התרומות הן מתנות מן היבולים הניתנות לכהנים, והן הנושא המרכזי של ההלכות הללו. כמו רוב המצוות הקשורות ביבולי הארץ, גם התרומה נוהגת מן התורה רק בארץ ישראל. אמנם בנוגע לתרומה (וכן למעשר) יש הבדלים בדרגת החיוב בין תחומים שונים בתוך ארץ ישראל ובסביבותיה, ולכן מקדים הרמב"ם פרק כללי הדן בקדושת ארץ ישראל ומשרטט את גבולותיה, והמברר את מעמד הארצות הסמוכות לה. בנוסף נידון בו חיוב תרומות ומעשרות כאשר הקרקע או היבול שייכים לגוי.

התרומה הגדולה, היא הראשונה בסדר ההפרשה של התרומות והמעשרות. לתרומה גדולה אין שיעור מן התורה, ואפשר לצאת ידי חובה אפילו בכמות קטנה ביותר. אמנם חכמים קבעו שיעורים מסוימים לתרומה הגדולה, שהם תרומה בעין יפה — אחד מארבעים; בעין בינונית — אחד מחמישים; ובעין רעה — אחד משישים. תרומה נוספת המופרשת מכל היבולים היא 'תרומת המעשר', עשירית ממה שמקבל הלוי כמעשר (אחוז אחד מסך כל הפירות), שאותה צריך לתת לכהנים ונוהגים בה כדין התרומה הגדולה.

התרומה היא רכוש הכהנים, והם רשאים לעשות בה כרצונם, למכרה או לתתה במתנה או להורישה לאחרים. עם זאת, יש בה צד מיוחד של קדושה האופייני לה, שאינה נאכלת אלא לכהנים ובטהרה. למעשה, התרומות נאכלות לכהנים ולבני ביתם: לנשיהם, בניהם, בנותיהם ועבדיהם, ואפילו לבהמות שלהם; ולמי שאינו כהן אסור לאכול מן התרומות, וענשו מיתה בידי שמים.

התרומה צריכה להיאכל בטהרה, ואין להשתמש בה שלא כדרך שימושה הרגיל. תרומה טמאה אסורה באכילה ויש לבערה, אך לכהנים מותר ליהנות ממנה בשעת שרפתה. משום איסור האכילה החמור שיש בתרומה, יש הרבה פרטי הלכה בעניין תרומה שנתערבה במאכל שאינו תרומה: מתי התערובת נאסרת באכילה לזרים ויש לה דין 'מדומע', ובאיזה יחס של תערובת היא בטלה, ואם יש צורך להשיב לכהן את ערך התרומה שנפלה שם.

ריבוי ההלכות בעניין אכילת התרומה, אינו מתייחס רק לתרומה ותרומה מעשר, אלא גם לשתי מתנות כהונה נוספות מן היבול — הביכורים והחלה. מתנות אלו שנידונו במקום אחר בספר זרעים, נקראות אף הן בתורה 'תרומה', ומבחינת עניינן וקדושתן דינן כתרומה.