ענבי גפן המודלות על גבי תאלא [דקל] שרויות במים.

התרופה לחזזיתא [לחזזית] העולה בעור — ליתי שב חיטי ארזנייתא [יביא שבע חיטים גדולות] וניקלינהו אמרא חדתא [ויקלה אותן על מעדר חדש] ונפיק משחא מינייהו ונישוף [ויוציא שמן מהן, וישפשף בעור]. מסופר: רב שימי בר אשי עבד ליה לההוא גוי [עשה תרופה זו לגוי אחד] לדבר אחר (לצרעת), ואיתסי [והתרפא].

אמר שמואל: האי מאן דמחו ליה באלונכי דפרסאי [מי שמכים אותו בחניתות של פרסים] מיחייא [לחיות] לא חיי [יחיה] למשך זמן, שוודאי ימות מחמת המכות הללו, ואולם אדהכי והכי [בין כה וכה] ניספו ליה בשרא שמינא אגומרי וחמרא חייא [יאכילו אותו בשר שמן שנצלה על גחלים ויין חי], אפשר דחיי פורתא ומפקיד אביתיה [שיחיה מעט ויצווה לביתו] מה יעשו אחר מותו.

בדומה לזה אמר רב אידי בר אבין: האי מאן דבלע זיבורא [מי שבולע צירעה] מיחייא [לחיות] לא חיי [יחיה], ואולם אדהכי והכי נשקיה רביעתא דחלא שמזג [בין כה וכה ישקו אותו רביעית של חומץ חריף], אפשר דחיי פורתא ומפקיד לביתיה [שיחיה מעט ויצווה לביתו].

א אמר ר' יהושע בן לוי: מי שאכל בשר שור בלפת, ולן באור לבנה בלילי ארבעה עשר או חמשה עשר בחודש בתקופת תמוז (בקיץ) — אחזתו (תוקפת אותו) אחילו [מין קדחת].

תנא [שנה החכם]: והממלא כריסו מכל דבר, שאוכל יותר מדי — אחזתו אחילו. אמר רב פפא: אפילו אם מילא כריסו מתמרי [מתמרים]. ושואלים: פשיטא [פשוט]! הרי אמר ר' יהושע בן לוי "כל דבר"! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר מר [החכם] בשבחם של התמרים: תמרי — משבען ומשחנן ומשלשלן ומאשרן ולא מפנקן [תמרים — משביעות ומחממות ומשלשלות ומחזקות ולא מפנקות] את הגוף, אימא [אמור] כיון שהתמרים הן פירות כה משובחים אף שלא יזיקו כשאוכל מהן יותר מדי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף הן מזיקות אם ממלא כריסו מהן.

שואלים: מאי [מהו] אחילו זה שהזכרנו? אמר ר' אלעזר: אש של עצמות. ושואלים: מאי [מה פירוש] "אש של עצמות"? אמר אביי: מה שנקרא בארמית אש גרמי.

מאי אסותיה [מה תרופתו]? אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): כולהו שקייני [כל המשקאות] ששותים לרפואה — שותים אותם תלתא ושבעא ותריסר [שלושה ושבעה ושנים עשר יום] כל אחד לפי עניינו, והאי [וזה] לריפוי של אחילו, צריך לשתות עד דמתסי [שיתרפא];

כולהו שקייני [כל משקאות] ששותים לתרופה — שותים אותם אליבא ריקנא [על לב ריק], כלומר, בלי לאכול קודם, והאי [וזה] — בתר דאכל ושתי [אחרי שאוכל ושותה] ועייל [ונכנס] לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה [ויוצא ורוחץ ידיו], ומייתו ליה בונא דשתיתא דטלפחי [ומביאים לו מלוא חופן ממאכל של עדשים] ובונא דחמרא עתיקא [ומלוא חופן של יין ישן], וניגבלינהו בהדי הדדי [ויגבל, ילוש אותם זה בזה] וניכול [ויאכל], וניכרוך בסדיניה וניגניה [ויתעטף בסדינו וישן], וליכא דנוקמיה [ושלא יקימו, יעירו, אותו] עד דקאי מנפשיה [שיקום מעצמו], וכי קאי לישקליה לסדיניה מיניה [וכאשר קם יוריד את סדינו ממנו], ואי [ואם] לא — הדר עילויה [יחזור עליו] החולי.

אמר ליה [לו] אליהו לר' נתן: אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, שלא תאכל מלוא כריסך, שכך לכשתכעוס תעמוד על מילואך, תוכל לעמוד בדבר, ואם לא תעשה כן, כשאתה כועס יזיק לך הדבר.

תני [שנה] ר' חייא: הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים, יהא רגיל בטיבול לטבול את מאכלו ביין וחומץ, בין בקיץ בין בחורף. ועוד אמר: סעודתך שהנאתך (שאתה נהנה) ממנה — משוך ידך הימנה כדי שלא תאכל יותר מדי, ואל תשהה עצמך בשעה שאתה צריך לנקביך.

אמר מר עוקבא: האי מאן דשתי טיליא חיורא [מי ששותה יין רע לבן] — אחזתו (תוקפת אותו) ויתק [חולשה]. אמר רב חסדא: שיתין מיני חמרא הוו [שישים מיני יין הם], מעליא דכולהו [המעולה שבהם] — סומקא ריחתנא [יין אדום ריחני], גריעא דכולהו — טיליא חיורא [הגרוע שבכולם — יין לבן גרוע].

אמר רב יהודה: האי מאן דיתיב בצפרני [מי שיושב בבוקרי] ניסן גבי נורא, ושייף משחא [ליד האש ומושח עצמו בשמן] ונפיק ויתיב בשמשא [ויוצא ויושב בשמש] — אחזתו (תוקפת אותו) ויתק [חולשה].

תנו רבנן [שנו חכמים]: הקיז דם ואחרי כן שימש מטתו — הוויין לו [יהיו לו] בנים ויתקין [חלושים] מתשמיש זה. הקיזו שניהם ושימשו — הוויין להן [יהיו להם] בנים בעלי מחלה ששמה ראתן. אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא שלא טעים מידי [טעם דבר] אחרי ההקזה, אבל אם טעים מידי לית לן [אם טעם דבר אין לנו] בה חשש זה.

אמר רבה בר רב הונא: בא מן הדרך ושימש מטתו מיד — הוויין לו [יהיו לו] בנים ויתקין [ חלושים ]. תנו רבנן [שנו חכמים]: הבא מבית הכסא, אל ישמש מטתו עד שישהה שיעור הליכה של חצי מיל, מפני ששד בית הכסא מלוה עמו, ואם שימש — הוויין [יהיו] לו בנים נכפים (חולים במחלת הנפילה).

תנו רבנן [שנו חכמים]: המשמש מטתו מעומד (כשהוא עומד) — אוחזתו עוית. העושה זאת מיושב — אוחזתו דלריא (רעידה), אם היא, האשה, מלמעלה והוא, הבעל מלמטה בשעת תשמיש — אוחזתו דלריא.

שואלים: מאי [מהי] דלריא? ומביאים מה שאמר ר' יהושע בן לוי: סם הרפואה לדלריא הוא דרדרא. ושואלים: מאי [מהי] דרדרא? אמר אביי: מוריקא דחוחי [כרכום של קוצים]. רב פפא אליס ובלע ליה [היה לועס ובולע אותו]. רב פפי אליס ושדי ליה [היה לועס ויורק, פולט, אותו לאחר לעיסה].

אמר אביי: מי שאינו בקי, כלומר, אין לו כוח בדרך ארץ (בתשמיש), ליתי [שיביא] שלשה קפיזי (כלים בני שלוש רביעיות) של קורטמי דחוחי [כרכום של חוחים], ונידוקינהו ונישליקינהו בחמרא ונישתי [ויכתשם ויבשלם ביין וישתה]. אמר ר' יוחנן: הן הן התרופות אשר החזירוני לנערותי לענין תשמיש.

ב שלשה דברים מכחישים (מפחיתים) כחו של אדם, ואלו הן: פחד, דרך, ועון. ומפרטים: פחד, דכתיב [שנאמר]: "לבי סחרחר עזבני כחי" (תהלים לח, יא). דרך, דכתיב [שנאמר]: "ענה בדרך כחי" (תהלים קב, כד). עון, דכתיב [שנאמר]: "כשל בעוני כחי" (תהלים לא, יא).

שלשה דברים מתיזין (שוברים) גופו של אדם, ואלו הן: אכל מעומד, ושתה מעומד, ושימש מטתו מעומד.

חמשה דברים שאדם עושה אותם קרובין להביאו למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: אכל ועמד מייד, שתה ועמד, הקיז דם ועמד, ישן ועמד, שימש מטתו ועמד.

ששה דברים העושה אותן — מיד מת, ואלו הן: הבא בדרך ונתייגע, הקיז דם, ונכנס לבית המרחץ, ושתה ונשתכר, וישן על גבי קרקע, ושימש מטתו. אמר ר' יוחנן: והוא שעשאן כסידרן בזה אחר זה, שאז וודאי שימות.

אמר אביי: אם עושה אותם כסידרן — מת, שלא כסידרן — חליש [נחלש]. ושואלים: איני [כן הוא]? והא [והרי] אשה אחת שקראו לה מעורת עבדה ליה [עשתה לו] לעבדה תלת מינייהו [שלושה מהם] ומית [ומת מהם]! ומשיבים: העבד ההוא כחוש וחלוש הוה [היה]

ולכן מת, וסתם אדם רק אם עושה את כולם כסידרם ימות. שמונה דברים — רובן, כלומר, אם מרבה בהם הרי זה קשה לגוף ולנפש, ומיעוטן יפה, ואלו הן: דרך — ללכת בדרכים, ודרך ארץ (תשמיש), עושר, ומלאכה (עבודה), יין, ושינה, חמין, והקזת דם.

שמונה דברים ממעטים את הזרע, ואלו הן: המלח, והרעב, והנתק (מחלת עור), בכייה, ושינה על גבי קרקע, וגדגדניות, וכשות שאוכל שלא בזמנה, והקזת דם הנעשית למטה בגוף האדם — מזיקה כפלים מן הדברים האחרים.