א הלכה א משנה אלו הן שהיו הממונים על תפקידים שונים שהיו במקדש: יוחנן בן פנחס היה ממונה על החותמות שהיו כעין קבלה המאשרת כי אדם הנושא חותמת כזו זכאי לקבל קרבן מסויים מגזברי המקדש, שהיה פנחס מקבל את הכסף מהקונה ומוסר לו חותמת אותה הוא מסר לממונה על סוג הקרבן שקנה ומקבלו תמורתה. אחייה היה ממונה על הנסכים (יין, שמן וסולת לנסכים ומנחות), שהיה נותן למביא חותמת נסכים את הנסכים שהוכנו לשם כך והיו מונחים בלשכה מיוחדת. מתיה בן שמואל היה ממונה על הפייסות (גורלות), לקבוע מי יזכה באיזו עבודה בכל יום. פתחיה היה ממונה על הקנין (תורים או בני יונה לקרבנות הזב, זבה, יולדת ומצורע), שהיה החייב בקן נותן מעות כשווי קן בקופת ה"הקנין" שבמקדש, ופתחיה שהיה ממונה על קופה זו היה דואג בכל יום לקנות בכסף שבקופה עופות ולהקריבם לשם בעליהם ולשם הקרבן שהיו צריכים לו. ואגב אומרים: פתחיה זהו מרדכי היהודי שבשושן הבירה, ולמה נקרא שמו "פתחיה"? שהיה פותח (מפרש) דברים סתומים ודורשן (מסבירם), והיה יודע בשבעים לשון. וחוזרים למנות את הממונים במקדש: בן אחייה היה ממונה על ריפוי הכהנים שהיו חולי מעיים. נחוניה היה חופר שיחין (בורות המים) לצורך עולי הרגל. גביני היה הכרוז של המקדש, והיה מכריז בכל בוקר "עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראלים למעמדכם". בן גבר היה ממונה על נעילת השערים במקדש בערב ופתיחתם בבוקר. בן בבי היה ממונה על הפקיע, התאמת עובי הפתילות למנורה לפי תקופות השנה. בן ארזא היה ממונה על הצלצל, כלי נגינה שלאחר שנשמע קולו החלו הלויים בעבודת השיר. הוגרס בן לוי היה ממונה על השיר. שהיה מלמד את המשוררים את שירת המקדש, וקובע אלו מהם יהיו המשוררים בכל יום, וכן קבע מתי יחלו בכל שיר ומתי יסיימוהו. בית גרמו היו ממונים על מעשה לחם הפנים. בית אבטינס היו ממונים על מעשה הקטורת. ואלעזר היה ממונה על האומנים שעסקו באריגת הפרוכת של המקדש. ופנחס היה המלביש, שהיה מסייע לכהנים בהתאמת ובלבישת בגדי הכהונה לצורך העבודה.

ב גמרא במשנה נמנו חמישה עשר ממונים שהיו במקדש, אף שודאי במשך כל שנות קיום שני בתי המקדש היו ודאי הרבה יותר מאלו שנמנו. וכדי להסביר את הדבר ר' חזקיה אמר שר' סימון ורבנן [וחכמים] נחלקו בענין זה, חד אמר [אחד מהם אמר]: האנשים המנויים במשנתנו לא כולם היו בני דור אחד, אלא כשירי הכשרים והמיוחדים מבעלי התפקידים הנזכרים שבכל דור ודור בא למנות עליהן (זכו להימנות). וחרנה אמר [והאחר אמר]: מי, כלומר, התנא שמנאם, שהיה באותו דור מנה מה שבדורו. חלק מהממונים המנויים במשנה נזכרים גם במשנה ביומא (פ"ג מי"א), בית גרמו, בית אבטינס, הגרוס בן לוי ובן קמצר. חלקם נזכרו שם בשל אי רצונם ללמד את סוד מלאכתם לברכה, וחלקם לקללה. ומעירים כי פירוש הדברים תלוי במחלוקת זו. מאן דאמר [מי שאמר סבור] שהתנא כשירי כל דור ודור בא למנות — על כולן, כלומר, על בית גרמו (שלא רצו ללמד את אומנות עשיית לחם הפנים), וגם על בית אבטינס (שלא רצו ללמד את אומנות עשיית הקטורת), הוא הכתוב אומר "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז), ומי שנמנה שם בכלל הנאמר "ושם רשעים ירקב" (שם) הוא בן קמצר (שלא רצה ללמד את אומנות הכתב). ואילו מאן דאמר [מי שאמר סבור] שהתנא מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו — על כולן, כל המנויים באותה משנה במסכת יומא הוא אומר "ושם רשעים ירקב", ועל מי נאמר "זכר צדיק לברכה" — על בן קטין וחביריו שנזכרו שם, שנתן בן קטין מכספו כדי לעשות לכיור שבמקדש שנים עשר ברזים שיוכלו שנים עשר כהנים לקדש ידיהם ורגליהם בו זמנית. וכן עשה מתקן מיוחד לכיור ("מוכני"), כדי למנוע ממי הכיור להיפסל בלינה.

א כיון שהוזכרו בגמרא אנשים אשר הוזכרו לשבח מביאים עוד בדומה מה שאמר ר' יונה בשבחו של ר' עקיבא: כתיב [נאמר] "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנע והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע" (ישעיה נג, יב), ודברי כתוב זה מכוונים לר' עקיבא שעסק במסירת תורה שבעל פה לעם והתקין מדרש (תורת כהנים וספרי) ההלכות (דברי האמוראים) והגדות (מדרשי אגדה). ויש אומרים שאת אלו אנשי כנסת הגדולה תיקנו, אלא מה אם כן תיקן זה, ר' עקיבא? — את שיטת הלימוד בדרך כללות ופרטות.

ובדומה לכך אמר ר' אבהו: בספר דברי הימים נמנו בני משפחת שלמא בן כלב בן חור, ובפירוט מניינם כתיב [נאמר] "משפחת סופרים יושבי יעבץ" (דברי הימים א ב, נה), ומה תלמוד לומר "סופרים"? אלא הכוונה היא שעשו את התורה ספורות ספורות, שצירפו את דיני התורה לקבוצות ומנו אותם לפי נושאים המחולקים למספרים כדי להקל על הזכרון, ולמשל: חמשה אנשים לא יתרומו תרומה, חמשה דברים ממיני הדגן חייבין בחלה, חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מיבום וחליצה, שלשים ושש כריתות (עבירות שעונשן כרת) נמנו בתורה, שלש עשרה דבר (דינים) נאמרו בנבלת העוף הטהור, ארבעה אבות (דינים יסודיים) של נזיקין, מספר אבות המלאכות האסורות בשבת הוא ארבעים חסר אחת.

פירוש אחר למשמעות "סופרים" אמר ר' אליעזר: כתיב [נאמר] "וזה פרשגן הנשתון (=איגרת הכתב) אשר נתן המלך ארתחשסתא לעזרא הכהן הסופר סופר דברי מצוות ה' וחוקיו על ישראל" (עזרא ז, יא), ומה תלמוד לומר "סופר" אחר שכבר כינהו בתואר "הסופר"? אלא ללמד שכשם שהיה סופר וגדול בדברי תורה עצמם, כך היה סופר וגדול בדברי חכמים, שהיה גדול הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה.

ר' חגי אמר בשם ר' שמואל בר נחמן: הראשונים, כלומר, חכמי הדורות הקודמים כאילו חרשו, וזרעו, ניכשו, כיסחו (הוציאו את העשבים הרעים), עדרו, קצרו, עמרו (עשו עומרים), דשו את העומרים הללו, זרו את התבואה שנידושה, בררו, טחנו, הרקידו בנפות, לשו, קיטפו (שמו נוזלים על הפת), ואפו, שעשו את כל הפעולות להקל עלינו את לימוד התורה והבנתה, ועם כל זה אחר כל עבודת הראשונים אנו עדיין אין לנו מה לאכול, שאין אנו מבינים את דברי התורה על בוריים. ומאחר שהוזכר היחס שבין הראשונים לאחרונים מביאים עוד מה שאמר ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא: אין הוון קדמאין מלאכין — אנן בני אנש [אם היו הראשונים נחשבים כמלאכים — אנו נחשבים רק כבני אדם], ואין הוון בני אנש — אנן חמרין [ואם היו נחשבים רק כבני אדם — אנו נחשבים רק כחמורים]. והוסיף ואמר ר' מנא: בההיא שעתא אמרין [באותה שעה שאמרו את הדברים הללו אמרו גם]: אפילו כחמרתיה [כאתונו] של ר' פינחס בן יאיר לא אידמינון [אין אנו דומים].

ב ומה עניינה של אתון זו? חמרתיה [אתונו] של ר' פינחס בן יאיר גנבתה ליסטאי בליליא [גנבו אותה ליסטים בלילה אחד]. עבדת טמירא גבון תלתא יומין [היתה מוחבאת אצלם, אצל הגנבים שלושה ימים], ולא טעמה כלום מהמזון שהגישו לפניה. בתר תלתא יומין אימלכון מחזרתה [אחרי שלושה ימים נמלכו בדעתם להחזיר אותה] לבעליה, ר' פנחס בן יאיר, אמרי [אמרו] זה לזה: "אפקינון מן הכא, דלא תימות גבן" [נוציא אותה מכאן, שלא תמות אצלנו] ותסריח נבלתה את המערה בה היא מוסתרת. אפקונה [הוציאו אותה לחופשי]. אזלת וקמת לה על תרעא דמרה [הלכה ועמדה לה על שער אדוניה], שריית מנהקת [והתחילה להשמיע קול נעירה]. אמר לון [להם] ר' פנחס בן יאיר לבני ביתו: "פתחון להדא עלובתא [פיתחו את השער לעלובה זו], דאית לה תלת יומין דלא טעמא כלום [שיש לה כבר שלושה ימים שלא טעמה כלום]". פתחין לה ועלת לה [פתחו לה את השער ונכנסה לה]. אמר לון [להם] ר' פנחס בן יאיר: יהבו לה כלום תיכול [תנו לה משהו לאכול]. יהבון קומה שעורין ולא בעית למיכל [נתנו לפניה שעורים ולא רצתה לאכול מהם]. אמרין ליה [אמרו לו] בני ביתו: רבי, לא בעית למיכל [אינה רוצה לאכול]. אמר לון [להם]: האם מתקנין אינון [מתוקנים, מעושרים הם] שעורים אלו? אמרו ליה [לו]: אין [כן]. אמר לון [להם]: וארימתון דמיין [והאם הפרשתם מהם מעשרות גם כדי לתקן את הדמאי]? אמרון ליה [אמרו לו]: האם לא כן אלפון רבי [לימדנו רבינו] (ראה משנה דמאי פ"א מ"ג) שהלוקח (הקונה) זרע להאכילו לבהמה או קמח לעיבוד עורות או שמן להדלקה לאור פטור מהפרשת מעשרות כדי לתקנו מן הדמאי, ומאחר שהרי זה אוכל לבהמה אינו חייב בהפרשת דמאי. אמר לון [להם]: מה נעבד לה להדא עלובתא [מה נעשה לה לעלובה זו] דהיא מחמרה על גרמה סגין [שמחמירה על עצמה הרבה] ואינה רוצה לאכול מן הדמאי אף שאינה אסורה בכך. ומששמעו זאת בני ביתו ארימן דמיין ואכלת [הרימו, הפרישו את את המעשרות כדי לתקן את הדמאי ואכלה מהם].

ג שנינו במשנה: פתחיה היה ממונה על הקינין. ומעירים: בא וראה מה גדול הוא כחו של אותו האיש שהיה פותח דברים סתומים ודורשן (מסבירם). עוד שנינו במשנה שהיה פתחיה יודע בשבעים לשון. ומביאה הגמרא ברייתא העוסקת באלה שמעיקר הדין חייבים לדעת שבעים לשון. תני [שנויה ברייתא]: סנהדרין שיש בה שנים מן הדיינים שיכולין לדבר בשבעים לשון, וכולן, כל השאר, לפחות ראוין לשמוע, להבין אותם, את הלשונות הללו — הרי זו כבר ראויה להיות סנהדרין. היו בה שלשה היכולים לדבר — הרי זו נחשבת כסנהדרין בינונית. היו בה ארבעה כאלה — הרי זו נחשבת כסנהדרין חכמה. וכשהיתה הסנהדרין ביבנה היו בה ארבעה שדיברו בשבעים לשון: בן עזאי ובן זומא ובן חכינאי ור' אלעזר בן מתיה. ומביאים מעשה בו ניכר כשרונו של פתחיה בהסבר דברים סתומים.

אמר ר' חסדא: פעם אחת יבשה ארץ ישראל מחמת הבצורת, ולא צימחה תבואה ולא ידעו מהיכן להביא שעורים למנחת העומר. והוה תמן חד אלם [והיה שם אילם אחד] שידע היכן יש מקום מתאים לקצירת העומר, ובא לפני חכמים, וכיון שלא היה יכול לדבר, רמז להם בתנועות היכן הוא אותו מקום. וכך עשה: דהוה יהיב חד ידיה [שהיה שם את ידו האחת] על הגגות, וחד ידיה [וידו האחת] על צריפים, כרומז להם על שמו של אותו מקום, ולא הבינו מה כוונתו. אייתוניה קמיה דפתחיה [הביאו אותו לפני פתחיה]. אמר להו [להם]: האם אית אתר דמתקריא [יש מקום שנקרא] 'גגות צריפין' או 'צריפין גגות'? ונזכרו שיש מקום כזה, אזלין לתמן ואשכחן [הלכו לשם ומצאו] שם שעורים. ועוד מספרים בחכמת פתחיה: אמר ר' יוסה בי [בן] ר' בון: פעם אחת נשדף תבואות כל העולם כולו, ולא היו יודעין מהיכן להביא שעורים למנחת העומר. והוה תמן חד אילם [והיה שם אילם אחד] דהוה יהיב ידיה על עיניה [שהיה נותן ידו האחת על עיניו] וידיה על סוכרא [וידו האחרת על מקום סגירת הדלת]. אייתוניה לגבי [הביאו אותו לפני] פתחיה, אמר לון [להם]: האם אית אתר דמיתקריא [האם יש מקום שנקרא] 'עין סוכר' או 'סוכר עין'? ונזכרו שיש מקום כזה, ואזלון תמן ואשכחון [והלכו לשם ומצאו] שם שעורים.

ועוד מספרים בחכמת פתחיה: מעשה היה בשלש נשים שהביאו למקדש את קיניהן לשם קרבן, אחת אומרת "קן זה הוא לעינתי", ואחת אומרת "קן זה הוא לימתי", ואחת אומרת "קן זה הוא לזיבתי". ומסופר: זו שהיתה אומרת "לעינתי" סברין מימר [סברו החכמים לומר] שהיתה זבה, שהיתה שופעת כמעין ומביאה קן (חטאת ועולה) לטהרה. אמר לון [להם] פתחיה: לא כך היה, בעיינא סכנת זו [בתוך מעיין הסתכנה זו], והקן שהביאה — לקרבן תודה הוא, להודות על הנס. ובענין זו שהיתה אומרת "לימתי" סברין מימר [סברו החכמים לומר] שהיתה זבה שהיתה שופעת דם כים. אמר לון [להם] פתחיה: בימה סכנת [בים הסתכנה], והקן שהביאה — לקרבן תודה הוא. ובענין זו שהיתה אומרת "לזיבתי" סברין מימר [סברו חכמים לומר] שהיתה זבה ממש, והריהי מביאה קן עופות, כדין הזבה הבאה להיטהר, שחייבת להביא זוג עופות, אחד לקרבן חטאת ואחד לקרבן עולה. אמר לון [להם] פתחיה: לא כך, אלא זאב בא ליטול את בנה וניצול ממנו, וקרבנה קרבן תודה הוא.

ד שנינו במשנה שבן אחייה היה ממונה על ריפוי הכהנים חולי המעיים. ומסבירים: על ידי שהיו הכהנים מהלכין יחפים על הרצפה של המקדש גם בזמן הקור, והיו אוכלין הרבה בשר מחלקם בבשר קרבנות החטאת והשלמים, ושותין הרבה מים, היו באין לידי חולי המעים. והוה ידע [והיה בן אחייה יודע] האי דין חמר טב למעייא [איזה יין טוב לרפא את המעיים], והאי דין חמר סמם למעייא [ואיזה מין יין הוא סם טוב ומועיל למעיים].

שנינו במשנה שנחוניא היה חופר שיחין. ומסבירים: שהיה חופר שיחין ומערות בשביל שיקוו בהם מי הגשמים לצורך שתיית עולי הרגל, והוה ידע [והיה יודע] האי דין כיף מקורר מיא [איזה סלע מלא במים], והאי דין כיף אית ביה שרברובי [ואיזה סלע יש בו צינורות, סדקים] שבהם נמצאים המים, ועד היכן שרברובותיה מטיא [ועד היכן הסדקים שלו מגיעים], וכך היה יודע עד היכן צריך לחפור כדי שיצאו מים. אמר ר' אליעזר: ומאחר שכה הקפיד בענין זה, נהג עמו הקדוש ברוך הוא בהקפדה יתירה, ונענש ומת בנו בצמא. ומאחר שרואים את הקפדתו של הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים, מביאים עוד בענין יחסו של הקדוש ברוך הוא לחוטא מה שאמר ר' חנינא: מאן דאמר רחמנא וותרן [מי שאומר שהקדוש ברוך הוא ותרן] וסולח לעוברי עבירה אף אם אינם שבים בתשובה, יתוותרן בני מעויי [יתוותרו בני מעיו], שיהיו כאילו אינם, וימות. ומה שרואים שכביכול יש עובר עבירה שאינו נענש על חטאיו, אין זה אלא משום שקדוש ברוך הוא מאריך רוחיה [מאריך רוחו, אפו] ואינו מענישו מיד שמא ישוב בינתיים ממעשיו הרעים ויתקנם, ורק אם רואה שאינו שב הריהו גבי דידיה [גובה את שלו] ומענישו. ומאחר והוזכר כמה דקדק הקדוש ברוך הוא עם נחוניא על אף שהיה צדיק ומעשיו ראויים, מביאים את מה שאמר ר' אחא: מה שכתיב [נאמר] "וסביביו נשערה מאוד" (תהלים נ, ג), "נשערה" מלשון שער ולא "נסערה" מלשון סערה (אף שזו משמעות הפסוק), אלא בא הכתוב ללמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עמהן עם הצדיקים הסובבים אותו ודבקים בו כחוט השערה. אמר ר' יוסי: לא מטעם הזה נלמד הדבר**,** אלא מן מה דכתיב [ממה שנאמר] "ונורא הוא על כל סביביו" (שם פט, ח) — מוראו על הקרובים לו, הצדיקים (סביביו) יותר מן הרחוקים.

מסופר, ר' חגיי אמר בשם ר' שמואל בר נחמן: מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות כדי לצבור בהם מים לעוברים ושבים. פעם אחת היתה בתו עוברת להנשא ושטפה נהר, והוון כל עמא עללין לגביה בעון מנחמתיה, ולא קיבל עלוי מתנחמא [והיו כל העם באים אליו ורצו לנחם אותו, ולא קיבל עליו להתנחם]. עאל [נכנס] ר' פנחס בן יאיר לגביה [אליו], בעי מנחמתיה [רצה לנחם אותו] ואף ממנו לא קיבל עלוי מתנחמא [לא קיבל עליו להתנחם]. אמר לון [להם] ר' פנחס בן יאיר לנמצאים שם: וכי דין הוא חסידכון [זהו החסיד שלכם], זהו שאתם מכנים אותו בשם "חסיד", שאיננו רוצה לקבל תנחומים וכביכול מתרעם על הקדוש ברוך הוא? אמרו ליה [לו]: רבי, טענתו של חסיד זה שכך וכך היה עושה, שהיה מספק מים לכולם, ואף על פי כן דווקא בו פגעה מידת הדין וכך וכך אירע ליה [לו], שנענשה בתו במים. אמר ר' פנחס בן יאיר בתמיהה: אפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא הבורא מקפחו (מענישו) במים? מיד נפלה הברה (בת קול, שמועה) בעיר: באת (באה) בתו של אותו האיש. אית דאמרי בסוכתא איתערית [יש שאומרים שבענף נאחזה], ואית דאמרי [ויש שאומרים] שמלאך ירד כדמות ר' פנחס בן יאיר והצילה.

א שנינו במשנה שגביני היה כרוז. ומביאים ברייתא המפרטת את תפקידו: שהיה גביני מכריז בבוקרו של כל יום בבית המקדש. ומה היה מכריז ואומר? "עמדו הכהנים לעבודה ולויים לדוכנן וישראל למעמדן". ומסופר שהיה קולו של גביני כה גבוה עד שאגריפס המלך שמע פעם את קולו של גביני עד מרחק של שמונה פרסאות, והתפעל מכך מאד וכאות הערכה נתן לו מתנות הרבה.

עוד שנינו במשנה כי בן גבר היה ממונה על נעילת השערים של בית המקדש בערב ועל פתיחתם בבוקר. וכיון שהוזכר "בן גבר" זה, מביאים מעשה בו הוזכר. ששנינו שנחלקו חכמים בפירוש הביטוי "קריאת הגבר" שהובא במשנה ("בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לה". יומא פ"א מ"ח), אם "גבר" משמעו אדם או תרנגול. ומסופר כי כאשר נקלע רב לעירו של ר' שילא, שימש כמתורגמן להסביר לקהל את דרשתו של ר' זירא, ואף שר' שילא עצמו אמר כי פירוש הביטוי "קריאת הגבר" הוא קריאת התרנגול, הנקרא אף הוא גבר, תירגם רב קומי [לפני] בית ר' שילא בשם ר' שילא: קרא גברא אכריז כרוזא [קרא הגבר הכריז הכרוז]. אמר ליה [לו] ר' שילא: אמור ופרש פה קרא תרנגולא [קרא התרנגול], שזו קריאת הגבר. אמר ליה [לו] רב: והתנינן [והרי שנינו במשנה בשקלים, במשנתנו] בן גבר, וכי אית לך למימר בר תרנגולא [אתה יכול לפרש את זה בן התרנגול]? אלא ודאי הכוונה לאדם, ואם כן גם "קריאת הגבר" הכוונה להכרזת אדם.

עוד שנינו במשנה שבן בבי היה ממונה על הפקיע. ומסבירים מה היה תפקידו: שהיה מזווג פתילות. שהיה עושה את פתילות למנורה בעובי הראוי להן, לפי מספר השעות שהיתה המנורה צריכה לדלוק בכל לילה מתקופות השנה. ומספרים: ר' יוסי עאל [נכנס] למקום הנקרא כופרה, בעו ממנייא עלייהון פרנסים [רצה ר' יוסי למנות עליהם פרנסים] שידאגו לצרכי הרבים ופרנסת העניים, ולא קיבלון מינהן [ולא קיבלו מהם, ממנו] אותם אנשים על עצמם להיות פרנסים, שסברו שאין זה מכבודם. עאל ואמר קומיהון [נכנס ואמר לפניהם], לפני אותם המועמדים: שנינו במשנה שהיה בן בבי ממונה על הפקיע, צאו איפוא ולמדו קל וחומר: ומה אם זה שנתמנה על הפתילות בלבד זכה להימנות עם גדולי הדור, כמו יוחנן בן פנחס ופתחיה, הוא מרדכי הצדיק, אתם שאתם נתמנין על חיי נפשות לא כל שכן שזה תפקיד חשוב ואתם צריכים לקבל על עצמכם.

שנינו במשנה שהיה בן ארזה ממונה על הצלצל. ומסבירים מה היה תפקידו: כי הא דתנינן תמן [כמו ששנינו במשנה שם] במסכת תמיד (פ"ז מ"ג) שבשעה ששחה הכהן הגדול לנסך את היין על גבי המזבח הניף הסגן, סגן הכהן הגדול, בסודרין כסימן, וכשהבחינו בכך, מיד החלו הלויים בשיר, ו****הקיש בן ארזה על הצלצל.

עוד שנינו במשנה שהוגרס בן לוי היה ממונה על השיר. אמר ר' אחא: נעימה יתירה (סוג של נגינה מיוחדת) היה יודע. ואמרו עליו על הוגרס בן לוי שהיה מנעים את קולו בזמר, וכשהיה נועץ גודלו בתוך פיו היה מוציא כמה מיני זמר בבת אחת, והיו כל אחיו הכהנים נזקרין (נרתעים, נזרקים) לו בבת ראש (בבת אחת) מעוצמת ונעימות הקול.

ב שנינו במשנה שבית (משפחת) גרמו היו ממונים על מעשה לחם הפנים. ומביאים ברייתא בה מסופר בענין אומנותם המיוחדת של בית גרמו במעשה הלחם: בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים, כלומר, באפייתו, וכן במלאכת רדייתו מן התנור, ולא רצו ללמד אחרים את סוד אומנותם. לכן שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריאה שבמצרים, שהיו אמנם בקיאין היטב במעשה לחם הפנים, ואולם ברדייתו לא היו בקיאין באותה מידה. שכן ללחם הפנים היתה צורה מורכבת מאד וחששו להוציאו מן התנור באופן שלא ישבר. שבית גרמו היו מסיקין את האש מבפנים, בתוך התנור, ואופים את הפת בתוך תבניות, ורק לאחר שנאפו כל צורכן היו מוציאים את התבניות מן התנור ורודין את הפת כשהיא כבר מבחוץ לתנור. וכיון שלא הוציאוה מן התבניות אלא לאחר שנאפתה בהן כל צרכה לא היתה הפת מתעפשת. ואלו, אומני אלכסנדריה, היו מסיקין את האש מבפנים, ואף הם היו אופים אותה בתוך תבניות, אלא שמתוך שחששו שמא תישבר הפת בשעה שמוציאים אותה מתבניתה, לא היו אופים אותה כל צרכה ואף רודין אותה בעודה מבפנים, ולכן היתה מתעפשת. כיון שידעו חכמים בדבר הזה שהפת אינה מושלמת, אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא, שנאמר "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז, ד), ואין זה מכבודו של הקדוש ברוך הוא שיהיו הלחמים שעל שלחן הפנים מעופשים, ולכן אנו צריכים לוותר על כבודינו שלנו ולקרוא לאומני בית גרמו לשוב למלאכת לחם הפנים. שלחו אחריהם ולא רצו לבא עד שכפלו להם שכרן. שמתחילה שנים עשר מנה היו נוטלים בשכרם ומששבו למלאכתם נתנו להם עשרים וארבעה מנה עבור אותה מלאכה. ר' יהודה אומר: קודם לכן עשרים וארבעה מנה היו נוטלים, ומששבו למלאכתם נתנו להן ארבעים ושמונה. אמרו להן, שאלו חכמים את אומני בית גרמו: מפני מה אין אתם רוצים ללמד את סוד אומנות אפיית הלחם? אמרו להן לחכמים: מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה, בית המקדש, עתיד ליחרב, ואין אנו רוצים ללמד סוד אומנות זו כדי שלא ילמדו זאת אחרים שאינם הגונים ויעשו כמו כן לפני עבודה זרה שלהן. ומעירים: אף שלא הזכירום לשבח על שלא רצו ללמד אומנות זו, בדברים הללו היו מזכירין אותן לשבח: שלא יצא ביד בניהם פת נקיה מעולם, שאפילו הילדים שלהם לא היו אוכלים פת נקיה, ומדוע? שלא יחשדום ויהו אומרים שממעשה לחם הפנים הן אוכלים אלא היו אוכלים לחם פשוט.

שנינו במשנה שבית משפחת אבטינס היו ממונים על מעשה הקטורת. ומביאים ברייתא בה מסופר בענין אומנותם המיוחדת של בית אבטינס: של בית אבטינס היו בקיאין על מעשי פיטום הקטורת, כלומר, דרך כתישת סממני הקטורת ועירבובם, וגם היו בקיאין בזיהוי מעלה העשן (עשב הגורם לקטורת שיהא עשנה מיתמר והולך ישר), ולא רצו ללמד אחרים לא את את סודות האומנות, ולא איזה צמח הוא המעלה עשן. שלחו והביאו חכמים אומנין מאלכסנדריאה של מצרים, והיו בקיאין בפיטום הקטורת, ובמעלה עשן לא היו בקיאין. ולכן עשן הקטורת של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה כמקל עד לתקרת המקדש, ושם היתה פוסה (מתפשטת) ואחר כך יורדת, ואילו של אלו של אומני אלכסנדריה לא היה עשנה מיתמר למעלה, אלא היתה פוסה מיד. כיון שידעו חכמים בדבר, אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא, שנאמר "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו" וגו' (ישעיה מג, ז), ואין זה מכבודו של הקדוש ברוך הוא שלא יהא עשן הקטורת מיתמר כראוי, ולכן אנו צריכים לוותר על כבודינו ולקרוא לאומני בית אבטינס לשוב למלאכת הקטורת. שלחו אחריהם ולא רצו לבא עד שכפלו להן שכרן. שקודם לכן שנים עשר מנה היו נוטלין בשכרם, ומששבו למלאכתם נתנו להן עשרים וארבעה. ר' יהודה אומר: מתחילה עשרים וארבעה מנה היו נוטלין בשכרם, ומששבו למלאכתם נתנו להן ארבעים ושמונה. אמרו להן, שאלו חכמים את אומני בית אבטינס: מפני מה אין אתם רוצין ללמד את סוד אומנות עשיית הקטורת? אמרו להן: מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה, בית המקדש, עתיד ליחרב, ואין אנו רוצים ללמד סוד אומנות זו כדי שלא ילמדו זאת אחרים שאינם הגונים ויהיו עושין כן לפני עבודה זרה שלהן. ומעירים: אף שלא הזכירום לשבח על שלא רצו ללמד אומנות זו, בדברים הללו כן מזכירין אותן לשבח: שלא יצאת (יצאה) אשה משל אחד מהן מביתה כשהיא מבושמת מעולם, ולא עוד, אלא שכשהיה אחד מהן נושא אשה ממקום אחר, היה פוסק עמה (מתנה איתה) מתחילה שהריהו נושא אותה על מנת שלא תתבשם, ולמה? שלא יחשדום ויהו אומרים שממעשה פיטום הקטורת הן מתבשמות, לקיים מה שנאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב).

אמר ר' יוסי: פעם אחת הייתי עומד בירושל ם ומצאתי תינוק אחד משל משפחת בית אבטינס. אמרתי לו: בני, מאיזו משפחה את? אמר לי: ממשפחת פלוני, כלומר, ממשפחת בית אבטינס. אמרתי לו: בני, אבותיך, לפי שנתכוונו לרבות כבודן, שלא יהיו אחרים בקיאים כמותם במלאכת הקטורת, וכן שביקשו שיוכפל שכרם ובכך בעצם גרמו למעט כבוד שמים, שהרי בכך מיעטו את מספר שקלי הלשכה מהם בא שכרם. ולפיכך נענשו ולבסוף כבודם נתמעט, שהרי לאחר החורבן בטל תפקידם, וכבוד שמים נתרבה, שהרי כבוד שמים קיים גם לאחר החורבן. אמר ר' עקיבא: שח לי שמעון בן לוגא, פעם אחת מלקט הייתי עשבים אני ותינוק אחד משל בית אבטינס, וראיתי אותו שבכה, וראיתי אותו ששחק. אמרתי לו: "בני, למה (על מה) בכיתה"? אמר לי: "על כבוד של בית אבא שנתמעט", שעכשיו אנו בגלות ואין לנו תפקיד. והוספתי לשאול אותו: "ולמה (על מה) שחקתה"? אמר לי: "על הכבוד המתוקן לצדיקים לעתיד לבא". שכאשר ישוב וייבנה בית המקדש לעתיד לבוא יחזרו לעסוק באותן מלאכות, וישוב כבודם לכפי שהיה. והוספתי לשאול: "ומה ראית שכה התרגשת וצחקת ובכית? והשיב לי אותו תינוק: לפי שראיתי בין העשבים המתלקטים על ידינו גם את עשב המעלה עשן לנגדי. נומיתי [אמרתי] לו: בני, הראהו לי לבדי את עשב המעלה עשן, ואני לא אמסור על טיבו לאדם כדי שלא יעשה אדם כדוגמתו לעבודה זרה. אמר לי: רבי, מסורת בידי מאבותי שלא להראותו לברייהו (לשום בריה). ובדומה לכך מסופר כי אמר ר' יוחנן בן נורי: פעם אחת מלקט הייתי עשבים אני וזקן אחד, שפגע (פגש) בי אותו זקן אחד שהיה משל משפחת בית אבטינס ומגילת סמנים בידו שכתוב בה מהם סממני הקטורת, זיהויים המדוייק, וסוד רקיחתם. אמר לי אותו זקן: רבי, לשעבר (בעבר) היו אנשי בית אבא צנועין (כשרים), והיו נזהרים ומוסרין את המגילה הזאת רק אלו לאלו, כדי שלא תיפול לידי אדם שאינו הגון, ועכשיו שאינן (שאין) אנשי בית אבא נאמנים וחושש אני שיעבירוה לידי אדם שאינו הגון, אין אני מוסר אותה לאחד ממשפחתי אלא לזה שהוא הגון בעיני, ולכך הילך את המגילה והזהר בה, שלא תגיע לידי אדם שאינו הגון. וכשבאתי והרציתי (סיפרתי) את הדברים לפני ר' עקיבא, זלגו עיניו דמעות, ואמר: מעתה אין אנו צריכין להזכירן לגנאי, שרואים שבאמת כשרים היו, ואמת דברו כשטענו שאינם רוצים ללמד סוד מלאכת הקטורת מחשש שיעשו בו שימוש לצורך עבודה זרה.

שנינו במשנה שאלעזר היה ממונה על הפרוכת. ומסבירים מה היה תפקידו: שהיה ממונה על אורגי הפרוכת למקדש. עוד שנינו במשנה: פנחס המלביש. ומסבירים מה היה תפקידו: שהיה מלביש את הכהן הגדול את בגדי כהונה גדולה. ומספרים שהיו אלה שנשאו תפקיד זה כל כך בקיאים בו, שמעשה היה בכהן אחד שהלביש בגדים לאיסטרטיות (איש צבא) אחד מן הרומאים, וכיון שהתפעל מאד מהאופן בו הלבישו נתן לו בתמורה שמונה זהובים. ואית דאמרין [ויש שאומרים]: תרי עשר יהב ליה [ששנים עשר זהובים נתן לו].

א הלכה ב משנה אין פוחתין בהנהלת המקדש משבעה אמרכולין (שהם ממונים כלליים) ושלשה גזברין הממונים על כספי המקדש, ואין עושין כל תפקיד שיש בו שררה על הצבור שיהיו בה פחות משנים, חוץ מבן אחיה שממונה על ריפוי חולי המעיים מבין הכהנים, ואלעזר שממונה על אריגת הפרוכת, שאותן קיבלו רוב הצבור עליהן שישמשו בעצמם בלא אחר איתם.

ב גמרא שנינו במשנה שאין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכולין. וכיון שהוזכרה חובת מינוי בעלי תפקידים אלו מביאים עוד מה שתני [שנינו בברייתא]: אין פוחתים בהנהלת המקדש משני כתליקין (ממונים עליונים). הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] בכתוב המונה את שמות הממונים על קבלת התרומות והמעשרות מן העם וחלוקתם לכהנים והלויים, ועל הדברים שהוקדשו למקדש: "ויחיאל ועזזיהו ונחת ועשהאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו פקידים מיד כנניהו ושמעי אחיו במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים" (דברי הימים ב לא, יג). "ויחיאל ועזזיהו ונחת" — הם היו גזברין. "ועש האל וירימות ויזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו" — הם היו אמרכולין. "פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו" — הם היו קתיליקין. "במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית אלהים" — הם המלך והכהן גדול, שהם הממונים העליונים על הכל.

ואומרים: כסדר דרגתם ומעמדם של כל אחד מן הממונים הללו, כך גם מעמדם בסדר הפיקוח על ממון המקדש. שכשהוא, הגזבר, חותם דבר הקדש באוצר המקדש עד לזמן שיחליטו להשתמש בו — הגזבר חותם תחילה, ונותנו לאמרכול שיחתום אף הוא, והאמרכל חותם ונותנו לקתליקון לחתום, והקתליקון חותם ונותנו לכהן גדול, והכהן הגדול חותם ונותנו למלך שיחתום אף הוא. וכשהוא מתיר, כלומר, כשרוצה הגזבר לשוב ולהשתמש לצורך הקדש באותו דבר, ורוצה להתיר את החותמות, הסדר הוא הפוך. שתחילה המלך רואה את חותמו ומתיר אותו. ולאחריו הכהן הגדול רואה את חותמו ומתיר, ולאחריו הקתליקין רואה את חותמו ומתיר אותו, ולאחריו האמרכל רואה את חותמו ומתיר אותו, ולבסוף הגזבר רואה את חותמו ומתיר אותו.

שנינו במשנה: אין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים. אמר רב נחמן בשם ר' מנא: מהו המקור לדין זה? — על שם הכתוב המדבר בענין עושי המלאכה בבנין המשכן ואריגת בגדי הכהנים שנאמר שלאחר שיגבו את נדבות הציבור לבנין המשכן: "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן" (שמות כח, ה), "והם יקחו" — לשון רבים, שלא תיעשה שררה זו על ידי אדם אחד.

כיון שמדברים בענין הממונים על בנין המקדש וגביית נדבות הציבור לבניינו, מביאים את מה שאמר ר' חמא בי [בן] ר' חנינא: משה רבינו אף שהיה ממונה על כל בנין המשכן, לא נטל לעצמו דבר מנדבות הציבור. ואף שהיה עשיר — לא מנדבות הציבור העשיר, אלא מהפסולת של הלוחות שנפלה בעת חציבתם העשיר משה. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] **"**פסל לך שני לוחות אבנים" (שם לד), "פסל לך" — כוונתו שתהא הפסולת שלך. אמר ר' חנין: מחצב של אבנים טובות ומרגליות ברא לו הקדוש ברוך הוא למשה מתוך אהלו, וממנו העשיר משה. אכן נחלקו חכמים מה היה יחס העם לעשירותו של משה.

שכן כתיב [נאמר] "והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה", ונחלקו תרין אמוראין [שני אמוראים] במדרש הכתוב, חד אמר [אחד מהם אמר] שהבטה זו אחרי משה לגנאי היתה, וחד אמר [ואחד מהם אמר] שלשבח היתה. מאן דאמר [מי שאמר] לגנאי, פירש כך: שכאשר היה משה עובר, היו מסתכלים אחריו ואומרים: חמון שקין, חמון כרעין, חמון קופד [ראו את השוקיים שלו, ראו את הרגליים שלו, ראו את הבשר שלו], ראו כמה עבים הם. וכל זה מנין לו? — שכן מה שהוא אכיל [אוכל] — מן דיהודאי [מן היהודים] הוא אוכל, ומה שהוא שתי [שותה] — מן דיהודאי [מן היהודים] הוא שותה, כל מדליה [רכושו] — מן דיהודאי [היהודים] הוא. ומאן דאמר [ומי שאמר] לשבח, פירש כך: ראיית הצדיק גדולה היא, ולכן כאשר היה משה עובר היו רואיו אומרים: הלואי מחמי צדיקיא [שנראה את הצדיקים], ומזכי טוביא דזכת למיחמי יתיה [וזוכה הרבה מי שזכה לראות אותו, את משה].

ג הלכה ג משנה במשנה בתחילת הפרק הוזכרו יוחנן בן פנחס שהיה ממונה על החותמות ואחייה שהיה ממונה על הנסכים. וכהמשך לכך מפרטת משנתנו את סדר עבודתם: ארבע חותמות היו במקדש (אשר עליהם היה ממונה יוחנן בן פנחס) שהיו מעין פתקי קבלה, כנגדם היו יכולים לקבל נסכי קרבנות שונים, וכתוב עליהן: על הראשונה "עגל", על השניה — "זכר" (איל), על השלישית — "גדי" (של כבשים או עזים), ועל הרביעית — "חוטא" (מצורע, שהצרעת היא עונש על אחד משבעה חטאים. ראה ערכין טז,א). ואילו בן עזאי אומר: לא ארבע חותמות היו אלא חמש היו, ולא בלשון הקודש אלא בארמית היה כתוב עליהן: "עגל", "דכר" (זכר, כלומר, איל), "גדי", "חוטא דל", ו"חוטא עשיר". ומפרטים את משמעות החותמות השונות (לשיטת התנא קמא שארבע חותמות היו): החותם שהיה כתוב עליו "עגל" היה משמש עם נסכי בקר, כלומר, היה מזכה את המחזיק בו בנסכים הבאים עם קרבנות הבאים מן הבקר, בין גדולים ובין קטנים, בין זכרים ובין נקבות, שלכולם יש שיעור אחד. "גדי" משמש עם נסכי הצאן (כבשים ועזים), גדולים וקטנים, זכרים ונקבות, חוץ משל אילים (כבש זכר מבן שלושה עשר חודשים ומעלה). "איל" משמש עם נסכי אילים בלבד. "חוטא" משמש עם נסכי שלש הבהמות של המצורע הבאות להשלמת טהרתו. ומספרים כיצד היה הדבר נוהג: מי שהוא מבקש נסכים לקרבנו, הולך לו אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות, ונותן לו ליוחנן מעות עבור הנסכים ומקבל ממנו תמורת מעותיו חותם המאשר את זכותו לנסכים. ולאחר מכן היה אותו אדם בא לו אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים, ונותן לו לאחייה את אותו חותם ומקבל ממנו תמורתו נסכים. לערב באין יוחנן ואחייה זה אצל זה, שהיו נפגשים זה עם זה לתאם את החשבונות, ואחייה היה מוציא את החותמות שקיבל ומקבל כנגדן מיוחנן את המעות שקיבל ממבקשי הנסכים. אם פחתו, שנמצאו פחות מכנגד הערך הנקוב לאותן חותמות — פחתו לו, וישלם יוחנן מביתו להקדש את ההפרש, ואם הותירו, שנמצאו יותר מעות — הותירו לטובת ההקדש, שכלל הוא שיד הקדש לעולם על העליונה. ומוסיפים: מי שאבד חותמו — ממתינין לו עד הערב, ואם מצאו לו אצל הממונה על החותמות סכום כסף העודף על שווי החותמות שביד הממונה על הנסכים, כדי ערך חותמו (החותם שאבד לו לטענתו) — נותנין לו נסכים בשווי אותו הסכום. ואם לאו [לא] מצאו אצלו סכום כסף עודף כדי ערף חותמו — לא היו נותנין לו. ומעירים: ושם היום בשבוע (ראשון, שני, וכן הלאה) כתוב עליהן, על החותמות מפני הרמאין, שלא יבואו להשתמש בחותמות ישנות שאבדו מן הממונים או מיד בעליו, ולקבל תמורתן נסכים בהערמה.

ד גמרא שנינו במשנה שנחלקו תנאים כמה חותמות היו במקדש. ושואלים: וכפי שיטת בן עזאי חותמת מיוחדת לחוטא דל למה יש צורך בה? ומשיבים: בן עזאי סבור שכשהיה בא המצורע ("חוטא") הדל למקדש להשלמת טהרתו היה מביא את לוגו עמו. שכמבואר בכתוב (ראה ויקרא יד, טו—יח) היה המצורע מביא פרט לשמן הדרוש למנחתו (הנחשב כנסכים) לוג שמן נוסף, שהיו מזים על גבי המזבח ומותרו היה ניתן על אזנו ובהונות ידו ורגלו, ושמן זה לדעת בן עזאי היה אף הוא נקנה אצל הממונה על הנסכים, והיה המצורע קונה איפוא לכל לוג שמן חותם בפני עצמו. ברם כפי שיטת רבנן מביא המצורע הדל חותם אחד עליו כתוב "גדי" אשר היה קונה אותו אצל הממונה על החותמות, והיה מזכה אותו בלוג אחד של שמן לצורך המנחה, ואילו את הלוג האחר לאזנו ולבהונות היה צריך להביא מביתו. כיון שנזכרו במשנה רק נסכי גדי (כבשים או עזים צעירים, זכרים או נקבות), או איל (כבש זכר מבוגר מבן שלושה עשר חודשים ומעלה), שואלים: נסכי רחל (כבשה נקבה בשנתה השניה) מה (כמה) הוא שיעור נסכיה, האם כשל איל, או כשל גדי? ומשיבים: דין זה נלמד מן מה דתנינן [ממה ששנינו] במשנתנו: החותם עליו כתוב "גדי" היה משמש לזכות את בעליו בנסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקבות. הדא אמרי [זאת אומרת]: נסכי רחל כנסכי גדי. ומוסיפים: אף מן הכתוב ניתן הדבר להילמד, דכתיב [שנאמר] "ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים" (במדבר טו, יא). "לשור האחד" למה נאמר? — מגיד שלא חלק בין נסכי עגל (בן בקר בתוך שנתו הראשונה) לנסכי שור (בן בקר מבן שנה ומעלה), שהיה בדין לחלק ביניהם ולומר: הלא בן הצאן טעון נסכים ובן הבקר טעון נסכים. אם מצאנו שחלק הכתוב בין נסכי כבש (בתוך שנתו הראשונה), ששיעור מנחתו עשרון סולת אחד) לנסכי איל (מבן שלושה עשר חודשים), ששיעור מנחתו שני עשרונים, לכך שמא נחלוק גם בין נסכי עגל לנסכי שור שלא יהיו שוים, תלמוד לומר "ככה יעשה לשור האחד" (במדבר טו, יא), מגיד הכתוב שלא חלק הכתוב בין נסכי עגל לנסכי שור, ששיעור נסכיהם שווה. ושואלים עוד: "או לאיל" למה נאמר, והלא כבר נתפרט דינם (שם פסוק ו) — שהיה בדין לומר: אם מצאנו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה (כבש) לנסכי בן שנתיים (איל) שנסכי בן שנתיים מרובים מזה של שנה, לכך שמא נחלוק גם בין נסכי בן שנתיים לנסכי איל בן שלש, שיהיו של בן שלוש מרובים משל בן שנתיים, לכך תלמוד לומר "או לאיל האחד" (שם), ללמד שדין נסכי האיל בכל גיל שיעורם שווה. ושואלים עוד: "או לשה בכבשים" (שם) למה נאמר, והלא כבר נתפרט דינם (שם פסוק ה) — שהיה בדין לומר: אם מצאנו שחלק בין ניסכי כבש (בשנתו הראשונה) לנסכי איל (מבן שלושה עשר חודש), לכך שמא נחלוק גם בין נסכי כשבה (בשנתה הראשונה) לנסכי רחל (בשנתה השניה), תלמוד לומר "או לשה בכבשים" (שם), ללמד שדין נסכי הכבשות בכל גיל שהוא ושיעורם שווים. ושואלים עוד: מאחר שנזכרו בכתוב זה נסכי הצאן ("או לשה בכשבים") "או בעזים" שאף הם בכלל הצאן למה נאמר? שהיה בדין לומר: אם מצאנו שחלק הכתוב בין ניסכי כבש לנסכי איל, לכך שמא נחלוק גם בין נסכי גדי עזים לנסכי תיש שהוא גדי מבוגר, וכפי שחילק הכתוב בכבשים בין נסכי כבש לנסכי איל, תלמוד לומר "או בעזים", שבכתוב זה הקיש (השווה בדין) את הקטן שבעזים לגדול שבתישים, וללמד: מה זה, גדי עזים, שיעור נסכיו בשלשת לוגין, אף זה, תיש, שיעור נסכיו בשלשת לוגין.

שנינו במשנה ששם היום בשבוע (ראשון, שני, וכן הלאה) היה כתוב בחותמת מפני הרמאים. ושואלים: הגע בעצמך [העלה על עצמך, חשוב על הדבר] ותמצא שלכאורה לא הועילו חכמים בתקנתם זו דבר, שכן אפשר שזייג אותו היום, שאף אם מצא חותם שמצויין בו יום מסויים בשבוע, ימתין עד לאותו יום בשבוע שלאחר מכן ואז יגבה בו נסכים במירמה! ומשיבים: גם שם משמר הכהנים העובד באותו יום היה כתוב עליו, ואף אם ידחה את גביית הנסכים לשבוע שלאחר מכן, כיון שאז יעבוד כבר משמר אחר, לא יוכל לגבות בחותמת זו. ושואלים עוד: הגע בעצמך [העלה על עצמך, חשוב על הדבר] ותמצא שלכאורה לא הועילו חכמים אף בתקנתם זו, שכן אפשר שזייג אותו המשמר, שימתין חצי שנה עד לשבוע בו יעבוד שוב אותו משמר ויגבה אז! ומשיבים: גם שם היום, שם שבת, שם חודש, היה כתוב עליהן, כך שאפילו הרוצה לזייג אין מצוי לזייג, כלומר, קשה מאד למצוא שיהיו שני ימים שיהיו שווים בכל הדברים הללו, ולכן אין מצוי שירמו בכך.

א הלכה ד משנה שתי לשכות (חדרים) היו במקדש, בין שאר הלשכות שהיו שם, אחת היתה נקראת "לשכת חשאין", ואחת "לשכת הכלים". ולמה שימשו אותן לשכות? לשכת חשאין — יראי חטא היו נותנין לתוכה כסף בחשאי, בלי לפרסם מי הם וכמה הם נותנים, ועניים בני טובים היו מתפרנסין מתוכה בחשאי. לשכת הכלים — שכל מי שהוא מתנדב כלי לצורך המקדש זורקו לתוכה, ואחת לשלשים יום הגזברין פותחין אותה, את הלשכה, וכל כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית כמות שהוא מניחין אותו ומשתמשים בו לבדק הבית, והשאר, שאר הכלים שאין בהם כמות שהם שימוש לבדק הבית, נמכרין ודמיהן נופלין לבדק הבית.

ב גמרא כיון שהוזכרה במשנה נתינת צדקה לעניים בדרך של מתן בסתר, מביאים עוד בענין זה. ומספרים: ר' יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמן הוון [היו] פרנסים, שהיו מחלקים צדקה, וכדי שלא לבייש את העניים הצריכים לצדקה ואולם מתביישים ליטול מקופת הצדקה, הוון יהבין [והיו נותנים] לר' חמא אבוי [אביו] של ר' יהושעיה דינר אף שלא היה זקוק לצדקה, והוא יהיב ליה לחורנין [והוא היה נותן אותו לאותם עניים אחרים]. ועוד מספרים: ר' זכריה חתניה [חתנו] של ר' לוי היו הכל מליזין עליו (אומרים עליו דברי לעז). ומה היו אומרים? — אמרין דלא צריך והוא נסב [היו אומרים שהוא לא צריך את הצדקה והוא לוקח בכל זאת]. מן דדמך [כאשר נפטר] בדקין ואשכחין דהוה מפליג ליה לחורנין [בדקו ומצאו שהיה מחלק את הכסף הזה לאחרים].

ועוד מסופר: ר' חיננא בר פפא הוה מפליג מצוה בליליא [היה מחלק מצוות של צדקה בלילה]. חד זמן פגע ביה רבהון דרוחייא [זמן, יום, אחד פגע בו שר הרוחות הרעים]. אמר ליה [לו] לר' חיננא בר פפא: וכי לא כן אלפן רבי [לא כך לימדנו רבינו] את דבר הכתוב "לא תשיג גבול רעך" (דברים יט, יד)? ועכשיו הוא זמן הלילה, והוא זמן שלטונם של הרוחות הרעים ולא של בני אדם! אמר ליה [לו] ר' חיננא בר פפא: ולא כן כתיב [וכי לא כך נאמר] "מתן בסתר יכפה אף" (משלי כא, יד)? וכיון שאני עוסק במצות מתן בסתר איני חושש מהרוחות הרעים. והוה מסתפי מיניה וערק מן קומוי [והיה הרוח ההוא מפחד ממנו מר' חיננא בר פפא וברח מלפניו].

ועוד בענין דומה: אמר ר' יונה: "אשרי נותן לדל" אין כתיב [לא כתוב] כאן בפסוק, אלא "אשרי משכיל אל דל" (תהלים מא, ב), שמשמעו: זה שהוא מסתכל במצוה היאך לעשותה. שלא די בנתינת צדקה לעני, אלא צריך להתבונן איך לתיתה לו בדרך הראויה והנכונה מבלי לביישו. ומספרים: וכיצד היה ר' יונה עצמו עושה כשהיה רואה עני בן טובים שהיה עשיר וירד מנכסיו ורצה לתת לו צדקה, אלא שחשש שההוא לא יקח, היה אומר לו: בני, בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה ממקום אחר, טול ממני בינתיים כסף זה כהלוואה, ולכשתגיע ירושה זו לידך תהא את (אתה) פורע לי. מן דהוה נסיב [ואחרי שהיה לוקח ממנו את הכסף], הוה אמר ליה [היה אומר לו]: הכסף שקבלת ממני כהלוואה, מתנה היא לך, ואינך צריך להחזירו. כיון שהוזכר ענין העניים שאינם רוצים להתפרנס אלא בדרך כבוד, מביאים שהיו עניים אשר שמו בה' מבטחם, ונמנעו בשל כך מקבלת הצדקה.

וכפי שסיפר חייא בר אדא: אית הוה סבין ביומינון [היו זקנים בימינו], מאן דהוה יהיב להון מבין ריש שתא לצומא רבא [מי שהיה נותן להם צדקה בין ראש השנה לצום הגדול, יום הכפורים] הוון נסבין [היו לוקחים, מקבלים ממנו], ואולם מן בתר כן לא הוון נסבין [לאחר מכן לא היו לוקחים ממנו], שהיו אמרין [אומרים]: דשתן גבן [שנתנו כבר איתנו], כלומר, שיעור פרנסתנו לשנה זו כבר נגזר בין ראש השנה ליום הכפורים (כברייתא השנויה בביצה טז,א) ואין תועלת איפוא בקבלה זו.

ועוד בענין הדרך הראויה לנתינת הצדקה, מסופר: נחמיה איש שיחין פגע (פגש) בו ירושלמי אחד שהיה קבצן, אמר ליה [לו] אותו ירושלמי: זכה עמי חדא תרנגולתא [זכה איתי, תן לי כצדקה, תרנגולת אחת]. אמר ליה [לו]: הא לך טומיתיה דקופד [קח לך מטבע כסף כדי מחיר של בשר] וקנה בו בשר, שבשר עלה יותר בזול מאשר תרנגולת. ומסופר כי אכן אותו אדם זבין קופד ואכיל ומית [וקנה אותו אדם בשר ואכל אותו ומת] שהיה מאד איסטניס. והיה צווח נחמיה איש שיחין ואמר: בואו וספדו להרוגו של נחמיה, שאני הוא זה שאשם במותו.

ובדומה לכך מסופר עוד: נחום איש גם זו היה מוליך דורון (מתנה) לבית חמיו, פגע (פגש) בו מוכה שחין אחד בדרכו, אמר ליה [לו]: זכה עמי ממה דאית גבך [תזכה איתי, תן לי בצדקה ממה שיש אצלך], הרי אתה מביא כל מיני דברים טובים לבית חותנך. אמר ליה [לו]: מיחזור [כשאני אחזור], והמשיך בדרכו. ומסופר כי לאחר שהיה אצל חמיו חזר ואשכחיה מית [ומצא אותו מת], והבין שאותו אדם היה בשעה שפגש בו קרוב למות ברעב, ומכיון שכן הוה אמר לקיבליה [היה אומר כנגדו]: עינייא דחמינך ולא יסבון לך יסתמיין [העיניים שראו אותך במצבך ולא נתנו לך כפי שביקשת יסתמאו יתעוורו], ידיה דלא פשטן מיתן לך יתקטעון [הידיים שלא פשטו לתת לך יתקטעו], רגלייא דלא רהטן למיתן לך יתברון [הרגליים שלא מיהרו לרוץ כדי לתת לך ישברו], ומסופר כי לבסוף מטתיה כן [כך הגיע לו], שקרו לו כל האסונות הללו. סליק לגביה [עלה בא אצלו לפניו] ר' עקיבא תלמידו לבקרו. אמר ליה [לו] ר' עקיבא לנחום איש גם זו: אי (אוי) לי שאני רואה אותך בכך בצרות גדולות אלה. אמר ליה [לו] נחום: אי (אוי) לי שאין אני רואה אותך בכך. אמר ליה [לו] ר' עקיבא: מה את [אתה] מקללני? אמר ליה [לו] נחום: ומה את מבעט ביסורין? אינך יכול לעשות כן, שכבר אמרו חכמים (מכילתא דר' ישמעאל) שחביבים יסורים שהם מרצים עוונות כקרבנות.

מסופר, ר' הושעיה רבה [הגדול], הוה רביה דבריה [היה רבו של בנו], זה שלימד את בנו הקטן של חד סגי נהורא [עיור אחד], והוה יליף אכול עימיה [והיה רגיל ר' הושעיה לאכול איתו] עם אותו עיור בכל יום. חד זמן הוה ליה אורחין ולא מטא מיכול עימיה [זמן, יום, אחד היו לו לר' הושעיה אורחים ולא הגיע לאכול איתו עם העיור]. ברמשא סליק לגביה [בערב עלה אליו] אל אותו עיור. אמר ליה [לו]: לא יכעוס מרי עלי [אל יכעוס אדוני עלי], בגין דהוה לי אורחין יומא דין [מפני שהיו לי אורחים ביום זה, היום], לא הזמנתיך לאכול איתנו, דאמרית דלא ליבזוי ביקרא דמרי יומא דין [שאמרתי לעצמי אעשה כך כדי שלא יתבזה כבודו של אדוני היום הזה]. כי כיון שאתה עיור אינך אוכל בדרך נקיה ויבוזו לך, בגין כן לא אכלית עם מרי יומא דין [בגלל זה לא אכלתי עם אדוני היום הזה]. שמע אותו עיור ואמר ליה [לו]: אתה פייסתה למאן דמתחמי ולא חמי [את זה שנראה ואינו רואה], דין דחמי ולא מתחמי יקבל פיוסך [זה שרואה ואינו נראה, כלומר, הקדוש ברוך הוא, יקבל את הפיוס שאתה מפייס אותו]. אמר ליה [לו]: הדא מנא לך [המאמר היפה הזה מנין לך]? קשה לי להאמין שאתה הוא זה שיצרת אותו. אמר ליה [לו]: למדתי דבר זה ממעשה שהיה בר' אליעזר בן יעקב. שר' אליעזר בן יעקב עאל חד דסגי נהורא לקרתיה [נכנס עיור אחד לעירו], יתב ליה [ישב לו] ר' אליעזר בן יעקב לרע מיניה [למטה ממנו]. וכוונתו בכך היתה לכבדו, דיימרון [שיאמרו אנשים] דאילולי דהוה בר נשא רבא, לא יתב ליה [שאם לא היה אותו אדם אדם גדול, לא היה יושב] ר' אליעזר בן יעקב לרע מיניה [למטה ממנו]. ומסופר כי משראו כך עבדין ליה פרנסה דאיקר [עשו לו פרנסה מכובדת] בגלל זה. אמר לון [להם]: מהו הכין [מהו זה] שאתם נותנים לי יותר מאשר הייתי רגיל לקבל במקום אחר? אמרון ליה [אמרו לו]: ר' אליעזר בן יעקב יתב לרע מינך [ישב למטה ממך] והוא זה שגרם שיתנו לך את הכבוד. ומסופר כי מששמע זאת צלוי עלוי הדא צלותא [התפלל עליו אותו עיור על ר' אליעזר בן יעקב תפילה זו]: אתה גמלתה חסד למאן דמתחמי ולא חמי [למי שנראה ואינו רואה], דין דחמי ולא מתחמי יגמול יתך חסד [זה שרואה ואינו נראה הוא יגמול איתך חסד].

מסופר, ר' חמא בר חנינה ור' הושעיא הוו מטיילין באילין כנישתא [היו מטיילים באותם בתי הכנסת] שבעיר לוד. אמר לו ר' חמא בר חנינא לר' הושעיא: כמה ממון שיקעו אבותי (שתרמו הרבה מכספם) לצורך בנין בני הכנסת כאן! אמר ליה [לו]: כמה נפשות שיקעו אבותיך כשהשקיעו את ממונן בבנין בתי הכנסת כאן! וכי לא הוה אית בני נש דילעון באורייתא [לא היו אנשים שיעסקו בתורה] אילו היו ממון זה בידם? שהיה ראוי שיתנו אבותיך ממון זה ללומדי תורה ובכך ירבו תורה בישראל, ולא יבנו בו בניינים!

ומסופר: ר' אבון עבד אילין תרעייה [תרם מכספו כדי לעשות את אותם השערים] דסדרא רבא [של בית המדרש הגדול]. אתא [בא] ר' מנא לגביה [אליו]. שיבח עצמו ר' אבון ואמר ליה [לו] לר' מנא: חמי מאי עבדית [ראה מה שעשיתי]! אמר ליה [לו] ר' מנא: עליך נאמר "וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות" (הושע ח, יד), וכי לא הוה בני נש דילעון באורייתא [האם לא היו אנשים שילמדו תורה] בכסף זה? ולמה הוצאת את הכסף על הבנין?

א בענין הכלים שנודבו לבדק הבית שנינו במשנה שאת הכלים הראויים לשימוש כמות שהם היו מניחים ומשתמשים בהם לאותו צורך, והשאר היו נמכרים ודמיהם היו נופלים לבדק הבית. ובענין זה מביאים שתני [שנינו בברייתא]: קדשי המזבח (קרבנות הצבור), אם אין די בשקלים שנגבו כדי לקנותם ואת שאר צרכיהם (כגון נסכים), מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית, מכסף שנודב לבדק הבית. ואולם אם אין די בכסף שנודב לבדק הבית כדי הצורך, אין קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להן מקדשי מזבח. שמשנים מקדושה קלה לקדושה חמורה ולא מחמורה לקלה. ומקשים: והא תנינן [והרי שנינו] במשנתנו: כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו כמות שהוא ומשתמשים בו, והשאר נמכרין ודמיהן נופלין לבדק הבית. ולדברי התנא של הברייתא היתה המשנה צריכה לומר שדמיהן נופלים לקדשי מזבח ולבדק הבית! אמר ר' חזקיה: כיני מתניתא [כך היא כוונת המשנה] שדמיהם נופלים ללשכת בדק הבית,