מחמם המרחץ ולא תימא דרחיצת גופו חשיבא הנייה כמו סיכה וכן תספורת איכא נמי רחיצה דהניית גופו וספן נמי כיון דנותן לו מים נמי לשתות דשרי דליתה דבתר עיקר החוב אזלינן ומרחץ עיקר הוא זיעה ומשמוש איברים וסיכה וספר עיקר הוי העברת שער וספן נמי בתר רוב החוב אזלינן ומשום שכירות הספינה וכלי המלחמה ואנשי הספינה יהיב ליה אגרא ומשו"ה אסור #:

לבייר לשתות. חופר מים דחזו לשתות לו:

ולכולן נותן מתנת חנם. לכל הנך דמתני' יכול ליתן שלא לשם שכרן ואע"פ שידוע שכשנתן להם אין תובעים ממנו השכר אפ"ה שרי:

אף לא למבייר. דולה המים עצמן לתשמישין דשכירות שנותן לו הוי כלוקח המים עצמם ומקרי הכי שבכל מקום כשנותן המים עושה תקלה דבור כדאיתא בפ' המניח ולקמן אפרש אי אפילו לכביסה מיירי:

לוקחין בהן מים ומלח. בתוספתא גרסינן לה הכי פירות שביעית אין לוקחין בהן מים ומלח ר' יוסי אומר לוקחין בהן מים ומלח וסבירא ליה לתלמודא דבמים לתשמישין הוא דמיירי ולא לשתייה דומיא דמלח והשתא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי דהכא סבר דשכירות דולה מים דהיינו לוקח מים עצמן דלא חשיבא שינוי בקדושת שביעית ושרו דמי שביעית בהן ותנא דמבייר קא אסר:

ומפ' ר' ייסא דהיינו ר' אסי מה פליגין תרי תנאי אליבא דר' יוסי במי תשמישו דתנא דמבייר דאסר ואפילו במים עצמן היינו במי תשמישו כדפרישית במתני' ואידך שרי כיון דהמים בעין נינהו אבל במים לשתייה אפילו בחופר נמי שרי. ונ"ל לפרש כן כיון דקאמר אף ר' יוסי מודה דשרי נראה דמיירי כר' יוסי דאסר דהיינו תנא דמבייר וה"פ במה פליגין תרי תנאי ואליבא דר' יוסי במי תשמישין דהיינו דבעי להו למשרה ולבהמה ולצביעה דתנא דמבייר סבר אע"ג דמים עצמן בעין נינהו דקסבר דהוי הפסד ותנא דמים ומלח סבר כיון דבעין נינהו לא הוי הפסד אבל בשתייה אפילו # [ר' יוסי דברייתא] דאסר מים עצמן שרי לשתייה ואפילו לאו בעינייהו אלא שחופר והולך ותנא דמתני' כולה ר' יוסי היא וקאמר ר' יוסי בר זבידא השתא דאתית להכי דיש חילוק בין מים דתשמישין למים לשתיית אדם דשתיית אדם אפילו תנא דמבייר דקאמר דר' יוסי אסר שריא מתני' אפילו כרבנן נמי תוקמה, ולשתות דשריא מתני' לשתות לאדם הוא ובייר דרישא היינו לבהמה דהיינו תשמישין דהשתא בין רבנן בין כולהו תנאי דר' יוסי מודו לשתות לו אפילו לחפור שרי ולתשמישין לחפור הוא דאסיר והיינו מתני' ובמים עצמן לתשמיש פליגי אליבא דר' יוסי תנאי תנא דמבייר סבר דר' יוסי לא פליג ארבנן אלא בכביסה ומודי דאין נותנין יין של שביעית לבהמה ולמשרה ולצביעה וה"נ אין לוקחין מים מדמי שביעית להני תשמישין ותנא אחרינא סבר דר' יוסי פליג אדרבנן בכולהו דנותנין יין ולוקחין מים לתשמישין דדריש לכם לכל צרכיכם והך סברא דר' יוסי דשרי יין וכ"ש מים לתשמישין איתא בהגוזל קמא והתם מפ' פלוגתייהו דרבנן סברי בעינן הנאתו בשעת ביעורו ומשו"ה אסרו ליה ליקח מים לתשמישין ומלח דהמים לתשמישין אלו הנאתן לאחר ביעורן וכן מלח נמי אין הנאתה בתבשיל אלא אחר שנמחה במים ונתבשל כדאמרינן מילחא צריכה בישולא וכו' ור' יוסי סבר לא בעינן הנאתו בשעת ביעורו ומ"מ מודי דכעין אכילה הוא דמרבינן דהיינו דהויא הנייה לגופו ממש. ור' ייסא סבר דמ"מ דוקיא דמתני' דלא כרבנן דמשמע בייר לתשמישיו דוקא הוא דאסיר הא מים עצמן לתשמישין שרי:

מעין של בני העיר. שמושך והולך לעיר אחרת ואין בו אלא כדי ספוק שתייתן של בני אותה העיר הרשות בידן לסתמו שלא ילך לאותה העיר שלמטה הימנה לפי שהמים שלהן וחייהם קודמין לחיי אחרים כדדרשינן בריש איזהו נשך וחי אחיך חייך קודמין לחיי חברך:

אחרים ובהמתן. כלומר חיי אחרים ובהמתן דבני העיר דהם כבר הכניסו מים לשתות אבל לא שתו בהמתן ושל מטה מהם הם עצמם נמי לא שתו ודאי דחיי אחרים קודמין אבל בהמתן דעליונים ורחיצת רגליהם דתחתונים בהמתן קודמת:

כביסתם וחיי אחרים. העליונים צריכין מים לכבס בגדיהם ושל מטה מהם לא שתו רשאין לעכב המים דס"ל דכביסת הבגדים חשיב חיות והוי דינן דחייהם וחיי אחרים דחייהם קודמין:

ואצ"ל דכביסתם וכביסת אחרים. דפשיטא דכביסה שלהן קודמת:

אין נותנין מהם. מפירות שביעית:

לא למשרה. מפרש רש"י ז"ל בפ' הגוזל קמא אין שורין פשתן ביין של שביעית וכן אין מכבסין בגדים דהוי סחורה ונראה לי דטעמא משום דהוי הפסד וכתיב לאכלה ולא להפסד:

מתיר בכביסה. אפשר דהיינו תנא דמבייר דאסר כולהו תשמישין בר מכביסה אי נמי לדבריהם דרבנן קאמר אודו לי מיהת בכבוסה דחשיבא חיות כמו אכילה דלדידיה בין למשרה בין לכביסה בין לצביעה שרי והכי איתא בהדיא בפרק הגוזל קמא:

תמן הוא אומר אין רחיצה חיי נפש. בפרק בתרא דנדרים תנן אלו נדרים שהוא מפר אם ארחץ אם אתקשט ר' יוסי אומר אין אלו נדרי ענוי נפש ואף על גב דרבנן סברי דרחיצה הויא עינוי נפש ושרו ואסרי הכא כביסה לגבי שביעית איכא למימר דשאני הכא דמשני דבר מתשמישו:

אדם מגלגל ברחיצה. שבלא רחיצה יכול לגלגל זמנו ולעבור:

ואין אדם מגלגל בכביסה. אין אדם יכול לחיות בלא כיבוס בגדיו כדמפ' טעמא התם דכביסה אלימא לר' יוסי דאמר שמואל האי עירבוביתא דרישא מתייא לידי עוירא עירבוביתא דגופא מתייא לידי שיחנא ועירבוביתא דמאני מתייא לידי שיעמומיתא והשעמומית קשה מכולן:

מגלגל. כי ההוא דפ' המדיר עד דלא אדרתן גלגילנא בהדך השתא דאדרתן לא גלגילנא בהדך:

מניין שחיי עיר זו קודמין. ואפילו כביסתן:

קרא. ר' יוסי:

לר' וורדימס בריה. דחמשה בנים היו לר' אסי ומפ' במס' שבת דקרו ליה וורדימס שהיו פניו דומין לוורד:

אגיב לההן טעמא. השב לו לזה טעם מקרא:

תהיינה הערים האלה עיר ועיר. מקרא הוא בספר יהושע וקרי ביה תחיינה ומשמע כל עיר ועיר תחיה בתחלה ואח"כ ומגרשיה וכו' ובגמ' דילן בפ' בתרא דנדרים יליף מדכתיב ולכל חיתם דהיינו חיותם והא פשיטא אלא לאו כביסה כדאיתא התם:

א"ל. וורדימס ליהודה איש הוצי:

מאן גרם לך. שלא ידעת זה הטעם:

שלא למדת עה חבריך. אלא היית יחידי ואמרי' בברכות בפ' בתרא חרב אל הבדים ונואלו חרב תבא על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבין בד בבד:

אין קוצין אותן במוקצה. כן גרסי' בספרים ישנים וגר' נמי אבל קוצה הוא בחורבה. ובערוך גריס אין קוצצין ופי' מוקצה כלי של ברזל שדרך לחתוך בו תאנים שמו ובסיפא גריס אבל קוצה הוא בחרבה ופי' אותו סכין מלשון חרב ואין מתיישב פי' זה על סדר המשנה דלא איירי כולה מתני' בלקיטת הפירות אלא במלאכה דלאחר הקליטה ועוד דאין דרך לקיטת התאנים אלא ביד ועוד דלמה הניח מלשנות לנו דין בבצירה הכתובה במקרא לכך נראה כגירסת הראב"ד ז"ל והרמב"ם ז"ל דגריס ברישא אין קוצין ולבסוף גרים בחורבה. ופי' אין קוצין מלשון פירות קיץ כדתנן השוכר את הפועל לקצות בתאנים וה"ק אין מוליכין אותן לייבשן ולעשותן קציעות במקום שרגילין לקצותם דקרוי מוקצה בלשון משנה כדתנן עומד אדם על המוקצה:

אלא בחורבה. מוליכין אותם לחורבה לייבשם שם וטעמא דכל מה שיכול לשנות במלאכת שביעית משאר שני שבוע משנה ובגמ' יליף לה מקרא. א"נ כשמייבשין אותן קוצצין בכלי של ברזל את עוקציהם כדי לעשותם קציעות והכא קרי לכלי מוקצה ואשמועינן דאין קוצצין אותן בכלי המיוחד אלא בסכין רחב ובזה מתיישבת גירס' של הערוך ז"ל:

בגת. שדרך לדרוך הענבים שם:

אלא בעריבה. שלשין בה העיסה:

בבד. בבית הבד כדרכו:

ובקוטבי. פי' בערוך משימין עץ גדול וכבד על הזיתים שבבית הבד ונקרא קוטבי ובראשו אבן גדולה והראב"ד ז"ל פי' בד הקורה הגדולה. קוטבי היא האבן הגדולה שממעכת את הקורה #:

אבל כותש הוא. במכתשת כמו שעושין למנורה:

ומכניס לבודידה. לתוך בד קטן ביותר כך פי' הראב"ד ז"ל והרמב"ם ז"ל:

טוחן הוא בבית הבד. ולא בקוטבי ובגמ' איכא מאן דשרי קוטבי:

ומכניס לבודידה. בהא מודי לת"ק:

כתיב את ספיח קצירך לא תקצור. פירכא היא דמקשה אברייתא דת"כ ומייתי לה לקמן דתניא את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו על הספיחים שיהו אסורים וסתם סיפרא מני ר' יהודה ואליבא דר' עקיבא כדאמרינן בפ' הנחנקים ומדאורייתא קא אסר להו וזה הלשון בעצמו מצינו בר' עקיבא דתניא לקמן הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו אם אין זורעין מהיכן הן אוספין א"ר עקיבא מכאן סמכו על הספיחים שאסורין בשביעית וחכמים אומרים אין ספיחים אסורים מן התורה אלא מדברי סופרים והשתא פריך כיון דממתני' משמע דהא דכתיב ענבי נזירך לא תבצור דוקא לעשות יין כדרך הבוצרים הוא דקא אסר אבל שלא כדרך הבוצרים שרי ומשו"ה תנן אין דורכין ענבים בגת וכו' וה"נ דריש ליה לקמן ובת"כ מהאי קרא א"כ היכי דריש מהכא בסיפרא את ספיח קצירך לא תבצור מכאן סמכו על הספיחים שיהו אסורים וכו' אדרבה מכאן למדנו דדוקא מלאכות קצירה כדרך הקוצרים הוא דאסר כגון לזרות ברחת וכו' ולדוש בפרות אבל לחבט בשבט ולנפח ביד שרי דומיא דהני דמתני':

אם אינו ענין לספיחי איסור. כגון תבואה וקטנית דנפקא לן מלא נאסוף:

תנהו ענין לספיחי היתר. כגון פירות האילן ליתנן באוצר לא יעשה מלאכה אלא בשינוי:

אם אינו ענין לספיחי איסור. מדה היא בתורה כדאמרינן אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה וכו' אף כל המצות כולן וכו' וברייתא מיחסרא היא וה"ק בקרא דלא נאסוף שמענו דסמכו על הספיחים שאסורים לגמרי ולא מפלגינן בהו בין כדרך הקוצרים לשלא כדרך הקוצרים ולאסמכתא לא אתא האי קרא לתבואה שנקטפת ולא לאותן שהן נקצרין אלא לפירות האילן הוא דאתא ודרשינן בהו כדרך קצירך ואמרינן לעיל בפ"ק דשייך קציר באילן ושפיר דרשינן כדרך קצירך לא תקצור שלא כדרך קצירך שרי וחוזר ודורש הך דרשא גופה מלא תבצור כדרך הבוצרים וקתני מכאן אמרו וכו' וקא אסר בין בתאנים בין בענבים בין בזיתים וא"ש השתא דאתחיל להזהיר בתאנים והוא עוסק בקרא דלא תבצור אלא דחוזר לקרא דלא תקצור ודרשינן ביה כדרך קציעות דקציר שייך באילן וכ"ת תרי קראי לאסור כדרך הקוצרים וכדרך הבוצרים ל"ל י"ל דאי כתב כדרך הקוצרים משום דלית בהו נסכים קמ"ל דאפילו יין אסיר כדרך הבוצרין ואי כתב בוצרים משום דאית ביה מצות יתרות לעניים עוללות ופאה ופרט ושכחה קמ"ל כדרך הקוצרים וקרי להו בפירות האילן דשביעית ספיחי היתר משום דפירות דאותה שנה הן כחושין כיון דאין חורשין ולא משקין אותן כדתנן לעיל וקרא הכי קאמר זכור שאין לך קציר אילן באותה שנה ואינך בעל הבית הוי מכאן למדו תאנים אין קוצין אותם וכולה מתני':

א"ר מנא לכך נצרכה וכו'. לעולם לספיחים דתבואה וקרא מידריש כפשטא דברייתא ועל לא נאסוף קאי ותרי קראי צריכי לר' עקיבא דאי כתב רחמנא ולא נאסוף את תבואתנו הוה אמינא ה"ק קרא הן לא נזרע ואם זרענו לא נאסוף אבל יצאו מאיליהן שרו ת"ל את ספיח קצירך לרבות אפילו יצאו מאיליהן באכילה אסירי ואי כתב קרא דספיח הוה אמינא כדרך הקוצרים הוא דלא תקצור הא שלא כדרך הקוצים שרי ת"ל לא נאסוף וכו' כלל לא נאסוף וכתב קצירך למעוטי גבוה לפירות האילן שיש היתר לקוצרן דשרי באכילה בשביעית והוי כאילו כתיב ואת ספיח ואת קצירך וכו':

תניא את ספיח וכו'. היינו ברייתא דאתו לתרוצה ר' הילא ור' מנא דלעיל דהיינו ההיא דת"כ שהבאתי:

מכאן סמכו על הספיחים. בפ' מקום שנהגו מייתי ההיא ברייתא דת"כ דתניא הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו א"ר עקיבא וכי אין זורעין מהיכן אוספין מכאן סמכו לספיחין שהן אסורין ופי' רש"י ז"ל דלאחר הביעור מיירי ר' עקיבא וכן פי' נמי במנחות וזמן הביעור משתרד רביעה שנייה ואילך שכלה לחיה שבשדה ור"י וריב"א ובעלי התוספ' חלקו עליו בזה וסוברין דאסור באכילה לר' עקיבא מיד והרמב"ם ז"ל סובר דאסירי באכילה מיד לרבנן מטעם עוברי עבירה וכתב על זה הראב"ד ז"ל בפי' ת"כ ומסתברא כמ"ד דאסורין לגמרי באכילה לר' עקיבא בכל השנה השביעית ואפילו קודם הביעור דזמן הביעור לא נזכר לר"ע אלא בפירות האילן דשרו באכילה אבל בספיחים דתבואה וקטנית וירקות לא וראיה לדבר מההיא שמעתא דפ"ק דמנחות דאמרינן התם מנחת העומר תוכיח שמותרת לגבוה ואסורה להדיוט אף אני אביא טרפה אע"פ שאסורה להדיוט תהא מותרת לגבוה מה למנחת העומר שכן מתרת חדש ומתרץ בשביעית כלומר שאינה מתרת כלום ופריך שביעית נמי שכן מתרת ספיחים ומשני כר' עקיבא דאמר ספיחים אסורים הילכך אינה מותרת כלום ושמע מינה לר' עקיבא ספיחים אסורים לגמרי, ומגופא דשמעתין דלקמן נמי שמעינן לה דכתיב הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו ותניא וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספים א"ר עקיבא מכאן סמכו על הספיחים שיהו אסורין וחכמים אומרים אין ספיחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים ד"א הן לא נזרע ולא נאסוף אמרת לנו אל תזרעו ומה אנו אוספין אין מכניסין לקיום אמרת לנו בערוהו מן הביעור ואילך מה אנו אוכלים והשתא אי אמרת בשלמא דלר' עקיבא אסור לגמרי קאמר ואפי' קודם הביעור היינו דקאמר ד"א הן לא נזרע וכו' דמפ' ליה להאי קרא אליבא דרבנן דהאי לא נאסוף בגדלין מאליהן ולקיום קאמר ומעיקרא מקשה דהעניים באין ונוטלין אותו ואינו מגיע להכניסו ולקיום ושוב מקשה מן הביעור ואילך וכו' ולעניים ועשירים קא מקשה דאסור באכילה לכלם לאחר ביעור קאמר אלא אי אמרת דר' עקיבא נמי לאחר ביעור קאמר והאי דבר אחר ע"כ ר' עקיבא קתני לה א"כ מאי ד"א מעיקרא נמי הכי דרשי' ליה ותו לא מידי. ותו אשכחן בשקלים ירושלמי פ' התרומה ר' חייא בר אדא בעא קומי ר' מני ולא נמצא קומץ על שיירים שאין נאכלין פי' על משנת שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה והיינו כדי שלא יתבטל העומר אותה שנה קא מקשה דהא קיי"ל דקומץ על שיירים שאינן נאכלין מנחה פסולה וש"מ דספיחים בשביעית אסורים לגמרי ותריץ לה עשאוה כחמשה דברי' שהן באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה עכ"ד, ועוד נראה לי דמתני' הויא תיובתיה דתנן לקמן בפ' הפיגם ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו בהן עוברי עבירה ואי ס"ד דאיסור ספיחים אחר הביעור קאמר הא ספיחי חרדל נמי אחר הביעור אסירי דלא גרע מחציר ועוד מאי שייך טעמא דעוברי עבירה אלא משמע דאי נחשדו דאסורין לגמרי באכילה מטעם עוברי עבירה ואפילו קודם הביעור קאמר, וכן דעת הר"ז ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהילכותיו ואין להרהר עליו דמוכרח הוא לפ' כן:

מן השמור בארץ אי אתה בוצר. דכתיב ואת ענבי נזירך לא תבצור ופי' רש"י ז"ל ענבים שהנזרת והפרשת מן בני אדם ולא הפקרתם לא תבצרם אינך בוצר אלא מן המופקר ע"כ.

ופסק ר"ת בפ' לולב הגזול דאם שמר אדם כרמו ולא הפקירו דהפירות אסורים באכילה וכן פי' רבותיו של רש"י ז"ל פ' בתרא דיבמות אההיא דפירות של עזיקה הם והקשו עליו הסברא דלא אסיר בהך ברייתא מן המשומר אלא בבצירה כדרך הבוצרים אבל ע"י שינוי שרי כדקתני סיפא מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותם במוקצה וכו' ועוד דהתם משמע דלא אסיר מן המשומר אפילו בכחצי איסר אלא לפי שמוסר דמי שביעית לחשוד אבל פירות מיהא לאכילה שרו ועוד דתנן בשקלים פ' התרומה שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה והוו הנהו ספיחים דשומרים להקרבת העומר ושתי הלחם ואמאי קרי כאן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולכך הסכים הרמב"ן ז"ל ואמר דאינו אלא עובר על עשה אבל אין הפירות נאסרין אלא שהעושה כן אסור למסור בידו מעות של שביעית ואפילו פחות מכאיסר שלא להחזיק ידיו וקא עבר אלפני עור לא תתן מכשול וכי אמרי' הכא מן השמור אי אתה בוצר אסיפא סמיך לא תבצור כדרך הבוצרים ופירושה מדלא כתיב ענבי הנזיר לא תבצור וכתיב נזיריך למדרש לא תבצור אותם כדרך נזיר שלך אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים וכמנהג שהם נוהגים שאין להם הכנות ושעתן בהול להם כך תנהוג בהם ולא כבעל הבית והעניים נוהגין לדורכן בעריבה וכו'. עוד כתב הרב ז"ל וקתני התם והיתה שבת לכם לאכלה מן השבות בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור מכאן אמרו שדה שנטייבה בש"א אין אוכלין פירותיה בשביעית וב"ה אומרים אוכלין כלומר כיון שאמרה לנו התורה שיהא השבות לנו לאכלה ולא השמור אמרו ב"ש שיהא הפירות עצמן נאסרים וב"ה סוברים שאין הפירות נאסרין שלא בא הכתוב אלא לאסור לנו שלא נשמור כדי שיהא לנו מן השבות ע"כ וקצרתיו:

ונראה לי להעמיד דברי הראשונים ז"ל והכא ובת"כ תרי קראי דריש דמעיקרא דריש נזירך לא תבצור דהיינו שמור ומפ' לך לא תבצור כלל אלא מן המופקר והדר דריש ענבי לא תבצור כלומר וענבי מופקר עצמו לא תבצור כעין בציר והוי כאילו כתיב ואת ענבי ואת נזיריך לא תבצור וכיון שהנזרת אותם מבני אדם בין אם לא עבר ובצרן וכ"ש עבר ובצרן פשיטא דאסירי באכילה מקרא דדרשינן התם שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור פי' שצריך לבטל רשותו ממנו ולהפקירו ולהוציאו מבית והיינו כביטול דחמץ כדמוכח התם דביטול מטעם הפקר נגעו ביה דמייתי ההיא ברייתא דסיפי תאנים וכו' ודרשא דלא תבצור כעין בציר דרשא גמורה הויא דאי לענין נזיריך לא תאכל מיבעי ליה כדתניא ואי אתה אוכל וה"ק מן השמור בארץ אי אתה בוצר ואוכל אבל אתה בוצר ואוכל מן המופקר ואע"ג דהא איצטריך למאי דדרשינן לעיל לאכלה ולא לסחורה הכא משבת דרשינן והתם מלאכלה דרשינן ועוד דטובא אכילות כתיבי בשביעית ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה ומה שכתב הרמב"ן ז"ל דב"ש למדו מהכא דהפירות עצמן אסורים וב"ה פליגי עלייהו איני מבין דבריו דהא דרשא דאי אתה אוכל מן השמור לכ"ע היא וכן כתבה רש"י ז"ל בפירושיו. ומה שאמרו בת"כ מכאן אמרו שדה שנטייבה ה"פ ב"ש רצו ללמוד מכאן כיון שאמרה תורה דמאן דעבר אעשה דתשמטנה שלא ביטל רשותו מהם דפירותיה אסורין באכילה ה"נ מאן דעבר אעשה דשנת שבתון יהיה לארץ וחרש בשביעית דהיינו פי' נטייבה כדאמרי' לעיל ואפילו הפקיר פירותיה אסורים באכילה וב"ה סברי דאין ללמוד זו מזו # כיון שהפקירן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדפרישנא לעיל בפ' בראשונה ושריותא דמתני' לא מיירי בפירות שעשה בהם עבירה ששמרן דלאו ברשיעי עסקינן דאדרבה בשאינן שמורים הוא דמהני שינוי בהם והראב"ד ז"ל פי' דקאי מכאן אמרו אב"ה דר' יהודה וקושיא דשומרי ספיחים אינה קושיא כלל דהא תיקשי לן נמי דהא נותן הקומץ לגבי מזבח ולאכלה ולא לשריפה ולר' עקיבא כ"ש דקשיא דהא איסור ספיחים דאורייתא היא וזו של כת קודמין היא ותירצו לדורותיכם כתיב וכך גזר המקום כדאמרי' בפ' כל קרבנות הציבור ובשקלים פ' התרומה פרכינן ולא נמצא קומץ על שיירים שאינן נאכלין וקי"ל כר' יהושע דאמר נטמאו שייריה או אבדו פסולה ומשני נעשה כחמשה דברים שבאין בטומאה כדאיתא התם והקושיא דהקשו דמשמע בסיפא דברייתא דאינון אסור אלא ע"י שינו אינו כן דהא מילי מילי קתני בה ורישא דקתני בה מכאן סמכו על הספיחים שיהו אסורים בשביעית ר' עקיבא היא דסתם ת"ף אליביה ומשו"ה לא דריש דינא דמתני' אלא מקרא דעינבי נזירך אבל לרבנן פשיטא דדרשינן לא תקצור כדרך קצירך אלא בשינו ונזירך לדרשא דאינך בוצר אלא וכו' והדר דריש ואת ענבי לא תבצור כדרך הבצרים ומשום דספיחי תבואה אסורין לכ"ע לר מדרבנן ולמר # [מדאורייתא] לא תני במתני' שינוי אלא בפירות האילן וברייתא דלולב הגזול דלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן השמור אפילו בכאיסר אסור כבר פירשה הרמב"ם ז"ל דה"ק בד"א דמוסרין לו מדמי שביעית עד מזון ג' סעודות כשמוכר דברים שאין כיוצא בהן נשמר כגון פיגם וירבוזין וכיוצא בהן אבל כשמוכר דברים שדרכן לשמרן כגון תאנים וענבים ותמרים אסור לקנות ממנו אפי' כ"ש דחיישינן שמא רשע הוא ובעלילה בא למכרן על יד על יד ופירות הרבה יש לו ולא ישמור בהן דיני שביעית ולא שייך הכא משום כדי חייו דמוכר אלא כשמוכר דברים שאין כיוצא בהן נשמר דיד כל אדם שוין בהן כן נ"ל ליישב דברי הראשונים ז"ל רבותיו של רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל ור"ת ז"ל דמפיהם אנו חיים וכן מצאתי להראב"ד ז"ל שפי' כן בת"כ בהך ברייתא וז"ל נ"ל שאין זה המדרש נדרש מזה הפסוק שהרי אנו דורשין בסמוך לא תבצור כדרך הבוצרים וכו' וא"כ נאמר כי מן השמור אסור לבצור כדרך הבוצרים אבל מן המופקר כדרך הבוצרים בוצר והא אמרינן עלה מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה וכו' לכך נ"ל דמילתא בעלמא קאמר וה"פ הכי קי"ל מן השבות בארץ אתה בוצר ואי אתה בוצר מן השמור הילכך הא דאמר רחמנא לא תבצור ולא קאמר לא תלקט דמשמע לא תבצור כדרך הבוצרים הא שלא כדרך הבוצרים מותר מן המובקר הוא דקאמר ולא מן השמור כי מן השמור בכל ענין הוא דאסור עכ"ד, ולעיל פירשתיה לעניות דעתי כהוגן:

רבותינו התירו לעשות בקוטבי. מפ' בתוספתא ר' גמליאל ובית דינו והיינו בנו של ר':

ולעשות בקוטבי כרבנן. והיינו ר' גמליאל ובית דינו:

לטחון בריחיים כר"ש. דמתני' דשרי לטחון בבית הבד כדרכו בשאר שני שבוע אלא דלא שרי בקוטבי וטעמא דס"ל דשביעית בזמן הזה היא דרבנן:

בדיהם שכר שמן אלא מעות. לבדדיהם שהיו עושין מלאכה בשמן שביעית קודם זמן הביעור לא שרי להו לתת שכרן משמן שביעית ואפילו במתנת חנם דשרינן בפ' בתרא דע"ז:

אלא מעות. ומפ' בסמוך דכר' יהודה ור' נחמיה דלעיל היא דאמרינן לעיל ר' יהודה ור' נחמיה אוסרין שאין ירקות שדה מצויין דפליגי ארבנן דאמרי דשרי היכא דא"ל הב לי ובריא לי דאנא יהב לך וכן הכא עסוק עמי במתנת חנם ובריא לי דאנא יהב לך ואע"ג דטעמ' דידהו משום דס"ל דאין ירקות שדה מצויין ואיכא הקפת חנות והכא שמן הוא דבעו יהבי להו מ"מ לא רצה להתיר להם דמדמו מילתא למילתא ועוד דשמן סתמו להדלקה הוא דהוי ומשתמשין בו בשנה שמינית אחר העצרת דהוי בתר ביעור דאסור להשתמש בו:

בפירות היתר היא מתניתא. קודם זמן הביעור ופירות האילן או הירקות המופקרין:

שיהו נוטלין ממה שיהו עושין שכרן שביעית. דיהבינן להו שכר מפירות שביעית עצמן ויהבינן להו בתורת מתנה כדתנן לעיל ואיתא נמי בפרק בתרא דע"ז:

במכתפי פירות עבירה היא מתניתא. כגון בספיחים האסורים או מן השמור. והרמב"ם ז"ל פי' שהביאו יותר מדאי ומה היא שכרן שביעית דהמעות מיתפסי בקדושת שביעית ואע"ג דלא יהבינן להו שכר עד לסוף ואין שכרן נתפס קנסו בחמרין כמו שקנסו ביין נסך דיין נסך נמי אין שכרו נתפס ותנן השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור וטעמא משום חומרא דיין נסך והכא קנס קנסו בחמרים משום דנפיש אגרייהו והכי איתא נמי התם וסברא קמייתא טעמא דאביי וסברא בתרייתא טעמא דרבא וכר' יוחנן:

ירק של שביעית. ירקות שמנו חכמים בפ' כלל גדול זוטא ומתני' דעוקצין דשאר שני בעו מחשבה והכשר וכן מנויים אחרים בפ' הפיגם:

בשמן של תרומה. של שאר שני שבוע דאילו שנה של שביעית לא נהיגין בה תרומות ומעשרות:

שלא יביאנו לידי פיסול. שממעט בזמן אכילת התרומה כשבא הביעור שמביאה לידי איסור אכילה שצריכה שתתבער מן העולם קודם שתכלה לחיה שבשדה ותרומה זמן אכילתה לעולם ומיחייב למנטרה שלא תפסד כדתנן בתרומות ומקרא דאת משמרת תרומותי:

ור"ש מתיר. אוקימנא לה בפ' התערובות דכי שרי ר' שמעון היינו באיערב דנתערב שמן בירק וע"כ יבשלם יחד כדמפ' התם דאי אפשר לסוחטו כולו מן הירק דאי נסחוט טובא קא מפסיד לירק ורחמנא אמר לאכול ולא להפסד ניסחוט פורתא סוף סוף איערובי מיערב:

אחרון אחרון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור. בפ' לולב הגזול יליף לה מדתניא כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס דמיו אף שביעית תופסת דמיה אי מה קדש תופס ויצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין ת"ל תהיה בהוייתה תהא ופי' רש"י ז"ל קדש תופס דמיו דכתיב ופדה בערכך ואע"ג דהאי קרא גבי יובל כתיב גמר שביעית מיניה דשתיהן אסורין בעבודת קרקע ואיתקוש להדדי וגמרי מהדדי:

תמן תנינן. במסכת זבחים בפ' כל התדיר מחברו:

ובכולן הכהנים רשאין. בכל קדשים הנאכלים רשאין הכהנים לשנות באכילתן כגון לאכלן צלויין שלוקים ומבושלים שלוקים מבושלין הרבה יותר ממבושלים ומפ' טעמא התם מדכתיב לך נתתים למשחה ומתרגמינן לרבו והיינו לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים:

ותבלי תרומה. ואע"ג דקא ממעט בזמן אכילת תרומה:

לידי פיסול. שטעם קדשים הנעשה נותר אוסרה וממעט זמן אכילתה:

יחידאה דהכא. ר"ש דמתני':

כסתמא דתמן. דזבחים קס"ד מדנקיט ת"ק דינא דתבלין דר"ש בהדי דינא דצלויין ושלוקין משמע דמודי ליה ת"ק ולהכי פריך ויחידאה דהכא כסתמא דתמן והא דזבחים לאו סתמא היא דמשמיה דר"ש קתני לה אלא ה"ק דסתמ' דהכא הוא ר"מ דתמן ונפקא מינה דמאן דפליג עליה דר"ש דמתני' היינו ר"מ וא"כ הלכה כר"ש כדאיתא במס' תרומות פ' התורם קישות א"ר יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן ר"מ ור"ש הלכה כר' שמעון:

מבשלין על יד על יד ואוכלין. מבשלין ירק של שביעית בשמן תרומה מעט מעט כדי שלא ישאר אחר הביעור ויפסד:

מאי כדון. כלומר מאי הוי עלה דהא דבי ר' ינאי חשו לשלא יבא לידי פיסול:

הלכה כר"מ דתמן. והכא סתמא כוותיה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה דהיל' שמטה כת"ק:

מתבערין בשביעית. נאכלין קודם הביעור קודם שיכלה לחיה מן השדה אותו המין שמכר:

יצא בשר. שהדמים יוצאין לחולין ע"י פדייה כדמים של קדש דיוצאין לחולין ונתפסין האחרונים דלא כתיב תהיה אלא בפרי עצמו:

ופרי עצמו אסור. פרי הראשון אסור לנהוג בו חול אלא לעולם יש בו קדושת שביעית:

שתצא דרך חילול. לומר הרי פירות הללו מחוללין על פירות הללו כדרך שפודין ההקדשות:

אלא דרך מכירה. אינה מתחללת לתפוס דמיה בקדושתה אלא דרך מכירה שמוכרה לחברו אבל לא ע"י חילול:

לחללן על עיסתו. כדי שיתפסו קדושתן ויאכלם קודם הביעור וישארו הדמים לסחורה מצי לחללן משמע דרך חילול כפדיית קדשים:

ובקש ליקח לו חלוק. ואינו יכול דהתורה אמרה לאכלה ולא מידי דלאו לאכילה:

הרגיל אצלו. דמתוך כך יעשה לו חפצו:

והוא אומר לו. בעל הסלע אומר לחנווני:

הרי פירות הללו. שמכרת לי שהיו של חולין ונכנסו בקדושת שביעית דסלע זו של שביעית היתה:

נתונים לך במתנה. ואכול אותן בקדושת שביעית:

והחנווני אומ' לו. ואני נותן לך סלע חולין זה שיצא לחולין במתנה ובא ולוקח מאותו הסלע חלוק וכל מה שרוצה והחנווני יאכל הפירות בתורת שביעית ומדלא חילל בעל הסלע או החנווני לכתחלה סלע של בעל הבית על הפירות שלא כדרך מקח וממכר משמע דדוקא דרך מקח אין דרך חילול לא. ואסיקנא בפ' לולב הגזול דבפרי ראשון דברי הכל דרך מקח אין דרך חילול לא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ששי:

שתי חמרא. מן החנווני וכדמפ' ואזיל שהיה נאמן ונותנין לו במתנה והדר יהיב פריטוי במתנה וכיון דאינו פורעו מטעם חובו לא הוו דמי שביעית אלא דמים בעלמא דאינן נתפסין דבמתנה נותנן לו וליכא ופדה בערכך והיה עושה תועלת לע"ה דמותרין הדמים לסחורה ועוד דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה כדאיתא בפ' לולב הגזול ובתוספתא:

מחוי ליה בהדא ונסיב ליה בהדא. היה מראה לו ביד אחת הדמים שהיה נותנן לו במתנה ולוקח הפרי או היין במתנה ביד האחרת:

הב לי קומיי. לפני שיהו המעות והפרי בידו כר' יוחנן וכמאן דלא יהיב ליה מדמי שביעית דמי דלא הותפסו קדושתן במעות:

עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. דאינן בני אכילה ולאכלה אמר רחמנא:

יאכל כנגדן. כשיעור אותן דמים יקנה צורך אכילה כדי שלא יהא חוטא נשכר:

אין מביאין קיני זבין. דהא עולה למזבח ולאכלה אמר רחמנא:

אין סכין בשמן של שביעית. דמיתקנים הכלים בכך ונבלע השמן בהן וכי מטי זמן הביעור קיימין וסיכת גופו הוא דשרי רחמנא כדילפינן מקרא לעיל בפירקין:

ידלק. אחר הביעור כדין פירות של אחר הביעור וה"נ אשכחן לרבנן בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק ורבנן פליגי עליה דשאני בגד דחזותא מילתא היא כדאיתא התם והויא ליה כאילו הקליפין בעצמן בעין או ספיחים שלא איסטיס בעין אבל הכא השמן הרי מבוער הוא משעה ראשונה וליתיה בעולם דהא נבלע בעור הוי ומשום קנסא שלא יהא חוטא נשכר שלא אכל השמן יאכל שמן אחר כשיעורו וכנגדו קודם הביעור:

לא אומר לכם מה ר' אליעזר אמר בו. בגמ' מפ' מאי אמר ר' אליעזר אליבא דר' עקיבא:

כבשר חזיר. קסבר דגרי אריות הן ולא מעשרי כלל ומישראל משומדי' קא אתו ופירותיהן טבלים נינהו:

לא אומר לכם מה ר' אליעזר אמר וכו'. בגמ' מפ' מאי אמר:

בתבן ובקש של שביעית. אע"ג דלכתחלה אסור להסיק בהם תנור וכירים דהא חזי למאכל בהמה ותניא בתוספתא אין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה היינו לכתחלה והכא הוסקה קתני דיעבד והיינו עד שלא ירדה רביעה שנייה כדאיתא לקמן בפ' הפיגם:

מותר לרחוץ בה. דומיא דעור שסכו דלעיל:

ואם מתחשב הוא. בגמ' מפ' לה:

זאת אומרת. מתני' דקתני דאין לוקחין עבדים ה"ה ליקח אשה לקדש אשה דאשה ליקוחין כתיבי בה:

אין חוסמין בו תנור וכירים. לשון חיזוק כדאשכחן בפ' המביא כדי יין גבי ליבון רעפים מפני שצריך לחסמן ושמא לאחר שנצרף בכבשן מושחין אותו בשמן כדי להסיקו שנית ויאחוז האור בכולו מחמת השמן ומתחמם בכך:

ולא יסוך רגלו והיא בתוך המנעל. דמתכוין לתקן המנעל אבל כשהרגל בחוץ סך רגלו דשביעית ניתנה לסיכה וינעול רגלו במנעל ואע"ג דסוף סוף מיתקן המנעל שהרי נישוף השמן דבר שאין מתכוין הוא ושרי:

מנעל רך. סנדל קשה:

קרטבלא. של עור היא ושלוק ואוכלין בה ולשון לעז מורכב קואירו טבלא כלומר עור שלחן:

לא יתננו ע"ג טבלא של שיש. בתוך המרחץ ומתעגל גופו בה דסוף סוף נשאר שמן בטבלא ואזיל לאיבוד ולאכלה אמר רחמנא ולא להפסד:

ר' חזקיה אמר מותר. לסוכו הוא דא"ר אליעזר ולא ידלק ולהכי אמר להו ר' עקיבא שתוקו כלומר אין ראוי לאמרו מרוב קולא שהיה מקל וקסבר ר' אליעזר דחום הרגל אוכל השמן והיינו סיכה:

אסור ליקח בתו של עם הארץ. שחשודה על המעשרות ועל החלה ופתה דמי לפת כותי:

חמצן של כותיים לאחר הפסח מותר מיד. ומפ' במס' ערלה פ"ב כיצד של בעלי בתים אחר ג' שבתות של אפייה ושל נחתומים וכו' כדאיתא התם והכי אית ליה לר' אליעזר בפ"ק דחולין דמצת כותיים אסורה משום דלא בקיאי בשימור הא פתן בשאר ימות השנה שריא דאינן רשעים בחלה ובתרומה הילכך מכי שלימו להו יומי דפיסחא חמצן מותרת ור' חזקיה בר אחא אזיל לטעמיה דר' אליעזר מקל הוא דהוה ולא מחמיר. כך נ"ל לפ' סוגיא זו ושוב מצאתי סעד לדברי מפי' הרמב"ם ז"ל במשנה שכ' ר"ע היה תלמיד לר"א והיה אומר בזו ההלכה שהוא מקל וכששמע לאותם שהיו אומרים משום רבו שהיה מחמיר בזו ההלכה השתיקן ואמר להם אל תאמרו משמו זה דאיני רוצה לפ' לכם דעת ר' אליעזר מרוב קולא שהיה מקל בה וזהו ענין אמרו לא אומר לכם וכו' כלומר אין ראוי לאמרו, ובבא דפת כותיים כ' גם זה על הענין הראשון והיינו כפירושו של ר' חזקיה בשניהן ולא חשש לפי' ר' ייסא משום דההיא דחולין שייכא כפי' ר' חזקיה וברייתא דפרקי ר"א דאמרינן פ' ל"ח מה עשה עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק וכו' והחרימום בחרם ב"ד העליון וכו' שלא יאכל אדם מישראל פת כותי עד עולם ההיא אליבא דת"ק דפליג אדר"ע היא דקתני סיפא דההיא מכאן א"ר אליעזר האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ובזה אין צורך לתירוץ התוס' שכ' בההיא דמצת כותי מותרת ויש לרבנו שמשון ז"ל דעת אחרת כאן:

באילין דיומסיא. פי' בערוך דימוסאות מים שיוצאין מן הקרקע חמין כגון חמי טבריא:

פריבטא אסור. מרחצאות דעלמא שהם חמין ע"י אדם ומשו"ה כי שרינן מרחץ שהוסקה בתבן דשביעית היינו כשהמים שלה חמין מעצמן אלא שמחממין אותה יותר לחזק החום ובטל אגב חומה הראשון אבל כשכל החום הוא מצד התבן אסור דהא מחזיק ידי עוברי עבירה וה"נ תניא בתוספתא דיוצן:

ואם אדם של צורה הוא וכו'. פירש הראב"ד ז"ל דמותר לרחוץ דקתני ברישא בחנם קאמר אבל בשכר לא דהוי כסחורה ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי ואינו נכון דהא בדיומסית עסקינן דבטלה היסק תבן של שביעית לגבי חומו ומסייע אין בו ממש א"כ מה לי אדם חשוב מה לי אינו חשוב ועוד דמשמע דאפילו בשכר נמי שרי דהא כי מתהני לאחר שנשרפו הוא דמהני ולאחר שנשרפו אין כאן גחלים קיימות לומר דאיסור בעין הוא ועוד דתבן וקש בניצוץ כל דהו הם כלים. ועוד דאשכחן בפ' כל שעה גבי ערלה וכלאי הכרם דחמירי איסורייהו בהנייה דלא אסיר אלא דוקא בשרשיפא כדאיתא התם. לכך נ"ל דה"ק ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ בשום מרחץ ואפילו שהוסקה ע"י גוים ואפילו בדיומסית בשנה השביעית דכיון דיודעין בו דאדם חשוב הוא יסיקו בו דברים אחרים כגון בשמים של שביעית כגון קטף ומוצטכי ולבונה ואמרינן לעיל פ' כלל גדול זוטא דמיני בשמים יש בהן קדושת שביעית ונותנין אותן לכבודו כדי שיהא ריחו נודף והריח קודם שכלה הוא דנודף והוי בעין והשתא אתי שפיר דריב"ל הוה אזיל מן לוד לבית גוברין בשנת השמיטה למקום שאין בו קדושת שביעית דהיינו בית גוברין דאמרינן פ"ב דדמאי דבית גוברין התירה ר' כמו בית שאן דלא כבשוהו לא עולי מצרים ולא עולי בבל דלא היה שום מרחץ מותר לו במקומו # [שהוא] קדוש לא של גוים ולא של ישראל דבשמים ותבן קדושים הם אפילו של גוים בשמטה ושמא לכל זה נתכוין הרמב"ם ז"ל. ויש לדקדק למה לא כ' הרמב"ם ז"ל אוקמתא דגמ' כיון דכ' הרב ז"ל תוספתא דיוצן ונ"ל דהרב ז"ל מפ' דהתוספתא בהסיקוהו ישראל קאמר ומתני' בהסיקוה גוים והוי דומיא דאין נותנין את התבן לתוך הכר ואם נתנוהו אחרים דהיינו גוים הרי הוא בטל ואין צריך אוקמתא דגמרא אלא בהסיקוה ישראל וקשה אכתי מי הגיד לו לפסוק כדברי הברייתא ולא כדברי הגמ' אבל הנכון דמתני' בישראל הוא דמיירי וכדמשמע הוסקה דיעבד ובבא דמתחשב אפילו בשל גוים אסור וכמו שכתבתי:

לוד. קדושה היא כדתנן בריש גיטין דכבשוה עולי מצרים ועולי בבל:

חמתון מזלפין בהדא אפרודיטי. ראה לאנשי בצרה שהיו מזלפין להן מיני שמן טוב בבית מרחץ של אפרודיטי שהיה בית ע"ז כדאיתא פ' כל הצלמים וערער על מנהגן ריש לקיש ובא לאסור וכ"ת הא תנן בהדיא בפ' כל הצלמים שרחץ רבן גמליאל במרחץ של אפרודיטי כדאיתא התם ומאי מספקא ליה לריש לקיש תריץ זלוף לחוד רחיצה לחוד דמתני' דתנן דשרי היינו שאין גופו של בית המרחץ נאסר כדקתני התם אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי נוי אלא נעשה אפרודיטי נוי למרחץ אבל הכא דהוי זלוף בשמן טוב ס"ל לריש לקיש דשמא מע"ז קא מייתו להו וא"ל ר' יוחנן אין דבר של רבים אסור וכיון דרבים משתמשין במרחץ ודרך בני אדם של צורה לזלף בהן לאו כל כמינייהו לאוסרן דכי מייתו להו בני קרתא לצורך הרבים מייתו וה"נ קאמר התם פ' כל הצלמים מים של רבים אינם נאסרין משום דתניא מעין שיצא בתחלה משתמשין הימנו. כנ"ל:

הדרן עלך פ' כלל גדול רבא