הלכות נערה בתולה כוללות שלושה דינים המופיעים בתורה: אונס (דברים כב,כח-כט), מפתה (שמות כב,טו-טז) ומוציא שם רע (דברים כב,יג-יט), ופירוטם בתלמוד נמצא בעיקר בפרקים שלישי ורביעי ממסכת כתובות. הצד השווה שבהם שהדינים הללו שייכים רק עד שתגיע הנערה הבתולה לגיל בגרות, שהוא שישה חודשים אחרי שהביאה סימני גדלות (נערות). דיני אונס ומפתה הכתובים כאן הם דווקא בנערה פנויה, כי במקרה שהייתה הנערה ארוסה או נשואה חלים על שניהם דינים שונים לגמרי.

המפתה הוא שבא על הנערה ברצונה, והאונס הוא שעשה זאת בעל כרחה. בשני המקרים חייב האיש לשלם קנס הקצוב בתורה, ומלבד זאת – פיצויים שונים (תשלומי בושת, פגם ועוד) התלויים בזמן ובמעמד של שניהם. אכן יש הבדלים מסוימים בדיני האונס והמפתה, ונראה כי בעיקרם הם נעוצים בכך שהמפתה נידון במידה רבה כמזיק, כמי שעובר עברה אזרחית ולא פלילית, והדבר מתבטא בכך שהוא יכול לבחור אם ברצונו לשאת את המפותה לאישה או לשלם את הקנס. ואילו האונס נידון כעבריין ממש, ולכן יש בו צד חמור יותר של ענישה – שהאונס חייב בנוסף לתשלום הקנס לשאת את האנוסה (בתנאי שהאנוסה ואביה מעוניינים בכך), ולא זו בלבד שהוא חייב לשאת אותה, אלא שאסור לו לגרש אותה כל ימי חייו.

דין אחר, הדומה להלכות אלה, הוא המוציא שם רע על נערה בת ישראל, שטוען שיש לו הוכחות שזנתה אחרי שהתקדשה לו ולפני שבא עליה. אם ההוכחות שבידו חזקות מספיק, הרי במקרים מסוימים הוא יכול לגרשה בלא כתובה, או אפילו, במקרים אחרים, להביאה שתידון למוות כארוסה שזנתה. לעומת זאת, אם יתברר שהיה זה שם רע שאין לו ביסוס, הרי הוא גם נענש בסכום כסף קצוב מן התורה וגם לוקה בבית דין על מה שעשה. אף על פי שאין דין זה שווה לגמרי לדיני האנוסה והמפותה, מכיוון שהוא עוסק במצב דומה מבחינת האישה, וגם בעונשים קצובים האמורים בתורה, על כן הוא משויך להלכות אלה.