נדרי ערכים וכן החרמים הם סוגים מיוחדים של הקדש, שיש להם דינים המיוחדים להם. הקדש הוא החלת קדושה על חפץ מסוים והפיכתו לשייך לה', דהיינו לבית המקדש. אולם שלא כמו הדברים המוקדשים לצורך הקרבתם, שהקדשתם משמעותה שיוך הדבר עצמו לה' ('קדושת הגוף'), הערכים והחרמים התייחדו בכך שבהם ההקדשה מלכתחילה אינה מתייחסת אלא לצד הממוני שלהם ('קדושת דמים'), אשר ניתן לבית המקדש כמתנה. ואף שנדרי ההקדש שייכים באופן טבעי לספר עבודה, דיני ערכים וחרמים נמצאים בספר הפלאה בכלל שאר דיני הנדרים, הואיל ואין בהם צד של קרבן.

עיקרי דיני הערכים מפורשים בתורה (ויקרא פרק כז) ומבוארים במשנה ובתלמוד במסכת ערכין. בתורה נאמר כי מי שהתנדב להקדיש את 'ערכו' של אדם – ערכו שלו או ערך של אדם אחר – עליו לשלם סכום קבוע, התלוי בגילו ובמינו של הנערך. אמנם הנודר את מחירו של אדם ('דמיו'), עליו לשלם לפי שוויו של אותו האדם, כעבד שנמכר בשוק. בהלכות אלה נידונים עיקרי ההלכות בשתי מערכות ההערכה הללו, בבעיות המעשיות שיש בעניין זה ובמקרים שיש בהם ספקות.

הקדש אחר הנידון בהלכות אלה הוא הקדשת שדה אחוזה, אשר אף הוא כערכין – נפדה מיד ההקדש בסכום קצוב לפי יחידת שטח, על פי מספר השנים שנותרו עד שנת היובל. וכשם שיכול אדם להקדיש את שדה אחוזתו, יכול גם להקדיש שדה שקנה, אלא שבזה נפדית השדה מיד ההקדש על פי שווייה. הבהמות שהוקדשו לבדק הבית נפדות על פי שוויין, אלא שבאלו יש מקום לדיון באלו מקרים יש רק קדושה ממונית בדמי אותן הבהמות, ומתי מתפשטת בהן גם קדושת הגוף, אם הן ראויות למזבח.

מושג נוסף הנידון בהלכות כאן הוא החרם. משמעותה הפשוטה של המילה היא הטלת איסור חמור על נכסים, והפקעתם מרשותו של ההדיוט. החרם יכול להיעשות כסוג של הקדש רגיל לשמים, אם המחרים אומר בפירוש שהוא 'חרם לבדק הבית' או 'חרם לשמים', ואז הוא נפדה כשאר הקדש דמים. אמנם אם נאמר על דבר שהוא 'חרם' סתם בלא פירוט, דינו שיינתן כמתנה לכהנים, ואין בו עניין לפדיון.