הלכות גזלה עוסקות בכמה איסורים הקשורים ללקיחת ממון של אדם אחר — איסורי גזל, עושק, חימוד ותאווה. מקורן של ההלכות הוא בעיקר במסכת בבא קמא.

בעיקרו של דבר גזלה היא לקיחת ממון מאדם אחר בכוח, בין אם חוטף ממנו ממון ובין אם משתלט בכוח על רכושו (כגון קרקעות). עברה דומה לגזלה היא עושק, שהאדם לא עבר עברה בנטילת הממון אלא בכך שמחזיק בו בכוח ומסרב להחזירו לבעליו, כגון המחזיק בפיקדון של חברו וכן מי שמסרב לשלם לשכירו את שכר עבודתו.

בגזלה, כמו גם בגנבה, אף על פי שהעבריין עובר על מצוות לא תעשה מן התורה, מכל מקום אינו נענש בעונש מלקות על העברה, אלא משלם ממון. אולם שלא כדין הגנבה, בגזלה אין קנס של תשלומי כפל וארבעה וחמישה אלא חיוב של השבת הגזלה בעצמה בלבד (קרן).

דין מיוחד קיים במקרה שאדם גזל את חברו ואחר כך נשבע לו שלא גזלו, וחזר והודה בכך ששיקר, שאז חייב הגזלן להשיב את הגזלה לבעליה בתוספת חומש על דמי הגזלה ולהביא קרבן לכפרה (אשם גזלות). דין זה קיים לא רק בגזלה אלא בכל מקרה שבו נשבע אדם על כפירת ממון, בין אם הגיע אליו בעברה (גזל או עושק או גנבה), ובין אם בדרך היתר (אבדה או פיקדון). עניין נוסף שנזכר כאן הוא רכוש שאין בו דין גזל משום שהבעלים התייאשו ממנו או מפני שקנסו חכמים והפקיעו אותו מן הבעלים, וכן מקרים שבהם אין איסור גזל מן התורה אלא מתקנת חכמים בלבד.

בחציין השני של הלכות אלו עוסק הרמב“ם בהלכות אבדה. המוצא אבדה חייב להחזירה לבעליה, ואסור לו להתעלם ממנה ולהשאירה במקומה, ואם נטלה לעצמו עובר אף משום איסור גזל.

חובת השבת האבדה כוללת את החובה להכריז ולהודיע על המציאה כדי לאתר את הבעלים, וכן את האחריות לטפל באבדה ולשמור אותה במצב תקין עד שישיבנה להם. בנוסף לכך המוצא צריך לבדוק שהטוען לבעלות על חפץ שאבד הוא אכן הבעלים של האבדה. על אף האיסור להתעלם מן האבדה, יש מקרים שבהם אין לגעת באבדה, וזאת מפני שיש ספק אם מדובר בחפץ שאבד או שמא הונח בכוונה שם.

בהלכות אלו דנים גם במציאות שלגביהן לא חלה מצוות השבת אבדה, אלא המוצא רשאי לזכות בהן לעצמו. באלו כלולים כל הדברים שהבעלים התייאש ממציאתם, בין משום שאין בהם סימנים, ובין אם חושב שלא יחזרו אליו מסיבה אחרת, וכיוצא בהם דברים שנראה שהם חפצי הפקר משום שאין כל אפשרות להגיע אליהם (כגון שטבעו בקרעית הים).

שני איסורים נוספים הנכללים בהלכות גזלה ואבדה הם “לא תחמד“ ו“לא תתאוה“ הנזכרים בעשרת הדיברות. האיסור “לא תתאוה“ הוא שלא לתכנן דרכים ותחבולות (גם אם חוקיות) כדי לקחת לעצמו דברים השייכים לאחרים, ו“לא תחמד“ הוא האיסור לבצע את אותם התכנונים בפועל. איסורים אלו אינם מגזרת החוק האזרחי, אלא מעניין חובו של אדם מישראל כלפי קונו. ואמנם אין בהם מעשה של גזל בפועל, אך הם קרובים בעניינם לאיסור הגזל ואף עלולים להביא בסופו של דבר לגזל של ממש.