וספר מתא [וסופר העיר], הלבלר הכותב שטרות עבור אנשי העיר — כולן כמותרין ועומדין דמי [הם נחשבים], וכל הפסד שהם עושים מנכים להם, וקונסים אותם, ואין צורך להתרות בהם מראש. כללא דמילתא [כללו של דבר]: ביחס לכל פסידא דלא הדר [הפסד שאינו חוזר] — כמותרין ועומדין דמי [הם נחשבים].

מסופר: ההוא שתלא [אותו שתלן] שאמר להו, לבעלי השדה: הבו [תנו] לי שבחאי [את השבח המגיע לי] משום דבעינא למיסק לארעא דישראל [שרוצה אני לעלות לארץ ישראל]. אתא לקמיה [בא הדבר לפני] רב פפא בר שמואל. אמר להו [להם], לבעלי השדה: הבו ליה שבחיה [תנו לו את שבחו]. אמר ליה [לו] רבא: וכי איהו אשבח [הוא השביח] את השדה ואילו ארעא [הקרקע] לא אשבח [השביחה]? ואם כן לא כל השבח שלו! אמר ליה [לו]: אנא פלגא דשבחא קאמינא [אני חצי השבח אמרתי] לך שיקבל. אמר ליה [לו]: עד האידנא הוה שקיל [עכשיו היה לוקח] בעל הבית פלגא ושתלא פלגא [חצי והשותל חצי], והשתלן היה גם מעבד את השדה. השתא בעי למיתב מנתא לאריסא [עכשיו הוא צריך לתת חלק גם לאריס] שימשיך לעבד את השדה! אמר ליה [לו]: ריבעא דשבחא קאמינא [רבע השבח אני אומר] שהוא חצי ממה שמגיע לו.

סבר [חשב] רב אשי למימר [לומר] שמה שאמרו "רבע" כוונתו ריבעא [רבע] שהוא דנקא [ששית], כלומר, רבע מן הסכום המגיע לבעל הבית (שהוא שני שליש מסך כל היבול) והוא איפוא שישית מן הכל. שכן אמר רב מניומי בריה [בנו] של רב נחומי: באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תילתא [במקום שנוטל השתלן חצי פירות והאריס נוטל שליש], האי שתלא דבעי לאסתלוקי [אותו שתלן שרוצה להסתלק] — יהבינן ליה שבחא ומסלקינן ליה כי היכי [נותנים לו את השבח ומסלקים אותו באופן] שלא נמטייה [יבוא] הפסד לבעל הבית.

אי אמרת בשלמא ריבעא דהוא דנקא [נניח אם אומר אתה רבע שהוא ששית] — שפיר [יפה] ומתאימים הדברים, אלא אי אמרת ריבעא [אם אומר אתה רבע ממש], הלא קא מטי ליה פסידא [מגיע לו הפסד] לבעל הבית פלגא דנקא [בחצי שישית], שאילו היה בעל הבית נותן לשתלן מתחילה היה משלם רק מחצית, וכאן משלם רבע לשתלן ושליש לאריס. ונמצא שמשלם חצי שישית יתירה!

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי, ולימא ליה [ושיאמר לו] השתלן לבעל הבית: אנת מנתא די לך [אתה את החלק שלך] — הב ליה לאריסא [תן לו לאריס], ואנא מנתא דילי מאי דבעינא עבידנא ביה [ואני בחלק שלי מה שאני רוצה אעשה בו], שהרי אני עשיתי חצי מלאכתי כראוי, ואם רצונך למסור לאריס חלק האם אני צריך להפסיד? אמר ליה [לו]: כי מטית [כאשר נגיע] למסכת "שחיטת קדשים", מסכת זבחים, תא ואקשי [בוא והקשה] לי, כלומר, יפה אתה מקשה, וקושיה כזו ראויה למסכת קשה שיש בה סברות חריפות כמו מסכת זבחים.

גופא, [לגופה] של אותה הלכה, אמר רב מניומי בריה [בנו] של רב נחומי: באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תילתא [במקום שהשתלן נוטל חצי והאריס שליש], האי שתלא דבעי איסתלוקי [שתלן שרוצה להסתלק] — יהבינן ליה שבחיה ומסלקינן ליה כי היכי [נותנים לו את שבחו ומסלקים אותו כדי] שלא ליפסוד [יפסיד] בעל הבית. אמר רב מניומי בריה [בנו] של רב נחומי: קופא סבא [בגפן זקנה] בכרם — מקבל השתלן פלגא [חצי]. למרות שבגפן זו לא טרח השתלן בשתילה, כיון שירד לכרם כולו מקבל גם עבור מה שהיה בו קודם. שטפה נהרא [שטף הנהר] את הכרם ובאים הבעלים והשתלן לחלק את העצים שנפלו — השתלן מקבל ריבעא [רבע].

ב מסופר: ההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה [אדם אחד מישכן פרדס לחבירו] לעשר שנין [שנים], ומרווחי הפרדס ינכה לו מן ההלוואה שהלווהו, וקש [והזקין] השדה כבר לחמש שנין [שנים], ושוב אינו עושה פירות כראוי, ואין דרך אלא לעקור האילנות שבו ולמכרם במחיר עצים. אביי אמר: פירא הוי [פרי הוא], שאף עצים אלה נחשבים כפירות הפרדס, ויכול המלווה לקחתם כולם. רבא אמר: העצים הללו קרנא הוי [קרן הם], שדינם כפרדס עצמו, ואין למלוה זכות בגופם, אלא וילקח בו במחיר העצים קרקע, והוא המלוה אוכל פירות.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא העוסקת בדין משכנתא: יבש האילן או נקצץ — שניהם, גם המלווה וגם הלווה אסורים בו. כיצד יעשו? ימכרו לעצים, וילקח (תיקנה) בהן קרקע, והוא, המלוה, אוכל פירות. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן במקרה של יבש דומיא [בדומה] לנקצץ, מה נקצץ — בזמנו, אף יבש — בזמנו, וקתני [ושנה]: ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. אלמא [מכאן]: שהעצים קרנא הוי [הם נחשבים לקרן] ולא לרווח. וכדברי רבא, וקשה לאביי!

ודוחים: לא, נקצץ האמור שם דומיא [בדומה] ליבש, מה יבש כוונתו בלא זמנו, אף נקצץ — בלא זמנו. וכיון שלא היה זה כדרכו לכן נחשב כפרי, אבל אם יבש הפרדס בזמנו נחשבים האילנות כגוף הקרקע.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממקור אחר: נפלו לה לאשה אחרי שהתחתנה גפנים וזיתים זקנים בירושה, מה יעשו בהם —