מחשבה — מחשבה: בתרס"ב שם ע' שכג: והכל הוא כמו שהוא לעצמו עדיין, אלא שהאור שבמח' הוא בחי' הגילוי כמו שהוא לעצמו לבד, והוא בחי' העלם לגבי הזולת, היינו לגבי העולמות שיתהוו אח"כ והדבור הוא בחי' הגילוי בעצמו מה ששייך להזולת היינו העולמות שיתהוו כו': והצמצום

גם א"ק שנק' מחשבה הקדומה: בתרס"ו ע' תקיא: ”(בחי' כח המחשבה...)".

נתהווה אחר הצמצום: ראה אוה"ת-ענינים ע' עז ובהנסמן לשם.

שהצמצום הי' במל' דא"ס: מבואר בארוכה בד"ה אתה זוכר תרס"ב ע' רלז, כי גם בחי' מל' דא"ס הוא בבחי' רוממות והתנשאות שגם קודם שנברא העולם היינו בבחי' אוא"ס שלפני הצמצום הי' ג"כ בחי' כח המלוכה, דמלוכה זו היא עיקר סיבת התהוות העולמות, וענינה הוא ג"כ בבחי' התנשאות ובבחי' סילוק בעצמותו כו' ולכן הי' בה הצמצום שהוא בחי' סילוק והעדר האור כו'.

באשר דבר מלך שלטון: קהלת, ח, ד.

ברבות פ' תשא ר"פ מ"ם: ”כשבא הקב"ה ללמוד תורה לישראל אמרה ארבעה פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל כו' ואח"כ ויאמר לאדם" — ביאוה"ז לצ"צ-א ע' נז. וראה גם אוה"ת שמות כרך-ז ע' ב'תקעט.

לבין — עצמו: בתרס"ב ע' שכג: נמצא שיש באוא"ס שלפני הצמצום ב' מדרי' בחי' הגילוי באותיות המחשבה עד"מ שהוא בחי' גילוי עד"מ לעצמו עדיין ואינו שייך אל הזולת, ובחי' הגילוי באותיות הדבור עד"מ שהוא בחי' הגילוי השייך אל הזולת כו'. ראה ד"ה ויצחק בא תרס"ג ע' סח.

בד"ה ועשו להם ציצית: סידור שער הציצית ג, ד.

ברבות פ' בראשית פ"ג: ”מהיכן נבראת האורה. א"ל מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו כו' א"ל מקרא מלא הוא עוטה אור כשלמה" — נעתק ביהל אור ע' שצד. וראה באוה"ת פ' קרח ע' תשח מה שאלה זו מהיכן נבראת האורה ומה קשה לו על האור יותר מכל שארי הדברים שנבראו יש מאין ע"ש. וראה גם ביהל אור ע' שצה.

ובפ' ויקהל פ"נ: ”מהיכן נבראת האורה אמר נתעטף הקב"ה בשלמה . . כמ"ש עוטה אור כשלמה" — נעתק ביהל אור ע' שצד ושם בארוכה.

יש לבאר ענין האותיות: ראה גם מאמרי אדה"ז — ענינים ע' פב. סה"מ תקס"ג-א ע' רה.

באגה"ק ד"ה ויעש דוד שם: סי' ה. ראה בליקוט פירושים שם.

כ"ב . . הברת המבטא: ראה אגה"ק סי' יט (קכט, א).

ב' מילדות העבריות: שמות א, טו.

וקרא זא"ז ואמר: ישעי' ו, ג.

המלאכים שכליים נבדלים: רמב"ם הל' יסוה"ת ב, ט. הנסמן לקמן (שלח) מה, א.

פ"ג דברכות: יח, ב.

מל' דאצי' . . עתיק . . דבריאה: ראה ע"ח שמ"ב פ"א. ועוד.

ע"פ ועתה יגדל נא: לקו"ת שלח לט, ב ”וכמ"ש בכתבי האריז"ל שממלכות דאצילות נעשה כתר חכמה בינה דעת בבריאה כו' וכן ממלכות דבריאה ליצירה כו'".

בד"ה שובה ישראל: בבוך 1999 מציין שאולי הכוונה לקמן דרושים לש"ש סו, ד ”כי כמו שיש מחשבה דבור ומעשה בפו"מ כך יש כל בחי' הללו בשכל . . דא"ק נק' אדם דבריאה". ומוסיף ע"ז ”ולפי"ז אי"ז שיש אותיות למעלה מהשכל רק שיש מדרי' למעלה מהשכל שנחלקים לג' בחי'".

ובביאור ע"פ חקת התורה: לקו"ת חקת נט, ג.

בד"ה שיר השירים: לקו"ת שה"ש א, ג ”דכמו שיש אותיות הדבור ויש אותיות המחשבה, כך יש אותיות הכלולים בשכל וגם בלמעלה מהשכל". בבוך 1999 כ' ע"ז ”א"כ מבאר דיש בחי' אותיות בלמעלה מהשכל ולא שהמדרי' הם רק כדוגמת מחו"ד. או י"ל הכוונה כפשוטו שיש מדרי' דמחדו"מ גם למעלה מהחכמה".

במק"מ (דט"ו ע"א): בד"ה ציון במשפט תרס"ב ע' שסא מביא המק"מ: ”דטהירו סתם הוא בחי' א"ק, ואויר קדמון הוא בחי' האו"מ שע"ג א"ק" ע"ש בארוכה.

שמבחי' הרשימו . . נתהוו בחי' אותיות רל"א שערים: ראה סה"מ תרמ"ג ע' עט.

ובמאו"א אות ט' סי' יז: מובא גם באוה"ת משפטים-ז ע' ב'תשלח ומוסיף ע"ז ”ובאות אלף סעי' קנג כתב אויר קדמון הוא אויר שאינו נתפס הנשאר במקום הפנוי בעת הצמצום וכן נק' הכתר עליון כו' עכ"ל". וראה גם ביאה"ז לצ"צ-ב ע' תתקט. ובאוה"ת פ' יתרו ע' תתלט. ד"ה ציון במשפט תרס"ב ע' שסא בענין אויר קדמון.

בד"ה מזוזה מימין: תו"א מב, ג.

בהרמ"ז ר"פ ויקרא: באוה"ת חנוכה דף תתקנב, א ”וזהו שנק' האותיות אויר מקור האור שהאויר הוא למעלה ממו"ס בחי' רישא תנינא הנק' אוירא שנעשה גלגלתא לגבי מו"ס ומשם שרש האותיות כמבואר בהרמ"ז ר"פ ויקרא יעו"ש באריכות".

בד"ה אני ישנה: לקו"ת שה"ש לג, ג ”שהן המביאות והממשיכות אור א"ס ב"ה מההעלם אל הגילוי להיות גילוי אוא"ס ב"ה ממש בנפש האדם".

עוטה אור כשלמה: תהלים קד, ב.

שאלוני — בת"א פ' משפטים: ראה שם עח, ג.

ע"פ ואתה מרבבות קדש: ראה לקו"ת ברכה צג, א.

בד"ה יביאו לבוש מל': תו"א צ, א.

כך עד"ז יובן עד"מ הנמשל למעלה: באוה"ת ויקרא-ד ע' א'קסד מבאר ”כך עד"מ בחי' אותיות רל"א שערים שהם נק' מלבוש לאור א"ס דוקא להאור דוקא, משא"כ מהותו ועצמותו ית' אין שייך לומר בו מלבוש כו' וגם מה שמלבישים להאור לא כל בחי' האור רק קצת ממנו . . היינו שהאותיות הנ"ל הם עד"מ בחי' היותר תחתונה ושפלה מכל בחי' האור א"ס" ע"ש.

מבואר בע"ח . . רק לשכך האזן נדבר כן עכ"ל: בד"ה והר סיני תרס"ב ע' שכה מעיר ע"ז ”ושם מבואר זה לענין עתיק דאצי', אמנם כמו"כ י"ל גם למעלה מזה. והיינו כמ"ש בע"ח שער שבה"כ פ"ה שיש כדוגמת עתיק לעילא מגולגלתא דא"ק שהיא בחי' ראשית הקו הנמשך מבחי' מל' דמל' דא"ס כמו שהוא לפני הצמצום כו'.

ע"ד הארה דהארה: ראה ד"ה והר סיני תרס"ב ע' שכג.

וע' בביאור האד"ר . . תיו רשים רשימו לע"י: ראה גם ביאה"ז לצ"צ-א ע' כו. אוה"ת שה"ש-ג ע' א'יט.

בחי' אחרונה שבמאציל: ”והיינו כי כללות האותיות הם בחי' אחרונה (והיינו בחי' מל' דא"ס, דמלכות היא בחי' אותיות כידוע . . והתי"ו הוא בחי' מלכות שבמלכות כמ"ש בלקו"ת שם [הכוונה לכאן] הרי שיש בחי' אותיות באוא"ס שלפה"צ" — הגהות לד"ה פתח אליהו תרנ"ח ע' נט, ע"ש בארוכה.

מל' שבמל' שבא"ס: בהגהות לפתח אליהו תרנ"ח ע' נח מוסיף ”ובד"ה להבין מ"ש באוצ"ח כ' דבבחי' זו הי' הצמצום, ובשער היחוד פי"ג משמע דהצמצום הי' גם בבחי' שלמעלה מזה כו'" ע"ש.

שאין צודק ח"ו שום תואר וספי' בא"ס: ”והיינו ג"כ שיש שם ספי' באוא"ס אלא שאינן בבחי' ספי' ממש כ"א בכח לבד" — הגהות לד"ה פתח אליהו תרנ"ח ע' נח.

בביאור ע"פ את שבתותי: לעיל (בהר) מג, ג. ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע קמז ואילך.

ושהתי"ו היא בחי' אחרונה . . לשון רושם: מובא בסה"מ תרס"ד ע' קלח.

ענין העלם האור מהאותיות: באוה"ת ויקרא-ב ע' תשו ”ולדברי האריז"ל י"ל שכללות האותיות והאור ענין אחד הוא ובחי' אחרונה שבהאור זהו ענין התי"ו כו' שבזה הי' הצמצום ונשאר רשימו, וצ"ע".

(וגם איך . . שלו): באוה"ת ויקרא ע' תשו נמצא: ”(עדיין אין בכל הנ"ל ביאור איך אין שום שינוי גם לגבי האור מענין ההעלם שלו כו').

כמו חכם הבקי: נמצא גם בסה"מ תרנ"ז ע' קמב ואילך ברוחב הביאור ע"ש. סה"מ תרמ"ז ע' מח.

כגון מסכת יבמות: באוה"ת ויקרא-ב ע' תשו מציין ע"ז ”חייב אדם לומר בלשון רבו שהזכיר מסכת זו".

וברורים לו כאחותו: ראה קידושין ל, ריש ע"ב, ברש"י.

לימודו בגרסא: ראה בד"ה תקעו בחדש תרס"ד. ובד"ה תקעו עזר"ת.

כגון חזרת לשון המשנה: מובא באוה"ת ויקרא-ב ע' תרד.

אלו טרפות ואלו כשרות: חולין מב, א. נד, א.

חמשה עשרה נשים פוטרות: ריש יבמות.

ע"פ מאמר הזהר פ' אחרי דע"ט ב': ביאה"ז לכ"ק אדהאמ"צ ע' עו, ג.

לעולם ישנה אדם לתלמידו: פסחים ג, ב. וש"נ. בסה"מ תרנ"ז ע' קמד מציין דבאמת אין זה דמיון אמיתי לבחי' הרשימה שנשאר בחלל ומקו"פ, כי בענין דרך קצרה הרי הקיצור הוא ג"כ גילוי אור אלא שהוא בחי' אור חיצוניות השכל שבא בהגבלה ויש בזה בהעלם מכל הפנימיות כו' אבל בענין הרשימה לא נשאר רק רשימה בעלמא היינו שאין בה גילוי אור כלל ואין לה שייכות אל האור שהיא נבדלת ממנו ע"ש בארוכה.

וכמ"ש במ"א בענין טנת"א: ראה שרש מצות התפלה פרק לב. אוה"ת דברים-ה ע' ב'מח. אוה"ת וארא ב'תקנח.

שיר הלוים: ר"ה לא, א. שלהי תמיד.

החכמה מאין תמצא: איוב כח, יב.

ובלילה שירה עמי: תהלים מב, ט.

וזהו ענין ההפסק בין העולמות: מבואר באוה"ת-ענינים ע' קנב.

והמשל לזה עד"מ למטה מאותיות הגרסא: בד"ה תקעו תרס"ד ע' קלח ”נראה דרושם מהאור השכל (ונר' דהיינו כמו שיודע הוא את ההלכה לעומקה ולאמתתה כמו שלמד כבר כו' הרושם מזה) מאיר בגילוי ממש באותי' הדבור שלו בלימוד דלמגרס ועצמו' אור השכל מאיר על האותי' דהדיבור בדרך מקיף כו')". עכ"ל.

ואהי' שעשועים: משלי ח, ל.

בביאור ע"פ באתי לגני ספ"א: לקו"ת שה"ש לב, ד.

עין לא ראתה: ישעי' סד, ג.

בזהר בפ' חיי שרה דק"ל ע"ב: ראה לקו"ת פ' האזינו עז, א.

בפ' בראשית בהקדמה דף ד' ע"ב: ראה גם לקמן סוכות פא, ג. אוה"ת נ"ך-א ע' שיח.