ופרשת שתויי יין (ויקרא י, ח-יא), ופרשת נרות (במדבר ח, א-ז), ופרשת פרה אדומה (במדבר פרק יט), שכל אלו נצרכו לעבודת המשכן כתיקונה.

א ועוד מוסיפים דברים בענין כתיבת התורה, אמר ר' אלעזר: תורה — רוב שבה הוא בכתב ומיעוט שבה הוא על פה, שנאמר: "אכתב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו" (הושע ח, יב), משמע שרוב התורה כתוב. ור' יוחנן אמר: רוב התורה הוא על פה ומיעוט בכתב, שנאמר בנתינת התורה למשה בסיני: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל

"(שמות לד, כז). משמע שעיקר הברית היא בדברים שבעל פה ("על פי"). ושואלים: ואידך נמי [והאחר, ר' יוחנן, גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "אכתב לו רבי תורתי"! ומשיבים: ההוא, דבר זה, לא נאמר כמשפט חיווי אלא כשאלה, אתמוהי קא מתמה [תמה הוא]: וכי אכתב לו רבי תורתי? הלא "כמו זר נחשבו" — לא יהא הבדל בינם ובין האומות אם הכל היה כתוב! אלא הרוב צריך להישאר בעל פה.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר, ר' אלעזר, גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "כי על פי הדברים האלה"! ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] ממנו משמע שעיקר הברית הוא על דברים שבעל פה — הרי זה משום דתקיפי למיגמרינהו [שדברים שבעל פה קשים ללמוד אותם] יותר מן התורה שבכתב, ולא משום שהם מרובים יותר.

דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה [מתורגמנו] של ר' שמעון בן לקיש, כתיב [נאמר]: "כתב לך את הדברים האלה" (שמות לד, כז), וכתיב [ונאמר] באותו פסוק: "כי על פי הדברים האלה" (שמות לד, כז), הא כיצד? — לומר: דברים שבכתב אי (אין) אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה]: "אלה" בציווי "כתוב לך את הדברים האלה" — הרי הוא הדגשה: אלה, דברים אלה של תורה שבכתב, אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות (משניות, תורה שבעל פה).

אמר ר' יוחנן: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות לד, כז).

ב שנינו במשנה שמערבין בבית ישן, מפני דרכי שלום. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם תאמר] משום כבוד שיש בכך לבעליו של אותו הבית, והא [והרי] מסופר מעשה בההוא שיפורא [אותו שופר, קופה של צדקה], שאף הוא דבר הנעשה לצורכו של הציבור ומתכבד בו הבית שהוא שם, דהוה מעיקרא [שהיה מתחילה] בי [בבית] רב יהודה, ולבסוף (ואחרי כן) העבירוהו לבי [בית] רבה, ולבסוף העבירוהו לבי [בית] רב יוסף, ולבסוף העבירוהו לבי [בית] אביי, ולבסוף עוד העבירוהו לבי [בית] רבא! משמע שאין זה ענין של כבוד, ונוטלים את הדבר ממקום למקום!

אלא יש לומר שהוא משום חשדא [חשד], שכיון שהם רגילים עד כה לשים את העירוב באותו מקום, אם יוציאו אותו משם ויניחוהו במקום אחר, יאמרו אנשים שחשדו בני המבוי בבעל הבית שהוא גונב ממנו, ולכן הוציאוהו מידו.

ג שנינו במשנה שבור שהוא קרוב לאמה מתמלא תחילה מפני דרכי שלום. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הזו: בני נהרא [הנהר] ששדותיהם ליד הנהר ומשקים אותם מתעלות הבאות מן הנהר, מי מהם משקה תחילה את שדותיו? רב אמר: תתאי שתו מיא ברישא [התחתונים, במורד הנהר, שותים את המים, משקים בתחילה], ושמואל אמר: עילאי שתו מיא ברישא [העליונים שותים מים בתחילה].

ומסבירים: בדמיזל כולי עלמא לא פליגי [במצב שבו המים הולכים מעצמם הכל אינם חלוקים] שכל הרוצה להשקות — ישקה כפי שהוא רוצה, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במיסכר ואשקויי [במקום שצריכים לסכור את הנהר ולהשקות בתעלות]; שמואל אמר: עילאי שתו מיא ברישא [העליונים שותים מים בתחילה], משום דאמרי [שהם אומרים, שהם יכולים לטעון]: אנן מקרבינן טפי [אנו קרובים יותר] לראשיתו של הנהר. ורב אמר: תתאי שתו מיא ברישא [התחתונים שותים מים בתחילה], משום דאמרי [שהם אומרים]: נהרא כפשטיה ליזיל [הנהר כדרכו ילך] ואתם תסכרו אותו אחרינו.

תנן [שנינו במשנתנו]: בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום! משמע שהקרוב קודם, כלומר, העליונים, כשיטתו של שמואל, והרי זה קשה לרב. תרגמה [הסביר אותה] שמואל אליבא [על פי שיטתו] של רב: מדובר כאן באמה (תעלה) המתהלכת על פי בורו, שהוא מתמלא מאליו, ואין צריך לעשות בו דבר.

ומשיבים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה בא לומר]? הרי פשוט הוא! ומשיבים: חידוש יש בדבר, שכן מהו דתימא [שתאמר], מצי אמרי ליה [יכולים לומר לו] שאר בעלי השדות לבעל הבור: סכר מיסכר [תסכור] גם אתה את בורך, שלא יכנסו המים לתוכו, ואשקי בהינדזא [ותשקה לפי התור], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו צריך לעשות כן, וממילא הוא מתמלא ראשון.

אמר רב הונא בר תחליפא: השתא [עכשיו] שלא איתמר הלכתא [נאמרה הלכה] לא כמר [כחכם זה] ולא כמר [כחכם זה], לא כרב ולא כשמואל, כל דאלים [שחזק יותר] גבר [גובר] ואין אנו מתערבים בענין זה, אלא אנשים יסתדרו ביניהם.

רב שימי בר אשי אתא לקמיה [בא לפני] אביי, אמר ליה [לו]: לותבן מר בעידנא [יושיבני, יקבע לי, אדוני זמן ללמוד]! אמר ליה [לו]: אית לי עידנא לדידי [יש לי זמן קבוע בשבילי] ואיני יכול להקדיש אותו עבורך. אמר לו: ולותבן מר בליליא [ויושיב אותי אדוני בלילה] ואז נלמד! אמר ליה [לו]: אית [יש] לי, אני צריך מיא לאשקויי [מים להשקות] את שדותי. אמר ליה [לו]: אנא משקינא ליה למר מיא ביממא, ולותבן מר בליליא [אני אשקה לאדוני את המים ביום, ויושיב אותי אדוני בלילה ונלמד]! אמר ליה [לו]: לחיי [לחיים], כלומר, בסדר. מה עשה רב שימי בר אשי?

אזל לעילאי [הלך לאלה שהיו למעלה ממנו] במעלה הנהר, אמר להו [להם]: תתאי שתו מיא ברישא [התחתונים שותים מים בתחילה] כדברי רב, אזל לתתאי [הלך לאלה שהיו תחתונים ממנו], אמר להו [להם]: עילאי שתו מיא ברישא [העליונים שותים מים בתחילה] כדברי שמואל, אדהכי [בינתיים] עד שדנו בדבר התחתונים והעליונים מי ישקה סכר מיסכר ואשקי [סכר את הנהר והשקה] את שדותיו של אביי. כי אתא לקמיה [כאשר בא לפני] אביי, אמר ליה [לו]: כבי תרי עבדת לי [כמו שתי שיטות הפוכות עשית לי]! ולא טעמינהו [טעם אותם] אביי לפירי דההיא שתא [את הפירות של אותה שנה], מפני שחשב שהמים הגיעו אליו שלא כדין.

מסופר: הנהו [אנשים מסויימים] שהיו בני המקום הנקרא בי חרמך דאזול [שהלכו] וכרו תעלה ברישא [בתחילת] נהר שנוותא כדי שתקיף את שדותיהם ואהדרוה ושדיוה בשילהי נהרא [והחזירוה בסוף הנהר]. אתו עילאי לקמיה [באו אלה שהיו למעלה מהם לפני] אביי, אמרו ליה [לו]: קא מתקיל לנהרין [זה יוצר תקלה, עיכוב, לנהר שלנו]! אמר להו [להם]: כרו בהדייהו טפי פורתא [העמיקו יחד איתם קצת יותר] ואז יהיה מספיק מים. אמרו ליה [לו]: קא יבשי פירין [הבורות שלנו מתייבשים] על ידי כך. כיון ששמע כך אמר להו [להם] לבני חרמך: זילו סליקו נפשייכו מהתם [סלקו את עצמכם משם] וסכרו את הדרך החדשה שעשיתם לנהר.

ד שנינו במשנה: מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן משום גזל משום דרכי שלום, ור' יוסי אומר שגזל גמור הוא. ומעירים: באוזלי ואוהרי [ברשתות ומלכודות]