כליו של אדם קונה (קונים) לו מה שבא לתוכם בכל מקום בו הם נמצאים, חוץ מרשות הרבים ששם אינו יכול לקנות אפילו בתוך כליו, ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אפילו ברשות הרבים.

אמר רב פפא, לא פליגי [אין הם חלוקים]: כאן בדברי רב ושמואל, שאין כליו של הקונה קונים לו, מדובר ברשות הרבים ממש, כאן בדברי ר' יוחנן וריש לקיש, שקונה הלוקח בכליו, מדובר בסימטא. ואמאי קרו [ומדוע קוראים] לה לסימטא רשות הרבים? הרי זה לומר: רשות שאין היא רשות היחיד.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר ולהבין את דברי ר' יוחנן, שהרי כך אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו. ונדייק מכאן: יש לו רשות — אין [כן], אין לו רשות — לא קונה לו, וברשות הרבים ממש הרי אין לו רשות להניח, אלא בסימטא. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שזהו מובנה של רשות הרבים האמורה בדברי ר' יוחנן.

ומקשים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: ארבע מדות במוכרין, כלומר, ארבעה אופנים בהם נקנה המכר: מדד המוכר לקונה, עד שלא (טרם) נתמלאה כלי המדה — הרי מה שבתוכה שייך עדיין למוכר, שיכול לחזור בו אם ירצה, משנתמלאה כלי המדה — הרי זה שייך ללוקח. במה דברים אמורים — כאשר מודד במדה שהיא עצמה אינה של שניהן, אבל אם היתה מדה של אחד מהן — ראשון ראשון שנכנס למידה — קנה.

במה דברים אמורים — כאשר מודד ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהן, אבל ברשות מוכר — לא קנה הלוקח אף בכליו עד שיגביהנה (את המידה) או עד שיוציאנה מרשותו. ואם היה הדבר ברשות לוקח, כיון שקבל עליו המוכר למכור — קנה הלוקח. ואם היה הדבר ברשות הלה המופקדים אצלו, שהיו הדברים המכורים מונחים אצל אדם אחר כפקדון — לא קנה הקונה עד שיקבל עליו השומר לייחד ללוקח את מקום הפירות, או עד שישכור את מקומן מן השומר.

קתני מיהא [שנה על כל פנים] דרך קנין בכלי הלוקח ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהן;