Steinsaltz on Nedarim Daf 7b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בלשון "מנודה אני לך", שר' עקיבא סבר: לישנא דנידויא [לשון של נידוי] הוא וכוונתו שנודר הנאה ממנו והריהו כמנודה לו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי לישנא דמשמתנא [לשון של חרם] הוא, שיש בה משמעות של התרחקות, אבל לא נדר ממש.
ומעירים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו על דעת רב חסדא. כפי שמסופר, דההוא גברא [שאדם אחד] שאמר "משמתנא בנכסיה דבריה [משומת אני בנכסים של בנו] של רב ירמיה בר אבא" אתא לקמיה [בא לפני] רב חסדא לשאול האם אמירה זו יש בה לאסור, או לא. אמר ליה [לו]: לית דחש לה להא [אין מי שחושש לשיטתו זו] של ר' עקיבא למעשה. ומכאן משמע כי קסבר [סבור הוא]: שאף בלשון "משמתנא" פליגי [חלוקים הם]. שמדבריו נראה שאין מחלוקת התנאים בדיוקי הלשון, אלא בשאלה כללית יותר — אם לשון נידוי או חרם מתפרשת גם לענין נדר.
א אמר ר' אילא אמר רב: נדהו את חבירו בפניו — אין מתירין לו את הנידוי אלא בפניו של המנודה. נדהו שלא בפניו — מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו.
אמר רב חנין אמר רב: השומע הזכרת השם (שם ה') לבטלה מפי חבירו — צריך לנדותו על כך, ואם לא נידהו — הוא עצמו (השומע) יהא בנידוי. שכל מקום שהזכרת השם לבטלה מצויה, שם עניות מצויה.
ועניות דבר קשה הוא מאוד, שהיא נחשבת כמיתה, שנאמר למשה בהיותו במדין: "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך**"** (שמות ד, יט), וחכמים קיבלו שאנשים אלה היו דתן ואבירם, שעדיין חיו באותו זמן, אלא שירדו מנכסיהם ונחשבים הם בשל כך כמתים. ותניא [ושנויה ברייתא]: כל מקום שנאמר בו ש**"נתנו חכמים עיניהם"** באדם מסויים, היתה התוצאה מכך או מיתה או עוני, ומכאן משמע גם כן שמיתה ועוני שווים זה לזה.
אמר ר' אבא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] רב הונא, שמעה להך איתתא דאפקה [שמע אשה אחת שהוציאה] הזכרת השם לבטלה, שמתה ושרא לה לאלתר באפה [נידה אותה והתיר לה את הנידוי מיד בפניה]. ומעירים: שמע מינה תלת [למד מכאן שלשה דברים]: שמע מינה [למד מכאן] שהשומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו, ושמע מינה [ולמד מכאן]: נידהו בפניו — אין מתירין לו אלא בפניו, ושמע מינה [ולמד מכאן]: שאין בין נידוי להפרה ולא כלום. שאין צורך שיחול הנידוי זמן מה, אלא אפשר להפר מיד את הנידוי.
אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו (את עצמו) אם סבור שעשה דבר שלא כראוי, ומעניש עצמו בכך, וכן מיפר לעצמו את הנידוי. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, מדוע לא יוכל להפר לעצמו כשם שהוא יכול להפר לאחרים? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כדרך הפתגם המקובל "אין חבוש (אסיר) מתיר עצמו מבית האסורין", וכיון שהוא מנודה אינו יכול להתיר לעצמו את הנידוי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על פי כן יכול לעשות זאת.
ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] מקרה כזה שאדם מנדה את עצמו — כי הא [כמו מקרה זה] שמר זוטרא חסידא [החסיד] כי מחייב בר בי רב שמתא [כאשר היה מתחייב בן בית הרב, תלמיד הישיבה, נידוי] משמית נפשיה ברישא [היה מנדה את עצמו בתחילה] והדר משמת בר בי רב [ואחר כך היה מנדה את בן בית הרב, התלמיד]. וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שרי ליה [וכאשר היה בא לביתו לאחר הדין היה מתיר לעצמו את הנידוי ואחר כך היה מתיר לו לתלמיד].