חיישינן [חוששים אנו] לשני שוירי, כלומר, שמא יש עוד מקום שנקרא שוירי ושם נמצא אדם ששמו כשם בעל גט זה, ולו שייך הגט, ולכן אין להחזיר את הגט. ואמר ליה [לו] רב חסדא לרבה: פוק [צא] ועיין בה, בבעיה זו, דלאורתא בעי מינך [שבערב ישאל אותך] רב הונא כעין בחינה, שתאמר לו מהיכן נובעת סברה זו שלו. נפק [יצא] מבית המדרש וחזר על לימודו, ואשכח [ומצא] מקור לדברים. דתנן [שכן שנינו במשנה] כל שטר שההתחייבות שבו נובעת ממעשה בית דין — הרי זה יחזיר לזה שההתחייבות כלפיו.

ולענייננו והא בי דינא [והרי בית דינו] של רב הונא, דכי [שכמו] מקום שהשיירות מצויות דמי [הוא נחשב], שהרי באים לבית דין זה אנשים רבים ממקומות שונים, וקא פשיט [ופתר] רבה שהמוצא שטר באותו מקום יחזיר אותו, אלמא [מכאן] אי [אם] הוחזקו ויודעים אנו שיש שני יוסף בן שמעון — אין [כן] חוששים ואין מחזירים. אי [אם] לא — לא.

מסופר: עבד [עשה] רבה עובדא בההוא גיטא דאשתכח בי כיתנא [מעשה בגט אחד שנמצא בבית הפשתן] של פומבדיתא כשמעתיה [כהלכתו] והחזירו.

לגוף הענין מה בדיוק עשה: איכא דאמרי [יש אומרים] שהיה זה מקום היכא דמזבני כיתנא [היכן שמוכרים פשתן] והוא שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון במקום זה, אף על גב דשכיחין שיירתא [אף על פי שמצויות שם שיירות], שהרי הוא מקום מקח וממכר.

ואיכא דאמרי [ויש אומרים] שהיה זה היכא דתרו כיתנא [היכן ששורים פשתן] ואף על גב [ואף על פי] שהוחזקו, ומה טעמו? דלא שכיחא [שאין מצויות] שיירות במקום זה.

כעין זה ר' זירא רמי מתניתין אברייתא, ומשני [היה משליך מראה סתירה, בין משנה לברייתא, ומתרץ]; תנן [שנינו במשנה] המביא גט ואבד הימנו, אם מצאו לאלתר [מיד] — כשר, ואם לאו [לא] — פסול. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] מברייתא ששנינו בה: מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה שכתבו — יחזיר לאשה. אין הבעל מודה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שבזמן שהבעל מודה — יחזיר לאשה, ואפילו אם נמצא לזמן מרובה!

ומשני [והיה מתרץ]: כאן במקום שהשיירות מצויות — לא יחזיר, וכאן במקום שאין השיירות מצויות — יחזיר.

איכא דאמרי [יש אומרים]: והוא כאשר הוחזקו שני אנשים באותו שם שאז לא נהדר [יחזיר] והיינו [וזהו כהלכתו] של רבה. איכא דאמרי [יש אומרים] שפסק אף על גב [אף על פי] שלא הוחזקו שני אנשים בשם זה לא נהדר [יחזיר], ופליגא [וחלוקה שיטתו] על זו של רבה.

ומעירים: בשלמא [נניח] רבה לא אמר כר' זירא, משום שמתניתין אלימא ליה לאקשויי [ממשנתנו נוח לו להקשות] להוכיח את הדבר מתוך המשנה, ולא מברייתא שאינה מדוייקת כל כך. אלא ר' זירא, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרבה, והגיע למסקנה זו מתוך ברייתא ולא ממשנה?

ומשיבים: ר' זירא אמר [יכול היה לומר] לך מי קא תני [האם שנינו במשנה במפורש]: הא [הרי אם] אמר "תנו" — נותנין ואפילו לזמן מרובה? דלמא הא [שמא יש לפרש: הרי אם] אמר "תנו" — נותנין, ולעולם כדקיימא לן [כמו שמוחזק בידינו] שנותנים לאלתר לאחר שאבד השטר ולא לאחר זמן, ואם כן אין להוכיח משם.

ושואלים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] לדעת ר' זירא במקום שהשיירות מצויות, ואף על גב [ואף על פי] שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, ופליגא [והוא חולק] על דברי רבה, במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, חלוקים הם]?

ומסבירים: רבה סבר [סבור]: דקתני [מה ששנה] כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר וכוונתו דאשתכח [שנמצא השטר] בבית דין עסקינן [עוסקים אנו], ובית דין הלא כמקום שהשיירות מצויות, והוא שהוחזקו — לא יחזיר, ואם לא הוחזקו — יחזיר. ואילו

ר' זירא אמר [יכול היה לומר] לך: מי קתני [האם שנה] "כל מעשה בית דין שנמצאו בבית דין"? לא כן, אלא "כל מעשה בית דין יחזיר" קתני [שנה], ולעולם דאשתכח אבראי [שנמצא בחוץ] במקום שאין השיירות מצויות, אבל בתוך בית דין שהוא מקום שמצויים בו רבים, לא יחזיר אלא אם כן ידוע לנו שאין כפילות בשמות.

ר' ירמיה אמר: מתי יחזיר — כגון דקא אמרי [שאומרים] אותם העדים: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, ולכן אין מקום לחשוש, ואומרים:

אי הכי, מאי למימרא [אם כך מה יש לומר], הלא ברור שאין כאן חשש! ומשיבים: מהו דתימא, ליחוש דלמא אתרמי שמא כשמא [מהו שתאמר, נחשוש שמא הזדמן שם המגרש והמגורשת כשם המגרש והמגורשת בגט האחר], ושמות העדים ששם הם בדיוק כשמות העדים כאן, קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לחשש רחוק כזה.

רב אשי אמר: מתי מחזירים — כגון דקא אמר [שאמר] המאבד סימן מובהק, וכגון נקב יש בו בצד אות פלונית.

ומעירים: ודוקא שאמר נקב בצד אות פלונית שהוא סימן מובהק, אבל אם אמר שיש בו נקב בעלמא [סתם] — לא יחזיר על ידי סימן כזה.

ומסבירים: רב אשי מספקא ליה [מסופק היה לו] בשאלה של סימנים, אי דאורייתא [האם תוקפם מן התורה] וכל המוסר סימנים הרי על פי דברי תורה עצמם יש לסמוך ולהאמין שהחפץ שלו, אי דרבנן [או רק כתקנת חכמים] בלבד היא לסמוך על סימני אבידה. ולכן, במקום שיש חשש באיסור והיתר (ולא לענין ממון) כגון בגט, אין אנו סומכים אלא על סימנים מובהקים שיש בהם הוכחה גמורה.

מסופר: רבה בר בר חנה