למדורה, שהאש נמצאת באמצע וקדרות מקיפות אותה ואף כאן, האוכל נמצא באמצע והקערות מסביב.

ועוד שאלו ר' יוחנן: מטה של תלמידי חכמים כיצד? ענה לו ר' בנאה: כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלין בימות הגשמים ולא יותר. ושל עם הארץ — דומה לאוצר בלוס, שמניח תחתיה תערובת דברים רבים.

א כיון שהוזכר ר' בנאה מספרים כמה מעשים שאירעו בו, ר' בנאה הוה קא מציין מערתא [היה מציין, מסמן מערות קבורה] כדי לסמנן שלא ייטמאו על ידן. כי מטא למערתא [כאשר הגיע למערה] של אברהם אבינו (מערת המכפלה), אשכחיה [מצא] את אליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא [שעומד לפני הפתח]. אמר ליה [לו]: מאי קא עביד [מה עושה] אברהם כעת? אמר ליה [לו] אליעזר: גאני [שוכב] בכנפה (בחיקה) של שרה וקא מעיינא ליה ברישיה [והיא מעיינת, בודקת בראשו].

אמר ליה [לו] ר' בנאה: זיל אימא ליה [לך אמור לו] בנאה קאי אבבא [עומד על הפתח]. אמר ליה [לו]: ליעול [שייכנס], הרי מידע ידיע [ידוע] שיצר בהאי עלמא ליכא [בעולם הזה, בעולם העליון, אין] ולכן יכול הוא להיכנס, למרות שבעולם הזה אין נוהגים כך. עייל, עיין [נכנס, עיין], בחן את המערה כדי למדוד אותה, ונפק [ויצא].

כי מטא למערתא [כאשר הגיע למערתו] של אדם הראשון, שאף הוא קבור באותו מקום, יצתה בת קול ואמרה: נסתכלת בדמות דיוקני, כלומר, הסתכלת באברהם שהוא כעין דמותו של אדם הראשון, בדיוקני (בתמונתי) עצמה אל תסתכל, שהרי נאמר שבצלם אלוקים עשה את האדם. אמר ר' בנאה: הא בעינא לציוני מערתא [הרי צריך אני לציין את המערה]! אמרו לו: כמדת המערה החיצונה שם קבור אברהם כך מדת הפנימית. ומעירים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שמערת המכפלה בנויה היתה שני בתים זו למעלה מזו, אמרו לו שכמדת העליונה כך מדת התחתונה ואין אתה צריך לבדוק יותר.

אמר ר' בנאה: נסתכלתי בשני עקיביו של אדם הראשון, והיו דומים לשני גלגלי חמה, שכל כך היו זוהרים ומאירים. ובענין זה מביאים: הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שהיתה יפה כל כך. ואולם שרה בפני חוה — כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם — כקוף בפני אדם, אדם בפני שכינה — כקוף בפני אדם.

ועוד אמרו: שופריה [יופיו] של רב כהנא היה מעין שופריה [יופיו] של רב, שופריה [יופיו] של רב מעין שופריה [יופיו] של ר' אבהו, שופריה [יופיו] של ר' אבהו מעין שופריה [יופיו] של יעקב אבינו, ושופריה [יופיו] של יעקב אבינו מעין שופריה [יופיו] של אדם הראשון.

עוד מסופר: ההוא אמגושא דהוה חטיט שכבי [היה אמגוש אחד שהיה מחטט את המתים] להוציא אותם מקברותיהם. כי מטא אמערתא [כאשר הגיע למערת הקבר] של רב טובי בר מתנה תפשיה בדיקניה [תפס אותו רב טובי בזקנו] ולא הניח לו. אתא [בא] אביי, אמר ליה [לו]: במטותא מינך, שבקיה [בבקשה ממך, הנח לו]. לשנה אחריתי הדר אתא, תפשיה בדיקניה [לשנה האחרת חזר ובא, תפס אותו שוב בזקנו]. אתא [בא] אביי וביקש לשחררו, לא שבקיה [הניחו] עד דאייתי מספרא וגזיא לדיקניה [שהביא מספריים וגזר את זקנו].

ב ועוד מסופר על ר' בנאה, ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם] בצוואה: חביתא דעפרא לחד בראי [חבית של עפר לבני האחד], חביתא דגרמי לחד בראי [חבית של עצמות לבני האחד], חביתא דאודרא לחד בראי [חבית של מוך לבני האחד]. לא הוו ידעי מאי קאמר להו [היו יודעים מה הוא אומר להם]. אתו לקמיה [באו לפני] ר' בנאה לשאול. אמר להו [להם]: אית לכו ארעא [יש לכם קרקע]? אמרו ליה [לו]: אין [כן]. והמשיך לשאול: אית לכו חיותא [יש לכם בהמות]? אמרו לו: אין [כן]. אית לכו בסתרקי [יש לכם מצעות]? אמרו לו: אין [כן]. אמר להם: אי הכי [אם כך], הכי קאמר לכו [כך אמר לכם]: שהוא נותן קרקע לבן אחד, בהמות לבן אחר, ומצעות לבן שלישי.

ועוד מסופר, ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה [איש אחד שמע את אשתו שהיא אומרת לבתה]: אמאי לא צניעת באיסורא [מדוע אין את נחבאת כשאת עושה דברים אסורים]? הך איתתא [אשה זו], אני עשרה בני אית [בנים יש] לה, ולית [ואין] לי מאבוך [מאביך] אלא חד [אחד] ואיש אינו יודע על כך. ואף את צריכה להיזהר שלא ידעו בך אנשים. כיון שידע האיש שרק אחד מהילדים הוא שלו, כי שכיב [כאשר מת], אמר להו [להם]: כל נכסי לחד ברא [לבן אחד].

לא ידעי להי מינייהו [ידעו לאיזה מהם]. אתו לקמיה [באו לפני] ר' בנאה. אמר להו [להם]: זילו חבוטו קברא דאבוכון [לכו הכו את הקבר של אביכם] עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבקא [שיעמוד ויגלה לכם למי מכם הניח] את נכסיו. אזלו כולהו [הלכו כולם], ההוא דבריה הוה [אותו שבנו היה] לא אזל [הלך]. אמר להו [להם] ר' בנאה: כולהו נכסי דהאי [כל הנכסים של זה] שלא הלך. כעסו האחים האחרים, אזלו אכלו קורצא בי מלכא [הלכו והלשינו בבית המלך], אמרי [אמרו]: איכא גברא חד ביהודאי, דקא מפיק ממונא מאנשי [יש איש אחד בין היהודים שמוציא ממון מאנשים] בלא סהדי [עדים] ובלא מידי [דבר]. אתיוהו חבשוהו [הביאו אותו ואסרו אותו].

אזלא דביתהו [הלכה אשתו] אמרה להו [להם] לשומרים: עבדא חד הוה [עבד אחד היה] לי, פסקו לרישיה, ופשטו למשכיה ואכלו בישריה [חתכו את ראשו, ופשטו את עורו ואכלו את בשרו], וקא מלו ביה מיא ומשקו ביה לחברייא [והם ממלאים בו מים ומשקים בו לחברים], ולא קא יהבי [ואין נותנים] לי לא דמי [דמיו, מחירו] ולא אגריה [שכרו].

לא ידעי מאי קא אמרה להו [ידעו מה היא אומרת להם]. אמרי [אמרו]: ניתו לחכימא דיהודאי ולימא [נקרא לחכם היהודים ויאמר לנו] מה פירוש הדבר. קריוהו [קראוהו] לר' בנאה, אמר להו [להם]: זרנוקא [נאד] אמרה לכו [לכם], התכוונה לתיש שהיה לה, ששחטוהו ואכלו את בשרו ועשו מעורו נאד למלא בו מים לשתיה. אמרי [אמרו]: הואיל וחכים כולי האי, ליתיב אבבא ונידון דינא [והוא חכם כל כך, שישב על השער במושב הדיינים, וידון דין].

חזא דהוה כתיב באבולא [ראה שהיה כתוב על השער] נוסח כזה: כל דיין דמתקרי [שנקרא, שנתבע] לדין — לא שמיה [אין שמו] דיין, שהדיין צריך להיות למעלה מכל ביקורת. אמר להו [להם]: אלא מעתה, אתא איניש מעלמא [יבוא אדם סתם]