הלכות אלה עוסקות בעיקרן בגנבה כמשמעה, ומלבד זאת דנות גם בכמה הלכות אחרות הדומות לעניין הגנבה, אף שאינן המקרה הפשוט של גנבת רכוש. עיקרם של דיני הגנבה בפרקים שהתייחדו לכך במסכת בבא קמא, והן חלק מן המערכת הרחבה של דיני הנזיקין.

הגנבה היא איסור מן התורה אך אין לוקים עליה, מפני שחייבים עליה תשלומי ממון. את הגנבה חייב הגנב להשיב בעצמה לבעליה, אך אם השתנתה נעשית קניינו של הגנב והוא משלם לבעלים את דמיה, ויש כמה פרטי דינים שעוסקים בדין התשלום במקרים ששווי הגנבה השתנה מסיבות שונות.

ההגדרה הבסיסית של איסור הגנבה היא לקיחת רכוש מבעליו שלא ברשותם ושלא בידיעתם, ובכוונה לקחת לרשותו את הדבר הנגנב. איסור זה נבדל מאיסור הגזלה, בזה שהגנבה נעשית בסתר ואילו הגזלה נעשית בדרך כלל בגלוי ובכוח. כאשר נתפס הגנב מחייבים אותו לשלם פי שניים ממה שגנב (תשלומי כפל), והגזלן צריך רק להחזיר את הגזלה עצמה (קרן). מי שגנב צאן או בקר וטבחם או מכרם, הקנס שלו חמור יותר, והוא משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

מקרה נוסף שעליו חלים דיני גנבה הוא כאשר הפקידו ביד אדם חפץ, והוא שלח בו יד אך טוען שנגנב ממנו. אמנם אם לא טען שנגנב אלא שאבד וכיוצא בזה — אין בו דין גנבה, ואינו משלם כפל אלא את הגנבה עצמה.

נושא אחר שנדון כאן הוא דינם של הקונים מן הגנבים. עוון גדול הוא לקנות חפץ הידוע כגנוב, שהרי מחזק בכך ידי עוברי עברה, ודברים שחזקתם שהם גנובים ביד המוכרים אותם אסור לקנותם מהם. אכן יש מקרים שאדם קנה חפץ לפי תומו ונתברר שהחפץ היה גנוב, ואזי יש לברר מתי יכול להחזיק בחפץ ומתי צריך להחזירו לבעליו, ובמקרה שצריך להחזירו יש לקבוע על מי מוטל לפצות את הקונה על מה ששילם.

בהלכות אלה יש דיון גם במעשים שאינם גנבה בצורתה הרגילה, אך דומים לה בהיותם הוצאת ממון על ידי מעשה אסור. מדובר במעשי רמאות במידה, במשקל או בכל מדידה אחרת, שלגביהן יש איסור מפורש בתורה, ואם מדובר ברמאות במדידת קרקע בארץ ישראל יש בה איסור מיוחד נוסף. לאיסור הרמאות במידות יש התייחסות חמורה בדברי חכמים (“קשה עונשן של מידות יותר מעונשן של עריות“), בין השאר משום הקושי לאתר את האנשים שנגנב מהם ולהשיב את הגנבה, ויש סדרה של תקנות מרובות בענייני מידות ומשקלות, המרחיקות את האפשרות לרמייה וטעות בהן.

לדיני הגנבה נספחו עוד שתי הלכות: הדין האחד הוא איסור גנבת נפש: מי שגונב אדם ואחר כך משתמש בו שימוש כלשהו ומוכר אותו לאחרים, עונשו מוות. ואף על פי שמעשה זה אינו דומה בדיוק לגנבת ממון, נקרא אף הוא גנבה, ונתייחד לו הלאו “לא תגנב“ שבעשרת הדיברות. הלכה אחרת היא דין גנב שבא במחתרת: שאם בעל הבית מוצא מישהו שמנסה לחדור לביתו על מנת לגנוב, מותר לו למנוע ממנו להיכנס, ובכלל זה להרוג אותו, שהגנב עצמו הנכנס לרשותו של אחר נידון כאדם העשוי לרצוח. בקשירת ההלכות הללו להלכות גנבת ממון, מובלטת ביתר שאת חומרת איסור הגנבה מכל סוג שהוא, שאין איסור הגנבה בעיה ממונית בלבד אלא כרוך בו צד חמור, היכול להגיע אף עד דיני נפשות.