בר אמוראי לאתויה [ירד אמודאי להביא אותו] את הארגז הזה, ורגש [ורגז] הדג ובעי לשמטיה לאטמיה [ורצה לשמוט, לקטוע את ירכו], ושדא זיקא דחלא ונחת [וזרק אותו אמודאי לעברו נאד חומץ וירד הדג וברח]. נפק בת קלא אמר לן [יצתה בת קול ואמרה לנו]: מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו [מה יש לכם עם אותו ארגז של אשתו] של ר' חנינא בן דוסא, שהיא עתידה דשדיא תכלתא [לשים תכלת] בה לצדיקי לעלמא דאתי [לצדיקים לעולם הבא]!

א ובענין אבנים טובות רב יהודה הינדוא [מהודו] משתעי [היה מספר]: זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא [פעם אחת היינו הולכים בספינה] וחזינן ההוא אבן טבא דהוה הדיר לה תנינא [וראינו אבן טובה שהיה מסובב אותה תנין], נחית בר אמוראי לאתויה [ירד אמודאי להביא אותה]. אתא תנינא קא בעי למבלע לה לספינתא [בא התנין ורצה לבלוע את הספינה], אתא פישקנצא פסקיה לרישיה [בא עורב וחתך את ראשו של התנין], אתהפיכו מיא והוו דמא [הפכו המים ונעשו דם] מרוב גודלו של התנין, אתא תנינא חבריה שקליה ותליה ליה וחיה [בא תנין אחר חבירו לקחו את האבן ותלה בו בתנין ההרוג וחיה]. הדר אתא קא בעי בלעא לספינתא [חזר ובא ורצה לבלוע את הספינה], הדר אתא ציפרא פסקיה לרישיה [חזרה ובאה הציפור וחתכה את ראשו], שקלוה לההיא אבן טבא שדיוה לספינתא [לקחו את האבן הטובה הזו וזרקו אותה לספינה], הוה הני ציפרי מליחי בהדן [היו לנו ציפורים מלוחות איתנו], אותבינהו עלייהו [שמנו אותה את האבן עליהם], שקלוה ופרחו להו בהדה [לקחו את האבן ועפו להם יחד איתה].

ב ובענין יצורים גדולים שבים, עוסקים באלו שנזכרו במקרא. תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בר' אליעזר ור' יהושע שהיו באין בספינה, והיה ר' אליעזר ישן ור' יהושע נעור. נזדעזע ר' יהושע וננער ר' אליעזר. אמר לו ר' אליעזר לר' יהושע: מה זה יהושע, מפני מה נזדעזעת? אמר לו: מאור גדול ראיתי בתוך הים. אמר לו: שמא עיניו של לויתן ראית, דכתיב [שנאמר] בו: "ועיניו כעפעפי שחר" (איוב מא, י).

ג אמר רב אשי, אמר לי הונא בר נתן: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא [פעם אחת היינו מהלכים במדבר], והואי אטמא דבשרא בהדן [והיה ירך של בשר איתנו], פתחנא ונקירנא ואנחנא אעשבי [פתחנו את הירך וניקרנו את גיד הנשה והחלב, והנחנו עשבים עליה], אדמייתינן ציבי חלם אטמא [עד שהבאנו עצים נתרפאה הירך], וטוינן [וצלינו אותה]. כי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא [כאשר חזרנו לאותו מקום לאחר שנים עשר חודשי שנה], חזינהו להנהו גומרי דהוו קא מלחשי [ראינו את הגחלים הללו שעדיין הם לוחשות]. כי אתאי לקמיה [כאשר באתי לפני] אמימר, אמר לי: ההוא עישבא [אותו עשב ששמתם] סמתרי הוה [סם חיים היה], הנהו גומרי דריתמא הוו [אותם גחלים של רותם היו].

ד ועוד בענין הלויתן נאמר: "ויברא אלהים את התנינם הגדלים" (בראשית א, כא), הכא תרגימו [כאן בבבל תרגמו]: ארזילי דימא [ראמי הים]. ר' יוחנן אמר: זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, שנאמר: "ביום ההוא יפקד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים**"** (ישעיהו כז, א).

ה (סימן למימרות הבאות של רבי יהודה בשם רב: כל מה שברא, בשעה שביקש, ירדן יוצא**). אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו** — זכר ונקבה בראם. אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון — זכר ונקבה בראם. ואלמלי (ואם היו) נזקקין זה לזה ומתרבים — היו מחריבין את כל העולם כולו מחמת ריבוי הוולדות; מה עשה הקדוש ברוך הוא? סירס את הזכר, והרג הנקבה ומלחה לסעודה לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: "והרג את התנין אשר בים" (ישעיהו כז, א).

ואף בהמות בהררי אלף (ראה תהלים נ, י) — זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה ומעמידים וולדות — מחריבין היו את כל העולם כולו מרוב גודלם. מה עשה הקדוש ברוך הוא? סירס את הזכר, וצינן את הנקבה ושמרה לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר על הבהמות: "הנה נא כחו במתניו" (איוב מ, טז) — זה זכר, "ואונו בשרירי בטנו" (איוב מ, טז) — זו נקבה, שלא השתמשו באבריהם לשם רביה.

ושואלים: התם נמי ליסרסיה [שם גם כן, בלויתנים, שיסרס את] הזכר וליצננה [ויצנן את] הנקבה! ומדוע הרג את הנקבה? ומשיבים: הדגים פריצי [פרוצים] ואין צינון מועיל להם, ויתרבו בכל זאת. ושואלים: וליעביד איפכא [ושיעשה להיפך] שיהרוג את הזכר וימלחנו! ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: נקבה מליחא מעלי [מלוחה מעולה יותר]; איבעית אימא [אם תרצה אמור], כיון דכתיב [שנאמר]: "לויתן זה יצרת לשחק בו" (תהלים קד, כו), בהדי [עם] הנקבה לאו אורח ארעא [אין זה דרך ארץ לשחק]. ושואלים: הכא נמי לימלחה [כאן גם כן, בבהמות, שימלח את] הנקבה, ומדוע צינן אותה? ומשיבים: כוורא מליחא מעלי [דג מלוח טוב הוא], בשרא מליחא לא מעלי [בשר מלוח אינו טוב].

ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש הקדוש ברוך הוא לבראות את העולם, אמר לו לשר של ים: פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם ותיראה היבשה. אמר לפניו השר: רבונו של עולם, די שאעמוד בשלי במים שיש לי בים. מיד בעט בו הקדוש ברוך הוא והרגו, שנאמר: "בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב" (איוב כו, יב).

אמר ר' יצחק, שמע מינה [למד מכאן] ששרו של ים "רהב" שמו, ואלמלא מים שבים מכסין אותו את השר של הים — אין כל בריה יכולה לעמוד בריחו, שהרי מת הוא ומסריח. שנאמר: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט), אל תקרי (תהא קורא) "לים מכסים", אלא: "לשרה של ים (שהוא הקרוי "ים") מכסים".

ואמר רב יהודה אמר רב: נהר הירדן יוצא ממערת פמייס. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן]: ירדן יוצא ממערת פמייס, ומהלך בימה של סיבכי (אגם החולה) ובימה של טבריא (ים כנרת), ומתגלגל ויורד לים הגדול, ומתגלגל ויורד משם עד שהוא מגיע לפיו של לויתן, שנאמר: "יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו" (איוב מ, כג). מתקיף לה [מקשה על כך] רבא בר עולא: האי [פסוק זה] בבהמות בהררי אלף כתיב [נאמר] ולא בלויתן! אלא אמר רבא בר עולא: אימתי בהמות בהררי אלף בטוחות? בזמן שמגיח ירדן בפיו של לויתן.

ו (סימן למימרות הבאות של רב דימי: ימים שמקיפים, עתיד גבריאל, בשעה שלויתן רעב). כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה" (תהלים כד, ב)? — אלו שבעה ימים וארבעה נהרות שמקיפין את ארץ ישראל, ואלו הן שבעה ימים: ימה של טבריא (ים כנרת), וימה של סדום (ים המלח), וימה של חילת, וימה של חילתא, וימה של סיבכי, וים אספמיא, וים הגדול; ואלו הן ארבעה נהרות: ירדן, וירמוך, וקירומיון ופיגה שהם נהרות דמשק.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יונתן: עתיד המלאך גבריאל לעשות