עירוב פרשיות כתוב כאן, כלומר, פרשה זו אינה עוסקת רק בנושא אחד אלא יש בה גם ענין הנוגע לפרשה אחרת. וכי כתיב [וכאשר נאמר]: "כי הוא זה" שעניינו שמודה במקצת הטענה — על מלוה הוא דכתיב [שנאמר] ולא לגבי פקדון. ושואלים: ומאי שנא [ומה השוני] בין מלוה ופקדון?

ומשיבים: כפי שאמר רבה, שאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה במקצת (בחלק) הטענה ישבע? — לההסבר לכך הוא זה: חזקה היא שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, לכפור בטובה שעשה לו. והאי בכולי בעי דנכפריה [וזה, הנתבע שכופר במקצת הטענה, באמת בכל רוצה לכפור], והאי דלא כפריה [וזה שאינו כופר] בכל ואינו מכחיש ואומר שלא היו דברים מעולם — משום חזקה זו שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו.

ומשום כך באמת בכולי בעי דלודי ליה [בכל רוצה להודות לו], והאי דכפר ליה [וזה שהוא כופר לו] במקצת — סבר [סבור הוא], כך הוא אומר לעצמו: אי מודינא ליה בכוליה [אם אודה לו על הכל] תבע לי בכוליה [יתבע אותי על הכל] ואין לי עתה לשלם, אישתמיט [אשתמט] לי מיהא השתא אדהוו [בכך אופן עכשיו עד שיהיה] לי זוזי ופרענא [כסף ואפרע לו] את הכל, הלכך רמא רחמנא [משום כך הטילה התורה] שבועה עילויה [עליו] כי היכי דלודי ליה בכוליה [כדי שיודה לו בכל].

וגבי [ואצל] מלוה הוא דאיכא למימר הכי [שיש לומר כך] שאין אדם מעיז פניו, משום שהמלוה עושה טובה ללווה, אבל גבי [אצל] פקדון שאין עושה לו טובה בזה שהפקיד בידו — מעיז ומעיז, ועשוי לכפור הכל. ומשום כך יש סברה לומר כי המודה במקצת הטענה בפקדון אינו נאמן פחות או יותר מזה שכפר בכל, ובכל מקרה חייב.

תני [שנה] רמי בר חמא ברייתא זו: ארבעה שומרין