הלכות חמץ ומצה, עוסקות במכלול הדינים של חג הפסח ומקורן במסכת פסחים. מסכת זו כוללת גם את ענייני קרבן הפסח, אך הללו מופיעים כיחידה לעצמה ‘הלכות קרבן פסח’ בספר קרבנות.

דיני איסור החמץ מיוחדים בכמה הגדרות משאר איסורים שבתורה, ובפרט מאיסורי אכילה הרגילים. ראשית הוא חריג מצד אופיו של האיסור בכך שהוא תקף לזמן קצוב — מערב הפסח ועד סוף החג — ולאחריו שב החמץ ומותר באכילה (מלבד חמץ שעבר עליו הפסח שנאסר מדברי חכמים). מלבד זאת יש בו כמה צדדים של חומרה: איסור החמץ כולל גם איסור אכילה וגם איסור הנאה, ויתר על כן — שלא כרוב האיסורים שבתורה — שיעורו הוא גם בכמויות הקטנות ביותר (‘אסור במשהו’). כמו כן איסור זה חמור מרוב איסורי אכילה, שהם כרגיל אסורים בלאו, ואילו העונש על אכילת חמץ בפסח הוא חיוב כרת. צד אחר של חומרה יתרה, שהוא ייחודי להלכות חמץ ולא מצוי בשום איסור אחר, הם איסורי “לא יראה ולא ימצא”, ומצוות עשה “תשביתו שאור מבתיכם” — החובה לבער ולהשמיד את החמץ כך שלא יהיה כלל ברשות ישראל בזמן הפסח.

בהלכות אלה יבואר מה היא ההגדרה המדויקת של איסור החמץ, וכן פרטי הדינים ביחס לזמנו ושיעורו, הכוללים דברים האסורים מן התורה וכן דברים שנאסרו מדברי סופרים לשם הרחקה. כמו כן מבוארת מצוות השבתת החמץ מרשותו של ישראל, אם בדרך של ביטול במחשבה ואם על ידי ביעור בשרפה וכיוצא בה, וכן תקנת חכמים לבדוק את הבתים ולבער את החמץ מתוכם בערב הפסח.

מלבד איסור החמץ, נוהגות בימינו גם שתי מצוות עשה בלילו הראשון של פסח — מצוות אכילת מצה ומצוות הסיפור ביציאת מצרים. המצוות הללו נידונות בחלקו השני של הלכות חמץ ומצה, יחד עם המצוות שמדברי סופרים שיש בלילה זה — שתיית ארבע כוסות של יין, ואכילת מרור וחרוסת. בפרקים הללו מבוארת חובת אכילת המצה, ההגדרה מה היא מצה ומתי ובאיזה אופן חייבים לאכול אותה. בהמשך נידון סדר ליל הפסח על כל שלביו, ההנהגות המיוחדות שבו ואופן הסיפור ביציאת מצרים. לאלה נספח גם פרק קצר שהוא נוסח הגדה של פסח, כפי שהתגבשה במשך הדורות.