האם הכוונה היא הן ואוירן, כלומר, שיעור השורות והחלל שביניהן, או דלמא [שמא] הן ולא אוירן?

אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא [מסתבר] לומר שהן ואוירן, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שהן ולא אוירן, שיטה (שורה) אחת בלא אוירה למאי חזיא [למה היא ראויה]? הרי אין שם מקום לכתוב דבר! אלא שמע מינה [למד מכאן] שהן ואוירן, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

ר' שבתי אמר משמיה [משמו] של חזקיה: אותן שני שיטין שאמרו שאין להרחיק בין השטר לעדים — הן נמדדות בכתב ידי עדים לפי גודל הכתב שלהם, ולא כתב ידי סופר, שהוא כרגיל קטן יותר מכתב ידי העדים, מאחר שהוא מיומן בכתיבה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכל המזייף, לאו לגבי ספרא אזיל [לא אצל הסופר הוא הולך] ומזייף, ולכן אין לחשוש אלא שבעל השטר, שאינו מיומן כל כך בכתיבה, הוא יזייף את השטר בעצמו.

וכמה שיעורן של שורות אלה? אמר רב יצחק בן אלעזר: כגון שיכול לכתוב בהן את שתי המילים "לך לך" זה על גבי זה. ואומרים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שהרווח שאסור להשאיר הוא של שני שיטין של כתב וארבעה אוירין, אויר אחד מעל השורה הראשונה — לגגה של ה־ל', אויר נוסף מתחת לשורה השניה — לרגלה של ה־ך', ושני אוירים בין השורות למקרה שה־ל' תבוא מתחת ל־ך'.

רב חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא אמר: כגון למ"ד מלמעלה וכ"ף מלמטה. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור]: שני שיטין ושלשה אוירין, אחד לגג ה־ל' שבעליונה, אחד לרגל ה־ך' שבתחתונה, ואחד בין השורות. וגם אם מזדמן לו ל' מתחת ל־כ' סופית — הוא מזיז אותה מעט, כדי שלא יגעו זו בזו.

ר' אבהו אמר: כגון שיכתוב את המלים: "ברוך בן לוי" בשיטה אחת; ואומרים קא סבר [סבור הוא]: שיטה אחת ושני אוירין, אחד מלמטה (בשביל "ברוך") ואחד מלמעלה (בשביל "לוי").

א אמר רב: לא שנו שלא יעשה רווח של שתי שורות אלא בין עדים לכתב השטר, אבל בין עדים לאשרתא, כלומר, ההנפק — הקיום, שמאשרים בית הדין את חתימת ידי העדים — אפילו טובא נמי [הרבה רווח גם כן] כשר.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] בין עדים לכתב שלא ירחיק? — דלמא מזייף וכתב מאי דבעי וחתימי סהדי [שמא יזייף ויכתוב מה שירצה והעדים חתומים על כך], אם כן בין עדים לאשרתא [לקיום] נמי מזייף וכתב מאי דבעי וחתימי סהדי [גם כן יש לחשוש שמא יזייף ויכתוב מה שירצה והעדים חתומים]!

ומשיבים: דמטייט ליה [שממלא בסימני דיו] את כל הרווח הזה, כך שאי אפשר יהיה לכתוב עליו. ושואלים: אי הכי [אם כך], בין עדים לשטר נמי מטייט ליה [גם כן יעשה סימנים כאלה] ומדוע אוסרים להרחיק?

ומשיבים: כשרואים שטר כזה, אמרי [אומרים]: סהדי אטיוטא [העדים על הטיוטא, השרטוט הזה] הוא דחתימי [שחתומים], ולא על גוף השטר, ויפסלו אותו. ומקשים: אם כן, בין עדים לאשרתא נמי אמרי [גם כן יאמרו]: בי דינא אטיוטא [בית הדין על הטיוט] הוא דחתימי [שחתומים], ולא קיימו את השטר! ומשיבים: בי דינא אטיוטא לא חתימי [בית דין על טיוט אינם חותמים], שעדים עשויים לחתום על דבר של מה בכך, אבל בית דין אינו יושב לחתום על דבר כזה.

ושואלים עוד: אם יש רווח גדול בין העדים לאשרתא, הרי גם אם הוא מטוייט בדיו, וליחוש דלמא גייז ליה לעילא [ונחשוש שמא יחתוך את כל החלק העליון של השטר], ומחיק ליה לטיוטא [וימחוק את הטיוט] וכתב מאי דבעי ומחתים סהדי [ויכתוב מה שירצה במקום המחוק ויחתים על כך עדים], ויוכל להשתמש בו, עם האשרתא הכתובה כבר קודם לכן מתחתיו, שהרי אמר רב: שטר הבא הוא ועדיו על המחק שהכל נכתב על גבי קלף או נייר מחוק — הרי זה כשר!