הלכות איסורי מזבח עוסקות בדברים המותרים והאסורים בהקרבה על המזבח — הן מן החי והן מן הצומח.

החלק הראשון של ההלכות הללו עוסק בפסולם של בעלי מומים להקרבה. בהמות בעלות מום נאסרו בהקרבה כשם שכהנים בעלי מומים נפסלו מלשרת בבית המקדש. בהלכות ביאת מקדש הופיעה כבר רשימה של המומים הפוסלים בכהנים, וכאן נאמר שאותם המומים פוסלים גם בבהמה, ונוספה להם רשימה של המומים שפוסלים רק בבהמה. מלבד זאת יש עוד פסולים מצדדים נוספים: חלק מן הפסולים קשורים לפגמים גופניים כלליים כגון כלאיים או אנדרוגינוס וכן 'מחוסר זמן' (בהמה שלא עברו שמונה ימים מלידתה), וחלק מן הפסולים קשורים לעברה שנעשתה בבהמה כגון רובע ונרבע. בדומה לכך יש גם איסור שלא להביא למקדש אתנן זונה או מחיר כלב (בהמה שנמכרה תמורת כלב), שאף על פי שלא נעשתה במקרים אלו עברה בגוף הבהמה מכל מקום אסרתם התורה משום בזיון המזבח.

מלבד הבהמות האסורות בהקרבה, יש איסור להקריב על המזבח שאור או דבש. אמנם אין איסור בהבאתם למקדש, והם אף משמשים לפעמים כחלק מקרבן, אבל הם עצמם אינם עולים על גבי המזבח ממש, בין בפני עצמם ובין בתערובת עם דבר אחר. לעומת זאת, נזכרת החובה לשים מלח על כל קרבן המוקטר על המזבח, וכנגדו איסור להעלות על המזבח קרבן בלא מלח.

כשם שיש צורך שהקרבנות מן החי יהיו תמימים, כך גם מצווה שהנסכים — היין, השמן והסולת המוקרבים יחד עם הבהמות — יהיו בלא פגם. בהלכות אלו התייחד פרק שלם העוסק בפסולים שונים של הקרבנות שאינם מן החי — קלקול והתלעה, ריח או טעם רע, וכן מאיסות מצדדים אחרים.

בסיום ההלכות כותב הרמב"ם שלא רק שאין להביא למקדש דברים שהם פסולים ממש, אלא כל מה שיש בו פגם כלשהו אין ראוי להביאו לכתחילה, שכן מצווה היא להשתדל שיהיו כל הקרבנות מהודרים ומשובחים בטיבם, ושידאגו לקחת אותם מן המובחר ולהתקינם בצורה הטובה ביותר.