עיקרי דיני הצרעת מפורשים בתורה בספר ויקרא (פרקים יג-יט), ובמשנה ובתוספתא במסכת נגעים. קיימים שלושה סוגים של צרעת: צרעת האדם, צרעת הבגד וצרעת הבית. הסימן המשותף כמעט לכל סוגי הצרעת הוא הופעה של נגע בצבע מסוים, אך לכל אחד מהם מאפיינים ודינים משלו.

המראה הבסיסי של נגעי האדם הוא של כתם לבן על העור, והנגעים השונים נבדלים ביניהם בגוון הנגע ובמקום שבו הוא מופיע על האדם. נגעי הבגדים נוהגים בבגדי צמר ופשתן ובחוטים הטוויים מהם וכן בבגדי עור, ומראיהם ירוק או אדום. בדומה לכך גם נגעי הבתים מטמאים כאשר מופיע בקירות הבית כתם באחד מהצבעים הללו. לכל אחד מן הנגעים סימנים שונים הקובעים מתי הנגע נטמא באופן מוחלט, ויש סימן טומאה שמשותף בכל סוגי הצרעת — הפשיון, שכאשר הנגע פושה ומתרחב אחרי הסגרתו, הוא טמא באופן מוחלט, שזהו סימן להתגברות הטומאה. אמנם בהקשר לכך יש דין מיוחד ומוזר שכאשר הנגע מתפשט עד שהוא מכסה את המנוגע כולו, הרי דווקא אז הוא נטהר.

אף שקביעת מעמדו של נגע הצרעת תלויה בהגדרות הלכתיות ברורות, הרי שהסמכות לטמא או לטהר את הנגע נתונה בידי הכהן בלבד. חכם מישראל המבחין ויודע בדיני צרעת יכול אמנם לומר לכהן מה דינו של הנגע, אך הפסיקה עצמה נעשית על ידי הכהן. כאשר הכהן רואה את הנגע הוא יכול לטהר או לטמא אותו מיד ואז המנוגע מכונה 'מוחלט'. לעתים נדרש להסגיר את הנגע למשך שבוע ואז לבדוק אותו שוב (בחלק מהנגעים ניתן לחזור על תהליך זה עוד פעם או פעמיים), ובזמן ההסגר נקרא המנוגע 'מוסגר'.

טומאת הצרעת היא מן הטומאות החמורות ('אבות הטומאות'). בדומה לרוב אבות הטומאות היא מטמאת במגע ובמשא, ויש בה גם אופן מיוחד של טומאה — 'טומאת ביאה', שכאשר מצורע או בגד או אבן מנוגעים נכנסים אל בית, הם מטמאים את כל מה שבתוכו. לאדם המצורע דינים נוספים: הוא צריך לקרוע בגדיו ולנהוג במנהגי אבלות, ובנוסף לכך עליו לצאת ממקומו ולהיות מבודד משאר בני האדם. לעומת זאת, לבגד ולבית המנוגעים אין תקנה — הבגד המנוגע טעון שרפה, ואת הבית המנוגע יש לנתוץ.

כאשר המנוגע נרפא מצרעתו הוא איננו נטהר מיד אלא נזקק לתהליך של טהרה. בצרעת האדם יש טקס טהרה מיוחד שנעשה באמצעות שתי ציפורים, תגלחת וטבילה. טקס זה (ללא התגלחת והטבילה) נעשה גם בצרעת הבית, ואילו בצרעת הבגד מכבסים את הבגד ומטבילים אותו. מלבד טקס הטהרה, האדם המצורע נדרש לטקס כפרה שנעשה במקדש, ובו הוא מקריב קרבנות שונים (פרטי טקס זה נמצאים בהלכות מחוסרי כפרה שבספר הקרבנות).

מתוך הסיפורים בתורה ובנביאים אודות אנשים שנצטרעו (מרים, עוזיה, גיחזי ועוד), ניתן להסיק כי הצרעת איננה מחלה טבעית גרידא, אלא באה כעונש על מעשי האדם. דבר זה עולה גם מכך שהצרעת יכולה להופיע גם בבגד או בבית שאין בהם עניין למחלות. ההסבר המרכזי של חכמים לעונש הצרעת הוא שהוא בא על עוון לשון הרע ושאר חטאים הקשורים לדיבור, וכפי שנאמר בחתימת ההלכות כאן שנגע הצרעת "אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירם מלשון הרע", וסימן מן השמים למי שלקה בה שעליו להיטיב את מעשיו.