דיני קרבן הפסח נמצאים במשנה ובתלמודים במסכת פסחים, יחד עם כל הלכות חג הפסח ומנהגיו. בהלכות קרבן פסח שבספר הקרבנות, נדונות ההלכות של הקרבן בלבד, לאמור: הסדר והטקס של הקרבתו במקדש, של צלייתו ואכילתו בחבורות מוגדרות, וכן מי הם הרשאים להשתתף באכילת קרבן הפסח.

חובה חמורה היא לעלות למקדש ולהקריב שם קרבן פסח ביום ארבעה עשר בניסן בין הערביים, ומי שנמנע מכך במזיד הרי הוא חייב כרת. ואולם כל מי שלא קיים את המצווה הזו, בין שהיה טמא או בדרך רחוקה, בין משום אונס אחר, ואפילו אם ביטל במזיד, הריהו מחויב להביא קרבן 'פסח שני' חודש ימים אחרי מועד הקרבת הפסח הראשון, בארבעה עשר באייר.

בהלכות אלה מובאים הדינים הנוגעים להקרבת הפסח ולאכילת בשרו. בדיני הקרבתו מבואר שכל ישראל מחויבים במצוות הקרבת הפסח, אולם יש שאסורים להקריב, מן התורה או מדברי סופרים, כגון: ערל, אבל באוננות, מי שיש בביתו בן או עבד החייב במילה ולא נימול ועוד מקרים שונים. הפסח מוקרב דווקא לשם מי שנתמנה עליו לפני שחיטתו, ולכתחילה ראוי שעל כל קרבן תימנה חבורת אנשים ושלא יוקרב על היחיד. את קרבן הפסח שוחטים אחרי חצות יום ארבעה עשר בניסן גם אם חל בשבת, אלא שאז מאחרים את צלייתו עד אחר השבת. דין מיוחד יש בקרבן הפסח שבו הוא שונה מקרבנות היחיד ודומה לקרבנות הציבור - שאם רוב ישראל, או הכהנים וכלי השרת טמאים בטומאת מת, הוא מוקרב בטומאה (ובמקרה זה הוא אף נאכל בטומאה). ומדיני אכילתו: את הפסח צולים בשלמותו על גבי אש דווקא, חייב כל אדם לאכול לפחות כזית מן הקרבן והוא נאכל לכתחילה עד חצות הלילה, אסור לשבור בו עצם וצריך להשתדל שלא להשאיר ממנו בשר. כמו כן עם קרבן הפסח מקריבים קרבן שלמים המכונה חגיגת ארבעה עשר.

בהלכות אלה מפורטים גם דיניו של הפסח השני, הן בהגדרה מדויקת של המתחייב בו, וכן פרטי דיני הקרבתו. ביסודם של הדברים הדינים השייכים בהקרבת הקרבן, כגון צלייתו והאיסור לשבור עצם בו, שווים בפסח שני כבראשון. מכל מקום, אין בפסח שני דין בסיסי של הרחקה מחמץ, וכמו כן, אף על פי שפסח שני הוא כעין תחליף לפסח הראשון, הוא אינו נחוג אלא יום אחד בלבד, שאיננו יום טוב ואיננו אסור במלאכה.

שאר הדינים הנוגעים לחג הפסח, למן עצם אכילת קרבן הפסח כחלק מן הסדר הכללי של ליל הפסח ועד לדיני המצה ואיסורי החמץ שנוהגים בפסח, אינם מובאים בהלכות אלה אלא בספר זמנים, ששם הוא המקום לדבר בהם, יחד עם שאר דיני חג הפסח.