Steinsaltz Introductions to Mishneh Torah, Firstlings
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בהלכות בכורות דן הרמב"ם בבכור בהמה טהורה, שהוא הזכר הנולד ראשון בבקר ובצאן אשר מתקדש בלידתו ומצווה להפרישו ולהביאו לכהן שמקריבו במקדש. הלכות בכורות נידונו במשנה ובתלמוד במסכת בכורות, ושם גם מופיעים דיני מצוות פדיון בכור אדם ופדיון פטר חמור. אמנם באלו לא דן הרמב"ם כאן מכיוון שאינם שייכים לקרבנות, והם נקבעו יחד עם שאר דיני מתנות כהונה בספר זרעים.
קדושת בכור חלה בין אם הבהמה תמימה ובין אם יש בה מום, ובהלכות אלה מתבררים הדינים של בכור תם ובעל מום. בכור תם ניתן לכהן ומוקרב כקרבן אשר נאכל לכהנים בלבד. בכור בעל מום ניתן אף הוא לכהן, אך הוא אינו מוקרב כקרבן אלא בשרו נאכל לכל אדם כחולין. יחד עם זאת גם בבכור בעל מום יש צד מסוים של קדושה שכן הוא אסור בגיזה ועבודה כדין בכור תם.
מלבד הדינים הנוהגים בבכור תם הנוגעים לטיפול בו, לנתינתו לכהן, להקרבתו ולאכילתו, בהלכות בכורות יש עיסוק רב בדיני הבכור בעל המום: בהגדרת המומים הפוסלים אותו מלהיות קרבן, וכן באופן שבו נגרמו מומים אלו, זאת מפני החשש שהם הוטלו בבכור באופן מכוון כדי להתירו לאכילה מבלי צורך להקריבו. בנוסף נידונים כאן מקרים שונים שבהם יש ספק ביחס לבכורה של הבהמה, שאז יש לנהוג בה בקדושת קרבן אך היא אינה ניתנת לכהן. כמו כן נזכרים פרטי הדינים בנוגע לבעלות באם ובוולד, שכן אם יש לגוי שייכות באחד מהם לא חלה קדושת בכורה על הוולד.
הרמב"ם כלל עם הלכות בכורות את דיני מעשר הבהמה, וזאת משום הצדדים המשותפים שלהם. הצד השווה האחד הוא בדרך הקדשתם. שכן, בניגוד לקרבנות אחרים שקדושתם נקבעת על ידי הקדשה בדיבור בלבד, קדושת הבכור והמעשר תלויה במעשה: הבכור מתקדש בעצם הלידה, והמעשר מתקדש במניין. בנוסף לכך מעשה ההקרבה של שני קרבנות אלה זהה, וכן יש לשניהם דינים משותפים נוספים.
מצוות מעשר בהמה נוהגת בבקר ובצאן, בהפרשת אחד מעשרה מכל הנולדים בכל שנה. ההפרשה אינה נעשית על ידי בחירת אחד מכל עשרה, אלא דרך העברת הוולדות בפתח מסוים, ספירתם, וסימון כל עשירי שיוצא. העשירי שיוצא מתקדש בין אם הוא תמים ובין אם הוא בעל מום. את התמימים מקריבים בבית המקדש ובשרם נאכל לבעלים, ובעלי מומים נאכלים בכל מקום לבעליהם.
הבכור והמעשר נוהגים בארץ ובחוץ לארץ, בין בזמן שבית המקדש קיים ובין בזמן שאינו קיים. אולם למעשה אין להביא בכור ומעשר מחוץ לארץ כדי להקריבם במקדש. משחרב בית המקדש התקינו חכמים שלא לעשר בהמה, כדי שלא יבואו לידי מכשול לאכול את המעשר כשהוא תמים. ואף לגבי הבכור התירו חכמים להטיל בו מום בזמן הזה כדי להפקיעו מבכורה, ולאורך הדורות תיקנו הפוסקים דרכים נוספות כדי להימנע ממצב של לידת זכר שחלה עליו קדושת בכור.