הלכות אלה עוסקות בדיני הטומאה המיוחדים למאכלים, שדיניה נתפרשו בכמה ממסכתות סדר טהרות (טהרות, מכשירין, טבול יום ועוקצין). בדינים אלה יש כמה הגדרות יסודיות: קודם כול, כדי שדבר יוכל לקבל טומאת אוכלין עליו להיות דבר מאכל. מאכלי אדם מובהקים ראויים לקבל טומאה כפי שהם, אך דברים שאינם מיוחדים למאכל אדם מקבלים טומאה רק אם חשבו עליהם למאכל אדם וייחדו אותם לכך, ויש דברים שמקבלים טומאה רק אם התקינו אותם כדי שיהיו ראויים לאכילה. תנאים נוספים הם שהמאכלים שמקורם מן הצומח יהיו עקורים ממקור גידולם, ואלו שמקורם מן החי לא יהיו חלק מבהמה שעודה בחיים. מאכל בשיעור כלשהו ראוי לקבל טומאה, אך אינו מטמא אחרים עד שיהיה בשיעור כביצה.

מלבד דיני המאכלים, מתברר כאן מעמדם של חלקים המחוברים למאכלים, שיש מהם שמוגדרים 'שומר' והם מטמאים ומיטמאים עם המאכל ומצטרפים לשיעור טומאה, ויש שמוגדרים 'יד' והם מטמאים ומיטמאים אך אינם מצטרפים לשיעור, ויש חלקים שכלל לא נחשבים חלק מהאוכל. שאלת החיבור נוגעת לא רק לחלקים הנלווים אל המאכלים אלא גם בחיבורי המאכלים עצמם, שלעתים מאכלים הדבוקים יחד נחשבים כמחוברים זה לזה, ולעתים כנפרדים. יש לציין כי גם משקים יכולים לחבר בין שני אוכלים, אם אותם המשקים מקבלים טומאה כשלעצמם.

כלל יסודי המיוחד לענייני טומאת אוכלין, הוא שאין מאכל נטמא אלא אם כן הוכשר לטומאה על ידי משקה שהרטיבו. בתורה מפורש כי מים מכשירים לקבל טומאה (ויקרא כא,לח), וחכמים למדו שיש משקים נוספים שדינם לעניין זה כמים: יין, שמן, דבש, חלב, טל ודם. משקים אלו הם היחידים שמכשירים אוכלים לקבל טומאה והיחידים שמקבלים טומאת משקים בעצמם. לצורך בהכשר יש כמה מקרים חריגים שבהם אין צורך בהכשר בפועל, כגון בשר הקדשים שחיבת הקודש מכשרתו, ותקנת חכמים שענבים שנבצרו לגת הוכשרו אף ללא שנפל עליהם משקה.

בדין ההכשר לקבל טומאה יש כמה תנאים עיקריים: האחד הוא שהכשר זה יש לו משמעות רק כאשר המאכלים אינם מחוברים לקרקע. תנאי נוסף הוא שנתינת המשקים על המאכל מכשירה לקבל טומאה רק כאשר נתינה זו נעשתה ברצון הבעלים. כן צריך שהמים המכשירים את המאכלים לקבלת טומאה ייתלשו ממקורם לרצון. חכמים למדו מדיוק לשון הכתוב כי כל מקרה שהבעלים מעוניינים או שמחים בכך שהמאכלים נרטבו או שהמים נתלשו הרי הוא נחשב כמו שנעשה ברצון הבעלים, וזאת אף אם הוא נעשה על ידי אחרים או מאליו. ואכן חלק ניכר מההלכות הללו עוסק בבירור פרטים שונים בנתינת המשקים על המאכלים ובתלישת המים, מתי הם נחשבים שנעשו לרצון ומתי לא.

על אף האריכות והפירוט שיש בדיני טומאת אוכלין, אין איסור לאכול מאכלי חולין שנטמאו. יתרה מזו, מותר גם לטמא בכוונה מאכלי חולין, שכן כל דיני טומאת אוכלין אוסרים או פוסלים רק מה שקשור לתרומה ולקדשים. עם זאת, חסידים הראשונים היו מדקדקים על עצמם לאכול אף מאכלי חולין בטהרה במשך כל השנה, והרמב"ם מסביר שהדבר מביא לטהרת הגוף מן המעשים הרעים, המביאה לידי טהרת הנפש מן המידות הרעות, הגורמת להידבק בקדושת השכינה.