ממצוא חפצך ודבר דבר: ישעי' נח, יג.

כי שרית: בראשית לב, כט.

ישראל עלו במח': ב"ר רפ"א.

בפע"ח שסוד השופר הוא בבינה: שער השופר פ"א-ב.

התגלות עתיק הוא בבינה: ראה זח"ג קעח, ב.

ועיקר התגלות התענוג הוא בהשגה: ראה אוה"ת פ' עקב ע' תקמד.

בחכ' הנק' עדן: ראה זח"ב צ, א. מא"א ע, יא. קה"י ערך עדן.

בדבר ה' שמים נעשו: תהלים לג, ו.

כי בו שבת: בראשית ב, ג.

ויכולו השמים והארץ גו' ויכל אלקים: בראשית ב, א-ב.

בסיום מסכת עושין סעודה: ראה קה"ר א, א. שהש"ר א, א. ט. ע' שבת (קיט, רע"א). [כ].

ויכל הוא מלשון כלתה נפשי: ראה בעל הטורים במקומו בשם תרגום ירוש'. אור החיים שם.

והנה טוב מאד: בראשית א, לא.

וג"פ ביום השביעי: בראשית ב, ב-ג.

וז"ש בע"ח: בפע"ח ש' השבת (פכ"א) ושם בפי"ט להמעיין. אבל בע"ח ל"מ — וע"ע בלקוטי תורה מאריז"ל פ' בראשית (יב, א) ד' ווילנא (תר"ם). [ד"ה ונבאר מעלת אדה"ר]. [כ].

ושמרתם את השבת: שמות לא, יד.

אינו נצרך לשופר: ”אבל באוה"ת ר"ה ע' א'תלח ”בשבת אינו צריך כ"כ לתקיעת שופר". ולהעיר, דעפ"ז מובן זה שגם בר"ה שחל בשבת ישנה המצוה דתק"ש, אלא שאינה בתוקף כ"כ כבר"ה שחל בימי השבוע (לפי שבשבת אין צריך כ"כ לתק"ש). ולכן היא נדחית מפני החשש שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר" — ד"ה והי' תשכ"ח הערה 13. ובלקו"ש חי"ט ע' 540 ואילך איך הוא ע"פ נגלה.

בזהר פ' בשלח דס"ג ע"ב: בכל יומא ויומא מתברך עלמא מההוא יומא עילאה דהא כל שיתא יומין מתברכין מיומא שביעאה וכל יומא יהיב מההוא ברכה דקביל ביומא דיליה" — אוה"ת פ' בשלח ע' תרלו. ונזכר גם לעיל פ' שלח ב, ג. ולעיל פ' נצבים מו, ב. וראה ספר השיחות תש"נ ע' 78.

ובפ' יתרו דפ"ח ע"א: ראה באוה"ת פ' בשלח ע' תרלח.

מיומא שביעאה שהיא הבינה כמ"ש במק"מ שם: ראה באוה"ת פ' בשלח ע' תרלו שמבאר זה. בענין שבת שנק' בינה מצויין לזוהר זה לעיל פ' צו יא, א. פ' אמור לו, ב. מד, ב. וראה גם אוה"ת ויקרא כרך ג ע' תתקטו. בראשית דף ס, ב.

הנה באמת יש כמה בחינות בענין התענוג: ראה אוה"ת שמות ע' ב'תקמ.

בחיך יטעם אוכל: ראה איוב יב, יא. לד, ג.

ר"ע שחק ואמר אם לעוברי כו' כמ"ש במ"א: מכות כד, סע"א. ראה לעיל פ' שלח מז, א. וראה גם פ' בהעלותך לג, ד.

ועמ"ש ע"פ ואתה מרבבות קדש: לקמן פ' ברכה צג, ג.

דאו"א מלבישים לזרועות דא"א: שער הנסירה בע"ח פ"ו. [כ].

אבא בחסד . . ואמא בגבורה: הובא בע"ח ריש ש' או"א ב' הזהר והוא בריש פ' במדבר (קיח, ב) ובזה"ל מסטר' דאבא אחיד ותלייא חסד עלאה מסטרא דאימא תלייא גבורה, יעו"ש. [כ].

ומ"ש בביאורי הזהר שם: לאדה"א לו, ד. וראה ביאוה"ז להצ"צ כרך א ע' קפח. כרך ב ע' תשסז.

ועיין בפי' הרמ"ז ר"פ קרח . . פתגמי דאורייתא: ”בענין חו"ב דאריך ושם שחיך חכמה ובינה בגרון ומבין שניהם יוצא הדבור שהוא התורה דעת עתיק" — ביאוה"ז להצ"צ כרך ב ע' תשסז.

אני בינה לי גבורה: משלי ח, יד.

בד"ה ביום השמע"צ: לקמן פד, א.

בד"ה שוש אשיש: לעיל פ' נצבים מז, ד.

שהכתר הוא הממוצע: ע"ח שמ"ב פ"א. וע' [לעיל] בחקותי (מו, ג). וש"נ. [כ].

גזרה זו היתה בזמן בית שני: אבל דעת הירושלמי (ר"ה רפ"ד) משמע דמדאורייתא אין תוקעין בשבת במדינה. — לקו"ש ח"ט ע' 68 הערה 59.

שרוב הגזירות והחומרות והסייגים: ראה באוה"ת בראשית כרך ג תקנא, א ואילך. תקעג, א בנוגע למאה ברכות שהתקין דוד. — לקו"ש חל"ד ע' 110 הערה 51. ”אף שמצינו גזירות גם לפנ"ז — ראה אנציקלופדי' תלמודית ערך גזירה ס"ע תקלב ואילך. וש"נ. — לקו"ש חכ"ז, ע' 37 הערה 7.

כי היו מלכי עו"כ מושלים עליהם: ”וגם ברוחניות לא היתה אז חירות אמיתית שלכן הוצרכו אז ל”כמה גזירות וסייגים (בכדי) שלא תהי' יניקת החיצונים" — לקו"ש ח"ט ע' 28 הערה 22. וראה שם בארוכה בענין התקנות שנתתקנו בבית שני מכיון שהיו לאחרי החורבן, ומצד עבודת המטה יש בהם מעלה לגבי כמו שהיו בבית ראשון ע"ש.

שה' דברים חסרו בבית שני: יומא כא, ב. ירושלמי הוריות פ"ג ה"ב. וש"נ. שהש"ר ח, ט. ראה לעיל פ' ואתחנן ו, א שמציין לכאן.

בית ראשון היה מבחי' ה' עילאה בינה: באוה"ת נ"ך כרך א ע' שעה מציין ע"ז ”ויובן זה ע"ד שנתבאר ע"פ הזהר ר"פ ויצא דקמ"ח ע"א ע"פ קומה ה' לאנוחתיך שמקדש ראשון נק' מנוחה, ועמ"ש ע"פ וישב שלמה על כסא ה' שבימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא זהו הפי' דמקדש ראשון הוא ה' עילאה, ומקדש שני הוא ה' תתאה" ע"ש.

כמ"ש בזהר שמות (ד"ט ע"ב): בגין דגלותא קדמאה היה מבית ראשון ובית ראשון הוא רזא דה"א קדמאה (וה"א קדמה הוא בינה)" — אוה"ת שה"ש כרך א ע' קל. וראה שם שכ' שצ"ע על לקו"ת במדבר יג, ג דשם כ' ”בבחי' בית ראשון בחי' בראשית נמי מאמר הוא בחי' חכמה" ע"ש.

שגם המל' היתה אז במדרגת הבינה שהיא ה' עילאה: בלקו"ש ח"ז ע' 173 הערה 33 מציין להמשך תרס"ו ע' קא ואילך.

סד"ה ששת ימים: לעיל פ' צו טו, א.

וזה שער השמים: בראשית כח, יז.

שאינו שורה ומתלבש אלא בבינה: ”ע"פ נגלה טעם ההפרש בין ”מקדש" ל”מדינה" בזה הוא לפי שאין שבות במקדש (רש"י שם [— ר"ה כט, ב] ד"ה גזירה), ויש לתווך טעם זה עם הטעם שבלקו"ת [— כאן] . . שבחי' התענוג הנמשך ע"י שופר (שלמעלה מבחי' התענוג דשבת) ”אינו שורה ומתלבש אלא בבינה כו'" שמאיר רק במקדש — כי מה שבזמן בית שני הוצרכו לגזירות וסייגים כו' הוא לפי שלא האיר אז בחי' ה' עילאה דבינה, כמבואר בלקו"ת, ולכן במקדש עצמו שגם בבית שני ”היה יכול להיות גילוי בינה דאצילות", לא הוצרכו לגזירות, ולכן אין שבות במקדש" — לקו"ש ח"ט ע' 68 הערה 61.

כמו בבית ראשון: ראה אוה"ת כי תשא ע' ב'כב. לקו"ש חי"א ע' 137.

וכמ"ש במ"א בד"ה ביאור למ"ש בסש"ב פנ"ב: בסידור עם דא"ח אחר עלינו.

מ"ש במ"א ע"פ ועתה יגדל נא: תקס"ד עם הגהות באוה"ת שלח ע' תקב ואילך.

בפע"ח גבי כוונת אישר"מ: ש' הקדישים פ"ד, ובמהד"ב שלפניו.

וידבר שלשת אלפים משל: מ"א ה, יב.

בית ראשון ה' עילאה: מובא באוה"ת ר"ה ע' א'תח ע"ש.

לולב . . לו לב: זח"ב (רעא, א) מס' הבהיר סי' מד [קא, ב]. [כ]. ראה גם זח"א רסז, ב. וראה גם לקמן פב, ג. בסידור עם דא"ח שער הלולב רסב, ב. ובכ"מ.

בפע"ח שער הלולב פ"ג: נתבאר בביאוה"ז להצ"צ כרך א ע' רעו.

מה שהקשו עוד התו': ר"ה רפ"ד.