בהלכות רוצח מפורטים כל הדינים הנוגעים לרציחת אדם על ידי אחר, בין במזיד ובין בשוגג, שמקורם במסכתות סנהדרין ומכות. לעומתם מובאים דינים הנוגעים להימנעות ולשמירה מסכנת מוות, שבחלקם הם מצוות מפורשות, ובחלקם הנהגות שיסודן בדברי חכמים.

בתחילה יש הגדרה כוללת של איסור רציחה והעונש שלה. בעברה זו של הריגת נפש אדם יש פרטים מרובים מתי ההורג נפש נחשב לרוצח החייב מיתת בית דין. הדברים תלויים בהרבה תנאים: אופן ההריגה — אם היה ישיר או עקיף ואם היה כדי להמית; מצבו והגדרתו של ההרוג — אם היה אדם שלם או גוסס, ילוד או נפל, ועוד. מלבד אלה, הבירור מה הייתה הכוונה בשעת המעשה מכריעה את הדין אם חייב מיתה או לא, שרק אם הדבר נעשה מתוך זדון ומחשבה תחילה להרוג את אותו אדם הוא נידון כרוצח, ואם מדובר בשגגה, רשלנות או חוסר זהירות דינו אחר.

דינו של ההורג בשגגה מפורש בתורה כמה פעמים, שהוא גולה אל אחת מערי המקלט עד מות הכהן הגדול, וכל עוד הוא נמצא בה אסור לגואל הדם להרוג אותו. כאן מסוכמים הדינים, החל מההגדרות מיהו הנהרג שחייבים עליו גלות, מהם סדרי הדין בעניינו של הרוצח, ואלו מקומות קולטים אותו ומגינים עליו מפני הריגתו. יותר בפרטות מתבארת מתי ההריגה מוגדרת כשגגה שעליה גולים, ומתי אין היא נחשבת כשגגה, ואינו גולה. מלבד אלה מובאים הדינים של התנהלות החיים בעיר המקלט, החזרה ממנה במות הכהן הגדול, וכן דיני הפרשת ערי המקלט ותחזוקן.

מצווה נוספת הקשורה לענייני הרציחה היא עריפת העגלה, שמבוצעת כאשר נמצא אדם הרוג מישראל שלא נודע מי הרגו. המדובר בטקס שלם שעושים זקני העיר הקרובה אל החלל, כנציגי קהל ישראל, ונועד לכפר על הרצח. כל פרטי הדינים הקשורים לשאלה איזו עיר מביאה את העגלה, וכן הדינים הקשורים לעריפה מבוארים בהלכות אלו.

בהקבלה ניגודית לאיסורי רציחה והריגה ועונשיהם, מובאות כאן הלכות הנוגעות לשמירת הנפש. יש חיוב להציל אדם מפני מי שרודף אחריו להרגו (אף במחיר הריגת הרודף), וכן להצילו מכל נזק המתרחש עליו ומסכן את חייו, כפי שנלמד מן הכתוב “לא תעמֹד על דם רעך“ (ויקרא יט,טז). בנוסף לכך מובאת מצוות המעקה לפרטיה, שממנה נלמדת החובה הכללית לנקוט באמצעי הגנה בכל מכשול שעלול לגרום לסכנת מוות. אגב כך נמשך פירוט של חובות אחרות של הנהגות שחייב אדם לדאוג לשמירת הנפש, של עצמו ושל אחרים.

בדומה קצת לעניין הזה, מופיעות גם ההלכות של פריקה וטעינה — שמצווה לסייע לאדם שבהמתו התמוטטה בדרך תחת המשא, לפרוק את המשא וכן לעזור לטעון אותו מחדש. שכן מלבד הנזק הממוני שיש בכך, ובעיית צער בעלי חיים, עלול האדם הנשאר בדרך לבדו להגיע גם לידי סכנת נפשות. כל אלה, אף שאינם עניין של שמירת הנפש בהגדרתה המצומצמת, הם בגדר של חובת עזרה לבריות שנועדה למנוע מהן כל נזק — הן של ממון והן של נפשות.