סוף סוף גם כי אמר ליה [כאשר היה אומר לו] "נאנסו" לאו [האם לא] שבועה בעי [צריך היה על כך]? וכיצד אתה אומר שהוא נאמן לטעון שהחזירם בלי שבועה? אמר לו: הכא נמי [כאן גם כן] לכך התכוונתי: מאי [מה פירוש] "נאמן"? — נאמן בשבועה.

ומציעים: לימא, בפלוגתא דהני תנאי [האם לומר שדבר זה שנוי במחלוקתם של תנאים אלה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שטר כיס שהוא שטר המעיד שמסר אדם סכום כסף לחבירו בתורת "עיסקא" על מנת לחלוק ברווחים שהכסף המשותף יביא, היוצא על היתומים, שנפטר מקבל הכסף ובעל הממון תובעו מן היתומים — דייני גולה אמרי [אומרים]: נשבע התובע שלא הוחזר לו הכסף וגובה את כולו, ודייני ארץ ישראל אמרי [אומרים]: נשבע שלא קיבל, וגובה רק מחצה מן הסכום.

ואנו מניחים דכולי עלמא אית להו דנהרדעי [שהכל יש להם, מקבלים, את שיטת חכמי נהרדעא], דאמרי נהרדעי [שאומרים חכמי נהרדעא]: האי עיסקא [עיסקה זו] שהאדם נותן כסף לחבירו כדי שיתעסק בכסף זה במסחר על מנת שיחלקו ברווחים — פלגא [חציו] נחשב כמלוה שאחריותו תמיד על הלווה, ופלגא [וחציו] נחשב כפקדון, שאם אירע בו אונס — פטור המקבל.

ולפי הנחה זו, על חלק המילווה סבורים כולם שנוטלו התובע מן היתומים (בשבועה) כדרך שהיה נוטלו מאביהם, אבל על חלק הפקדון מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, דייני גולה, סבור] שמצי אמר ליה [יכול לומר לו] המפקיד לנפקד: "שטרך בידי מאי בעי [מה הוא רוצה] ", ולכן לא האב ולא הבנים נאמנים לומר שהחזירו את חלק הפקדון, וגם אותו הוא גובה בנוסף לשטר המילווה, ומר סבר [וחכם זה, דייני ארץ ישראל, סבור] כרב חסדא, שלדעתו לא אמרי [אין אומרים] טענה זו, ולכן אינו גובה הכל, אלא את חלק המילווה, שעל חלק הפקדון נאמן היה האב לטעון החזרתיו?

ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים את דברי] רב חסדא, ויכול היה האב לטעון "החזרתי", והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, דייני גולה, סבור]: אם איתא דפרעיה מימר הוה אמר [אכן פרע לו היה אומר] לבניו שפרע, ואם לא אמר כן — מן הסתם לא פרע. ומר סבר [וחכם זה, דייני גולה, סבור]: אימור [אמור, יכול אתה לומר]: מלאך המות הוא דאנסיה [שאנס אותו], כלומר, מת האיש לפני שהספיק לצוות לבניו את פרטי הדברים.

ובענין זה מביאים הלכה זו ששלח רב הונא בר אבין: המפקיד חפץ אצל חבירו בשטר, וכשתבעו המפקיד שיחזירנו לו אמר לו השומר: "החזרתיו לך" — הרי זה נאמן, ושטר כיס היוצא על היתומין — נשבע וגובה כולו.

ותוהים: תרתי [שתים] שתי הלכות הסותרות זו את זו? שהרי כפי שאמרנו, אם היה האב יכול לטעון "החזרתי", היינו טוענים טענה זו עבור היתומים! ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר [שאם אכן פרעו אומר היה] לבניו שפרע, וכיון שלא אמר — מן הסתם לא פרע.

רבא אמר: בענין זה של שטר כיס היוצא על היתומים הלכתא [הלכה היא] שנשבע וגובה מחצה, כשיטת דייני ארץ ישראל. מסופר: שני דורות אחר כך אמר מר זוטרא: הלכתא [הלכה] בענין זה כדייני גולה. אמר ליה [לו] רבינא למר זוטרא, הא [הרי] אמר רבא: נשבע וגובה מחצה! אמר ליה [לו]: אנן [אנו] את ההלכה של דייני גולה