הלכות מתנות עניים עוסקות בעיקר במצווֹת התורה להפקיר חלק מיבולי הארץ כמתנות לעניים. הן כוללות את מצוות הלקט בתבואות השדה, הפרט והעוללות המיוחדות בכרם, ואת מצוות השכחה והפאה הנוהגות בכלל היבולים השונים. לכל אחת ממצוות אלה יש הגדרות מיוחדות, אשר נידונות בהלכות אלה כל אחת כיחידה לעצמה. ואף שלמצוות הללו יש צד משותף, בעצם החובה להפקיר לעניים חלקים מן היבול, מכל מקום הן נבדלות באופן הנתינה לעניים של כל אחת מהן.

נוסף למצוות אלה נדונה נתינה נוספת מיבולי השדה שגם היא מיועדת לעניים, והיא מעשר עני, המופרש מן היבול אחת לשלוש שנים וניתן לעניים. מתנה זו מובחנת משאר מתנות עניים בכך שהעניים אינם זוכים בה בשדה מן ההפקר, אלא היא מחולקת להם על ידי הבעלים לאחר גמר מלאכת הפירות, והיא משתייכת למכלול התרומות והמעשרות המופרשות על ידי הבעלים. משום כך, אגב העיסוק במעשר עני נזכר כאן בקיצור סדר הפרשת התרומות והמעשרות, שדיני כל אחת מהן הובאו בהלכות לעצמן בספר זרעים.

נושא אחר המפורט בפרקים האחרונים של הלכות מתנות עניים שאינו קשור כלל ליבולי השדה, הוא המצווה על האדם לתת מרכושו צדקה לעניים. נפרטו כאן הוראות כיצד מקיימים את מצוות הצדקה בפועל: הן החובות המוטלות על הפרט, והן הדברים השייכים לחובות הציבור — העיר והקהילה. כמו כן נסדרו בה הדרגות השונות והדרכים השונות של מצוות הצדקה, למן הדרגות המובחרות ביותר של צדקה ועד לצדקה הנעשית בדרך שאינה מן המובחר, אבל היא עדיין מצווה.

הלכות צדקה אלה הן עניין בפני עצמו, אבל נראה שבכל הלכות מתנות עניים עוקב הרמב"ם במידה מסוימת אחרי המקור הבסיסי במשנה ובגמרא, שהוא מסכת פאה. מסכת פאה — שאמנם רובה עוסקת במצוות פאה — עוסקת גם היא בכל מתנות העניים שמן היבולים, וגם היא מקדישה את חלקה האחרון לביאור מצוות הצדקה הכללית. ואף על פי שהרמב"ם, כדרכו, מצרף את כל ההלכות שיש במקורות לגבי מצוות הצדקה, מכל מקום הוא מכניס אותן כאן משום שנראה שהמשנה רואה את מצוות הפאה וחברותיה כחלק מן החיוב הכללי לדאוג לעניים.