עוד נאמר בענין חשש היזק: האי מאן דמפני אגירדא דדיקלא [מי שנפנה לצרכיו על גדם של דקל] — אחדא ליה לדידיה רוח פלגא [אוחזת אותו רוח מחלה]. והאי מאן דמצלי רישיה אגירדא דדיקלא [מי שמניח ראשו על גדם של דקל] — אחדא ליה רוח צרדא [אוחזת אותו רוח של כאב חצי הראש] (מיגרנה). האי מאן דפסעי אדיקלא [מי שפוסע על דקל], אי מיקטל [אם נקצץ הדקל] — קטיל [יהרג]. אי איעקר [אם נעקר הדקל] — הרי גם הוא מיעקר ומיית [יעקר וימות]. ומעירים: הני מילי [דברים אלה] אמורים באופן שלא מנח כרעיה עילויה [מניח רגליו עליו], אבל אם מנח כרעיה עילויה — [מניח רגליו עליו] לית לן בה [אין לנו בה] חשש.

עוד אמרו בענין הצל: חמשה מיני טולי הוי [צל מסוכנים הם]: טולא דדיקלא יחידא [צל דקל יחיד], טולא דכנדא [צל האילן הקרוי כנדא], טולא דפרחא [צל הצלף], טולא [צל] האילן ששמו זרדתא. איכא דאמרי [יש אומרים]: אף טולא דארבא, וטולא דערבתא [צל של אניה וצל של ערבה]. כללא דמילתא [כללו של דבר]: כל אילן דנפיש ענפיה [שמרובים ענפיו] — קשי טוליה [קשה מסוכן להיות בצילו],

וכל אילן דקשי סילויה [שקשה העץ שלו] — קשי טוליה [קשה הצל שלו], לבר [מחוץ] לעץ הקרוי מכרו משא, אף על גב דקשי סילויה לא קשי טוליה [אף על פי שקשה עצו לא קשה צלו], דאמרה לה שידא לברה [שאמרה לה השידה לבנה] פירחי נפשיך מכרו משא, דאיהו הוא דקטיל לאבוך, וקטיל לדידיה [עזבי את העץ כרו משא משום שהוא זה שהרג את אביך והרג את עצמו] שאילן זה מזיק לשדים. אמר רב אשי: חזינא לרב כהנא דפריש מכולהו טולי [ראיתי את רב כהנא שהיה פורש מכל מיני צל].

ומעירים: בי פרחי [מזיקים הנמצאים ליד הצלף] נקראים — רוחי. דבי זרדתא [אלה שליד הזרדים] קרואים — שידא [שדים] דבי איגרי [אלה המצויים בגגות] קרויים — רישפי [רשפים]. ושואלים: למאי נפקא מינה [למה, מה יוצא מכאן, למעשה]? — לענין קמיעא [קמיע] אם כותבים קמיע למי שניזוק באחד מהם צריך לדעת מה שם המזיק שהזיקו.

ומעירים: דבי פרחי — [המזיק שנמצא ליד הצלף] הוא בריה שאין לה עינים. למאי נפקא מינה — [למה, מה יוצא מכאן למעשה] — לענין לגזוזי לה [בריחה ממנה]. מסופר: זימנא חדא הוה אזיל צורבא מרבנן לאפנויי לבי פרחי [פעם אחת הלך תלמיד חכם אחד להפנות לצרכיו ליד הצלף] שמע דקא אתא עילויה, וגזי לה [שמע שהמזיק בא עליו וברח ממנו]. כי אזלא [כאשר הלכה הרוח הרעה] חבקיה לדיקלא [החזיק בדקל] ונתקל בו המזיק — צווח דיקלא [יבש הדקל] ופקעה היא המזקת.

פרחא דבי זרדתא [אותם המזיקים הנמצאים בזרדים] — קרויים שידי [שדים] ומעירים: הא זרדתא דסמיכה למתא [אותו זרד שסמוך לעיר] — לא פחתא משיתין שידי [אינו מכיל פחות מששים שדים]. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מסיפור זה]? ומשיבים: למיכתב לה קמיעא [לכתוב לה קמיע למספר זה].

כמסופר: ההוא בר קשא דמתא דאזיל וקאי גבי זרדתא, דהוה סמיך למתא [אותו מושל העיר שהיה הולך ועומד ליד אילן הזרדתא שהיה סמוך לעיר], עלו ביה שיתין שידי ואיסתכן [עלו עליו ששים שדים והסתכן]. אתא לההוא מרבנן דלא ידע דזרדתא דשיתין שידי היא, כתב לה קמיע לחדא שידא [בא לתלמיד חכם אחד שלא ידע שזרדתא כזו של ששים שדים היא, וכתב לו קמיע לשד אחד]. אותו אדם שמע דתלו חינגא בגויה, וקא משרו הכי [כאילו עושים חגיגה בתוכו ושרים השדים כך]: סודריה דמר כי צורבא מרבנן [סודרו של אדוני כמו של תלמיד חכם], בדיקנא ביה במר דלא ידע [בדקנו את אדוני ואינו יודע] להגיד "ברוך" ברכה על לבישת הסודר, שהיו השדים מלעיגים שתלמיד חכם זה אינו יודע כיצד לכתוב בקמיע. אתא ההוא מרבנן דידע דזרדתא שיתין שידי הוה [בא אחד החכמים שידע שזרדתא היא בת ששים שדים] וכתב לה קמיעא דשיתין שידי [קמיע של ששים שדים], שמע דקא אמרו [שמע שאומרים]: פנו מנייכו מהכא [פנו את חפציכם מכאן].

ועוד בעניני מזיקים: קטב מרירי, הנזכר במקרא — תרי קטבי הוו [שני מיני קטב היו], חד מקמי טיהרא, וחד מבתר טיהרא [אחד הבא לפני הצהרים ואחד אחר הצהרים] דמקמי טיהרא [זה שלפני צהרים] — "קטב מרירי" שמו ומיחזי בי כדא דכמכא והדר ביה בחשא [והוא נראה בכד של כותח שהולך ומתגלגל בתוכו]. ואילו של בתר טיהרא — "קטב ישוד צהרים" שמו, ומיחזי בי קרנא דעיזא והדר ביה כנפיא [ונראה בתוך קרן העז ומתגלגל בו כמו נפה].

מסופר: אביי הוה שקיל ואזיל [היה הולך] ברחוב, ואזיל [והיה הולך] רב פפא מימיניה [מימינו] ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע משמאליה [משמאלו]. חזייה לההוא קטב מרירי דקא אתי לאפיה דשמאליה [ראה את אותו קטב מרירי שהוא בא לפניו לצד שמאלו] אהדרא [החזיר] לרב פפא לשמאליה [לשמאלו], ולרב הונא בריה דרב יהושע לימיניה [לימינו] אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אנא מאי שנא [אני במה שונה אני] שלא חשש לי רבי שאנזק? אמר ליה [לו] אביי: את שעתא קיימת לך [אתה השעה עומדת לך] שעשיר ובן מזל אתה, ומן הסתם לך לא יזיקו.

ומעירים: מחד בתמוז עד שיתסר ביה [מאחד בתמוז עד ששה עשר בו] — ודאי שכיחי [מצויים הם] המזיקים הללו, מכאן ואילך — ספק שכיחי [מצויים] ספק לא שכיחי [אינם מצויים]. ומשתכחי בטולי דחצבא דלא חצב גרמידא [ונמצאים בצילו של חצב שלא גדל אמה] ובטולי דצפרא ופניא דלא הוי גרמידא [ובצל חפצים בשעות בוקר וערב שלא היה אורכו אמה] ועיקר בטולי דבית הכסא [ועיקרם בצל בית הכסא].

אמר רב יוסף: הני תלת מילי יהיב ארבונא לנהורא [שלושה דברים אלה גורמים עוורון למאור העינים]: מן דסריק רישיה יבש [מי שסורק את ראשו כשהוא יבש], ומן דשתי טיף טיף [ומי ששותה מן היין המטפטף מן החבית], ומן דסיים מסני אדמייתניה כרעא [ומי שנועל מנעלים כשרגליו לחות לאחר רחיצתן].

אם דבר מאכל תלאי בביתא [תלוי בביתו] — הרי זה קשי לעניותא [קשה כלומר שגורם לעניות]. כדאמרי אינשי [כמו שאומרים בני אדם] בפתגם מקובל: תלא סילתא [תולה את הסל] — תלא מזוניה [תולה את מזונותיו], כלומר, מאבד אותם. ולא אמרן אלא ריפתא [ולא אמרנו דבר זה אלא שתולה לחם] אבל אם תולה בישרא וכוורי [בשר ודגים] — לית לן בה [אין לנו בהם] חשש, משום שאורחיה היא [דרכם היא] שתולים אותם. פארי בביתא [מורסן בבית] — קשי לעניותא [קשה לעניות]. נשורא בביתא [פירורי לחם בבית] — קשי לעניותא [קשים לעניות]. ואם היו אלה מפוזרים בבית בלילי שבתות ובלילי רביעית שאז המזיקים מצויים בהם — שרו [שורים] המזיקין עילויה [עליהם].

איסרא דמזוני נקיד שמיה [השר הממונה על המזונות נקיד שמו], כלומר נקי ומקפיד על נקיות. איסרא דעניותא נבל שמיה [שר הממונה על העניות נבל שמו] ולכן במקום שיש לכלוך השר הממונה על המזונות אינו מצוי ואילו שר העניות נהנה להיות בו. צעא אפומא דחצבא [צלחת שמניחים על פי הכד] — קשי לעניותא [קשה ועלולה להביא עניות]. מאן דשתי מיא בצעי [מי ששותה מים בצלחת] — קשי לברוקתי [קשה לכאב העינים]. דאכיל תחלי ולא משי ידיה [מי שאוכל שחליים ואינו נוטל ידיו] — מפחיד תלתין יומין [מפחד שלושים ימים].