בהלכות שגגות נפרטו דיניהם של הקרבנות השונים שמובאים לכפר על עברות שונות — רובם על עברות שנעשו בשוגג, ומיעוטם גם על עברות שנעשו במזיד. רוב ההלכות נידונו במסכת כריתות במשנה ובתלמוד, וחלקן במסכת הוריות.

הקרבנות הבאים לכפרה מתחלקים לשלושה סוגים: חטאת קבועה, קרבן עולה ויורד, וקרבן אשם. חטאת קבועה היא קרבן שבא תמיד מן הבהמה ומחויב בה אדם שעבר בשגגה על אחת ממצוות לא תעשה החמורות שאילו עשה אותה במזיד היה חייב כרת. על רוב העברות הללו מביאים כבשה או שעירת עזים בת שנתה (ואם החוטא היה המלך הוא מביא שעיר), ועל עבודה זרה בשוגג מביאים שעירת עזים בדווקא.

קרבן החטאת בא על עברות שנעשו בשוגג, ובעניין זה יש דיון בשאלה מהי השגגה המחייבת קרבן. מלבד זאת יש תנאים נוספים בהבאת הקרבן, והיסודי שבהם הוא שהאדם החוטא יחזור בתשובה ויהיה מעוניין בכפרה, שאם לא כן אין הקרבן מכפר לו. נושא מרכזי בדין החטאת הקבועה, הוא כמות החטאות שאדם מחויב להביא על העברות שעשה, שאין קרבן חטאת אחד מכפר על שתי עברות שונות, וכן אפשר שאדם יתחייב על עברה אחת כמה וכמה קרבנות. בכל הדינים הללו יש פרטים רבים הנידונים בהלכות שגגות.

סוג אחר של קרבן חטאת נקרא קרבן עולה ויורד, משום שאין מינו קבוע אלא משתנה לפי מצבו הכלכלי של האדם: העשיר מביא קרבן בהמה, העני מביא קרבן עוף, ולעתים יש אפשרות לעני ביותר להביא מנחת סולת. קרבן עולה ויורד בא על קבוצה מצומצמת של עברות: מי שחטא בשבועת העדות (אפילו במזיד), מי שנשבע שבועת שקר בשגגה וטמא שאכל קודש או נכנס למקדש בשגגה. מלבד אלה גם המצורע והיולדת מביאים קרבן עולה ויורד לטהרתם.

קרבן שונה לכפרה הוא קרבן האשם, שהוא איל או כבש מן הצאן. קרבן האשם מתחלק לשני סוגים: אשם ודאי ואשם תלוי. אשם ודאי מובא ככפרה בחמישה מקרים: מי שבעל שפחה חרופה בשוגג או במזיד, מי שגזל ונשבע לשקר, מי שמעל בקודש בשוגג, אשם שבא לכפרת הנזיר שנטמא ואשם שבא לכפרת המצורע. אשם תלוי מובא כאשר אדם מסופק אם עבר עברה שחייבים עליה חטאת, ועד שיתברר אם אכן חטא או לא הוא מביא אשם זה.

כל הקרבנות שנזכרו לעיל מובאים לכפרת היחיד שחטא, אבל יש מקרים שעולה הצורך להביא קרבן כאשר הציבור בכללו חטא. חטאת שכזו, מובאת אם בית הדין של כל ישראל שגג בהוראתו, והתיר לעשות אחת מן העברות החמורות שיש בה כרת, ורוב ישראל נהגו לפי הוראתו. במקרה זה אין כל יחיד ויחיד שחטא חייב בקרבן חטאת בפני עצמו אלא כל שבט ושבט משבטי ישראל מביא פר לחטאת (ובעבודה זרה — פר לעולה ושעיר לחטאת). דין דומה יש גם לכהן הגדול ששגג בהוראת היתר לעצמו בדבר שיש בו חיוב חטאת, שאף הוא חייב להביא פר חטאת כעין הציבור.

חטאת הציבור וחטאת הכהן הגדול, יש להן דינים ייחודיים — דמן מובא אל הקודש פנימה ומזים ממנו על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ובשרן אינו נאכל כשאר החטאות אלא נשרף מחוץ למחנה. ייחוד זה יש בו בכדי ללמד על חומרתם של עברות אלה, שנעשו על ידי כלל ישראל או על ידי האדם המקודש ביותר, וכמובן על מעלת הכפרה הדרושה באותם המקרים.