הבא לסמוך כותל לכותל חבירו, לא יסמוך אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: והא [והרי] "מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו" קתני [שנה], משמע שכבר היה שם כותל!

אלא אמר רבא, הכי קתני [כך שנה], כך צריך להבין: מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ארבע אמות ונפל כותלו, לא יסמוך לו לכותל חבירו כותל אחר חדש אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות; מאי טעמא [מה טעם] להרחקה זו? — משום דדוושא דהכא מעלי להתם [שדריסת הרגל של כאן מועיל לשם], שהקרקע מתחזקת על ידי ההילוך במקום הפנוי.

אמר רב: לא שנו שצריך להניח מקום פנוי אלא ליד כותל גינה של חבירו, שאין מרבים להלך בה מפני הזרעים, אבל כותל חצר שמהלכים בה — אם בא לסמוך סומך; ואילו ר' אושעיא אומר: אחד כותל גינה ואחד כותל חצר — אם בא לסמוך אינו סומך.

אמר ר' יוסי בר חנינא: ולא פליגי [ואין הם חלוקים] אלא מדברים במקרים שונים: הא [זה] רב, מדבר בעיר ישנה שבה אדמת חצרותיה כבר נדרכה היטב והיא יציבה, הא [וזה] ר' אושעיא, מדבר בעיר חדשה שגם כותל חצר זקוק להילוך לחזקו.

על הסבר זה לדין המשנה, של דריסת הרגל, מקשים, תנן [שנינו במשנה]: החלונות, צריך להרחיק בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן — ארבע אמות, ותני עלה [ושנויה עליה ברייתא]: מלמעלן — צריך להרחיק את גובה הכותל כדי שלא יציץ בחלון ויראה, מלמטן — ינמיך כדי שלא יעמוד על גבי כותלו ויראה, ומכנגדן — ירחיק שלא יאפיל את האור לחלונותיו של חבירו.

ומדייקים: טעמא [הטעם] שנתנו להרחקה זו כנגד החלון הוא דווקא כדי שלא יאפיל, אבל משום דוושא [דריסת הרגל] לא! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — בבא הכותל מן הצד של החלון, בניצב לקיר שבו החלון, והוא מאפיל על החלון, אבל אינו מונע דריסת הרגל לאורך כל הקיר.

ושואלים: וכמה ירחיק? אמר ייבא חמוה [חמיו] של אשיין בר נדבך משמיה [משמו] של רב: כמלא רחב חלון. ושואלים: והלא מציץ, אם קרוב הוא כל כך! אמר רב זביד: במדיר את כותלו, כלומר, שעושה מדרון בראש הכותל באופן שאינו יכול עוד לעמוד על גביו ולהסתכל דרך החלון.

ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: ארבע אמות! ומשיבים: לא קשיא [קשה]: כאן כשבנה כותל מרוח אחת, בצד אחד של החלון, כאן כאשר בונה כתלים משתי רוחות של החלון, שאם יקרבם יאפיל הרבה את החלון אף שהם מן הצד.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] קושיה נוספת על ההסבר של דריסת הרגל ממה ששנינו: ומרחיקים את הכותל מן המזחילה (מרזב קבוע לאורך הגג) ארבע אמות, כדי שיהא בעל המזחילה זוקף את הסולם במקום הפנוי, לצורך ניקוי ותיקון המזחילה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום העמדת סולם, אבל משום דוושא [דריסת הרגל] לא! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במזחילה משופעת, היוצאת מעבר לגבול הכותל, דאי [שאם] דין ההרחקה משום הטעם של דוושא [דריסה] הוא, הא קא אזיל ואתי תותיה [הרי הוא הולך ובא תחתיה], ולמרות זאת מצריכה המשנה ארבע אמות ממקום המזחילה.

א משנה מרחיקין את הסולם מן השובך של חבירו ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמייה מן הסולם לשובך ותטרוף את היונים; ומרחיקים את הכותל מן המזחילה ארבע אמות, כדי שיהא חבירו בעל המזחילה זוקף את הסולם לעלות ולתקן את קלקולי המזחילה.

ב גמרא ומציעים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] היא שלא כשיטת ר' יוסי, דאי [שאם] כשיטת ר' יוסי היא, הא [הרי] אמר בענין נטיעת אילן סמוך לבורו של חבירו: זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, ואין הוא צריך להתחשב במה שקורה אצל חבירו!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' יוסי, הא [הרי] אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית] מדרשו של רב כהנא, הוה אמר [היה אומר לנו]: מודי [מודה] ר' יוסי בגירי דידיה [בחיצים שלו], כלומר, בנזק הנגרם על ידו לחבירו על ידי מעשיו, שבמקרה זה צריך להרחיק, הכא נמי זמנין דבהדי דמנח ליה יתבא [כאן גם כן, פעמים שבזמן שהוא מניח אותו, את הסולם, יושבת] הנמייה בינתיים בחור וקפצה [והיא קופצת] ועולה דרך הסולם אל השובך. ושואלים: והא גרמא [והרי רק גרם] נזק הוא, ואינו נזק שבא על ידו ממש! אמר רב טובי בר מתנה, זאת אומרת: אף גרמא [גרם בלבד] בניזקין אסור לעשות.

ובענין זה מסופר: רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי דהוו [היו לו דקלים שהיו]