מורייס. שומן שיוצא מן הדגים ומוכרין אותו ללפת בו את הפת ונותנין בו יין כדאמרי' בס"פ אין מעמידין ואין נותנין דבלה וגרוגרות של תרומה למורייס ואכהן הוא דאזהר דכיון דכתיב גבי תרומה אכילה דרשי' ביה ולא להפסד כי היכי דדרשינן גבי שביעית:

נותנין את היין. של תרומה דס"ל דלמתוקי טעמא יהבי ליה ומתערב בהדי מורייס ואכלי ליה דליכא פסידא:

ואין מפטמין את השמן. אין נותנין בו ראשי בשמים לשון מרקחת תר' רוקח בירושלמי מפטם. שבולעין הבשמים את השמן ופולטין הריח לתוכו ואזיל לאיבוד דבשמים לא מתאכלי:

עושין את היין. של תרומה:

יינומולין. מפ' במס' שבת יין דבש ופלפלין:

אין מבשלין יין של תרומה. דרך לבשל התירוש על האש ונוטלין ממנו הקצף שקורין אישקומא ומסלקין אותו מן האש ומצטנן ושוב מעלין אותו על האש ועושין לו כסדר הזה ונותנין בו דבש ומתעלה ביותר:

מפני שהוא ממעיטו. בגמ' פליגי בה אמוראי:

מפני שהוא משביחו. שמתקיים ביותר:

נותן אדם דבלה וגרוגרות לתוך התבשיל כדרך שנותן תבלין. גבי שבועית מיתנייא בתוספתא והכא מייתי לה גבי תרומה דבכלהו דרשינן ולא להפסד ולא לסחורה וכל הדינין עצמן ששנויין גבי שביעית שנויין נמי בתוספתא גבי תרומה:

שלא יסחטם להוציא מימיהם. דאחר שסוחטן משליכן ומאבד אוכלי תרומה:

ובתבלין. של תרומה מותר לסחטן ולהשליכן שכן הוא דרכן:

אם בטל טעמו מותר. לזרים:

ואם לאו. אלא שעדיין יש בו טעם אסור לזרים:

דתנינן תמן. בפ' בתרא דעוקצין ומייתי לה פ' בא סימן:

השבת. אניטו בלע"ז:

אין בה משום תרומה. שאם חזר הקלח ונפל לתוך קדרה של חולין מדמע והא הכא כיון דנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה וגבי תבלין אמרו דכל זמן שיש בהן טעם אסירי:

ומשני משלך נתנו לך. דממה שהם גזרו התירו לך:

בדין היה שלא תטמא טומאת אוכלין. כדאיתא בפ' בא סימן דכל מידי דלטעמא עבידא אין בה משום טומאת אוכלין. ואיכא למידק אשמעתין דתנן בפ' בתרא דעוקצין הקושט והחמס וראשי בשמים והתיאה והחלתית והפלפלין וחלת חריע נקחין בכסף מעשר ואינן מטמאין טומאת אוכלין דברי ר' עקיבא א"ל ר' יוחנן בן נורי אם נקחין בכסף מעשר מפני מה אינן מטמאין טומאת אוכלין ואם אינן מטמאין אף הן לא ילקחו בכסף מעשר. וגרסינן בפ' בא סימן עלה א"ר יוחנן נמנו וגמרו שאין נקחין בכסף מעשר ואין מיטמאין טומאת אוכלין ע"כ והא הכא דאסיקנא דאין מיטמאין טומאת אוכלין. ואם אינן אוכלין אין כאן חיוב מעשר וכל שחייב במעשר חייב בתרומה ואילו בשמעתין אמרינן דיש בתבלין חיוב תרומה. וי"ל דכי אמרינן דאין מיטמאין טומאת אוכלין וכ"ש דלית בהו מעשר היינו בעינייהו אבל מכי נתנן בקדרה דהוכחש כחן ונשאר בהן קצת טעם אית בהו מעשר וטומאת אוכלין. והכי משמע בתוספתא דעוקצין דתניא התם חגבים שנתנן בקדרה והתבלין מיטמאין טומאת אוכלין עד שיפסלו מלאכול לאדם כלומר שלא נשאר בהם טעם כלל והיינו דאמרינן בפ"ק דחולין חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר וכן ההיא דפ' בכל מערבין דאמרינן עוכלא תבלין ופי' רש"י ז"ל דאמעשר עני קאי ואיתא נמי הכי בפ' בתרא דפאה גבי מעשר עני. והתוספות כתבו בחולין דלא קאי אההיא דתבלין גבי מעשר אלא גבי שביעית ולפי דרכן נאמר דהך ברייתא ודאי גבי שביעית מיתנייא ומקשה משבת דתרומה אתבלין דשביעית דהא אתרווייהו מזהר רחמנא לאכלה ולא להפסד ומשני השתא דגבי שבת דתרומה כיון דאין מיטמא טומאת אוכלין משלך נתנו לך אבל גבי שביעית אינו תלוי בטומאת אוכלין דהא במאכל בהמה נמי נהגא שביעית וכן כתבה הרמב"ם ז"ל להך ברייתא בהיל' שמטה פ"ה ולא כתבה בהיל' תרומה ופי' דכל מקום דמשמע דתבלין אית בהו מעשר היינו בשומין ובצלים וכיוצא בו אבל כרכם ופלפלין וכל אותן השנויין בעוקצין לעולם פטורין:

יין למורייס ר' מתיר. דלמתוקי טעמא יהבי ליה:

אוסר. דלעבורי זוהמה יהבי ליה ומפסיד אוכלי תרומה:

ר' אוסר לזרים. דיין תרומה בעינו הוא:

מתיר לזרים. דהנייה איכא לדידיה ואכילה לא:

מורייס. ציר ושומן של דגים מלוחים:

למה הוא אסור. דאפילו אי רמו ביה חמרא אזיל לאיבוד דלעבורי זוהמא הוא:

משום בשולי גוים. דמבשלי ליה ובשומן של דגים שייך בישול:

אומן מותר. מורייס של גוי אומן מותר דמורייס לא עבדי מדגים טמאים ומשום חמרא הוא דאסרי' ליה ואומן לא רמי ביה חמרא כדמפ' בפ' אין מעמידין דפעם ראשון ושני לא רמו ביה דמקלקל ליה חמרא ומש"ה כי הוי מורייס דאומן שרי דבקי בטבעו ולא רמי ביה חמרא אבל אם אינו אומן אלא שלקחו מן האומן למכרו בחנות אסור דיהבי ביה חמרא:

ובלבד ביודעו. שמכירו ואוהבו ואינו מעביר על דעתו. ולעולם כי אסרינן מורייס משום עירוב חמרא הוא:

הניית תרומה מותרת. דגבי תרומה אין בה איסור לזרים אלא אכילה ומש"ה שרינן מורייס לזרים ואפילו כי נתן בו יין תרומה דהנייתה שריא לזרים כדאיתא במסכת שביעית פ' כלל גדול זוטא:

הניית ע"ז אסירא. דחמירא ע"ז מתרומה דאפי' הנייתה אסורה דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם הלכך אע"ג דלא יהבי ביה חמרא אלא לעבורי זוהמא הנייה היא מיהא ואסירא:

ממעיטו ממדתו. ואיכא הפסד כהן:

ממעיטו משותיו. שאין כל אדם שותה יין מבושל דמבושל חזק ביותר קלריאה בלעז:

מיחלפא שיטתיה דר' יהודה. דתנן לעיל פ' אין תורמין דאין תורמין יין מבושל על שאינו מבושל לר' יהודה ומשמע התם דשאינו מבושל יפה יותר והכא קאמר שהוא משביחו:

כאן בכהן ותמן בבעלים. כלומר לעולם שאינו מבושל יפה מן המבושל לשתייה אלא דכאן מיירי לכהן דהתירו לבשלו שהוא משביחו דמתקיים לו אבל גבי בעלים אין צריכין שיתקיים אלא דמן היפה צריכין לתרום ולא חיישינן למתקיים:

ר' יוחנן הוא דאמר ממעיטו משותיו. דבבעלים מוקי לה להך נמי וכיון דלא יהביה לכהן עדיין דילמא לההוא כהן דבעי למיתב ליה לא חזי ליה והכי מוכח לישנא דשותיו דמשמע דמאן דמבשל ליה לא חזי ליה לשתות ור' אלעזר דמוקי הך דהכא בכהן דקבליה כבר מן הבעלים לא מצי למימר משותיו דלדידיה דמבשל ליה חזי ליה הילכך לר' יוחנן לדידיה מיחלפא שיטתיה דר' יהודה. ולר' אלעזר דמפ' ממעיטו ממדתו ואיכא משום הפסד לרבנן ולר' יהודה אינה מוחלפת דכהן דמבשל ליה רצונו כן ואצלו שבח הוי:

דבש תמרים. בין שהפריש תמרים וזב מהן דבש בין שהפריש הדבש לתרומה:

חומץ סתוונוות. ענבים הנמצאים בגפנים בימות החורף שאין מתבשלין לעולם ועושין מהן חומץ:

ושאר מי פירות. חוץ מזיתים וענבים דדרכן בכך ובהדיא כתיבי גבי תרומה כל חלב יצהר וכל חלב תירוש:

מחייב קרן וחומש. מפ' טעמא בפ' העור והרוטב משום דגבי בכורים דרשי' דמשקין היוצאין מהן כמותן דרבי בהו רחמנא דתביא דתניא ומייתינן לה לקמן הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא דכתיב תביא מארצך וכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' וגו' מה ת"ל תביא תביא אלא תביא מ"מ ר' אליעזר סבר תרומה איתקשא לבכורים דבכורים איקרו תרומה דאמר מר ותרומת ידיך אלו הבכורים וכיון דאיתקוש דון מינה ומינה מה בכורים משקין היוצאין מהן כמותן אף תרומה נמי משקין היוצאין הימנה כמותה וכשהפריש תרומה מן הפירות כגון תמרים ותפוחים כיון דתרומה נוהגת בפרי אע"ג דאינה נוהגת במשקין הנך משקין דזבו מפירות תרומה הרי הן כתרומה ומה בכורים אפי' שאר מינין שאינן תירוש ויצהר דריבוייא דתביא אכל שבעת המינין קיימא אף תרומה נמי אפילו שאר המינין:

ור' יהושע. סבר דון מינה ואוקי באתרא מה בכורים משקין היוצאין מהן כמותן אף תרומה משקין היוצאין הימנה כמותה ואוקי באתרה מה משקין דקדשי בתרומה תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא אף משקין היוצאין מהן כמותן תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא:

מטמא משום משקה. להכשיר דאיתרבי ואיתקש לתירוש ויצהר, ותירוש ויצהר פשיטא דמכשירי:

כמיני פטמין. כלומר שאין חכמים מונין כרקחים שמונין מיני בשמים מרקחת שלא בדקדוק שמונין וחוזרין ומוסיפין ומחליפין אלא בדקדוק גדול מנו אותן במס' מכשירין שבעה משקין ולא יותר חלב דבש שמן יין מים דם טל וכולהו מוכחינן מקראי:

אף ר' יהושע מודי. דחייב זר השותה דהא גזל הוא:

הא בתחלה. משקין שזבו מן התמרי' עודן טבל:

אף ר' יהושע מודי. דאסורין באכילה עד שיתרום דלא פליג ר' יהושע עליה דר' אליעזר אלא לזה שעבר ואכלן אחר שקרא עליהם שם שהוקדשו:

ר' יהושע פוטר. מן המעשרות דאזיל לטעמיה:

שזבו משנטבלו. משנתחייבו במעשר דהיינו כשראו פני הבית כשהן פרי וזבו משקין מהן אסורין לכתחלה וחייבין בקרן, דתני' בפ' העור והרוטב משקין היוצאין מן הטבל כטבל:

אבל כשזבו עד שלא נטבלו. קודם שנתחייבו במעשר מותר לאכול מהן אין חייב להפריש מהן תרומה ומעשרות:

שאם עישר על התמרי' כאן. וכבר זבו משקין מהן:

אפי' באספמיא מותר. ולא נימא דהויא טבל דהא לא עישר על הדבש:

על הדבש לפי תמרים. דלפי התמרים מעשרין ולא נחשוב דבש הזב מהן מילתא באנפי נפשה אלא אף הדבש חשיב כמעושר:

לא שר' אליעזר מחייב במעשרות. הדבש הזב מן המעושרין ותאמר דשני מינין הן:

עד שיעשר על הדבש. כדמפ' ואזיל:

מילתיה אמרה שצריך לעשר מן התמרים. כל כך:

לפי דבש ולפי תמרים. כיצד הרי שהיו מאה תמרים וזב דבש מהן ליטרא צריך לעשר עשרה תמרים ועוד עשירית ליטרא מתמרים:

מטמא משום משקה. מכשיר כולו משום משקה שנפל לתוכו ואפי' לא נפל אלא כל שהוא:

אין מי פירות בטלים לעולם. לא ידעתי היכן שנוייה ושמא הוא פלוגתא דלעיל דסבר דמשקין עושין פירות דאי אפשר דלית ביה מים כל שהו:

ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא. משנה היא פ' בתרא דמכשירין ומפ' לה בפ' הלוקח בהמה דציר לאו בר קבולי טומאה הוא אלא דלחשדו עמי הארץ לערב מים מחצה על מחצה בציר וכשנפל לתוך הציר מים טמאים כל שהוא אע"פ שהמים ראשונים טהורים טמא דהמים ראשונים חוזרין וניעורין וטהרה מעוררת טומאה והוו להו מים רובא והכל טמא, ורבנן פליגי עניה:

מאי טעמא דר' אליעזר. דמתני' דאמר דבש תמרים ויין רמונים ותפוחים מכשור:

אשר ישתה. פרטא הוא וממעט:

הכי גרסינן מה ר' אליעזר כר' עקיבא דר' עקיבא אמר כלל ופרט וחזר וכלל הכל בכלל. וה"פ לר' אליעזר דמתני' דסבר וכל משקה דרשינן משמע דס"ל כר' עקיבא וטפי מדר' עקיבא דר' עקיבא הוא דדריש כל התורה בריבויי ומיעוטי ור' ישמעאל פליג עליה דתנן פ"ג דשבועות ר' ישמעאל אומר אינו חייב על העתיד לבא וכו' וגרס בגמ' ת"ר להרע או להיטיב אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה שאין בהן הרעה והטבה מניין ת"ל או נפש כי תשבע לבטא בשפתים אין לי אלא להבא לשעבר מניין ת"ל לכל אשר יבטא האדם בשבועה דברי ר' עקיבא ר' ישמעאל אומר להרע או להיטיב להבא א"ל ר' עקיבא א"כ אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין א"ל מריבוי הכתוב א"ל אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך. א"ר יוחנן ר' ישמעאל דריש כל התורה כולה בכלל ופרט ור' עקיבא דריש כל התורה כולה בריבה ומיעט. ופי' רש"י ז"ל בפ"ק דשבועות ר' עקיבא לא היה דורש את התורה במשמעות כללות ופרטות אלא במשמעות ריבויין ומיעוטין וגבי שבועות הכי דריש נפש כי תשבע ריבה כל השבועות להרע או להיטיב מיעט את הריבוי ולימד שאינו חייב אלא על הדומה למיעוט שיהא להבא כמותו ולא דריש ליה כמשמעות כלל ופרט דנימא להרע או להיטיב פירושו של כלל הוא ואין לך להביא בו אלא הוא לבדו הרעה והטבה ולא שאר דברים ואפילו להבא שאינם הרעה והטבה שכל הדורש התורה בכלל אית ליה אין בכלל אלא מה שבפרט וכי הדר אתי כללא אחרינא בתר פרטא כי הכא דכתיב בתריה לכל אשר יבטא וגו' די לך אם תוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים שאין בהם הרעה והטבה ויהיו כעין הפרט בלהבא ולא לשעבר שאינו דומה לפרט כלל דלהכי אהני כלל קמא והיינו דאמרינן כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כלומר דן אתה להוסיף על הפרט על ידי כלל האחרון אבל אי אתה דן להוסיף עליו אלא הדומה לו. אבל הדורש בריבה ומיעט אין הפרט פירושו של כלל אלא ממעטו במקצת כלומר לא את הכל ריבה בריבוי הראשון אלא זה וכיוצא בו ובלא ריבוי משמע ליה הילכך כי אתא ריבוי אחרינא בתריה לרבות בא ואפילו שלא כעין הפרט ולא מיעט המיעוט אלא דבר א' הראוי להוציא הזה יותר מן הכל ור' עקיבא הכי דריש להאי כי חשבע ואינו ממעט מן המיעוט אלא נשבע לבטל את המצוה. פרט הוא לשון פירוש לפי' כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. מיעט אינו פירוש אלא מיעט את משמעות הכלל במקצת ומשייר את כל הדומה למיעוט. כך מפורש בסנהדרין בפ' נגמר הדין דריבה ומיעט לחודיה מביא כל כעין הפרט בלא ריבויא בתרא ע"כ דברי רש"י ז"ל והשתא כי נמי דריש ר' אליעזר כר' עקיבא בריבה ומיעט מ"מ אהני מיעוטא למעוטי מידי ואיהו דריש טפי מר' עקיבא דהכא ריבה ומיעט הוא דכל משקה ריבה אשר ישתה מיעט ואיהו אמר הכל בכלל ולא ממעט ולא מידי:

ר' אליעזר כר' ישמעאל. לעולם כר' ישמעאל ס"ל דדריש כללי ופרטי:

אוכל סרוח. דנפסל מלאכול לכלב טהור הוא והוא שהיה ראוי מתחלה לאדם אבל אם לא היה ראוי לאדם אע"פ שהוא ראוי לכלב אינו מקבל טומאה מפני שהוא כמאכל בהמה שאינו מקבל טומאה:

למשקה סרוח. לאדם אע"ג דראוי לבהמה ולהכי אתא קרא:

שכן משקה סרוח מעיקרו טמא. מפ' לה לקמן דמודי ר' אליעזר לרבנין דמי ים הגדול אפי' הם סרוחין דמכשירין דהתורה קראה אותם מים וכיון דאשכחן שום משקה סרוח מעיקרא טמא אף אני ארבה כל משקה סרוח ולא מיעטיה קרא ולא אתא קרא אלא למעוטי שאר משקין:

אין צריכין מחשבה. כגון דגים טהורים וחגבים טהורים בכל מקום דחזו לאכילה ואין צריך לחשוב עליהן לאכלן למעוטי נבלת עוף טמא וחגב בהמה טהורה שחוטה בכפרים דצריכין מחשבה והכשר כדאיתא במס' עוקצין:

צריכין מחשבה. דבעינן דניחא ליה שיפלו על התלוש כדכתיב כי יתן חסר ובעינן יתן לדעת כיון דלא דמו היכי מדמית להו:

ופריך דכ"ש הוא דכיון דבעו מחשבה יהא משקה סרוח טהור מק"ו דאוכלין ומה אוכלין החמורים דהמיוחדים לאדם אין צריכין מחשבה ואפי' הכי אוכל סרוח טהור משקין הקלין דבעו מחשבה לא כ"ש דמשקה סרוח טהור:

ומפני שצריכין מחשבה וכו'. בתמיה:

הואיל והן צריכין. כלומר אדרבה הואיל והן צריכין וכו':

דבר אחר אמרו לו כלומר אלא ה"ק ד"א וכו' ולישנא קייטא הוי:

אוכלי בהמה לאדם. דכיון דלא חזי אלא לבהמה אין מחשבה לאדם מהנייא לטמויינהו תאמר במשקה. דכיון דחזי לבהמה בא במחשבה:

ותני כן. כר' פריגורי דאמר דר' אליעזר לית ליה פרטא דמבעי ליה פרט וכו':

לא ידי פרה ולא ידי עופות. כלומר הרי אין הפרות והעופות נמנעין מלשתות מהן הילכך כיון שלא נפסלו מן הבהמה ומן העופות אין נפסלין מן ההכשר:

המוהל היוצא מהן. מן הזיתים. ומשמע התם בפ"ט דמסכת טהרות דבמוהל היוצא קודם גמר מלאכתן מיירי וטעמא דר' אליעזר משום משקה סרוח ורבנן אזלי לטעמייהו ובאהדרתא משמע דמודי ר' אליעזר לרבנן ומסיק דאמי ים הגדול קאי:

מי תרדין ומי שלקות שאין מכשירין. מיץ שהוציאו מהן דהנהו אפילו לבהמה לא חזו:

אין עושין תמרים. דמפסידן הוא:

מעשר שני. דגבי מעשר שני כתיב ואכלת ודרשי' ולא להפסד:

אין סופגין את הארבעים משום ערלה. מפ' בפ' העור והרוטב דר' יהושע קתני לה וגמר להו לבכורים מתרומה והדר מייתי לה לערלה פרי פרי מבכורים. ופי' רש"י ז"ל ר' יהושע היא דאמר בתרומה לא מיתסר ואתו בכורים גמרי מתרומה בהיקישא דאיקרו תרומה ואתיא ערלה וגמרא מבכורים בג"ש דפרי פרי דכתיב בבכורים פרי האדמה וכתיב בערלה את פריו וכתיב נמי והיה כל פריו קדש וגו':

ואין מביאין בכורים משקין. הא נמי ר' יהושע קתני לה. והתם משמע דה"ק דאפילו הביא וקרא שם ודרכן לא יביא דאי בדרכן תחלה ובא לקרות עליהן שם כשהן משקין מאי איריא שאר פירות אפילו זיתים וענבים נמי דתניא פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה:

אלא היוצא מן הזיתים ומן ענבים. דהא דרבי רחמנא בהו תביא בגמ' מפ' לה:

ואין מטמא משום משקה וכו'. הא נמי ר' יהושע קתני לה כדלעיל:

ואין מקריבין ע"ג המזבח אלא היוצא מן הזיתים שמן זית למנחות ויין ענבים לנסכים:

עוקצי תאנים וכו'. בעוקצין פ"ק תנן עוקצי תאנים וגרוגרות והכליסין והחרובין הרי אלו מטמאים ומיטמאים ומיצטרפין ופי' הרמב"ם ז"ל שם כליסין מין תאנים ובערוך גרס כאן בליסין וכתב רבנו מאיר דגרס הכא והלובסין כי ההיא דלקמן פ"ב דמעשרות דתנן היה עושה בלובסין לא יאכל בבנות שוח והם מין תאנים. והעוקץ הוא העץ שתלוי בו הפרי ויש בו קצת מתיקות, ומפ' בגמרא במובלעות באוכל דהיינו מן הקשר ולפנים. וכ' רמב"ש ז"ל דמשום עוקצי חרובין הוא דאיצטריך שהיוצא חוץ לעומת האוכל הוא קשה ואפילו הניית מציצה אין בו. ואינו כן דלכך דקדק במובלעות באוכל כלומר שנידונין כאוכל שיש בהן קצת טעם. ולכך פירשתי מן הקשר ולפנים דהיינו לצד האוכל דכל אלו לצד האוכל משפעין וחזו לאכילה:

ואפילו משזכו בהן בעלים. כלומר שקרא להן שם בעודן פרי בענין שזכו בהן הכהנים אפ"ה אינו יכול לדרכן ולהביאן משקה:

דרך בכורים. שכבר קרא להן שם קודם דריכה ובא לדרכן ולהביאן משקה ומשמע ליה דמיירי אפילו בשאר פירות:

ומשני דכי קאמר ר' אלעזר דאפילו זכו בהן בעלים לא יביא היינו שלא ליקטן וכו'. וברייתא דרך בכורים מיירי שלקטן משעה ראשונה לכך ומש"ה אהני קרא שם בעודו פרי לעשותן משקין ואההוא רבי רחמנא:

זיתים טהורים ייעשו שמן. דיצהר כתיב גבי תרומה:

טמאים לא ייעשו. דאיכא תקלה ובעינייהו חזו להיסיקא ולא משהי להו אבל אי עביד להו שמן משהי להו ואיכא תקלה:

ענבים טמאות לא יעשו. דודאי איכא תקלה דלא חזו להדלקה ובעינייהו חזו להדלקה. והא דטהורות לא יעשו לקמיה מפרש טעמא:

משמו. של ר' מאיר:

ור' יהושע אומר ייעשו. דסבירא ליה דרמי ליה בכלי מאוס וליכא תקלה כדאיתא בפסחים פרק כל שעה:

ענבים טהורות יעשו. דלמעליותא הוא מעיקרא ענבים והשתא יין ולעילוייא משנינן:

טמאות לא ייעשו. ומשום תקלה ופליג אדר' מאיר בזיתים טמאים וענבים טהורות:

טמאים יעשו. גבי ענבים ולקמיה מפרש טעמא דר' יהודה ופליג אדר' מאיר בזיתים טמאים ובענבים בין טמאות בין טהורות ופליג אדר' יעקב בענבים טמאות:

ור' בענבים טמאות סבירא ליה כר' מאיר ור' יעקב ופליג אדר' יהודה. ובזיתים טמאים סבר כר' מאיר ודלא כר' יעקב ור' יהודה ובענבים טהורות נמי פליג אדר' מאיר:

כל עמא רביין על דר' מאיר בענבים טהורות. דייעשו יין דר' ור' יהודה ור' יעקב סברי הכי דיעשו חשובות לאוכל מן המשקה. דאין עלולין לקבל טומאה וכשהן משקה עלולין:

כל עמא רביין על דר' יהודה בענבים טמאות שלא ייעשו. דר' ור' יעקב ור"מ אמרי דלא יעשו:

מן החרצנים ומן הזגים. דחזו להיסיקא טפי מענבים:

היך עבדין עובדא. דשקולים הן ולא איפשיטא. ופסק הרמב"ם ז"ל דזיתים טמאים וענבים טמאים דורכן פחות מכביצה והכי אמרי' בפ' כל שעה:

במובלעות באוכל. אבל בעוקץ שחוץ לאוכל מותרין לזרים:

כל דתרומות ודטהרות. כל מימרות של ר' זעירא במס' תרומות ובמס' טהרות הן בש"ר אלעזר:

גרעיני תרומה. גרעיני הזרע קרויין גרעינין:

שהוא מכנסן. שהכהן מכנסן ואינו מפקירן ובגמ' מפ' לה:

עצמות קדשים בקדשים הנאכלין דומיא דתרומה עסקינן ובעצמות דחזו קצת לאכילה בשליקה עסקינן כדמוקי לה בגמ' בראשי כנפים וכו' וקמ"ל דלית בהו איסור נותר:

המורסן מותר. פי' רש"י ז"ל פ' בתרא דכתובות מורסן הן סובין היוצאין באחרונה. סובין שהמכתשת מוציאה כשלותתין חטים לסלת כותשין אותן במכתשת ובמתני' משמע דמורסן גרע מסובין. הילכך נראה כפי' רבנו מאיר שפי' המורסן היא הקליפה הגסה היוצאת קודם טחינה ולא חשיבא אוכל אבל בסובין שהוא לאחר טחינה יש חילוק בין חטים חדשות לישנות:

של חדשות אסורות. בגמ' מפ' עד כמה קרויין חדשות:

ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין. דמותר לו שיכבור את התרומה וישליך מן המתולעות מה שאינו ראוי לאכילה כמו שהוא עושה בחולין וכן יש בני אדם מנפין ומוציאין סובין הרבה כדי לעשות פת נקייה ויש ממעטין ולכך אמר דנוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין ובגמ' מפ' לה:

המסלת קב או קביים לסאה. שמוציא מסאת קמח של תרומה קב או קביים סלת מצניע את השאר ואינו מאבדו. ודריש לה בת"כ מדכתיב כי לחמו מסלת את החטים כל שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה יכול תהא קניבתו חול ת"ל הוא הרי הוא בקדושתו ע"כ. ופי' הראב"ד ז"ל לחמו ולא קאמר לחם ש"מ לחמו הראוי לו שאם הוא מפונק ואינו אוכל את החטים כי אם סלת גמור יכול הוא לעשות כן לאוכלי תרומה ואינו חושש להפסד תרומה ואע"פ שהמורסן והקמח יאכילם לבהמתו כמו הכרשינין ע"כ. ופשיטא דאסורין לזרים דאמר קרא הוא: מגורה הוא מקום שאוצרין בו החטים ובלשון פרס קרוי אמבר:

מכבד כדרכו. יכבד האוצר כדרך שבני אדם מכבדין האוצרות כשמפנין אותם מן החטים:

שנשפכה. בקרקע ואזלא לאיבוד:

יושב ומטפח. כי ההיא דפ היובל והיתה מטפחת ומנחת על ראשה. פי' מטבל ידו בשמן הנשפך ואוסף השמן מלשון טופח ע"מ להטפיח לשון לחלוח דלא מיחייב שיגמור כל לחלוחית השמן אלא כדרך שעושה אילו נשפכה שם חבית של חולין:

וניטף ג' טיפין. כלומר המערה כד שמן של תרומה הרי זה מערה עד שיפסוק העמוד ויתחיל השמן מעט מעט להטיף עד שנופל טיפה אחר טפה וכיון שנטפו ג' טיפין זו אחר זו דיו ומותר ליתן באותו כד שמן של חולין:

הרכינה ומיצת. תר' הטי נא כדך ארכיני כען כלומר הרי שנטפו ממנה ג' טיפין כדין והטה אותה לצדה ונתאסף השמן אל קרקעיתה ומצא בה שמן מכונס:

הרי זו תרומה. ואסור לזרים:

אחד משמנה בשמינית. פירוש שמינית הלוג ולוג תרין ליטרין הוי כדלעיל שהוא מאתים דרהם וא' משמנה ג' דרהם ומעט יותר. ומפ' לה בגמרא דקיימא ארישא אהרכינה ומיצת כמה תהא תרומת המצוי ויחזירנה א' משמנה וכו'. אבל אוכל בכביצה הוי שיעורו. ודוקא בשמן טמא דלא חזי אלא להדלקה. אבל בטהור אפילו כל שהוא ובדמאי אבל בודאי אפילו טמא ואפילו כל שהוא צריך להחזירה לכהן:

בגלעיני אגסים וקרוסטומלין. דראויין לאכילה ומטעם הפקר. שרינן להו אבל בגרעינת הרוטב אפילו מכנסן הכהן נמי שרו דלא חזו לאכילה:

בגרעיני הרוטב. בפ' שני דעוקצין תנן גרעינה של רוטב אע"פ שיצא מצטרפת. ופי' בערוך תמרים שאינן מבושלות קורין בלשון ישמעאל רוטב ואע"ג דקשין הן ואין ראויין לאכילה אם מכנסן אסורין והוא שיש בהן לחלוחית למצוץ אותן:

אית לך מימר במחוסרות למצמץ. בתמיה. והא קי"ל דמוח הרי הוא כבשר לכל דבר בתוספתא דאהילות והכי תני לה התם פ"ק המוח בין באדם בין בבהמה בין בחיה בין בעופות בין בנבלות בין בטרפות בין בשקצים בין ברמשים טמא וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא ע"כ: ומוקי לה בראשי כנפים והסחוסין ואמרינן בפסחים פ' כיצד צולין דראשי כנפים והסחוסין נאכלין בשור הגדול בשליקה. ופי' רש"י ז"ל ראשי כנפים שקורין טינרוס שבראש גף הכתף שבבישול הרבה מתרככין ואפשר לאכלן ולטחנן בפה ולפעמים מפקירן:

רגילין לחבוט. בשבט בבית הגרנות:

שלשים יום משעת קצירה:

כן היא שיעורה. עד שלשים יום:

מסלת בחטים כל מה שהוא רוצה. שאם ירצה לנפותו בהרבה נפות הרשות בידו. ומתני' תנן כדרך שהוא נוהג בחולין ותו לא:

ומקנב בירק. היינו להסיר העליון דלא חזו קצת לאכילה כדאמרינן בעלמא קניבת ירק:

במעמידו על תמרתו. כלומר יכול לקנב בירק של תרומה עלה אחר עלה עד שיעמידנו על הקלח עם העלין הקטנים שזהו תמרה של הירק. וכן פי' רמב"ש וז"ל יכול לקנב כל העלין עד שישאר העמוד האמצעי ובסוף העמוד יש בו הרבה עלין קטנים ואותו אם יקנבנו הוי הפסד גמור ע"כ ור' אבהו לפ' ברייתא דת"כ אתא:

ר' ירמיה וכו' כאן בשני רעבון. אין מסלתין בני אדם בדרך מצת שלמה ואסור. וברייתא דת"כ בשני שובע. כדכתיב נפש שבעה תבוס נופת:

תמן תנינן. במס' עדויות פ"ג:

מעי אבטיח. במקום הגרעינין שקורין פיפיטאש:

קניבת ירק של בעלי בתים. שמסירין עלין יותר מן הגננים כדי לתקן המאכל רבנן אסרי דהא גנן אחשיב להו כיון שלא השליכן כדי שיראה גוף הכרוב או החזרת גדול אבל קניבת ירק של גננים שהגננין בעצמן משליכין כ"ע מודו דשרו לזרים. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק י"א דהלכות תרומות:

לא מסתברא אלא בתרומה גדולה. בההיא פליגי ר' דוסא ורבנן דר' דוסא סבר כיון דבתרומה בעינן מוקף ובעינן יפה לא נתכוונו בעלים להקדיש אותה קניבה:

אבל גבי תרומת מעשר. דלא בעינן מוקף מודי:

אין העלין תלושין וכו'. בתמיה, וכן אם רצה לתרום תרומת מעשר עלין תלושין מן העמוד על העלין המחוברין לעמוד אינו תורם הא ודאי תורם אע"ג דהני כמושין והני לאו כמושין. וכן אם רצה לתרום קלחין תלושין שנתלשו מהן העלין. דכמושין על קלחים שמחוברין העלין בהן דלחין הן מי לא תרים. ודאי דתורם דהא לא בעי' בה מוקף וכיון דאם רצה תורם מודי ר' דוסא לרבנן דקדישי:

תמן תנינן. פ' המוכר את הספינה דתנן וחייב להטיף לו ג' טיפין:

הרכינה ומיצת הרי היא של מוכר. והכא אמרינן דהיא של תרומה:

וא"ר יוחנן לית כאן של לוקח. לא תגיה המשנה לומר דלוקח גרס דאין הגירסא כן אלא מוכר הוא דגרסינן:

משום יאוש בעלים נגעו בה. שהלוקח אפקיר אותו מיצוי וקני ליה מוכר ביאוש ומיהו מן הדין הרי הוא של לוקח וגבי תרומה אף על גב דמיאש בה בקדושתה קיימא ואסורה לזרים:

ואף בקדש כן. גזבר של קדש המוכר שמן למנחות כדתנן בשקלים הרכינה ומיצת אין חייב ליתנה לגזבר. ולקמיה מפרש אי חיישינן לייתור מדה או לחיסור:

בקדשים שיש להן מתירין. כגון שקרב הקומץ דהשתא יש להן מתירין דנאכל לכהנים ואיכא למימר דהוי יאוש:

שאין להן מתירין. לאדם כגון שמן למנורה או למנחת כהן או יין לנסכים לא שייך יאוש:

לוג שמן של מצורע. ניתן לכהנים הוא כדאיתא בפרק הגוזל קמא. ומיבעיא ליה הכי כיון דבעינן לוג שלם ביד הכהן כדי שיתן ממנו מתן בהונות מי חשיב יש לו מתירין כיון דאחר מתן בהונות שרי לכהן או דילמא כיון דאין ניתן לאישים לא חשיב יש לו מתירין לא אמר כן. לא היה שונה כן אבל היה אומר דבהדיא פשיטא ליה לרב הושעיא דמיצוי לוג שמן של מצורע צריך הגזבר להחזיר:

משום חסרון. דאמרינן פ' שתי מדות דכולן נתקדשו בימי משה וחסר מהן כל שהוא פסול:

קדירה. של חרס:

מגעילה בחמין ג' פעמים. דאע"ג דאמרי' בפ' כל שעה התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם בתרומה הקלו כדמפרש לקמיה דקסבר דתרומה בזמן הזה דרבנן:

כמ"ד מאיליהן וכו'. פלוגתא היא פ' ג' ארצות:

הרי היא תרומה ואת אמר הכין. דכיון דהמשנה החמירה גבי הרכינה א"כ לא היה לנו להקל:

ומשני שהאור מפליטה ומגעילה ואינו חשוב כמו המתמצה ונאסף מאליו דהוא בעיניה ואין זו קולא. ויש מי שלמד מכאן דה"ה בכלי חרס שנאסר מחמת שאר איסורין דרבנן דיש לו תקנה בהגעלה ג' פעמים כמו תרומה דרבנן וכתבו רבנו שמשון ז"ל:

שמרים של תרומה. בפ' המוכר פירות מייתי לה:

ראשון ושני אסור. שמרים של תרומה שנתן לתוכן מים ושנה ושילש מים הראשונים או השניים שהכניסו והוציאו משם אסורים לזרים וכל הני חומרות בעלמא נינהו מדרבנן:

אבל לא נתן לתוכן מים. אלא שנתן יין של חולין לתוך שמרים של תרומה כדי לחזקו אפילו שנתנו בהן יין ג' פעמים אסור מפני טעם השמרים שמחזקין היין:

שלישי בנותן טעם. אנתן מים קאי וקאמר דאף השלישי אסור אם יש בו טעם יין והכי איתא בפ' המוכר פירות:

של מעשר שני. דאסור לאוכלו חוץ לירושלם ואסור בסחורה ובעי כסף שיש עליו צורה התמד ראשון אסור חוץ לירושלם ולא תני הכא שמרים דמעשר ראשון דקסבר דמותר לזרים הוא. ומפרש בפ' המוכר פירות דהיינו במעשר שני של ודאי דאילו במ"ש של דמאי וכגון שהופרש מפירות הלקוחין מע"ה לעולם מותר ואפילו הראשון:

הקדש כמנייניו. אפילו יותר משלש מאות פעמים כמניין הקדש כלומר לעולם אסור והכי איתא בפ' המוכר פירות והיינו בהקדש של קדושת הגוף כגון שהקדיש יין לנסכים שמרים של הקדש זה אסורים לעולם אבל הקדש של קדושת דמים כגון שהקדיש יין לבדק הבית דנמכר ויקחו בדמיו צרכי הבית מפ' התם דרביעי שרי:

חרסן של זב וזבה. עביט של מימי רגלים של זב וזבה ונשבר וחרסיו בלעו מימי רגלים ומטמאים במשא כדתנן במס' כלים ואע"פ שנבלעו החרסים טמאים ואם נפלו לאויר התנור התנור טמא שסוף משקה לצאת בהיסק התנור: ראשון ושני שכבסום טמא שעדיין לא פלטו מימי רגלים הנבלעים והן אחד ממעיינות הזב:

שלישי טהור. משנתן לתוכו מים ג' פעמים טהור שכבר פלט המים הנבלעים בתוכו:

אבל לא נתן לתוכו מים. אלא מי רגלים של אדם טהור להוציא את של זב הנבלעים בו. ומפ' בפ' התערובות דר' יהודה היא דאמר מין במינו לא בטיל והתם מפ' דר' אליעזר בן יעקב פליג עליה וסבר דשלישי אע"פ שלא נתן בתוכו מים טהור וקי"ל כר' אליעזר בן יעקב דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי:

כדי ביצה קלה. היינו ביצת תרנגולת דשיעור אוכלין כביצה:

נותנו בנרו. ואין ליטפל ולהוליכה לכהן דהניית תרומה מותרת כדאיתא לעיל בריש פירקין:

בטמא. שיעורו בשמינית הלוג ופחות מכאן נותנו בנרו בשמן טמא. אבל טהור אפילו כל שהוא:

בדמאי. בדמאי הוא דמיירי מתני' כדתנן אבל בתרומת מעשר ודאי אפילו היא טמאה אפילו שיעור מועט פחות משיעורא דמתני' צריך לחזור וליתנה לכהן ומשו"ה תני מתני' בתרומת מעשר דמצי למיתני בה דמאי דתרומה גדולה ליתה בדמאי דלא נחשדו עמי הארץ עליה. והרמב"ם ז"ל בפ"ג דהיל' תרומות כתב כל הדינין הללו בהפך וז"ל תרומת מעשר שהיה בה אחד משמנה בשמינית מוליכה לכהן פחות מכאן אינו מטפל להוליכה אלא משליכה באור ושורפה וביין ובשמן אפילו כל שהו מוליכה לכהן ובלבד שתהא תרומת מעשר ודאית וטהורה אבל אם היתה טמאה או שהיתה של דמאי אם אין בה כשיעור אינו מיטפל בה אנא שורפה ע"כ דבריו. נראה מדבריו דשיעורא דמתני' קיימא אאוכל ולא אמשקה. ואינו כן דבהדיא קאמר הכא דמתני' קיימא ארישא ובמשקה עסקינן ולגבי אוכלין שיעורו בכביצה. ועוד ק' דמפרש דטמא ודמאי דקאמר בגמ' קאי אמשקה אבל אאוכל נעולם בעינן שיעורא דשמינית ואינו כן דטהור או ודאי בין באוכלין בין במשקין לית בה שיעורא ואפילו כל שהוא. ועוד קשה דמשמע דגבי משקין להחזיר כל שהוא בעינן תרתי טהור וודאי ואינו כן דבחדא סגי דהא אמרינן דגבי ודאי בין טמא בין טהור בין רוב בין מועט צריך להחזיר. וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב עוד ז"ל וכן אתה אומר בתרומת מעשר של שאר כל הפירות שאם יש בה כשיעור הזה נותנה לכהן ואם לאו משליכה לאור ושורפה. והטעם מפני שתרומת שאר פירות מדרבנן חוץ מדגן תירוש ויצהר והרי הן כדמאי ע"כ. והאמת דהכי גר' בתוספתא ומשמע דבשאר כל הפירות אפילו בודאי בעי שיעור כדי להוליכה. ופי' הראב"ד ז"ל הטעם דתרומת שאר פירות דרבנן והרי הן כדמאי. וזו מחלוקת ישנה להרמב"ם ז"ל ולהראב"ד ז"ל:

כרשיני תרומה מאכילין. הכהנים אותן לבהמה בגמ' נפקא לן מקרא. וטעמא דכרשינין עיקרן למאכל בהמה ובימי רעבון של דוד אכלום מפני החוסר גזרו עליהן תרומות ומעשרות כדאיתא פ' בתרא דחלה. והיינו דמיבעיא לן התם אימתי גזרו על הכרשינין משום דמשמע לן דלאו מדינא איכא למיגזר בהו דלא חשיבי כי אוכל אדם דאי עיקרן למאכל אדם פשיטא דאסור למיהבינהו לבהמה דהא דרשינן ולא להפסד. ועוד דהא דרשינן הם יאכלו ודרשינן ואין הבהמה אוכלת ומ"מ על כרחין לאדם חזו דאין חיוב תרומה ומעשר אלא במידי דהוי אוכל אדם דתנן לקמן בריש מעשרות כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ואוכל לאדם הוא דקתני דמפרש בפ' כלל גדול דמס' שבת דטעמא דלא תני כלל גדול גבי מעשר היינו משום דגבי מעשר במאכל אדם איתיה במאכל בהמה ליתיה:

מאכילה כרשיני תרומה. דהא פרה דכהן הויא. ומקשו הכא דכיון דסיפא דרישא תני אע"פ שמזונותיה עליו וכו' משמע דברישא דרישא סתמא קתני בין אין מזונותיה על השוכר בין אם מזונותיה עליו. ותימה כיון דמזונותיה על השוכר דררא דממונא איכא ואמאי מאכילה תרומה שהיא ממונו של כהן. והיה נראה לתרץ דמתני' בדיני תרומה הוא דקא מיירי בדררא דממונא לא קא מיירי. אבל רש"י ז"ל כתב בפ"ק דע"ז וז"ל יאכילנה כרשיני תרומה ואע"פ שמזונותיה על השוכר אינו גזלן אם האכילה תרומה לפי שתרומה ממון שאין לו תובעין היא שהרי נותנה לכל כהן שירצה ואם רצה היה יכול ליתנה לכהן זה שהשכיר לו פרתו ואותו כהן מסתמא ניחא ליה ומחיל אם האכילה כרשיני תרומה הרבה דמה לו להקפיד והלא אינה מיוחדת לו לפי' שריא שיודע שנותן לבהמתו מאותן כרשינין בעין יפה יותר משאילו הויא שלו ניחא ליה ואינו גזלן א"נ שנפלו לו מבית אבי אמו כהן והשתא ממונו מאכילה ע"כ:

לא יאכילנה כרשיני תרומה. דפרה דישראל היא ולא רבי רחמנא אלא נפש של כהן דהיינו בהמתו דכתיב וכהן כי יקנה נפש ודרשינן נפש בהמה כדדרשינן במס' ביצה אשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע. ומשמע דוקא בהמת כהן ושאר בהמה דישראל לא:

ששם פרה מכהן. ששאלה הימנו ושם אותה בדמים שאם תיאנס או תמות משלם דמיה וכשישראל שם אותה מכהן קיימא ברשות ישראל וכשהכהן שם אותה קיימא ברשות כהן. והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ט כן ישראל ששם פרה מכהן לפטמה ולהיות השבח ביניהן לא יאכילנה בתרומה אע"פ שיש לכהן חלק בשבחא אבל כהן ששם פרה מישראל לפטמה אע"פ שיש לישראל חלק בשבח הואיל וגופה לכהן שהרי שמה על עצמו הרי זה מאכילה בתרומה ע"כ. פי' אותו הרב ז"ל כי ההיא דאי זהו נשך דתנן שמין עגלים וסייחין וכו'. ואין נראה דההיא לדמיה שם אותה לקחת חלק השבח אבל הבהמה גופה קנין כספו דבעלים היא והיכי ממעטי' לה מטעם דקנין כספו ומ"ט דרישא ומאי טעמא דסיפא ועיקרן של דברים כמו שפירשתי וכן מצאתי לרש"י ז"ל ביבמות פ' אלמנה לכ"ג:

מדליקין שמן שריפה. מפ' בפ' במה מדליקין מאי שמן שריפה שמן של תרומה שנטמא וקתני במתני' דמדליקין שמן של תרומה טמא בבתי כניסיות וכו'. בגמ' מקשה דא"כ נדלק ואתי שמן שרפה בכה"ג ובטלת מתנה לכהן ופליגי אמוראי בהכי אי הוי דוקא כגון שנפל לו לישראל בירושה כגון מבית אבי אמו או אפילו הוי ממונו של ישראל ולא מסרו לכהן:

בבתי כניסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלין. מפ' בגמ' ואפילו שלא ברשות כהן הני ג' וטעמא דכיון דהוי מצוה ודאי ניחא ליה מסתמא כדאיתא בפ"ק דפסחים ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופי' בין בממוני':

וע"ג חולים ברשות כהן. וכגון דאין בהן סכנה: והיא למודה לבוא אצל אביה ומביאה שמן שריפה עמה לבית אביה:

אביה מדליק ברשותה בידיעה שלה וברצונה. ואפילו שנהנה אביה בנר דנר לאחד נר למאה:

בבית המשתה. של כהן ומשמשין שם ישראל מדליקין שמן שריפה: בבית האבל של כהן. וטעמא דכולהו מפרש בגמרא:

קנין כספו. דאם נאנסה או מתה כספו הוא דנאנס יצתה זו דאם נאנסה ברשות ישראל נאנסה:

ואין הבהמה אוכלת. דהם מיעוטא שאין מאכילין אוכלי אדם לבהמה. והאמת דמטעמא דלאכלה ולא להפסד נפקא לן כמו בשביעית אלא דאסמכוה אקרא:

יכול לא תאכל בכרשינין ובתלתן. דהני תרתי תנן בפ"ב דמעשר שני דקילי תרוייהו דקתני התם גבי תלתן מותר לעשות כל מעשיהן בטומאה אלא השרייה בלבד וגבי כרשינין קתני ומאכילין וכו' ואין בהן אזהרה שלא לטמות התרומה ומש"ה תני דמאכילין שניהן לבהמה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב. התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינן מאכל אדם הרי זה מותר לעשות כל מעשיהם בטומאה ע"כ:

תלתן דבר תורה. דס"ל דדוקא גבי כרשינין הוא דאמרינן בפרק בתרא דחלה דדוד גזר עליהן אבל תלתן דבר תורה דחשיב לאדם דהא נותן טעם לקדרה כדאמרינן לעיל פרק בצל הילכך לא יאכילנה לבהמה. ולא ידענא מתני' דמעשר שני דתנינן בה לתרוייהו בהדי הדדי מאי עביד לה ר' יוחנן ושמא דלא גריס לה הכי אלא כרשינין בלחוד הוה גריס ומשנתנו שנויה אליבא דתנא בתרא:

לא כן תני וכו'. אמתני' פריך דאמאי כהן ששם פרה מאכילה בתרומה דהא אילו רצה שואל לתת לו דמיה וליקחנה לעצמו אינו רשאי דהא ג' שבועות משביעין אותו וחדא מינייהו שמא עיניו נתן בה כדאיתא בפרק המפקיד והוי האי זכותא כאחד ממאה שבו ואחד ממאה שבו קתני בהך ברייתא דסגי שלא יאכילנה:

ת"ל וכהן כי יקנה. קנין כספו שיהא קנוי לו לגמרי משמע:

ומסיק דבר קפרא תני דלא שנא שם ולא שנא שכר כהן מישראל אין מאכילה בתרומה. ומגיה בר קפרא למתני'. ותנא דידן סבר כיון דבכולי תלמודא אמרינן דכי קם ליה ברשותיה כדידיה דמי הכי נמי כדידיה דמי ולא חשיב ההוא דאינו יכול לעכבה לעצמו שיור:

על גבי חולים. דכי תנן ברשות כהן לא קאי אלא אחולים דוקא:

ביקור חולים אין לו שיעור. מפרש בפ' אין בין המודר ואפילו גדול אצל קטן:

מתני' אמרה כן. דאפילו גדול אצל קטן דהא מדליקין שמן שריפה ע"ג חולה ואפילו דהוי החולה פחות ממנו:

עד כדון בתרומה וכו'. כלומר עד כאן לא שמענו אלא הפשוט במשנתנו והיינו היכא שירשו דממונו הוא. וא"ל ר' ירמיה מי נימא ה"נ דאפילו בתרומת גרנו: ופליג עליה ר' זעירא דמאן יימר לך בתרומת גרנו אלא דוקא מתני' בתרומה של אבי אמו:

ר' יונה ור' יוסי. פליגי נמי בהא כדפליגי ר' ירמיה ור' זעירא ור' יונה הוה אמר כר' ירמיה וכו:

נדלק ואתי. בתמיה. דא"כ ביטלת מתנת שמן שרפה לכהן דלעולם ידליקו אותו בבתי כניסיות ואין כאן לכהן כלום: ולא משני לה דלא חשיב לה פירכא וכמו שכתבתי:

אתיא למ"ד וכו'. כלומר למ"ד דדוקא איירי בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו אתי שפיר דלמ"ד תרומת גרנו קשיא:

ובלא כן אינו צריך זכייה. בלאו הקושיא שהקשיתי לך דלדלק ואתי אפילו הוי חולין נמי היכי מדליק בבית הכנסת והא בעינן מתנה לכהן וצריך לזכותו בה ובשלמא אי מיירי שנפלה מבית אבי אמו אתי שפיר דהא זכה בה ומת וירשה זה: ומשני במזכה לו ע"י אחר וחשבונן כאילו מטא ליד כהן דזכין לאדם שלא בפניו. ולענין הלכה נקטינן כר' ירמי' דאפילו בתרומת גרנו קאמר דסוגיין דלעיל רהטא כוותיה דאמרינן דרישא דאפילו שלא ברשות כהן קאמר ואי בירושה עסקינן מאי שלא ברשות כהן איכא וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ' י"א דהיל' תרומות:

אבל לא של ישראל. שאין שותפות לכהן באותה מלאכה אסור אבל אם יש לו שותפות מותר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל להדליק מכהנת. בלילה אע"ג דאפשר דאתי בה לידי עון מיתה:

שעת משלחת זאבים היתה. שהיתה מכה משולחת ואיכא סכנה בלילה בתוך העיר התירו השמן אע"ג דאפשר שיזלזלו בו ואתו לידי עון מיתה חמירא סכנתא מאיסורא:

ולא עמד ב"ד וביטל. לא מצינו ב"ד של אחריו שיבטל דברי הראשונים אלא עכשו נמי שרי דהנאה בתרומה שרייא לזרים:

כמא דתימר תמן לא עמד ב"ד וביטל וכו'. ל"ג ליה הכא אלא במס' שביעית פ' בראשונה והסופרים העתיקוהו כאן:

בקרו של כהן. פטם שמפטם פרותיו של כהן:

שהיה מאכיל אצל ישראל. שהיה מאכיל לבהמת הכהן אצל בהמת ישראל:

מדליק על גביו שמן שריפה. ואפי' שלא לדעת הכהן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל:

ועמד לו והלך לו. הכהן ונשארה הנר דולקת:

אין מחייבין לכבותו. דודאי מפקר ליה כהן גביה:

ר' חנינא בר עכברי כהן היה. והיה עושה מלאכה בבית ר' חייא מן צפורי שהיה ישראלי:

מי אזל ליה. משהיה הולך הכהן היה ממלא הישראל הנר שמן שריפה:

די לא עבד ליה כן לא הוה אתי. אם לא היה עושה כן לא היה בא הכהן בהשכמה לעשות המלאכה:

סברין מימר כד מטי לביתיה הוה מטפי לה. כשהיה מגיע הכהן לביתו הוה מכבה את הנר ומה שהיה עושה כשהיה הולך ממנו הוא כדי להפחידו שלא יתעצל:

ע"י כן הוה שהר. עושה מלאכה בתחלת הלילה וכן בלשון ערבי העושה מלאכה בלילה אומרין יצהר בלילה:

ועל ידי כן הוה קרץ. תרגום ותקם בטרם יכיר איש וקמת בקריצתא כלומר שעל ידי אותו נר היה סומך עליו בהשכמה ולא היה מכבהו. וטעמא דחשיב הכל לצורך:

אנא צבע פתילה מן חולא. אני טובל הפתילה בשמן חול:

מהו. שאדליק שמן שריפה בשבת:

בטל הוא וכו'. דאע"ג דאמרינן בפ' במה מדליקין ואיתא נמי לקמן דבעינן מוסיף שמן חולין ומדליק. הכא שאני דבטל הוא השמן ע"ג הפתילה והעיקר הפתילה היא:

נסב פתילה. מבית כהן טבולה בשמן שריפה:

ובלא מן הדין שמשא מבזבזא בהקדשא. ובלא טעם גזל ירא שלא להתיר כן בפני השמש שלא יבזה הקדשים ויפרוץ גדר:

להוסיף שמן חולין. ולהדליק בשבת שמן שריפה והכי איתא נמי בפ' במה מדליקין:

אין מחייבין אותו למצותו. ששריפת קדשים מצוה הוא כדכתיב ושרפת את הנותר ואין עולה לחיוב שריפתו שריפה זו שמדליקנו בשבת דאסור לעשות כן בשבת וביו"ט וכיון דאיכא שמן חולין שרי דכי מדליק אההוא מדליק ואידך תוספת בעלמא הוא:

מה טיביה דיונתן בן עכמאי. שאתה אומר שמועה משמו:

ופרשיה רבי חייא דכפר תחומין קמי ר' ומניתיה חכים. שמינהו פרנס על הצבור לפני רבי:

על ידי דמאניהון נקיים לא מתעסקין. כלומר לא חיישינן שמא יבא ישראל אחד ממשמשי הסעודה ויוליך הנר להדליק לעצמו בלא צורך דירא הוא בשמן הטמא שלא יטמא כליו הטהורים מה שאין כן בבית האבל דהא מאניהון צואין וטמאין:

דאינון כניעין. מחמת אבל לבם דואג בקרבם:

דאינון פחיזין דקלות ראש ויין איכא וכתיב לשחוק אמרתי מהולל ויין ותירוש יקח לב:

דלא כן מה אנן אמרין. דאם לא כן מה אנו אומרים וכי אין אנו יודעים דר"מ ור"ש הלכה כר' שמעון בפ' התורם קישות:

של כת קודמין היא. זו מחלוקת של כת החכמים שקדמו לר"מ ור"ש היא דהא ר' יהודה אומר מעין שניהן ור' יוסי אומר מעין שניהם דמר נקיט חד מאינך וחד מאינך וקי"ל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי הילכך איצטריך לאשמועינן הלכה כר' שמעון. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"א דהילכות תרומות כר' שמעון:

מדליקין שמן שריפה בחנוכה. שלא ברשות כהן דמצוה היא דומיא דבתי מדרשות:

אנא לית אנא חכים לאבא. איני מכיר לאבי דקטן הייתי כשמת:

אבל אימא אמרה לי וכו. תרגום ירושלמי הכר נא חכים כען:

הדרן עלך אין נותנין וסליקא לה מסכת תרומות בסייעתא דשמיא

וסימניהן דפירקי חמשה תורמין קישות המפריש סאה שוגג ומזיד ואשה וזורע ובצל נותנין: