בהלכות עדות מוצג עניין העדות לכל פרטיו: דיני העדות ודרכי בירור נכונותה, דיני העדים הכשרים והפסולים להעיד, ודין העדים שהוכח שהם משקרים. חשיבות גדולה יש בבירור דיני העדות לפרטיהם, מכיוון שבתי הדין בישראל נסמכים כמעט לגמרי על עדות הראייה הישירה, ואינם מביאים בחשבון ראיות נסיבתיות או אומדנות והערכות. דינים אלו הובאו בעיקר במסכתות סנהדרין ומכות במשנה ובתלמודים.

מצוות עשה על העד להעיד בבית הדין על מה שראה — בין בעדויות בענייני עברה על איסורים, ובין בדיני ממונות. בדיני ממונות החובה להעיד קיימת רק בתנאי שהעדים נתבקשו לכך מאת אחד הצדדים, ואילו בעדויות הנוגעות לאיסור קיימת חובה להעיד בכל מקרה.

חלק ניכר מעבודת בית הדין בזמן השיפוט היא לברר את מהימנותם של העדים על ידי השוואה של דברי כל אחד מהם לדברי חברו כדי לבחון אם יש סתירות ביניהם. חקירת העדים על ידי בית הדין היא בנוגע לגוף המעשה שעליו הם מעידים, הזמן והמקום שבו אירע, וכן פרטים נוספים שאינם מרכזיים בעדות. מדין תורה יש לעשות בירור כזה הן בדיני נפשות והן בדיני ממונות, אך למעשה הקלו חכמים בדיני ממונות שלא לבדוק את העדים כל כך. הבדלים נוספים בין דיני ממונות לנפשות נוגעים לאופן העדות: שבדיני ממונות אין צורך שהעדים יראו ביחד את המעשה, וכן אין צורך שיעידו ביחד בבית הדין, מה שאין כן בדיני נפשות.

מדין תורה אין מקבלים עדות אלא מפי העדים, אך חכמים תיקנו שבדיני ממונות יכולים העדים לחתום על גבי שטר, ואף על פי שזו עדות בכתב, הריהי נחשבת כראיה שניתן להוציא על פיה ממון. אכן כדי שלשטר יהיה תוקף, יש צורך שבית הדין יאמתו את חתימות העדים בשטר ויאשררו אותו בתהליך הנקרא ‘קיום’. בעניין זה יש ריבוי פרטים, הנוגעים לדרכי קיום השטר בבית הדין ולכשרותם של אנשים שונים להעיד על חתימות העדים.

אחרי העיסוק בדרך קבלת העדות, מפורטים דיני האנשים הכשרים והפסולים לעדות. בדיני ישראל לא כל אדם ראוי להעיד, אלא רק ישראל שהוא גדול ובן דעת, וכן העיוור פסול לעדות. מלבד זאת, יש עוד שני סוגים של פסולי עדות שיש פרטים מרובים בדיניהם: הרשעים והקרובים. הרשעים הם עבריינים שעברו על דיני התורה בחטאים שונים או אלו החשודים על גזלת ממון. מדברי סופרים הוסיפו לפסול גם מי שעשו עברות פחות חמורות, וכן אנשים שמחמת התנהגותם יש להניח שלא יימנעו מלשקר. הקרובים הפסולים הם עדים שיש קרבת משפחה — קשר דם או קשר דרך נישואין — ביניהם ובין הנידונים או בין העד האחד לשני. פסול זה הוא במידה מסוימת גזרת הכתוב, שכן הם פסולים להעיד בין לטובת קרוביהם ובין לרעתם. פסולים לעדות גם כל מי שנוגע בדבר — שעלול להיות לו רווח כלשהו כתוצאה מעדותו.

החלק החותם את הלכות עדות עוסק בעדות שקר, ובפרט בדין המיוחד של ‘עדים זוממים’. באיסור החמור “לא תענה ברעך עד שקר” (שמות כ,יב) המפורש בתורה בתוך עשרת הדיברות, נכללים לא רק דברי שקר גמורים, אלא כל עדות שהעד לא ראה אותה בעיניו ממש. כאשר עדים אחרים מכחישים את עדות העדים הראשונים, העדות בטלה אך אין מענישים את העדים מכיוון שאין יודעים מי הם העדים השקרנים. אך אם העידו האחרים שהעדים הראשונים לא היו באותו המקום שבו היה האירוע שעליו העידו, הראשונים נחשבים ‘עדים זוממים’, ודינם להיענש באותו העונש שזממו להטיל על הנאשם: תשלום כספי, מלקות או מוות במיתת בית דין. בעצם דין עדים זוממים וכן בכמה מפרטיו יש כמה צדדים של חידוש וחריגות. ראשית, עצם הנאמנות שיש לעדים המזימים על פני העדים הזוממים הוא חידוש שחידשה תורה. מלבד זאת בדיני העונש שלהם יש דין מיוחד שאין העדים נענשים אם כבר קוים גזר דין מוות בנאשם, ודין נוסף שאין העדים הזוממים צריכים התראה כדי להענישם. מלבד העונש הכבד המוטל על העדים הזוממים, מצווה מן התורה לפרסם את דבר ענישתם בכל ישראל, כדי ליצור הרתעה מפני עדויות שקר.