התרופה לברוקתי [למחלת העין] — ליתי עקרבא דשב חומרי [יקח עקרב של שבעה גוונים] ונייבשיה בטולא [וייבש אותו בצל], ונישחוק תרתי מנתא כוחלא וחדא מנתא מיניה [וישחוק שתי מנות של כחול ומנה אחת ממנו], ולימלי תלתא מכחלי בהאי עינא [וישים שלושה מלוא מכחולים בעין זו] ותלתא מכחלי בהאי עינא [ושלושה מכחולים בעין זו], טפי [יותר] לא לימלי [ישים], דאי [שאם] לא כן — פקע עיניה [תפקע עינו].

התרופה לשברירי דליליא [לסנוורים של לילה] — ניתי שודרא ברקא [יביא חבל של שיער] וניסר חדא כרעא מיניה וחדא כרעא מכלבא [ויקשור רגל אחת שלו ורגל אחת של הכלב], וניטרפו ינוקי חספא אבתריה [ויזרקו ילדים חרס אחריו], ולימרו ליה [ויאמרו לו]: אסא כלבא אכסא תרנגולא [זקן הכלב שוטה התרנגול], וליגבי שב אומצי [ויגבה שבע אומצות, חתיכות בשר] משבעה בתי [בתים] וליתבינהו ניהליה בצינורא דדשא [ויניחו לו אותן בחור הדלת], וניכלינהו בקלקולי דמתא [ויאכלם על אשפות העיר]. בתר הכי לפשוט שודרא ברקא [אחרי זה יתיר את החבל] ונימרו הכי [ויאמרו כך]: "שברירי [השברירים] של פלוני בר פלוניתא [בן פלונית] שבקינהו לפלוני בר פלוניתא [עזבו את פלוני בן פלונית] וליחרו לכלבא בבביתא דעיניה [ויידבקו לכלב בבבת, באישון, עינו]".

התרופה לשברירי דיממא [לסנוורים של יום] — ליתי [יביא] שבעה סומקי מגווא דחיותא [טחולים מתוך בהמות] וניטוינהו אחספא דאומנא [ויצלם על החרס של מקיז דם], וליתיב איהו מגואי [וישב הוא מבפנים] ואיניש אחרינא מאבראי [ואדם אחר מבחוץ], ונימא ליה [ויאמר לו]: עוירא [עיוור], הב [תן] לי דאיכול [שאוכל], ונימא ליה האיך [ויאמר לו האחר]: פתיחא, סב איכול [פיקח, קח ואכול], ובתר דאכיל ליתבריה לחספא [ואחרי שאוכל שישבור את החרס], דאי [שאם] לא כן — הדרי עילויה [יחזרו עליו] הסנוורים.

התרופה לדמא דאתי מנחירא [לדם שיוצא מן הנחיריים] — ליתי גברא [יביא אדם] כהן דשמיה [ששמו] הוא לוי, וליכתוב ליה [ויכתוב לו] את השם לוי למפרע (הפוך). ואי [ואם] לא יכול לעשות כך, ליתי איניש מעלמא [יביא סתם אדם], וניכתוב ליה [ויכתוב לו] בלשון זו: "אנא [אני] פפי שילא בר סומקי". ויכתוב זאת למפרע.

ואי [ואם] לא, ניכתוב ליה הכי [יכתוב לו כך]: טעם דלי במי כסף טעם דלי במי פגם. ואי [ואם] לא, ליתי עיקרא דאספסתא [יביא שורש של אספסת], ואשלא דפורייא עתיקא [וחבל של מיטה ישנה], וקורטסא [ונייר], ומוריקי [וכרכום], וסומקא דלוליבא [וחלק האדום, העטיפה של הלולב], ונקלינהו בהדי הדדי [וישרוף אותם יחד], וליתי גבבא דעמרא [ויביא גיזת צמר] וניגדול תרתי פתילתא [וישזור מהם שתי פתילות], ולטמיש בחלא [וישים אותן בחומץ] וניגדבל בקיטמא הדין [ויגלגל את הפתילות באפר הזה], וניתיב בנחיריה [וישים אותן בנחיריו].

ואי [ואם] לא, ליחזי [שיראה] אמת המים דאזלת [שהולכת] ממזרח כלפי מערב, ונפסע וניקום חד כרעא להאי גיסא וחד כרעא להאי גיסא [ויפסע, יפתח רגליו, ויעמיד רגל אחת לצד זה ורגל אחת לצד זה], ונישקול טינא בידיה דימינא מתותי כרעא דשמאליה [ויקח טיט ביד ימינו מתחת רגלו השמאלית], ובידיה דשמאלא מתותי כרעא דימיניה [ובידו השמאלית מתחת רגלו הימנית], וניגדול תרתי פתילתא דעמרא [וישזור שתי פתילות של צמר] וניטמיש בטינא [וישים אותן בטיט], וניתיב בנחיריה [וישים בנחיריו].

ואי [ואם] לא, ליתיב תותי מרזבא ונייתו מיא ולישדו עליה [ישב תחת המרזב ויביאו מים וישפכו עליו], ולימרו [ויאמרו]: "כי היכי דפסקי הני מיא, ליפסוק דמיה דפלניא בר פלניתא [כמו שפוסקים המים, שיפסוק דמו של פלוני בן פלונית].

לדמא דאתי מפומא [לדם שבא, שיוצא מהפה] — בדקינן ליה בגילא דחיטתא [בודקים אותו בקש של חיטה] ורואים, אי סריך [אם הוא נדבק] — מריאה קאתי [הוא בא] ואית ליה תקנתא [ויש לו תקנה], ואי [ואם] לא — מכבדא קאתי ולית ליה תקנתא [מן הכבד הוא בא ואין לו תקנה].

אמר ליה [לו] רב אמי לרב אשי: והאנן איפכא תנן [והרי אנו ההיפך שנינו]: אם ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום — הרי זו טריפה, הריאה שניקבה או שחסרה עושה טריפה. משמע שפגיעה בריאה מסוכנת יותר מפגיעה בכבד, שכן די שתינקב הריאה כדי לעשות טריפה, ואילו כבד — רק אם ניטל לגמרי! אמר ליה [לו]: כיון דמפומיה קאתי [שמפיו יוצא הדם], אימר איתמוחי איתמח [אמור שכבר נמחה] הכבד, ולא יוכל לחיות.

אמר מר [החכם]: אי [אם] מריאה קאתי [יוצא] הדם אית ליה תקנתא [יש לו תקנה]. ושואלים: מאי תקנתיה [מה תקנתו]? ומשיבים: ליתי [יביא] שבעה כוני מפירמא דסילקא [מלוא אגרוף מקניבת תרד], ושבעה כוני פירמא דכרתי [מלוא אגרוף של הצמח כרישים], וחמשה כוני פרידא [מלוא אגרוף של מין עשב], ותלתא כוני דטלפחי [ושלושה מלוא אגרוף של עדשים], וכונא דכמונא [ומלוא אגרוף של כמון] וכונא דחבלי [ומלוא אגרוף של חבלים], וכנגדן כשיעור אלה כנתא פטירתא [מעי של בהמה בכורה] וליבשיל [ולבשל] את כולם וליכול [ויאכל] את הכל ולישתי אבתריה שיכרא חריפא דטבת [וישתה אחריו שיכר חריף שטוב].

התרופה לככא [לכאב שיניים] — אמר רבה בר רב הונא: ליתי תומא יחידאה ונימרסיה במישחא ומילחא [יביא שום יחיד שגדל לבדו וישחקנו בשמן ומלח], ונתביה אטופראי דאליונא דההוא גיסא דכייב ליה [וישים אותו על הציפורן של הבוהן של אותו צד שכואב לו], ונהדר ליה גדנפא דלישא [וישים לו שוליים של בצק], וניזדהר לבישריה דקשי לחיורא [ויזהר שלא יגע בבשרו מפני שהוא קשה ויכול לגרום לשחין].

התרופה לחינכי [לכאב החניכיים] — אמר ר' יוחנן: הצמח חומתי טוב כי [כמו] הצמח ממרו, ועיקרא [והשורש] של חומתי עדיף מממרו, ונינקוט בפומיה [וישים אותם בפיו]. הני לאוקומי [אלה להעמיד] שהחולי לא יחמיר. לבשולי [לבשל] כלומר, לגרום שהפצעים ייפתחו כדי שיוכל אחר כך להוציא המוגלה מהם — לייתי פארי דריש נפייא [יביא סובין הנמצאים בראש הנפה], כלומר, סובין גדולים שנשארים בחלק העליון של הנפה, וטלפחי בעפרייהו [ועדשים בעפרם], ושובלילתא [ותלתן] וחומרתא דכשותא [ופרח של הכישות], ונינקוט כאמגוזא בפומיה [ויקח כמלוא אגוז בפיו].

אם רצונו לאיפתוחי [לפתוח] את הבועות שתצא הליחה — לינפח ליה חבריה תחלי חיורתא בגילא דחיטתא [שיכניס לו חבירו בגרונו שחליים לבנים בקש של חיטה]. ואם רצונו לאסוקי [להעלות] בשר שירפא את הבקעים הללו — ליתי עפרא מטולא [יביא עפר שנמצא בצילו] של בית הכסא, וניגבול בדובשא [ויגבל אותו בדבש] וניכול [ויאכל], דמעלי ליה [שמועיל לו] הדבר הזה.

לחולי שקוראים ברסם — ליתי כי פיסתקא דנישדור [יביא כשיעור אגוז של נשדור, אמוניה], וכי אמגוזא דחלבניתא דובשניתא [וכשיעור אגוז של חלבנה מתוקה], ומלי תרוודא דובשא חיורא [ומלוא תרווד דבש לבן], ומלי נטלא בת מחוזא חמרא נקידא [ומלוא כלי של מחוזא יין צלול], ונישלוקינהו בהדי הדדי [ויבשל אותם יחד], וכי בשיל נשדור בשיל ליה כוליה [וכאשר יתבשל הנשדור יתבשל לו הכל]. ואי [ואם] לא, ליתי רביעתא דחלבא דעיזא חיוורתי [יביא רביעית חלב של עז לבנה]