הלכות תעניות, אשר נזכרות במסכת תענית, מתבססות על המצווה הכללית מן התורה, שבזמנים של צרה ומצוקה חובה עלינו לקרוא אל ה' ולהתפלל אליו. חכמים תיקנו שבזמנים אלו של צרות יש להתענות ולזעוק בתפילה ולהריע בחצוצרות עד שירחמו מן השמים והצרה תחלוף. כל ההנהגות הללו נעשות בכדי לעורר לתשובה, לפי שעל ידיהם מכירים הכול שאין הצרות דבר מקרה אלא עונש על המעשים הרעים, ויש בכך בכדי לגרום לתיקון המעשים.

כאשר מתרחשת צרה על הציבור בית הדין גוזר תענית, ולפי עניינה של הצרה נקבע היקף המשתתפים בתענית — אם הציבור כולו, או רק קהילה מקומית. גם היחיד שאירעה לו צרה רשאי ואף מצֻווה שיקבע תענית לעצמו. הסיבות לתענית מגוונות ובכללן מצוקות שבדרך הטבע כגון מגפות או נזקים, פורענויות שאינן באות מכוח הטבע אלא מידי בני אדם, כגון פשיטות או מלחמות. מקום מרכזי תופסות התעניות שבזמן עצירת גשמים, שכלפיהן נתפרשה בהלכות שכאן מערכת שלמה של זמני תעניות, חומרתן והנהגותיהן, עם נוסחי ברכות מיוחדות הנאמרים בה בתפילה.

נוסף לאלה יש סוג אחר של תעניות, והם הימים שנקבעו כימי תענית לזכר מאורעות רעים שאירעו לישראל בשעתם — ארבע התעניות שמתייחסות בעיקרן לחורבן בית ראשון ובית שני (אשר נזכרים כבר בספר זכריה), ותענית אסתר. למרות שבצומות אלה יש ממד של אבל, הרמב"ם מציין שאף הם נועדו לעורר את הלבבות לתשובה בזיכרון מעשינו הרעים שגרמו לנו אותם הצרות.

כהמשך לעיסוק בתעניות שנקבעו לזכר החורבן, בא בהלכות הללו גם פירוט של תקנות חכמים ומנהגי ישראל שנוהגים כזכר לחורבן הבית. המדובר בהנהגות המיוחדות של ימי חודש אב שיש בהן צד אבלות מיוחד, ושל תענית תשעה באב עצמה, החמורה משאר התעניות. נוספו לכך מנהגים שונים שתיקנו חכמים בכל ימות השנה, שנועדו להראות שכל עוד לא נבנה בית המקדש אין שמחתנו שלמה, ואנחנו ממתינים כל העת לנחמת המקדש וירושלים ולשמוח בבניינם.