הלכות מגילה וחנוכה נקבעו במשנה תורה כיחידה אחת. אף שבמקורן הלכות פורים נמצאות במסכת מגילה והלכות חנוכה בתלמוד במסכת שבת, כרכן הרמב"ם יחד משום שיש במועדים אלה צד משותף. שלא כשאר ימים טובים שכולם הם ימי חג מן התורה, הרי מעמדם של ימים אלו הוא 'דברי סופרים' (וזאת על אף שפורים נזכר במגילת אסתר שבמקרא). מובן אפוא כי בשני המועדים הללו אין איסור על עשיית מלאכה.

בהלכות מגילה עיקר הדיון הוא במצווה הבולטת והניכרת ביותר ביום זה, קריאת המגילה. בהלכות אלה נידונים דיני כשרות המגילה, מי ראוי לקרוא אותה וכן הימים שבהם קוראים את המגילה. נוסף על קריאת המגילה מבוארות גם שאר המצוות השייכות לפורים: מצוות הסעודה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

בימי החנוכה המצווה המרכזית היא הדלקת נרות החנוכה. בהלכות כאן נידון מספר הנרות שמדליקים, הן אלה שהם מעיקר החיוב והן אלה שהם מנהג של הידור מצווה, מקום הדלקת הנרות וזמן ההדלקה. נוסף על הדלקת הנרות נידונה גם המצווה של אמירת הלל בימי החנוכה, ודרכי קריאתו.

אגב הזכרת אמירת ההלל בימי החנוכה, מצוי כאן עיסוק רב בפרטיה של מצוות אמירת ההלל הנוהגת בימים חגיגיים נוספים במשך השנה. אך לא רק האמירה בחנוכה היא המקשרת את ההלל למיקומו כאן, אלא מעמדה של המצווה, שאף היא מדברי סופרים. על כל המצוות הללו מברכים לפני עשייתן "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו...", וכפי שהסביר הרמב"ם במקום אחר, הברכה כאן איננה על קיומם כמצווה העומדת בפני עצמה, אלא מתבססת על המצווה האמורה בתורה לקבל ולקיים את דברי חכמי ישראל בכל הדורות – "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז,יא).