מקצת תרומות ומעשרות. כגון שהיה לו כרי גדול שהיו בו ק"ן סאים טבל והיה לו להפריש לתרומה ג' סאין בבינונית וכדלקמן והפריש מקצת תרומה ומעשר:

עליו אבל לא על מקום אחר. בגמ' מפ' כמה הפריש דמחמרי' עליה דלא יפריש על מקום אחר אי נתקן רובו של כרי או אפילו דלא תקן והיינו כגון שהפריש תחלה סאה אחת או שתים לתרומה וגם המעשרות בערך הזה וקסבר ת"ק דעתה כשבא להפריש שאר הטבל שחסר לו להפריש מבראשונה של הכרי עצמו שרי אבל לא להפרישה על טבל אחר שלא נתקן כלל דחיישינן שעולה בידו מזה ומזה שלא נתקן ושנתקן כדאיתא בגמ' וטעמא דכיון שיש באותו כרי קצת חולין מתוקנין אין לו להפריש משם על טבל שלא נתקן מעולם דדמי למפריש מן הפיטור על החיוב אבל תורם מיניה וביה וכן גבי מעשר כה"ג:

ר"מ אומר אף מוציא הוא על מקום אחר. דקסבר מה בין מוציא ממנו עליו למוציא על מקום עליו דבדעתו להפריש עסקינן וכיון דתרומה בתר מחשבה אזלא וקדושתה עדיין יש לה מקום לחול וכי היכי דכשמפריש ממנו עליו אמרינן הך היא דקדשה משעה ראשונה ולא הפריש עמה תערובת מחולין מתוקנין דאי לא תימא הכי היכי אכיל המותר נימא דעדיין יש בו חלק טבל שלא הופרש דחולין מתוקנין עלו בידו אלא ודאי כדאמרן ה"נ כי מפריש על מקום אחר אמרינן נמי כה"ג והכי ס"ל לריש לקיש כר"מ בגמ' וטעמא דרבנן משום דאיכא למיטעי דילמא אתי לאיפרושי מן הפיטור על החיוב דעלמא אבל מיניה וביה דמי לשאר מפרישי תרומה דמפרישין סאה אחר סאה ומה לי הפסקה דשעה מה לי הפסקה דיום או יומים כן נ"ל פירושא דהך מתני' דבהא קמיפלגי הני תנאי לפי הגמ' ויש להראב"ד ז"ל בהשגות דרך אחרת דהני תנאי פליגי אי אמרינן ברירה או לא ואני באתי לפרש על דרך הגמ':

כשהפריש ובדעתו להפריש. כשהפריש סאה קמייתא דעתו היה להפריש יותר עד כדי שיעור בינונית לכל הכרי אלא מחמת שהיה טרוד הפסיק ודעתו דלסוף יפריש המותר ומשו"ה נסתיימה כל התרומה שתעלה לבסוף קדשה למפרע משעה ראשונה דאי אין דעתו להפריש פיטור גמור הוא ומתוקן חשוב ונהי דרבנן מחייבי ליה להשלים השיעור היינו משום גזל השבט אבל כרי כבר נתקן דתרומה בתר מחשבה אזלא כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם ואפילו ר"מ מודי לת"ק:

בסתם. כדמפרש ואזיל:

מה פליג. בתמיה מה דעתו של ר' שמואל שמא פליג על סתמא דתלמודא:

ומשני סתמו כהפריש ובדעתו להפריש. דלא אטרחוה רבנן לפרושי בהדיא ולומר הך סאה דמפרישנא היינו דלא מיתרמי לי השתא תו לאפרושי אבל אכתי מפרישנא כשיעור בינונית על כל הכרי אלא אפילו בסתמא נמי מוקי מתני' דסתמו כפירושו הוי דאין לך אדם שלא יפריש שיעור בינונית:

מה בין מוציא ממנו עליו מה בין מוציא ממנו על מקום אחר. ומ"ט דת"ק:

ומשני כי מוציא ממנו עליו. אמרינן כל הטבל עלה בידו ולא עלו חולין מתוקנים מעורבין באותה סאה או בשנים שמפריש אח"כ אבל כי מפריש על מקום אחר מזה כיון דהאחר לא נתקן כלל והאי נתקן קצת מיחזי כפיטור דאמרינן מזה ומזה עלה בידו הילכך לא יפריש על מקום אחר:

וקשיא וכו'. דחייה בעלמא היא דמקשה לרבנן דאילו נטל הסאה או הב' להוציא ממנו עליו דהיינו על אותו כרי גופיה מיניה וביה נאמר כל הטבל עלה בידו על כרחיך דאין תימר חולין מתוקנין מעורבין איכא בהך הפרשה בתרייתא היכי מצי אכיל המותר אלא ודאי כל הטבל עלה בידו ואם כשסלק אותה מן הכרי נמלך ואמר תהוי תרומה על מקום אחר נאמר דמזה ומזה עלה בידו וכן איפכא אי מעיקרא כשנטל מן הכרי המותר היה להוציא ממנו על הכרי האחר נאמר דמזה ומזה עלה בידו וחולין מתוקנין מעורבין אית ביה ואילו נמלך בסמוך לסילוקה ואמר תהוי תרומה על הכרי גופיה נאמר דכל הטבל עלה בידו:

פיחת וכו'. קושיא אחריתי היא דתנן לקמן פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה והכא אי מעיקרא היה דעתו לפחות נאמר כל הטבל עלה בידו ואם שוב רצה להוסיף נאמר מזה ומזה עלה בידו והכא ה"ה דמצי לאקשויי איפכא וגלי בקמייתא וה"ה לאינך. וכן אם טעה דהיה סבור דהיה לו להפריש בתרומה המחוייבת לו להפריש מן אותו כרי שתי סאים ותרמן ואיגלאי מילתא דאינו חייב אלא אחת נאמר דמזה ומזה עלה בידו וכן איפכא אם חשב דאינו חייב אלא אחת ואיגלאי מילתא דחייב שתים אע"ג דתרם וחזר ותרם נאמר דכל הטבל עלה בידו כל אלו התמיהות יש לדעת ת"ק דלר"מ דלא מפליג אתי שפיר:

אותה סאה שהוא מפריש. לבסוף:

והתנינן אבל לא על מקום אחר. והיכי פליג ריש לקיש את"ק:

תפתר במרבה בתרומה. כלומר מתני' מפרש לה ריש לקיש כשמרבה בתרומה לבסוף ואפ"ה ממנו עליו מצי לאפרושי ולרבויי דליכא שום קלקול אבל על מקום אחר מכי אפריש השיעור מה שהוסיף אח"כ הוו חולין מתוקנין והוי מפריש מן הפיטור על החיוב ולא דמי למרבה בתרומה דעלמא דהתם בתר מחשבה אזלא וקדשא ועוד דמפריש על הכרי מיניה וביה אבל לא על מקום אחר:

ובמעשרות לא. מיירי מתני':

והתנינן. הך מתני' בישיבת ר' שמעון בן לקיש ותני בה מעשרות כגירסא דילן וגבי מעשרות לא אפשר לרבויי דתניא במס' דמאי המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין וא"כ תרומה דומיא דמעשרות קתני:

אלא טעמא דריש לקיש כר"מ. דלא ס"ל כת"ק דמכיון דאמר על כרחיך כל הטבל עלה בידו כי מפריש מיניה וביה דאי לא היכי מצי אכיל המותר וא"כ מה לי ממנו עליו ומה לי ממנו על מקום אחר וכבר פירשתי במשנתנו דטעמא דרבנן דילמא אתי למיטעי:

עד כדון כשנתקן רובו של כרי. בעיא היא כלומר עד כאן לא קאמרי רבנן דאין מוציא ממנו על מקום אחר אלא כשהוציא משעה ראשונה תרומה ומעשרות שהיה בשיעורן שיעור תיקון רובו של הכרי כגון מכרי של ק"ן סאים הפריש לתרומה ב' סאים ולמעשרות עשרה סאים דנתקן רובו ומשו"ה חיישינן דלסוף מזה ומזה עלה בידו:

לא נתקן רובו של כרי. מאי שלא הפריש אלא א' בראשונה דהשתא נשאר רובו טבול מאי מי אמרינן רובו ככולו ומודו לר"מ דמצי לאפרושי ממנו על מקום אחר או לא:

ומשני פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן היא. ואיתא להך פלוגתא בפ' אוכלין עראי במס' חלה על ההיא דקתני התם הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא חלה על הכל וה"פ נטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה והיה בעיסה שיעור חיוב חלה וכ"ש אם יש בה יותר ונטל ממנה שאור קודם שהפריש חלה בענין שהשאור הוא טבל ונתנה לתוך עיסה שהורמה חלתה ואע"פ שאותה עיסה שהורמה יש בה מאתים כנגד השאור וקתני מתני' אם יש לו עיסה אחרת דיש בה ד' רובעין וכ"ש אם יש בה שיעור חלה ומשיכה בזו העיסה הגדולה ומפריש מן העיסה הקטנה לפי חשבון מהשאור המעורב והעיסה הקטנה דהשתא שהשיכה הויא חיבור כדמפרש התם דנשוך דבר תורה הוא ומפריש בעל הבית אחד מכ"ד ממנה לערך שיעור השאור המעורב בה ובערך שלה ג"כ. ואי קשיא לך והלא השאור הזה בטל במיעוטו והיאך מצטרף לחיובא, תריץ היינו חומרא דטבל דמין במינו בכל שהו הילכך חשיב ולא בטיל. ואם לאו מוציא חלה על הכל דכיון דטבל במינו בכל שהו חשיב כולו טבל ומוציא על כולה, ובהא פליגי הני אמוראי דר' יוחנן סבר הא דתנן דמוציא על הכל משום דאין טבל בטל ברוב מדאורייתא הוא דתנן ולא הוי כשאר יבש ביבש בעלמא דחד בתרי בטיל דאי הכי מעיקרא נמי ליבטל התרומה בגרן דכמה גרגירי חולין איכא נגד גרגיר תרומה ואפ"ה אינו מבוטל דבכזית לוקה דהיתר מצטרף לאיסור דגזירת מלך היא הילכך כשנתערב אפילו עם מאתים ההיתר עצמו חזר איסור וצריך להפריש על כולו. וחזקיה סבר מדרבנן הוא דהוי דגזרינן אטו טבל גופיה דלא ליתו אינשי למיכל טבל לכתחלה ולומר דיבש ביבש חד בתרי בטל ומשו"ה גזור בנתערב במתוקן נמי דיוציא על הכל והשתא גבי בעיין למ"ד טבל בטל ברוב מדאורייתא יש חילוק בין נתקן רובו ללא נתקן ונימא דלת"ק דוקא בנתקן רובו הוא דאסור אבל לא נתקן מצי להפריש ממנו על מקום אחר. ולמ"ד אינו בטל ברוב מן התורה ומדאורייתא אפילו נפלה אחת במאתים מוציא על הכל לדידיה כולהו שוין ואין חילוק בין נתקן רובו ללא נתקן דאפילו נתקן רובו החלק הנשאר שם הוי ליה טבול כדמעיקרא ואפ"ה גזור דאינו מפריש ממנו על מקום אחר וא"כ אפילו לא נתקן רובו נמי:

ואית דבעו מימר. דבהדא בריית הוא דמיבעיא להו בדתני ר' אליעזר בן יעקב דבמתני' לא מיבעיא לן דכיון דטעמא דילמא אתי למיטעי בעלמא לעולם איכא למיגזר ובברייתא דראב"י הוא דמיבעיא דקא סבר דאינו מוציא לא עליו ולא על מקום אחר דס"ל דאינו לא תרומה ולא מעשר אלא כמי שחילק את הערימה כיצד היו לו ק' סאה והפריש מהם חמשה לשם מעשר והפסיק אינו מעשר ואינו יכול להפריש על החמש סאים חמש סאין אחרות מאותו כרי עצמו וכ"ש על מקום אחר אלא מפריש חצי סאה למעשר מאותן חמש ומן צ"ה סאין יפריש ט' ומחצה ומיבעיא לן עלה עד כדון לא קאמר ראב"י אלא היכא דלא נתקן רובו של כרי ומשו"ה לא חשיבי החמש מעשר אלא טבל חשיבי כמו חולק ערימה אבל נתקן רובו של כרי כגון שהפריש ו' סאין או שבע מי אמרינן דמודי ראב"י דלא חשיבא הפסקה הכא לומר כחולק ערימה הוי אלא מעשר הוו ומפריש המותר מיניה וביה והוו פשטי לה כדמפרש ואזיל:

ייבה כהדא. תן אותה כזו ומשם נלמוד לנדון דידן דשיילו לר' חייא בר אבא:

היו לפניו שני כריים א' הפריש ממנו מקצת תרומה ומעשר ומאחד הפריש מקצת תרומה ומעשר. ושאלון לר' חייא רבא מהו שיתרום מזה על זה דכשבא להשלים המותר שחסר מהו שיוסיף להפריש מן האחד על חברו דעד כאן לא קאסרי רבנן במתני' אלא היכא דמפריש מזה על אחר שלא נתקן מעולם אבל הכא כי הדדי נינהו וכמיניה וביה חשיבי ואסיקנא דפשיט להו דאין תורמין ולא מעשרין מזה על זה ומדקאמר הכי משמע דחל שם נתקן בכל אחד מהן ואחר שחל עליו שם מתוקן שוב אינן מועילין זה לזה כלל וכדפרישנא וה"נ לראב"י כרי חד שני כריים חשיבי דיש בכל א' שם תיקון וכדפרישנא ואסור:

הכסיל חובק את ידיו. מחמת עצלותו וכאשר אין לו מה יאכל אוכל את בשרו כך אתם אינכם זהירין לשמש את רבכם כל צרכיכם ואתם מצטערים בספיקות וקושיות. ופסק הרמב"ם ז"ל כר' אליעזר בן יעקב גבי תרומה וז"ל בפ' שלישי המפריש מקצת התרומה אותו מקצת אינו תרומה והרי הוא כחולק את הכרי (ב) וצריך להפריש תרומת אותו מקצת ממנו ולא יפריש עליו מפירות אחרות ע"כ. ובה' מעשר פ"א כתב כן המפריש מקצת מעשר אינו מעשר אלא כמי שחולק את הערימה אבל צריך שיוציא מזה החלק מעשר כיצד היו לו ק' סאה והפריש מהן חמשה סאים לשם מעשר אינן מעשר ואינו יכול להפריש על החמש סאין מעשר ממקום אחר ומעשר מהם חצי סאה שהוא המעשר שלהן ע"כ. והשיג עליו הראב"ד ז"ל שלא הבין משנתנו ונ"ל דכיון יפה לפסוק כראב"י דר' חייא קאי כוותיה ועוד דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי ובפ' הבא על יבמתו מוכח בהדיא דהאי כללא הוי אפילו כי פליגי בברייתא גבי סוגיית ולד אנוסת עצמו:

מגורה. אוצר שכונסין בה התבואה כדכתיב נהרסו ממגורות.

סאה לבן לוי. למעשר ראשון:

וסאה לעני. למעשר עני אם היא שנת מעשר עני ויש לו להפריש סאין רבים להשלים החיוב של תבואת האוצר ואינו רוצה אלא לתקן ח' ולאכלם מעט מעט ובא אחר יום או יומים ומפריש לעצמו ח' סאין לפי שכבר הוציא חוקם הראוי להם והא דלא מיירי הכא בתרומה משום דקי"ל דאין הגרן נעקר אלא א"כ נתרם כולו כדאיתא בתוספתא ואיתא נמי במס' מעשרות. וכ' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה והא דנקט ח' לפי ששנה שתי סאים והוא בקירוב החשבון אבל בדיוק החשבון אינו טעון לתת לעני אלא תשע עשיריות מהסאה ויפריש ג"כ אותן שמנה סאין ועשירית סאה ע"כ. ור"מ סבר דמפריש עליהן עתה השמנה סאין לאכול כאילו הן קיימין דהוה ליה כאילו הפרישן משעה ראשונה ורבנן סברי אינו מפריש אלא לפי חשבון מה שנשאר מן הסאים שנתן דמסתיין דאקלינן עליה כאילו הפריש משעה ראשונה הני סאין על המעשר הקיים ולא נאמר חולין מתוקנין וטבל מעורבין יש כאן דהא מוציאין מן המגורה שכולה טבל אלא שנקל עליו ג"כ שיאכל שמנה סאין עכשו על סמך שתי סאין הראשונים הילכך כנגד מעשר הקיים יפריש חולין השתא ויאכל לפי החשבון ומה שאכלו הלוי והעני יצטרף לבסוף עם שאר המעשר כשיבוא לתקן כל תבואת המגורה:

עשו אותו כפועל וכו'. משום דקשיא ליה לר' אלעזר דהא איכא למיחש דשמא אם נתן כל המעשרות הראויים אל המגורה בפנים אחת שמא אלו שנוטל עתה לעצמו לר"מ שמנה ולרבנן כפי חשבון הקיים יעלו לתרומה ומעשר שני ועוד קשה לר"מ דהא אינם קיימים השתי סאין ואמאי חשיבי אלו השמנה סאין מתוקנים כאילו היו מבוררין ומופרשין משעה ראשונה וקאמר דעשו אותו כפועל דכי היכי דגבי פועל התירו ההיא דתנן בפ' בתרא דמס' דמאי פועל שאינו מאמין לבעל הבית נוטל גרוגרות אחת ואומר זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל וזו עשויה תרומת מעשר עליהן ומעשר שני באחרונות ומחולל על המעות ע"כ. והשתא אקילו רבנן גבי פועל מאי דלא אקילו בכולהו אינך דתני התם בהו מעשר שני בצפונו או בדרומו ובכוס קתני מעשר שני בפי הכוס וגבי פועל לא סיים המעשר אלא תלה אותו במה שישייר מאכילתו באחרונה דהא לא קתני על תשעים אלו ובבחירתו הדבר תלוי וקא"ר אלעזר דכי היכי דגבי פועל התירו שלא יבטל ממלאכתו ה"נ הכא מיירי שהוא טרוד ואין לו פנאי להפריש כל המעשרות הראויין לתבואת המגורה ומשום דזמנו בהול הקלו שיוציא שמנה סאין לאכילתו לר"מ כדאית ליה ולרבנן כדאית להו דכך הוא נוטל עכשו לאכילת חולין על המעשר שכבר נאכל כמו כשמפריש המעשר על מה שכבר אכל. ורבנו שמשון ז"ל פי' דהכא מיירי בפועל עיין בפירושיו ואינו נכון דהוה ליה למימר מתני' בפועל שאינו מאמין לבעל הבית ומאי עשו אותו וכו'. אם נשרפו הפירות התרומה בטיבלה. הכא קאי גבי מתני' דקולא דאקיל ר' מאיר גביה היינו משום דזמנו בהול להוציא ח' סאין לאכילתו ואם לא נתקיים תנאו וכגון דנשרפו הפירות שלא אכלן פשיטא דתרומה טבל היא דהא מעיקרא על ח' שאני אוכל קאמר וכיון דלא אכלן לא נסתיימו ולא חייל עלייהו שמא דמעשר:

אבל אם נשרפה התרומה. קודם אכילת הפירות מיבעיא לן לר"מ מי אמרינן כיון דאשכחן ליה לר"מ דאמר המקדש את האשה ע"מ שתמות אחותיך אם נתקיים תנאו מקודשת אע"ג דנאכלו המעות בשעת קיום התנאי וה"נ כה"ג ל"ש נשרפו ול"ש נאכלו לבעליהן או דילמא שאני הכא דבשעה שנתן שתי סאים לא הפריש מיד השמנה כדפרישית במתני' וא"כ מיד להניית כהן קא בעי ואם נשרפו לא נהנה והוו טבל הח' סאים כשמפרישם ופשיט תלמודא דהכא נמי דיינינן כדינא דתמות אחותיך דלכשמתה אחותה הרי היא מקודשת: מעשרות קרויים תרומה כדכתיב מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה:

עין יפה. אדם שהוא וותרן:

אחד מארבעים. בגמ' יליף לה מקרא:

א' משלשים. בגמ' מפ' טעמא דב"ש:

הבינונית מחמשים והרעה מששים. אתאן לת"ק דאילו לב"ש הבינונית מארבעים ועין רעה מחמשים. והכי תניא בתוספתא שיעור תרומה ב"ש אומרים עין יפה משלשים והבינונית מארבעים והרעה מחמשים ע"כ. ולא חש התנא למיתנייה ובגמ' מפרש טעמייהו:

אחד מס' תרומה ואינו צריך לתרום. דהיינו שיעור תרומה דכתיבא בקרא:

חזר והוסיף חייב במעשרות. מהכא יליף בגמ' דתוספת תרומה חייב במעשרות:

מששים וא'. כגון שהיו בכרי ס"א סאים ועלה בידו סאה, אותה סאה

תרומה היא ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד. כמות שהוא רגיל לתרום אם רגיל לתרום א' מס' יפריש עדיין א' מס' בסאה ואם היה רגיל לתרום א' מנ' נמצא דנשארו עדיין י"א סאין שלא נתרמו ותורמן כדרכו:

במדה ובמשקל ובמניין. דאע"ג דאין תורמין תרומה גדולה במדה ובמשקל ובמנין כדתנן בפ"ק אותו מותר שהוא תורם שרי ליה לתרום במדה ובמשקל ובמנין דלא אמרו לתרום מאומד אלא עיקר התרומה ומ"מ תנא דמתני' מצריך מיהא מוקף כשאר תרומה ור' יהודה פליג דאפילו מוקף לא צריך אלא דוקא בתחלה ובתוספתא פליג נמי ואמר דתוספת תרומה אינה מדמעת ואין חייבין עליה חומש וניטלת מן הטהור על הטמא:

ששית האיפה מחומר החטים. קרא כתיב בס' יחזקאל והכי כתיב זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החטים וחומר היינו כור כדכתיב עשרת הבתים חומר וכל בת ג' סאין כדכתיב האיפה והבת תוכן אחד להם. וא"כ הוי חומר ל' סאין ואיפה הויא ג' סאין כמו שתרגם אונקלוס עשירית האיפה חד מן עשרה בתלת סאין נמצאת ששית האיפה חצי סאה וחצי סאה לערך ל' סאין הוי א' מס' והיא עין רעה לת"ק דהיינו ב"ה:

בחטים א' מס'. דהיינו חצי סאה מחומר:

ובשעורים א' משלשים. דכתיב בשעורים וששיתם דלכתוב רחמנא וכן מחומר השעורים אלא הכי מדריש בשעורים תחזרו ותרימו ששית אחר על הששית הראשון דהוו להו שתי ששיות לחומר והוי א' משלשים א"נ קרי ביה וששתים:

ת"ל וכל תרומת כל. מקרא הוא ביחזקאל וראשית כל בכורי כל וכל תרומת כל:

תן ששית על ששיתם נמצא תורם א' מארבעים. שמואל בא לדרוש עין יפה דששיתם משמע שתי ששיות כדפרישנא וכשאתה נותן זה על זה ובאת לצרף החומרים והששיות הרי שלש ששיות משני כורים דהיינו סאה וחצי מס' סאין וזהו א' מארבעים דס' סאין חלק אותם למ' חלקים נמצא סאה וחצי לכל חלק וזהו עין יפה:

תקח אחד אחוז מן החמשים. בתרומת מדין כתיב דכתיב בהו ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה':

כל שאתה אוחז ממקום אחר. דלכתוב קרא תקח א' מן החמשים אלא לומר לך אחוז שאמרתי לך במקום אחר יהא כשיעור הזה. ובתוספתא שנינו לה אדר' יוסי והכי איתא התם א"ר יוסי מנין לתרומה שהיא א' מחמשים שנאמר תקח אחד אחוז מן החמשים ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה':

דכתיב ששית האיפה. ושדינן לה אעין רעה דהא כתיב אחד אחוז וכו' הא כיצד חמשים לבינונית ורעה ס' וששיתם האיפה מחומר השעורים. וכדפרישנא קרי ביה וששתים תרי ששיות דהיינו שני חצאי סאין לכור וס"ל לב"ש דהיינו עין יפה ודרשינן חטים דומיא דשעורים מקרא דוכל תרומת כל כדלעיל:

בינונית מארבעים. לב"ש:

מן הדא דשמואל. דאמר לעיל תן ששית על וששיתם ובבינונית מוקמי ליה:

מן הדא דר' לוי. א' אחוז מן החמשים ובצר עין מוקמי ליה לההוא קרא:

אינו מפסיד כלום. דהקב"ה מברך השאר כאילו לא חסר כלום:

עשירית החומר האיפה. כלומר עשירית הכור דהוי איפה דהיא ג' סאים אחר שנטלוה מן הכור אל החומר:

יהא מתכונתו. חזר החומר לתכונתו הראשונה כאילו לא חסר':

לא צורכא דלא כמו דאנן אמרין תרם ועלה בידו מס' וכו'. משום דקשיא להו מאי קמ"ל דא' מששים דאין צריך לתרום הא תני ליה רישא דעין רעה א' מס' וקרא הכי כתיב אלא לא צורכא לן הך בבא אלא כמא דאנן אמרין דא' מששים אין צריך לתרום לב"ה ה"נ לב"ש א' מחמשים אין צריך לתרום ואשמועינן דלב"ה דוקא הוא דאין צריך לתרום אבל לב"ש דעין רעה הוי א' מחמשים אילו עלה בידו א' מששים צריך לחזור ולתרום ואפי' בהא לא מודו ב"ש לב"ה:

תרם ועלה בידו מחמשים ועד ששים תרומה וכו'. הך ברייתא לב"ש איצטריכא דאמאי תני מחמשים הא לב"ה חמשים בינונית הוי ואמאי תני לה דיעבד אלא לב"ש אצטריכא וקמ"ל דב"ש מודו לב"ה דאין צריך לתרום עד ס' ומתני' נמי לב"ש איצטריכא דמודו בה כו"ע:

במתכוין לפטור את כיריו. כי קתני מתני' חזר והוסיף חייב במעשרות היינו כשמחשבתו הראשונה היה א' מס' לפטור את כיריו דתרומה בתר מחשבה אזלא דכתיב ונחשב וגו':

אבל אם אינו מתכוין לפטור את כיריו. אלא רוצה הוא להרבות:

אפילו. עלה בידו א' מס' לא תימא היינו שיעורא ואינו יכול להרבות דאפילו אחת על אחת מצי להרבות כלומר אפילו מדה א' לחולין ומדה אחת כנגדה לתרומה יכול להרבות וכר' ישמעאל דלקמן:

כמות שהוא למוד. כמות שהוא רגיל ולא יותר כיון שעלה בידו א' מס"א: ופריך ור' יוחנן מי מצי אמר אפילו אחת על אחת:

והתנינן כמות שהוא למוד. כמות שהוא רגיל ולא יותר ומשמע ליה השתא דת"ק דפיחת מששים ובא להוסיף אח"כ לא נתנו לו רשות להוסיף אלא כמות שהוא רגיל בגרנות אחרות:

ומשני שלא לפחות. דמתני' גבי פוחת קאי ולא יפחות מכמות שהוא רגיל אבל בא להוסיף למעלה מוסיף והולך. ונראה דמתני' דקתני המרבה בתרומה וכו' מפרשי לה אמוראי למר שעלה בידו לרבות ולמר אפילו עלה בידו א' מס"א:

כמות שהוא למוד במדה וכו'. כלומר כי היכי דשריא מתני' למדוד במדה להשלים עד ס' ה"נ מי שנתכוון להוסיף מותר לתרום אפילו במדה וטעמא דלא אמרו שיתרום מאומד אלא כדי שיתרום בעין יפה ובהא מודי ר' יוחנן:

תוספת תרומה מה היא. מיחייב עלה זר האוכלה מיתה וחומש או לא:

משם יחיד אני שונה אותה. בתוספתא היא שנוייה משמיה דר' יהודה וכתובה היא במשנה:

ובעי תלמודא מה לחיוב או לפיטור. כלומר למה נתכוון ר' יוחנן לחייב עלה נמי מיתה ודלא כר' יהודה או לפטור:

ופריך אין תימר לחיוב ניחא. דהכי משמע מן התוספתא ר' יהודה אומר תוספת תרומה אינה מדמעת ואין חייבין עליה מיתה וחומש מכלל דרבנן מחייבי אבל אין תימר לפיטור דרבנן נמי פטרי בה היכי משמע:

ומשני אין ר' יהודה דאית ליה שלא מן המוקף. דשרי להשלים וכ"ש לרבות דדמיא לתרומת מעשר דמרובה על תרומה גדולה דהויא א' מעשרה ושלא מן המוקף שרי' בה כדאמרינן לעיל ואפילו דמדמי לה לתרומת מעשר מודי בה דפטור התוספת ממיתה:

רבנן דלית להו שלא מן המוקף. לרבות ולא מדמו לה לתרומת מעשר:

לא כ"ש. דלפטרו ממיתה הילכך שפיר מיבעיא לן מילתא דר' יוחנן והאי תוספת מיירי כשנתכוון מתחלה לפטור כיריו במה שרגיל ונמלך:

תוספת תרומה. כל תוספת תרומה ואפילו כי עלו בידו מס"א דקתני חוזר ותורם:

חייבת במעשרות. כמו טבל וכ"ש דאין בה איסור תרומה לזרים:

ולא אגיביה. ולא השיבו:

חזר והוסיף חייב במעשרות. אלמא דתוספת חייב במעשרות וה"נ כי עלו בידו מס"א דיחזור ויתרום התוספת צריך לתקנו ממקום אחר:

עד כמה אדם פוטר וכו'. אם פיחת משיעור בינונית עד כמה יפחות ונאמר דחייל במה שתרם שם תרומה והתוספת שחייבוהו להוסיף חייב במעשרות:

א' למאה כתרומת מעשר. דהא למעשר יהבינן עשרה ממאה והלוי יהיב לכהן אחד נמצא אחד ממאה:

ואפילו כל שהוא. והכי אית ליה לשמואל בגמ' דילן פ' ראשית הגז חטה אחת פוטרת כל הכרי ולא יהיב ביה קרא שיעורא וכל זה משום דנתכוון לפטור כיריו ומה שמוסיף משם ואילך צריך לתרום כמו שהוא למוד לרבנן מן המוקף ולר' יהודה אפילו שלא מן המוקף וכולהו מודי דאין חייבין עליה מיתה וחומש וצריך לתקנה ממקום אחר אבל כי לא נתכוון נפטור תורם לכתחלה מעין יפה או בבינונית וחייבין עליה מיתה וחומש ובהכי מיירי קראי דיחזקאל. אלו הן כללי השמועה:

האומר לשלוחו צא ותרום. דנפקא לן מאתם גם אתם לרבות שלוחכם בפ"ק ובפ' האומר דקידושין:

כדעתו של בעה"ב. כפי מה שהוא יודע דעתו של בעה"ב אם עין יפה אם בינונית ובגמ' מפ' אי בשאמר ליה תרום לדעתי או אמר ליה תרום סתם:

תורם בינונית. דאזלינן בתר רובא דעלמא ובדין הוא דלא ליתני אלא בבינונית ולא בעי תו למיתני א' מחמשים אלא משום דבעי פיחת א' מעשרה או הוסיף עשרה דתני מניינא תני נמי מניינא:

הוסיף עשרה. הוסיף תרומת עשרה על שיעור בינונית דבעה"ב כגון היו כאן חמשים ותרם חד ורביע שתרם א' מארבעים דהוסיף בשיעור נהוג תרומת עשרה:

פיחת עשרה. דתרם מס' אחד:

תרומתו תרומה. אע"ג דפיחת לתרום אחד מעשרה כמנהגו של בעה"ב ובגמ' מפ' אם החולין מתוקנין או לא. ומפ' טעמא בפ' אלמנה נזונת דכיון דאיכא תורם בעין יפה או בעין רעה אומר לו בהכי אמדתיך אבל לענין טעות דיפות או רעות בעינן גלויא דבעה"ב דלימא ליה כלך אצל יפות ואי לא לא הוי תרומה והכרי בטבלו מ"ט דלגבי טעות זה לא הוי ליה למיטעי הכי אסקינן התם:

ואם נתכוון להוסיף. שהיה יודע דעתו של בעה"ב ונתכוון להוסיף על התרומה אפילו מדה אחת אין תרומתו תרומה מ"ט דמעביר על דבריו הוי. ובגמ' מפ' היה יודע דעתו של בעה"ב ונתכוון לפחות אי הוי תרומה:

המרבה בתרומה. יותר מן השיעור ששנינו במשנתנו עד כמה ירבה ויהא שם תרומה חל עליה וחייבין עליה מיתה וחומש:

א' מעשרה כתרומת מעשר. כלומר כיון דאשכחן תרומת מעשר דהויא א' מעשרה וקרוייה תרומה נדון בתרומה גדולה כן דעד א' מעשרה הויא תרומה גדולה יתר מכאן לא הויא תרומה ויש שם חולין טבולין שחייב לעשר המותר ומן המעשר יפריש הלוי תרומת מעשר והוו להו חולין טבולין ומשום דלא אפשר לברר החולין מן התרומה עושה היתר תרומת מעשר כיצד היה לו כרי של מאה סאין והיה יכול ליתן עד עשרה בתרומה גדולה ונתן י"א סאין נשארו פ"ט יש לו להפריש ט' פחות מעט למעשר ויהיה אותה סאה העודפת לתרומת מעשר ובגמ' מפרש דאע"ג דבלא קרא שם למעשר ראשון של כרי הזה כקרא דמי וחיילא תרומה לר' אליעזר וקדשו מדומעין:

אבל לא על מקום אחר. כשיעשה אותה סאה עודפת תרומת מעשר תהיה על אותו כרי עצמו שבו ריבה לתרומה אבל לא על עשרה סאין של מעשר טבול אחרות דטעמא משום דדמי למן החיוב על הפיטור דאע"ג דריבה בתרומה וקדשה מ"מ אין טבל הזה טבול כשאר טבל דעלמא דהא כבר הפריש מן הכרי תרומה ומעשר כאחת דהא י"א נתן. ובגמ' אמרי' דר' חייא פליג אדתני ר' במתני' וטבל גמור הוא דהוי ויעשנה תרומת מעשר על מקום אחר אליבא דר' אליעזר:

ר' ישמעאל אומר. בגמ' מפ' טעמא:

שישייר שם חולין. כל שהוא וכיון דשייר כל שהוא הויא תרומה ובגמ' מפ' טעמא:

עד כדון כשא"ל וכו'. עד כאן לא שמענו שנפרש משנתנו אלא במילתא דפשיטא לן דהיינו כשא"ל בעל הבית לשליח תרום לדעתי אז תורם לדעתו אבל א"ל סתם ולא א"ל לדעתי מאי: ופשיט לה מסיפא דתנן אם אינו יודע וכו' תורם בבינונית הא יודע אע"פ שלא א"ל תרום לדעתי תורם כדעת בעל הבית:

הפוחת א' מעשרה והמוסיף א' מעשרה וכו'. פירש רבנו שמשון ז"ל שפיחת יותר מעשרה כגון שפיחת י"א ותרם א' מל"ט או הוסיף א' מעשרה שהוסיף י"א ותרם א' מס"א בשניהם תרומתו תרומה ולי נראה לפרש פיחת אחת וכו' כגון שהיה לו לבעה"ב ששים סאים ודרך בעה"ב לתרום א' מחמשים ואילו תרם בעה"ב היה תורם כאן סאה וקב וחומש קב והשליח לא תרם אלא סאה א' ולשיעורו של בעה"ב פיחת התרומה של עשרה סאים הנותרים שהיה לו לתרום עוד קב וחומש מהם וכן הוסיף אחד מעשרה דהיו לו לבעה"ב חמשים סאים דדרכו של בעה"ב לתרום אחד מחמשים ולא היה תורם מאלו אלא סאה והשליח תרם סאה וקב ומחצה:

אבל לא לחולין. כלומר גבי תרומה שוין גבי חולין שיחשב כל השאר חולין מתוקנין לאו שוים שאין תרומה אלא לפי חשבון דעתו של בעה"ב ונמצא כי פיחת החולין טבולין הן דהא עתיד בעה"ב לתרום כמות שהוא למוד ונשאר בחולין חלק תרומה של עשרה סאין. וכשמוסיף אע"ג דהוי התרומה טבולה עם החולין תרומה הוי כדלעיל דא"ל בהכי אמדתיך אבל החולין מתוקנין הן ולא דמו הני בבי כדמפ' ואזיל שאין הפחת והתוספת שוין:

היך עבידא. היכי דמי דאין תיקון החולין שוה:

הוה יליף. למוד בעה"ב לתרום א' מחמשים:

כד תרים. השליח:

חד מן ארבעים. דהיינו הוסיף א' מעשרה:

מפסיד ליה. ששה רבעי קב דעשרה סאין הוו ס' קבין ונתן קב ומחצה נוספין על הסאה וקב ומחצה הוו להו ששה רבעי קב:

כד תרים. השליח:

א' מס'. ודרכו של בעל הבית בבינונית כדאמרן והיה תורם מששים סאין סאה וקב וחומש קב והוא פיחת חלק העשרה ולא תרם אלא סאה הוו החולין טבולים:

דמתגר ליה. היינו שמרויח לו ד' רבעי קב וחומש לא קא חשיב ליה משום דאין מגיע לרובע כן נ"ל ליישב לשון הגמ' על אופניו:

הכא איתמר תרומתו תרומה וכא את אמר אין תרומתו תרומה. דקתני רישא הוסיף עשרה תרומתו תרומה וקתני סיפא דמתני' ואם נתכוון להוסיף אין תרומתו תרומה ולר' בון בר כהנא הוא דקשיא דאמר דמוסיף א' מעשרה תרומה מוחלטת היא והחולין נמי מתוקנים דלמתני' לא קשיא דהוה אמינא דכי קתני מתני' דהוסיף עשרה תרומה היינו לענין דחולין הוו מתוקנין אבל התרומה טבולה הויא אבל לר' בון קשיא מתני'. אי נמי דס"ד דר' בון בר כהנא נמי מיירי במתכוין להוסיף מדקאמר המוסיף ולא קאמר הוסיף: ומשני דיש חילוק בין רישא לסיפא דסיפא נתכוון להוסיף ממש ומעביר על דבריו הוי הילכך אין תרומתו תרומה כלל לא לענין החולין ולא לענין התרומה ור' בון בר כהנא לאו נתכוון להוסיף מיירי שהרי לא היה יודע דעתו. וחשב שאף בזה היה פוחת הילכך הויא תרומה בין לענין החולין בין לענין התרומה:

תמן תנינן. בפ' בתרא דמס' מעילה והתם תנן בריש פירקא השליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל לא עשה שליחותו שליח מעל וקשיא ליה לר' חגי דהתם גבי חתיכה תנן דכולן מעלו ואפילו בעה"ב אלמא דמוסיף על דבריו הוי ולא מעביר ואילו גבי תרומה קתני דאין תרומתו תרומה אלמא מעביר על דבריו הוי וליכא למימר דלא דמי מעילה לתרומה דמעילה שאני דקדשי גבוה הויא ליכא למימר הכי דטעמא דאמרינן דכי עשה שליח שליחותו בעה"ב מעל ולא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היינו משום דגמרא מעילה מתרומה בג"ש דחטא חטא כדאיתא בפ' האיש מקדש: ומשני דגבי מעילה בהכי עסקינן דלא נטלו שלש בבת אחת אלא בזה אחר זה וכשנטלו חתיכה הראשונה הא ניכרת שליחותו של בעה"ב ונגמרה וכשנטלו השנית תחילה של שליח וכו' אבל גבי מתני' על כל חטה וחטה נסתיימה שליחותו של בעה"ב. כלומר על כל חטה וחטה צריך נגמרה שליחותו של בעה"ב דעל כל חטה וחטה יש טבל כדאמרי' בפ' האיש מקדש ונראה לפרשו מלשון מסויים כלומר מי מסויימין החטים של בעה"ב לומר כבר נתן החטים הקדושים של בעה"ב והדר הוסיף הא אינן ניכרין ותרומה בתר מחשבה אזלא וכיון דהוסיף על דעתו של בעה"ב מעביר על דבריו הוי ונתבטל שליחותו ואין כאן תרומה משא"כ בחתיכה דסתמא דמילתא חשובה היא אצלו ונכרת והשתא אפילו בנטלו שלש בבת אחת מיתוקמא וזה נכון:

מה נפק מביניהון. פי' רבנו שמשון ז"ל מה נוכל לדמות לההיא דמעילה היו לפניו שני כריים וכו'. ונ"ל לפרשו כמשמעו מה נפקותא יוצאה לנו מתירוצא דר' יוסי לקושיית ר' חגי וקאמר האי הוא דנפקא מינה דלתירוצא דר' יוסי אילו היו לפניו שני כריים שנטל מן הא' כשיעור דעתו של בעה"ב ומן הכרי האחר הוסיף בתרומה דהא נתקיימה מחשבתו של בעה"ב ונסתיימה התרומה הראשונה והויא תרומה אע"ג דבאחד מעביר על דבריו הוא:

כמא דב"ש אמרין קדשו מדומעין. בפ"ק גבי זיתים על השמן דאמרי ב"ש תרומת עצמן בהן דאע"ג דאיהו נתכוון לתרום זיתים על שמן וכו' נהי דלא אהני מחשבתו לכך אהני לתרומת עצמן אע"ג דלא קרא בהם עצמן והוו להו הזיתים תרומה וחולין מעורבין:

כן ר' אליעזר אמר קדשו מדומעין. פירות סאה עודפת דגם אם לא קרא שם למעשרות של הכרי מ"מ קדשה התרומה אע"ג דהיא מעורבת עם חולין הטבולין דר' אליעזר ס"ל כב"ש:

על דעתיה דר' יוחנן. דר' יוחנן אמר בפ"ק דה"נ פליגי ב"ש בכל הדברים ואפילו גבי מין בשאינו מינו דהיינו טבל על חולין ואף חולין על טבל סברי ב"ש דאע"ג דבטבל לא קרא שם מיתפיס דאזדו לטעמיהו דסברי ב"ש הקדש טעות הוי הקדש והכא כי יהיב י"א ועוד למאה אע"ג דלא קרא שם לתרומת מעשר הוו א' מעשרה שבכרי תרומה והיינו עשרה והשאר דהיינו הסאה העודפת תרומת מעשר והשאר טבל טבול למעשרות האחרים דצריך להפריש מהן ראשון ושני או עני אבל לא למעשר ראשון דלההוא כקרא שם דמי ומש"ה קתני דלא יעשנה תרומת מעשר על מקום אחר דלא חשיבי טבל גמור החולין דאע"ג דלא קרא שם למעשר ראשון כקרא דמי דומיא דמין בשאינו מינו דלב"ש כאילו קרא במינו דמי:

אלא על דעתיה דחזקיה. דאמר התם דלא אמרי ב"ש קדשו מדומעים אלא בזיתים על שמן וענבים על יין מטעם דנתכוון ליהנות התרומה אבל בטבל על חולין וכ"ש בחולין על טבל דכ"ע לא פליגי דלא אמרי' לב"ש לא קרא כקרא דמי א"כ ר' אליעזר דשמותי הוא דהיינו מתלמידי שמאי כדאיתא לקמן פ' סאה תרומה היכי קאמר הכא דקדשו מדומעים ולא יעשנה וכו' דמשמע דאע"ג דלא קרא כקרא דמי פשיטא דהוי טבל גמור לכולהו מעשרות ואמאי לא יעשנה תרומת מעשר על מקום אחר מי גרע מטבל דעלמא: ומשני דסבר חזקיה כר' חייא אביו דתני בדר' אליעזר יעשנה תרומת מעשר על מקום אחר דדמי לטבל דעלמא:

מ"ט דר' ישמעאל. דבשלמא ר' אליעזר נתן טעם לדבריו דלא אשכחן תרומה בתורה אלא עד א' מעשרה אלא ר' ישמעאל מאי טעמיה:

ומשני ראשית דגנך דיו לראשית שיהא כדגן. דהוה ליה למיכתב הכי דגנך תירושך ויצהרך ראשיתם תתן לו למאי הילכתא כתביה רחמנא לראשית גבי דגן לומר לך ראשית שהיא התרומה יכולה להיות בשיעורה כדגן דהיינו החולין הנשארים אבל טפי מהכי לא:

ת"ל מראשית ולא כל ראשית. מקרא לא מצאתי גבי תרומה אלא גבי חלה מראשית עריסותיכם ומייתי ראיה מיניה משום דאיקריא תרומה כדתנן לעיל וכתיב בה מראשית ולא כל ראשית שלא יעשה הכל חלה דאילו בכורים עושה אדם כל שדהו בכורים וכן גבי תרומה אע"ג דכתיב בה ראשית גמר מיניה והך דרשא גופה איתא נמי בפ"ק דחלה ואית דגרסי התם ת"ל ראשית ולא הכל ראשית והיינו כדאמר בפ' ראשית הגז בעינן ראשית ששייריה ניכרין ואם אתה עושה הכל ראשית אין כאן ראש ואין כאן גוף. וכן צריך לגרוס הכא. ומשמע מההיא סתמא דחלה דקיי"ל כר' עקיבא ור' טרפון וקיי"ל כוותייהו דסוגיא דתלמודא אזלא כוותייהו דפרכינן בריש מס' פאה אמאי לא תני תרומה בהדייהו דאין לה גבול לא למעלה ולא למטה כדלעיל דאפילו א' לאלף ולא למעלה דבשיור כל דהו סגי ומשני דלא דמי להו דמ"מ תרומה בעיא שיעור ומדפריך הכי בפשיטות משמע דהכי קי"ל ועוד תנן במס' חלה האומר כל גרני תרומה לא אמר כלום עד שישייר הא אם שייר מהני ותני לה גבי הילכתא פסיקתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ג דהיל' תרומה:

בשלשה פרקים. בזמן לקיטת הפירות:

משערין את הכלכלה. פי' הרמב"ם ז"ל כלכלה הוא הסל שבו מודדין להוציא התרומה ואמר שהוא חייב לשער את הכלכלה ולידע כמה היא מחזקת בתחלת הפירות ובסופן ובאמצעיתן ר"ל באמצע הזמן שיש בין תחלתן לסופן לפי שהפירות בתחלת הקיץ הם קשות והם במלואן ובסוף הקיץ הם יבשות כמו צמוקים ובאמצע הן בינוניות ואם הכלכלה בדרך משל מחזקת מן התאנים הבכורות מאה בלי ספק שתכיל כשהן מבושלין מאה ועשר וכשהן מתחילין לייבש ולהצטמק תחזיק ק"ן וכשידע האדם כמה היא לה בכל הזמנים ימוד בה ויוציא מה שראוי להוציא מאותו המנין ע"כ. פי' לפירושו דאם אירע שמנה מה שמחזקת בסוף הקיץ והוי בה מאה לא יאמר בשנה הבאה בזמן הבכורות כך מדתה ומעשרה כלכלות שמלקט יתן למעשר מאה בכורות דמעשרותיו מקולקלין הן דלא דמי מה שמחזיק בה עתה למה שמחזיק בה בסוף הקיץ וכן אילו ידע כמה היתה מחזקת אמצע הקיץ והיו מאה כשילקוט עשר כלכלות בסוף הקיץ לא יתן מאה תאנים למעשר אלא צריך לשערה עכשיו דאינו שוה מה שמחזקת עכשיו סוף הקיץ ומ"ט משום דבעי לתרום תרומת מעשר ומעשר בצמצום והך מתני' דהמונה אוקימנא לה בפ"ק דבתרומת מעשר מיירי:

משובח משלשתן. בגמ' מפרש ליה:

ממי הוא משובח. אמאי תני המונה משובח הו"ל למיתני המודד משובח ממונה:

ומשני מן התורם מאומד. דבתרומת מעשר נמי אי תרים מאומד מהני בדיעבד דבהא מודו רבנן לר' אלעזר בן גומל דפ"ק. ורבנו שמשון ז"ל האריך בפ"ק בזה והתוספות פ' כל המנחות באות מצה:

משלשתן. והא לא תני אלא שנים מונה ומודד מקמי שוקל אלא דקאי נמי אאומד:

ולית את ש"מ כלום. דלעולם מאומד חשיב נמי מכולהו ובשלשתן קאמר דהיינו ככולם והיינו לאוקומה כר' אלעזר בן גומל. והרמב"ם ז"ל פ"ג פסק כרבנן דמונה משובח מאומד:

אחד ומאה. בגמ' יליף מקרא דתרומה אוסרת החולין אם נפלה לצ"ט של היתר כמותה אבל אם הוסיף סאה דהיינו מאה חולין וא' תרומה מעלה התרומה משום גזל השבט. והשאר מותר ולר' יהושע מאה ומשהו בין הכל ולר' יוסי בן המשולם מאה וקב בין הכל אותו קב הוא שתות המדמע דהיינו הסאה של תרומה דהיא מדמעתן דסאה ששה קבין היא:

מניין שהן עולין. מניין דצ"ט ועוד סגי על א' דתרומה בין לר' אליעזר בין לרבי יהושע דשניהם שוין ולא פליגי אלא כי מעיקרא ליכא צ"ט ועוד ובא להוסיף על התוספת היא דפליגי אבל כי איכא צ"ט ועוד מעיקרא דכו"ע לא פליגי כך מפורש בפ"ב דערלה דמוקמינן מתני' דהערלה מעלה את הכלאים כר' יהושע וכר' אליעזר:

דבר שאתה מרים ממנו אם יפול לתוכו הרי הוא מקדשו. ברייתא היא בספרי בפרשת קרח וה"פ תרומת מעשר שנותן לוי לכהן היא א' ממאה דמאה סאין הטבולין למעשר מפריש מהן הישראל עשרה למעשר ראשון ומאותן עשרה מפריש א' לתרומת מעשר הרי א' ממאה ואם חזר ונפל לתוכו מקדשתן כלומר אוסרתן אבל צ"ט ועוד שרי ואי ליכא צ"ט ועוד אם הוסיף סאה שרי וה"פ דקרא מכל חלבו את מקדשו ממנו אותה תרומה שהוצאת ממנו מזה הטבל אם חזרה לתוכו מקדשו ואם לצ"ט ועוד חזרה עולה וכיון דתרומת מעשר בעיא האי שיעורא ה"נ גבי תרומה גדולה דכולהו איקרו תרומה ולקמן בפירקין מפרש דדוקא מין במינו הוא דאמרו כן:

מוסיף סאה ומעלה. דוקא במוסיף פליגי ולא תיקשי דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה אלא אם הוסיף קאמר דהני תנאי סברי דמקדשו לא משמע אלא כמו מקמי שתורם אבל כשחזר ונפל לתוך צ"ט ועוד בטל אלא משום מראית העין צריך להעלותן לר' אליעזר כיון דלא היה שיעור בשעת נפילה ק' סאין דהיתירא בעינן כדי להעלותן ור' יהושע לא מפליג לטעמייהו:

והלכה כדבריו. דר' יוסי בן המשולם ואין למדין הלכה מן התוספתא וקי"ל דבעיא א' ומאה מעיקרא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ג ועוד דהלכה כסתם משנה וכל פירקין דהתרומה דמצטרפין דמס' ערלה תנן התרומה עולה בא' ומאה:

תאנים שחורות מעלין את הלבנות. אם היו כאן חמשים תאנים שחורות וחמשים לבנות ונפלה לתוכן תאנה א' של תרומה והיתה לבנה השחורות מצטרפות עם הלבנות להתירה וכן אם היתה שחורה הלבנות מצטרפות עם השחורות להתירה וטעמא דר' יהושע מפ' בגמ':

עיגולי דבלה הגדולים מעלין את הקטנים. מפ' בגמ' עיגולי דבלה הגדולים מעלין את הקטנים במשקל:

וקטנים מעלין את הגדולים. במניין, ופי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה אם היו שם מן החולין עשרים עיגולים קטנים ועשרים עיגולין גדולים סך הכל ארבעים וכל א' מן הגדולים משקלו ד' ליטרין וכל א' מן מן הקטנים משקלו ליטרא א' ונתערב בכל הארבעים עיגולין עיגול א' של תרומה קטן משקלו ליטרא א' לא נאמר עיגול א' נפל לארבעים עיגולין ויהא הכל מדומע אלא נאמר ליטרא א' נפלה בק' ליטרין ויעלה בק"א ואם היו שם צ' עיגולין קטנים בכל א' מהן שני שלישי ליטרא ויהא משקל כולם ששים ליטרא ועשרה עיגולין גדולים משקל כל א' מהן ד' ליטרין שיעלה מנין כל העיגולין למאה ומשקל כולן מאה ליטרין ונתערב בכולן עיגול של תרומה משקלו ד' ליטרין לא נאמר ד' ליטרין של תרומה נתערב במאה ליטרין שהוא חלק מעשרים וחמשה ויהיה הכל מדומע אבל נאמר עיגול א' נפל בק' עיגולין ויעלה בא' ומאה ע"כ דבריו. ובגמ' פליגי ר' יוחנן וריש לקיש אמאי עיגול בעיגולין עולה דהא דרכו לימנות הוי ואיתא נפלוגתייהו בגמ' דילן בפ' הערל:

העיגולין מעלין את המלבנים. עושין מדבלת תאנים כמו ככרות עגולים ונקראים עיגולין ויש עושים כמו ככרות מרובעות נקראין מלבנים לפי שהן דומין לדפוסי המלבן שהן מרובעין ובלשון מקרא קרוי הדפיס כן דכתיב החזיקי מלבן:

ור' אליעזר אוסר. דאין מעלות שיכול לסלק האחרות דנכרות הן וכיון דמותרות הן אין מסייעות לבטל בין בשחורות ולבנות בין בגדולים וקטנים בין בעיגולין ומלבנים:

בידוע מה נפלה אין מעלות זו את זו. כדמפרש ואזיל:

כיצד וכו'. ובגמ' מפ' דאיכא למ"ד דלר' יהושע אפילו בידוע מה נפל מעלות ואיכא למ"ד דאין מעלות ופליגי דלר' עקיבא אפילו ידע ולבסוף שכח אסורים דכיון דנאסרו נאסרו אבל אם אין ידוע אם שחורה נפלה או לבנה נפלה כיון דכולן בספק איסור הן מעלות זו את זו דס"ל בגמ' דר' עקיבא סברא דנפשיה קאמר ולא מפ' לדברי ר' יהושע וקשיא דהיכי תני בסיפא דמילתיה ובזו ר' יהושע מקל ובגמ' מפ' לה:

ובזו ר' אליעזר מקל ור' יהושע מחמיר בדורם ליטרא קציעות וכו'. בגמ' משמע דסתמא דמתני' כר' יהודה דסבר דמודי ר' יהושע דאם יש שם מאה פומין תעלה דלר"מ כל שדרכו לימנות שנינו ואפילו יש שם שלש מאות לא תעלה והיינו כריש לקיש. ור' יוחנן סבר דאיפכא גרסינן ור"מ הוא דסבר את שדרכו לימנות שנינו במאה פומין תעלה והא דבמתני' תנא כד ובברייתא תני חבית היינו כד היינו חבית כדאמר בריש המניח בב"ק:

ליטרא קציעות. פירש רש"י ז"ל בפ' התערובות משקל ליטרא של תאנים יבשות של תרומה שקיצען באיזמל בכלי ששמו מקצוע:

על פי הכד. דוקא נקט על פי שנראית לעינים:

אין ידוע איזו היא. ואין כאן מאה כדין:

רואין אותן כאילו הן פרודות. אע"פ שאין כאן ק' פומין של ק' כדין של היתר לבד האיסור לבטל האיסור והתחתונות דהיינו השוליים אינן בכלל הספק להצטרף עם העליונות לבטל ספק הפומין רואין את כל התאנים העליונות והתחתונות שבכל הכדין כאילו הן פרודות ומחותכות ואין כאן חשיבות והרי זו מעורבת בכולם:

והתחתונות. מצטרפות להעלות אותה אם יש בכל התאנים כולן מאה ליטרין:

ור' יהושע. סבר לא תעלה הליטרא וכל הפומין אסורין:

עד שיהו שם מאה כד. כדי שיהו שם מאה פומין ואם לאו הפומין אסורין והשולים מותרין כדאיתא בגמ' ואע"ג דר' אליעזר קאמר לעיל כפי נוסחת ר' יהודה דאפילו באין ידוע אין מעלות וכגון דידע ולבסוף שכח ה"מ כגון שחורות ולבנו' דהתם אין השחורות ראויות להיות בספק דמוע ולעולם השחורות ניכרות מתוך הלבנות דשכח קרוב למזיד הוי דשחור בלבן לא מיחלף ואיבעי ליה למיקם עלה דמילתא הילכך קניס ליה ר' אליעזר, אבל פום בפום מיחלף ולא קניס ליה ור' יהושע סבר דלעיל דנפלו שרי אפילו בידוע וכגון דטוחן אותן וכיון דטוחנן שרי דלא מינכר אבל הכא כיון דמונחת על פי הכד מדעת וקבוע במקומו אית ליה חשיבות מקום כי הא דקי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי משא"כ גבי נפלו דלא חשיבי שאינן במקומן וקצת מזה כתבו התוס' פ' התערובות:

עד שיהו שם מאה כד. שהליטרין התחתונות אינן בכלל הספק ואינן מעלות את הפומין וה"ה דלתנא דמתני' אפילו עיגול במאה עיגולין נמי עולה אלא נקט פום לאשמועינן דגבי פום אין התחתונות מעלות את העליונות אבל פשיטא דסבר את שדרכו לימנות דוקא שנינו:

אוכל את הלבנות. דנכרות הן ואם לבנה נפלה אוכל שחורות וכן בעגולים אם קטן לפל הגדולים מותרים וכיון מותרות הם היאך מעלות וכדר' אליעזר דלקמי':

כך היה ר' אליעזר משיב את ר' יהושע והלבנות מעלות את השחורות. בתמיה כיון דנכרין היאך מעלות וטעמא דר' יהושע אליבא דר' אליעזר כר' פדייה דלקמן דאם רצה טוחן ומתיר:

בידוע מה נפלו מעלות זו את זו. לר' יהושע ומש"ה אקשי ליה ר' אליעזר:

אין מעלות. ולא אקשי ליה:

כשידע ושכח. ר' יהושע סבר כיון דשכח ואינו יודע השתא אם שחורה נפלה אם לבנה נפלה כולן בספק איסור הן ומעלות זו את זו ור' עקיבא סבר כיון דידע מעיקרא אע"ג דהשתא שכח אין מעלות זו את זו דכיון דנאסרו נאסרו. ופסק הרמב"ם ז"ל פי"ד כר' עקיבא וכדרב כהנא דכיון דידע אפי' שכח אח"כ הרי כולן מדומעות עד שירבה עד מאה מכל מין:

שחורה אחת לתוך שתים לבנות. טעמא דר' יהושע קא מפרש אליבא דר' יוחנן דאמר לר' יהושע אפי' בידוע מה נפלה מעלות דכי שרי היינו דנפלה א' לתוך שתים דבשעה שנפלה נפלה בין שתים ואע"ג דלבנות הן ס"ל דנבללין הן מחמת דובשן וא"כ השחורה בטלה מכי נפלה:

ור' מנא. בעי שלש שאם תאבד א' מהן ישארו שתים. והוי ספק ספיקא ספק אם האיסור נפל ואת"ל לא נפל יש רוב לבטלו משעה שנפל:

טוחן ומתיר. פירש רבנו שמשון ז"ל שאם רצה לדורסן מתערב הכל זה עם זה ועולין. וטעמא דתרומה בזה"ז דרבנן וכדלקמיה:

אין בלילה אלא ליין ושמן. מימרא היא במס' דמאי פרק הלוקח מן הנחתום. וטעמא דהן דברים לחין ונבללין משא"כ ביבש:

שהן נבללות. מחמת דובשן ודמי ללח והיינו טעמא דר' יהושע אפילו בידע ולא שכח:

פליגא. דסברי דסוף סוף הוי יבש ביבש ואינו נבלל כמו הלח:

ה"ג תמן תנינן המדומע פטור מן החלה כהנא שאל לשמואל וכו'. והיא משנה בפ"ק דחלה וגמ' דעלה ומייתינן לה הכא משום דאקשי ליה מעיגולין דמתני' דהוי דרכו לימנות ומסיק דתרומה בזה"ז דרבנן:

המדומע פטור מן החלה. תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין שאוכלין אותו הכהנים הן פטורין מן החלה משום חלק התרומה דתרומה פטורה מן החלה דתניא בספרי פרשת קרח מראשית עריסותיכם שומע אני אף עיסת תרומה במשמע ת"ל תרימו לה' תרומה את שמורם קדש והשאר חולין ולא שזה וזה קדש ובשלהי יוצא דופן מפ' דקסבר האי תנא דחלה בזה"ז דרבנן ואתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן דמדאורייתא חולין ראויין נינהו דתרומה מדאורייתא היא בטלה ברוב כדין כל יבש ביבש דעלמא והא דדרשינן לעיל את מקדשו ממנו מה שאתה מרים ממנו אם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו אסמכתא בעלמא הוא דמדרבנן הוא דבעינן מאה דאי ס"ד חלה בזה"ז דאורייתא לא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא:

שרובה תרומה. והחולין בטלין אגבה הילכך פטורה מן החלה דאילו הוו רוב חולין תרומה בטלה ברוב מן התורה וחייבת בחלה דחלה בזה"ז דאורייתא ופליגא אההיא דיוצא דופן:

סאה שנפלה לתוך צ"ט של חולין. אפילו מדומע כה"ג פוטר מחלה דקסבר כי ההיא דיוצא דופן דחלה דרבנן ואתי דימוע דרבנן ומפקיע חלה דרבנן וכדפרישנא:

ואותה סאה פוטרת את הכל. מן החלה בשלמא לשמואל דאמר בשרובה תרומה אתי שפיר:

א"ל וכי עיגול בעיגולין וכו'. דס"ל לריש לקיש בפ' הערל דכל שדרכו לימנות שנינו ולדידיה היכי עולין עיגולין דמתני' ואפילו שיפרישו א' מפני גזל השבט כדתנן במס' ערלה:

וכי דבר בריא שהתרומה עלתה בידו ואת אמרת. לתירוץ קושיא זו דתרומה בזמן הזה דרבנן ולכך הקלו והכי איתא נמי בפ' הערל:

אוף הכא קל הוא. דחלה בזמן הזה דרבנן ואתי דימוע ומפקע לה ושתק ריש לקיש בתשובה זו:

ופריך תלמודא ויתיביניה וכו'. אמאי שתיק היה לו להשיב לר' יוחנן שניא מתני' דעיגול בעיגולין שכבר בטלו דהא אית מאה כנגדו ומאי דקשיא לך דהא דבר שבמנין הוא להא מהני טעמא דמדרבנן הוא משא"כ במשנת מס' חלה דבליכא שיעור מיירי. ונראה דר' יוחנן יאמר דכיון דמדרבנן הוא לא אחמור בהא גבי כהנים:

אפילו חטים בחטים טוחן ומתיר. אפילו נדמעו חיטי תרומה בחיטי חולין וידוע דכשטוחנין אותם מותירות והיה יודע דחטים של חולין יפות לא תימא ולא יטחון בתחלה דקי"ל לקמן אין מבטלין איסור לכתחלה קמ"ל דכיון דתרומה בזה"ז דרבנן שרי ואפילו במקום דליכא כהנים נמי טוחן ומתיר לזרים ובמס' חלה פירש הטעם:

ונפלה א'. של תרומה לתוכן:

ספקן בטל ברוב. דס"ל לריש לקיש דאפי' בעשרים שאבדה א' מהן כגון שנפלה א' מהן לים או לנהר אמרינן איסורא הוא דנפלה ואת"ל לא נפלה בטלה ברוב מדאורייתא דיבש ביבש הוא וחד בתרי בטיל וריש לקיש אזיל לטעמיה דאמר לעיל בריש פירקין בשם חזקיה טבל בטל ברוב:

כולן נעשו הוכיח. כולן שוות מה שנפלו ומה שלא נפלו דכיון דכולן היה צריך להוכיח ולהכיר מי הוא בודאי ואין חילוק בהן עתה נקודם שנפלו א' או ב' הילכך לא אמרינן איסורא הוא דנפל:

הוכיח. כי ההיא דתניא בתוספתא דטהרות שני שבילין א' טמא וא' טהור והלך בא' מהן ועשה טהרות והלך בשני ועשה טהרות אלו ואלו מוכיחין פירוש מוכיחין לטומאה דאי זה מהם נטהר והכא נמי כה"ג:

שאם תרם מהם על מקום אחר. כגון שהיו העשרים של טבל כאן ואחר שנפלה א' של תרומה תרם מהם על מקום אחר אמרינן עלתה התרומה בידו כיון דשם תרומה קרא באותן שהפריש הא ודאי השתא ליכא טעמא דלעיל נעשו הוכיח והותרו שאר התאנים:

או שריבה ממקום אחר עליהן. נתן חולין שאינן מדומעין כפלים כנגד מדת התרומה ועירבן עם אלו הנותרים מודי ר' יוחנן דשרו כולהו דהא ליכא למימר בהו כולן נעשו הוכיח דבעידנא דנפלי הני הא אין הוכחה שהיה שם לאיסור לתפשן כי היכי דנימא כולן נעשו וכו' וכיון דליכא הוכחה השתא מהני רובא דהני בתראי דלא היו מדומעין דהשתא הוא דנפלו ושרו. ובגמ' דילן פ' התערובות בזבחים קאמר ריש לקיש דחביות של תרומה שנתערבה בק' חביות של חולין דאפילו באלפא לא בטלא כדאיתא בפ"ב דערלה וקאמר דאם נפלה א' מהן לים הגדול דהותרו כולן ואמרינן דאיסורא הוא דנפלה ואיכא התם מימרא דרב נחמן כיוצא בה בטבעת של ע"ז וקאמר דאם נפלה א' לים הגדול כולן מותרות והתם מצרכינן להני תרי מימרי ואמרינן דרב סבר כר' אליעזר דאמר התם אם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים כולן. והרמב"ם ז"ל פסק להאי מימרא רב נחמן בפ"ז דהיל' ע"ז ומימרא דריש לקיש פסקה בפ' ט"ו דהיל' תרומה והראב"ד ז"ל השיגו בהיל' ע"ז וכאן בהיל' תרומה נמי השיגו דהא ר' יוחנן פליג עליה הכא ואע"ג דבגמרא דילן לא פליג כיון דמימרא דריש לקיש לא מיתוקמא אלא כר' אליעזר ודלא כרבנן ור' יוחנן פליג עליה הכא ממילא אידחיא לה ע"כ דבריו. ואני אומר דאפשר כיון דחבית נפילתה ניכרת דהכי משמע התם פסקינן כר"ל ומודי בה ר' יוחנן והכא גבי תאנה דוקא הוא דפליג דאין נפילתה ניכרת תדע דהא ר' יוחנן נמי מודי דאם תרם מהם על מקום אחר דספקן בטל ברוב וטעמא דנאמר דכיון דקרא שם תרומה בהנהו דמפריש אמרינן תרומה עלתה ואמאי אלא כדלעיל קל הוא בתרומה. ועוד דמשו"ה לא אצריך ריש לקיש שנים שנים כמו גבי טבעות דע"ז וקרבן וטעמא דע"ז מדאורייתא תקרובתא אסירא וקרבן נמי דאורייתא הוא ופסולי מדאורייתא נינהו משו"ה קאמר ר"א התם יקרבו שנים שנים מה שאין לומר כן הכא ומה שהשיג עליו נמי דקאי כר"א אינה קושיא דכיון דאמוראי פסקי כוותיה ושקלי וטרו אליביה משמע דהילכתא כוותיה ומשו"ה פסקו כל הפוסקים ההיא דרב נחמן בהילכותיהם:

ק"נ חביות. שנפלה א' של תרומה לתוכן דהא אינה בטלה דחשיבא כדתנן חביות סתומות וקתני התם פ"ג דערלה דאם נפתחו בלא מתכוין דיעלו:

וחמשים אסורות. ולא נאמר איסורא ברובא איתא ולומר כיון דנפתחו הק' דשרו דלשם היתה התרומה אלא לעולם באיסורן הן עומדין עד שיתפתחו ומפ' התם דמכל חבית וחבית שנפתחה נוטל הימנה דימועה דהיינו א' מק' והשיריים שותה ולא פליגא הא דר' הושעיא על ההיא דר' אליעזר דפרק התערובות דאמר דלא אמרינן דאם נפתחה א' דהתרומה נפתחה אלא נוטל הימנה כדי דימועה ושותה:

לכתחלה וכו'. מודי דאין פותחין דאל"כ מבטל איסור לכתחלה ומה הועילו חכמים בתקנתן יפתחם לכתחלה ואין כאן דין דחביות סתומות לעולם:

אוסרת בודאה במאה. כשודאי נפלה התרומה לצ"ט בענין שאחר שנפלה אין כאן אלא ק' אסירי וצריך מאה של היתר מלבד האיסור:

וספקה בחמשים. פירש הראב"ד ז"ל פי"ד דהיל' תרומה ספק' האמורה כאן הוא שאבדה א' מן הדמוע שהוא צ"ט חולין וא' תרומה וכיון שאבדה א' מהן או עשרה או עשרים אפשר שהיא היא התרומה או בתוך הנופלים התרומה ואמרו שאם נשארו מאותו הדימוע חמשים אסורים. ופרכינן הא ששים או שבעים לא יהו אסורים והלא אמר ר' יוחנן לעיל שאע"פ שאבדה א' כולן נעשו הוכיח וכולן אסורין ולא תבטל התרומה בנשאר אע"פ שהוא ספק ויש שם רוב חולין אלא א"כ ריבה עליו אחר נפילה חולין אחרים כמדת התרומה שלא נאסרה בדמועה. ומתרצינן דה"ק אותו הדמוע שהוא מאה אבדו מהם עד חמשים צריכין רוב פירוש המותר וכל אחת הפורשת משם צריכה שתיבטל ברוב חולין ממקום אחר דהא נעשו כולן הוכיח אבל אם אבדו יותר מחמשים שוב הפורשת מהן אינה צריכה רוב חולין ממקום אחר והכל מותר מאי טעמא דאמרינן איסורא ברובה איתא ועיקר דבר זה בפ' התערובות ע"כ דבריו. והיינו הא דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר רב טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ופירשו ארבעים כולן למקום אחר אינן אוסרות דאמרינן איסורא בששים הוא דאיתיה ומאן יהיב לן מעפריה ומליין עיינין:

מעלין את הקטנים במשקל. פירשתי במשנתנו:

והכא ר' אליעזר מחמיר ור' יהושע מקל. בתמיה ואליבא דר' יוחנן פריך כלומר היכי תנא ר' עקיבא בסיפא דמילתיה דר' אליעזר מחמיר דהא ברישא שמעינן מר' יוחנן דלא מחמיר ר' אליעזר אלא בידוע כדאמרינן לעיל כך היה משיב ר' אליעזר את ר' יהושע והלבנות מעלות את השחורות וכו':

תנאין אינון. תנאי נינהו ת"ק דתני פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בידוע דוקא לא גריס לדר' עקיבא כלל דהיינו ר' אליעזר והאי תנא ר"מ הוא ומאן דגריס לדר' עקיבא דפליג אדר' אליעזר ור' יהושע סבר דר' אליעזר נמי אפילו בשאין ידוע פליג עליה דר' יהושע ומחמיר ור' יהושע פליג אדר' אליעזר אפילו בידוע ומקל ור' עקיבא הטיל פשרה ביניהם ומודי לר' יהושע בחדא ולר' אליעזר בחדא והיינו כר' יהודה דר' יהודה הוא דגריס בברייתא לדר' עקיבא הכי והשתא דקתני לדר' עקיבא ר' יהודה הוא דתני לה במתני' וה"ק אר' עקיבא בפשרתו פליגי ר' אליעזר ור' יהושע דר' אליעזר מחמיר ואפילו באין ידוע ור' יהושע מקל אפילו בידוע ורישא ר"מ וסיפא ר' יהודה וקי"ל כר' יהודה וכפשרת ר' עקיבא דכל מקום ששנים חולקים וא' מכריע הלכה כדברי המכריע ועוד דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה:

שדרסה על פי עיגול. על פי כלי שהוא עגול שבו עושין דבלות עגולות:

ואינו יודע באי זה עגול. אבל יודע שעל פיו דרסו ולא בתוכו:

דברי ר' יהודה. הנוסחא הזו בר' אליעזר ור' יהושע דסבר ר' יהודה דכך נחלקו ר' אליעזר להקל ור' יהושע להחמיר:

ור"מ אומר. לא כך נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע אלא כך הוא דנחלקו:

ר' אליעזר אומר וכו' ואפילו יש שם שלש מאות פומין. וכולהו בכלל הספק אין מעלין את היחיד הואיל ופי כלי שדרס בו התרומה דבר שבמניין הוא לא בטיל והאי תנא סבר דכל דדרכו לימנות מקדש כדאיתא בפ' התערובות ובפ"ק דביצה ואיתא נמי בסמוך וכיון דיש אנשים כשבאין למכרן מפרידין אותן במגריפה ומוכרין במניין הוי דבר חשוב:

דו אמר תנאין אינון. דאף משנתנו בכאן שנוייה אליבא דר' יהודה דלר"מ ס"ל דר' יהושע כל שדרכו לימנות מקדש וא"כ כי היכי דסיפא ר' יהודה מציעתא נמי ר' יהודה:

לדברי ר"מ כל הדברים מקדשין. ריש לקיש ור' יוחנן פליגי בפ' בתרא דמס' ערלה אליבא דר"מ דתנן התם שהיה ר"מ אומר את שדרכו לימנות מקדש וריש לקיש סבר כל שדרכו לימנות מקדש אית לן לגרוס בדר"מ ור' יוחנן סבר אדרבא סתם מתני' ר"מ היא ור"מ סבר כר' יהודה דבמאה פומין תעלה דאת שדרכו דוקא שנינו ובגמ' דילן איתא לפלוגתיהו בפ"ק דביצה ובפרק התערובות ובנוסחאות דילן נחלפה השטה מר"מ לר' יהודה ור' יהודה לר"מ. והכי אית ליה לרש"י ז"ל. ונוסחא דהכא כריש לקיש והכי איתא נמי בתוספתא דמכילתין פ' הלוקט דלעת ונוסחא דהתם כר' יוחנן:

דלעת אפילו אחד ממאה בה. דלא בעיא דלעת יונית שלימה והיא של כלאי הכרם לאסור אלא אפי' חתיכה ממנה א' ממאה שבה סגי דהא לפעמים אדם מוכר חתיכות במנין דומיא דליטרא קציעות דאע"ג דעיגולין נמכרין במניין ולא פומין אפ"ה כיון דלפעמים מוכרין גם הפומין במנין חשיב כל פום לחודיה:

דרסה ואינו יודע היכן דרסה דברי הכל תעלה. סיפא דברייתא דלעיל ובפ"ק דביצה איתא ופריך התם דברי הכל היינו פלוגתייהו דהוה משמע לן דכשדרסה בפומין למעלה הוא דהויא חשובה והיא בת מניין אבל בתוכה לא חשיבא ואע"ג דמנכרא ומשו"ה פריך דאמאי והא מ"מ בפני עצמה היא ומשני רב פפא ה"ק דרסה בעיגול ואינו יודע באי זה מקום בעגול דרסה אי לצפונה אי לדרומה דברי הכל יעלו ופי' רש"י ז"ל ה"ק דרסה בתוך העגול ואינו יודע באי זה מקום בעגול דרסה דעכשו אינן נכרות שהרי מדובקות ואינו יודע היכן היא אם בצפונו של עיגול אם בדרומו הואיל והשתא לאו בת מנין הוא דלא מינכרא דברי הכל יעלו:

וצריך שיהא בכל אחד וכו'. אע"ג דר' אליעזר מקל ורואין את התחתונות דמעלות את העליונות אכתי בעינן שיהא בחולין שיעור לבטלה שיהא בכל אחד שתי ליטרין וכל שהוא יותר כדי שיהו השני ליטרין מרווחות דהשתא חד בתרי בטיל וכדאמרי' לעיל ובהכי מצרפין כל הליטרין של העיגולין וה"נ במתני' לר' אליעזר ה"נ בעינן:

סאה תרומה שנפלה על פי מגורה. ומגורה אוצר החטים אמבר בלע"ז ונפלה על פי האוצר בשטחיות שלפני החטים שבו דומיא דדרסה על פי חבית:

וקפאה. שהסיר את של מטלה כדכתיב ויצף הברזל וקפא פרזלא. וקפאה שב אל המגורה לא אל הסאה ונשאר עדיין מן התרומה במגורה כדאיתא בגמ':

אם יש בקיפוי מאה סאין. שהיה האוצר כל כך רחב שכאשר לקטו החטים מעל פניו ברחת משערין שיש בהן מאה סאין של חולין מלבד התרומה הקיפוי עולה ואם לאו הקיפוי אסור וחטים האחרים שתחת הקיפוי מותרין כדאמרינן לעיל הפומין אסורין והשוליים מותרין ומשמע השתא דטעמא דהקיפוי אסור כי אין שיעור בקיפוי לחודיה משום דאין החטים של מטה מסייעות ובגמ' פריך דר' אליעזר מדידיה לדידיה דהא תנן לעיל במתני' דרואין אותן כאלו הן פרודות והתחתונות מעלות ומשני לה:

ור' יהושע אומר לא תעלה. הסאה אפילו יש בקיפוי שיעור ובגמ' נפ' בס"ד:

יקפנה. שב אל הסאה שנופל כל התרומה דרואין אותה כאילו הן חטים ע"ג שעורים ומוציא התרומה לעצמה שנפלה ע"ג המגורה עם מעט מן החולין שנפלה עליהן כמו שמאסף חטים מע"ג שעורים ותחתונים שרו אף אם אין בהן ק' כנגד התרומה והכי איתא בתוספתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ד:

בשאינו יודע אם בלולות הן. אם נתבלבלה בהן כל אותה סאה בכל המגורה:

או אין ידוע לאין נפלה. להיכן נפלה דלא ידע לאי זה מקום במגורה נפלה אם לצפונה או לדרומה:

שתי קופות שתי מגורות. כלומר או שתי מגורות:

שנפלה תרומה לתוך א' מהן. ואפילו בלא נבללה אלא דאין ידוע לאי זו מהן נפלה ובכל אחת יש חמשים סאין ושתיהן אסורות מספק מסייעות זו את זו לבטל והרמב"ם ז"ל בפ' י"ד כתב שתי קופות או שתי מגורות שנפלה תרומה לתוך אחת ונבללה ואין ידוע לאי זו מהן נפלה אם היו שתי מגורות בבית א' הרי אלו מצטרפות וכו' ע"כ. ואין צריך לנבללה כיון דאין ידוע לאין נפלה כדתנן לעיל ושרינן להו, ועוד ע"כ לא פליג ר' יהושע לעיל עליה דר' אליעזר דאין רואין העליונות כאלו הן פרודות אלא גבי דבלה דפי חבית או דפי כוורת דדבר שבמנין הוא וחשיב אבל הכא לא, ובגמ' מפרש כיצד מעלות ומסייעות זו את זו:

אפילו הן בשתי עיירות. כיון דשל אדם א' הן מצטרפין דלסוף יצרפם כאחת:

שנפלה אחת לתוכן וכו'. שנפלה אגודה א' כיוצא באלו והיתה חצייה תרומה וחצייה חולין נמצאו שיש כאן מאה ושני תחצאים ק"ב שיעורין כשיעור של תרומה עם האגודה שחצייה תרומה וקמ"ל דאע"ג דאין האגודות מתערבות יחד אפילו הכי מעלות זו את זו:

אמרתי לפניו. דר' יוסי תלמידיה דר' עקיבא הוא כדאמרינן בפ' הבא על יבמתו כלומר ושתק ר' עקיבא והודה לדברי:

אם יש בקיפוי כשיעור אין הא ארעייתא לא. דאין התחתונים מצטרפין:

כמרבה מזיד. פי' רבנו שמשון דגרע משום דקפא דלא רצה שיצטרף ומשו"ה לא מצטרף ואין הלשון משמע כן אלא ה"פ דהתרומה היא בעינה בשטחיות המגורה והרי לקחה לעצמה ולא כולה וכי הדר ונטל החטים שלהלן ממנה ונתן עמה אע"ג דאפשר דלא נתכוין אלא שלא תתבלבל לתוכה אפ"ה כיון דלקחה בעינה הוי כאילו מרבה מזיד עליה והחמירו דבעינן בקיפוי לחודיה כדי להתיר סאין שבקיפוי כשיעור דהרי הוא כאילו מדמע התרומה במזיד ותנן דאין מבטלין איסור לכתחלה ומש"ה חטים התחתונים לא אהנו וכדפרשי' דקיפוי נמי קנסינן דחדא היא אליביה:

כסאה עולה. מתוך מאה הוי כאילו הרים הסאה לחודיה לתתה לכהן ואע"ג דקא מצטרפי סאין אחרים הא תנן במס' ערלה דצריך להרים ותנן לקמן סאה תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה למקום אחר ר' אליעזר אומר מדמעת כתרומה ודאי הילכך לא תעלה מחמת סאין של הקיפוי אלא אם יש בקיפוי שיעור דאה"נ דכמעורבת חשיבא דהא תחתונים מסייעין לבטלה ואפילו במבוטלת בהדיא ס"ל לקמן דבעינה חשיבא ומדמעת ומשו"ה בעינן בקיפוי כשיעור וכיון דר' אליעזר דמקל בפי כוורת מחמיר כאן ר' יהושע דמחמיר התם כ"ש דיחמיר הכא אפילו אם יש בקיפוי שיעור הוא כולהו לכהן:

מה נפיק מביניהון. מאי בינייהו בין תירוצא דרב כהנא ובין תירוצא דר' אסי:

ומתרצי' הא איכא בינייהו על דעתיה דר' אסי מותר לרבות. כלומר אם קפה ובא לרבות ולתת חטים עוד על הקיפוי:

על דעתיה דר' אסי מותר לרבות. דהא מדמי לה לסאה עולה מתוך מאה וכמעורבת היא ואינה בעינה, ואע"ג דר' אליעזר ס"ל דתרומה בעינה מחתה כדאיתא פ' נוטל ה"מ לענין דמדמעת ובעיא ק' אבל לענין להתירה ולרבות עליה ס"ל לר' אסי דמודי לרבנן דלגבי האי כמעורבת היא ואינה בעינה ובריש סאה תרומה נמי אמר דאיכא מילי דמודי ר' אליעזר דאינה בעינה:

על דעתיה דרב ותרומה בעינה היא ואסור לרבות עליה:

קפה וחזר וקפה. כהנא אסור לרבות על הקפוי' דמרבה מזיד חשיב לה במזיד לר' אסי כיון דמותר לרבות דלא חשיבא בעינה הקפוי שני מעלה את התרומה וקיפוי שני דהכא היה גם בו מהתרומה בעינה וכגון דקיפוי קמא נטלו דק מאד ונשאר עדיין מהתרומה ובקיפוי השני נטלו:

אע"פ שלא שייר. כגון שלא היו חטים במגורה אלא ב' אצבעות והיה רחבה ובשני קפויין אזלי כולהו שרי לר' אסי דמותר לרבות:

והוא ששייר. דאם לא שייר לא שמיה קיפוי. ונ"ל דכי פליגי ר' אילא ור' אסי עליה דרב כהנא היינו לתרוצי מילתא דר' אליעזר דלר' יהושע פשיטא דבעינה ממש היא דלית ליה רואין כאלו הן פרודות ואפילו יש בקיפוי מאה אסור משום מרבה מזיד ולקופה לחוד הוא דאסור כן נ"ל פי' שמועה זו ולא כתבתי פי' רבנו שמשון ז"ל במימרא דר' אסי דאין לו משמעות בלשון הגמ' כלל:

שתי קופות בשתי עליות. אפי' בשתי עליות מצטרפין ושתי מגורות דוקא בעליה א' מצטרפין:

קופות דרכן להתפנות. דרך הוא שנושאן למקום א' ומערבן יחד אבל מגורות דוקא בעלייה אחת העלייה מצרפן אבל בשתי עליות אין דרך לפנותן מעלייה זו לעלייה אחרת וכתב רבנו שמשון ז"ל ונראה דלפי טעם זה דוקא כשהן של אדם אחד אבל של שני בני אדם לא וניחא השתא הא דקתני בתוספתא בזו מאה ובזו אין מאה אומר אני לתוך מאה נפלה ומאי נפקא מינה הא כיון דלא ידיע מעלות זו את זו אלא משום תרי גברי איצטריך ואין לומר משום שתי עיירות נקט לה דהא קתני לה בתר מילתיה דר"ש ולדידיה אפילו חמשים חמשים נמי מעלות ומאה למאי איצטריך להעלות סאה א' לכהן ומשום גזל השבט:

בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה. ואין עירוב מקוואות ביניהם דהיינו כשפופרת דקי"ל אין מקוה שלם נפסל במים שאובין:

קוויה פסולה. מאלו המים הנקוין בו שהם פסולין ששלשת לוגין מים שאובין פסלום:

ריבה על הידועה וביטלה שוגג. שנפלה בה עד שיעור ק"א לתרומה:

מעלה ומתיר. מעלה משם סאה לכהן משום גזל השבט:

והשנייה חזרה להוכיחה. שהרי הראשונה שהיא ידועה הותרה והשנייה אינה ידועה וחזרה כבתחלה שצריך אתה להוכיח לאי זו קופה נפלה כדי לאוסרה ואינך יכול דאינה ידועה ומצטרפין חמשים של זו לבטלה דדוקא כי הוה מקולקלת הוה אמרינן הכי אבל כיון דאינה מקולקלת ונשאר הספק של הסאה אם בזו נפל או בזו הא תנן דמצטרפות ונמצא שתי סאין עולות מתוך מאה וחמשים סאה:

אין אומרין במקום שנפלה השניה שם נפלה הראשונה. ותהוי האחרת מותרת בלא רבייה אלא ספק נמי יש באחרת ושתי הקופות מקולקלות כדמפ' ואזיל:

ריבה על א' מהן. בין ריבה על הידועה בין על שאינה ידועה:

וביטלה שוגג וכו' השנייה אסורה עד שירבה וכו'. והא דלא אמרי' הכא כמו ברישא דכי ריבה על הידועה חזרה השנייה שאינה ידועה להצטרף ועולה היינו טעמא דהכא כיון דמעיקרא נצטרפו להיתירא והוה חזיא הספק בין בזו ובין בזו והדר אידחו מההצטרפות תו לא חזו דכיון דפקע פקע אבל רישא דמעיקרא לא חזו להצטרפות וכי ריבה על הידועה ההיא שעתא חיילא ההצטרפות שרייא ודמי להא דגרסינן פ' לולב הגזול היו ענביו מרובין מעליו פסול ואינו ממעטן בי"ט תנא עבר ולקטן כשר ומפ' בגמרא דוקא שהשחירו מעיו"ט דהוי דחוי מעקרו אבל השחירו בי"ט הוה ליה נראה ונדחה ואינו חוזר ונראה ופסול:

וביטלה שוגג. דאילו במזיד אסור דאין מבטלין איסור לכתחלה כדתנן לקמן בס"פ סאה תרומה. והרמב"ם ז"ל פי"ד כתב שתי קופות שנפלה סאה של תרומה לתוך א' מהן ונודע לאי זו מהן נפלה ואח"כ נפלה סאה שנייה ואין ידוע לאי זו מהן נפלה אומרים למקום שנפלה הראשונה נפלה שנייה לפי שתולין הקלקלה במקולקל נפלה סאה ראשונה לתוך א' מהן ואין ידוע לאי זו מהן ונפלה סאה שנייה ונודע לאי זו מהן נפלה אין אומרים למקום שנפלה שנייה נפלה ראשונה אלא שתיהן מקולקלות ולא כתב לא סיפא דרישא ולא סיפא דסיפא ולא ידעתי למה:

לדעתו הדבר תלוי. אתיא כר"מ דהלוקח יין מבין הכותיים וס"ל כר' יהודה דפ"ב דע"ז דס"ל דאין משקין מעורבין כדאיתא התם והר"ם ז"ל פסק להא פ"ד ולא יתפרש לשונו שם אלא ביבש ולא בלח אע"ג דהכא גבי לח איתמר משום דהרב פסק גבי לח דבשל תורה אין ברירה:

אף במקוה כן. כגון שני מקוואות בזו עשרים ובזו עשרים ואין עירוב מקוואות ביניהן ונפלו מים שאובין בא' מהן דנפסל והיו בשיפועו של הר זה בגובה שיפועו וזה בשוליו ונתערבו ונפסלו שניהם אם רצה להוציא מים של מטה או של מעלה בדעתו הדבר תלוי ויערה אותו וימלאנו מים כשרים:

היך עבידא. היכי דמי:

שתיהן אסורות. דאינן מצטרפות:

שכבר עלתה התרומה. בפעם הראשונה ואע"ג דגם לזו בעי' רבייה וחשבינן דשמא הכא נפלה התרומה מ"מ הא דאמרינן גבי תרומה אחר הרבייה צריך להרים היינו משום גזל השבט וכיון דלא נפלה או בהא או בהא אלא סאה אחת והעלתה לא מחייב תו:

מאה קישואין טהורים. ולא הוכשרו הואיל ואינו מקפיד על תערובתן מעלה:

הוכשרו. הרי מקפיד על תערובתו דלא ניחא ליה בהכי מפני שלא יטמא השאר חשיב כאילו הוא בעיניה דלא ניחא ליה בתערובתן ושמא יהיב דעתיה עליו ויכירנו הילכך אינו מעלה וברייתא ה"פ בלול מעלה שאינו מקפיד בבלילתו אם בא לערבן מעלה מצטרפין האגודות כולן לבטל התרומה ומתני' בהכי עסקינן דלא הוכשרו ושאינו בלול אינו מעלה דהוא מקפיד על בלילתו ואינו רוצה אין מצטרפין להעלות התרומה. וכתב רבנו שמשון ז"ל וכל זה בדבר שאינו נבלל כגון יבש אבל בדבר הבלול בין מקפיד בין אינו מקפיד מעלה ע"כ ונכון הוא ומוכרח:

הדרן עלך פרק המפריש בס"ד