הלכות נזירות, העוסקות בדיני הנזיר, נמצאות בעיקרן בפירוט גדול בתורה (במדבר ו,א-כא), ויש מסכת מיוחדת, מסכת נזיר, המבארת אותן. רובם של הדינים מצויים במקרא, ופירוטם בא במשנה ובתלמוד. עם זאת, יש בדיני הנזירות כמה דברים שהם עניינים של הלכה למשה מסיני, וכן הלכות אחרות שנוספות לעיקר הדברים הכתובים בתורה.

הלכות נזירות קשורות להלכות נדרים ושבועות בכך שחיובי הנזירות, כמו חיובי הנדרים או השבועות, אינם חלים מעצמם על האדם, אלא הם התחייבויות שהאדם מכניס בהן את עצמו לפי בחירתו. ובמידה רבה האופן שבו הוא מתחייב ובמה הוא מתחייב מגדיר את החיוב שלו. אמנם, אף שעצם הנזירות תלויה בדעת המקבל על עצמו את הנדר, ופרטים מסוימים בנדר – כגון משך הנזירות – תלויים אף הם ברצונו, מכל מקום גדריה של הנזירות גופה אינם תלויים בדעתו של אדם, אלא הם קבועים בתורה.

התחייבויותיו של הנזיר כוללות שלושה גופי הלכה. האחד הוא שהנזיר איננו מספר ואיננו מגלח את שער ראשו, אלא מגדל שערו פרע עד תום תקופת הנזירות. דין שני בנזירות הוא שהנזיר אסור לשתות יין, וכפי שכתוב בתורה ומבואר בהלכה, אסור גם לאכול מכל מה שיוצא מן הגפן, ובכלל זה ענבים ושאר חלקי הגפן הניתנים לאכילה. הצד השלישי בהלכות נזירות הוא האיסור על הנזיר להיטמא למת, בתוך תקופת נזירותו. איסור זה שלא להיטמא למתים חמור מאיסורם של כלל הכהנים להיטמא למת, והוא דומה לדינו של הכהן הגדול שנאסר עליו להיטמא אפילו לבני משפחתו שלו. יתר על כן, אם הנזיר נטמא למת בתוך תקופת נזירותו, בין בשוגג ובין במזיד, הטומאה הזאת מבטלת את תקופת הנזירות שכבר נהג, והוא צריך להתחיל את נזירותו מתחילה, ולהביא קרבן מיוחד לכפר על שנטמא.

להגדרת מסגרת הזמן של הנזירות יש גבול תחתון שאינו תלוי בבחירתו של אדם, והוא שנדר הנזירות הוא לשלושים יום לכל הפחות. אכן אין לנזירות גבול עליון, ויכול אדם לנדור שיהיה נזיר עולם או נזיר לעולם או נזיר כשמשון, על פי רצונו (ההבדלים בין סוגי הנזירות מבוארים כאן בהלכות). לסיום הנזירות יש גם כן סדר קבוע, וכאשר הנזיר משלים את תקופת הנזירות בטהרה, מוטל עליו להביא שלושה קרבנות: עולה וחטאת ושלמים, ולאחר מכן הוא מותר לשתות יין ולהיטמא למתים. בנוסף על כך, הנזיר שגמר את נזירותו חייב לגלח את שער ראשו בשלמות.

מלבד גדרי ההלכה הכלליים, יש בדיני הנזירות כמה וכמה צדדים מיוחדים, כגון הדין שלא כל דבר שמטמא טומאת מת מטמא את הנזיר באופן שיש בו כדי להפסיק את נזרו. ועוד ייחוד יש בדינים הללו הוא שאדם רשאי לעשות נדר נזירות עבור בנו שהגיע לחינוך, והילד חייב לקיים את הנדר הזה. והלכה נוספת בעניין האב ובנו, שכסף שהקדיש האב לצרכי קרבנות נזירותו ולא השתמש בו, יכול לשמש עבור קרבנות נזירות בניו. נוסף על אלו יש גם סיבוכים שיכולים להיות כאשר יש נזיר שחלה בצרעת, שנובעים מטומאתו של המצורע ומכך שתהליך הטהרה שלו דומה בפרטים מסוימים לזה של הנזיר אך לא זהה אליו.

בשאלת ההערכה של הנזירות, מתייחס הרמב"ם לנושא בחתימת הלכות נזירות, שם הוא כותב כי הדבר תלוי במגמתו של הנודר, ושאם נודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח והרי הוא שקול כנביא.