אסור, משום שההיתר בולע מן האיסור. אם היה צונן לתוך צונן — דברי הכל מותר, ואינם צריכים אלא שטיפה. נפל חם לתוך צונן, או צונן שנפל לתוך חם, בכך נחלקו; רב אמר: עילאה גבר [העליון גובר] ודנים הכל לפי מה שהיה למעלה, שאם היה העליון חם — נדון כאילו נפל חם בחם, שהרי העליון מחמם את התחתון ונחשב כאילו חם בחם. היה העליון קר — נדון כקר בקר העליון מקרר את התחתון וכאילו נפל קר בקר. ושמואל אמר: תתאה גבר [התחתון גובר] שאם העליון חם והתחתון קר — מותר, ואם העליון קר והתחתון חם — אסור.

תנן [שנינו במשנה] נטף בתנור מרוטבו של הפסח על החרס וחזר אליו — יטול את מקומו. קא סלקא דעתך [עלה על דעתך] לומר שמדובר כאן בחרס צוננת ואם כן, בשלמא לשיטת [נניח] רב שאמר עילאה גבר [העליון גובר], משום הכי [כך] יטול את מקומו. שלפי שיטה זו דאזל [שהולך] רוטב השותת מן הפסח מרתח ליה [מחמם אותו] את החרס, והדר [וחוזר] החרס מרתח ליה [מחמם אותו] את הרוטב, וכי הדר [וכאשר חוזר] הרוטב ל****פסח — קא מטוי [נצלה] הפסח מחמת חמימותא [חמימות] החרס, ורחמנא [והכתוב] אמר "צלי אש" (שמות יב, ח) ולא צלי מחמת דבר אחר.

אלא, לשיטת שמואל שאמר תתאה גבר [תחתון גובר] חרס כיון שצונן הוא אקורי מיקר ליה [מקרר הוא אותו] את הרוטב, אמאי [מדוע] אם כן יטול את מקומו? ומתרצים: כפי שאמר ר' ירמיה אמר שמואל בהמשך כביאור לדברי המשנה בדין רוטב הפסח שנטף על סולת: בסולת רותחת, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בחרס רותח שהיה חרס לוהט מחמת עצמו ואף לשיטת שמואל נחשב כחם בחם.

א ועוד תנן [שנינו במשנתנו] "נטף מרוטבו של הפסח על הסולת יקמוץ את מקומו". קא סלקא דעתך [עלה על דעתך] לומר שמדובר בסולת צוננת. בשלמא [נניח] לשיטת רב שאמר עילאה גבר — משום הכי [כך] יקמוץ את מקומו, כיצד — דמרתח לה [שהרוטב מרתיח אותה] את הסולת דהדר הודרניה [שמסביבו], והדרא [וחוזרת] הסולת ומרתחא ליה לדידיה [ומרתיחה אותו עצמו] את הרוטב של הפסח, וקא מטוי [ונצלה] הרוטב מחמת חמימותא [החום] של הסולת, ורחמנא [והכתוב] אמר "צלי אש" ולא צלי מחמת דבר אחר.

אלא לשיטת שמואל שאמר תתאה גבר [התחתון גובר], סולת כיון שצוננת היא אקורי קא מיקר ליה [מקררת היא אותו] למה לי יקמוץ את מקומו? תסגי ליה [די לו] במה שיקלף ו**"יטול את מקומו"** ואינו צריך ליטול יותר! על כך אמר ר' ירמיה אמר שמואל: מדובר כאן בסולת רותחת שהרוטב נצלה מפני חומה ולכן צריך ליטול חלק זה בשלמותו.

ב ועוד תנן [שנינו במשנתנו]: סכו את הפסח בשמן של תרומה, אם חבורת כהנים היתה זו — יאכלו. אם חבורה של ישראל, אם עדיין חי הוא ולא צלי — ידיחנו, אם צלי הוא — יקלוף את החיצון. בשלמא [נניח] לרב שאמר עילאה גבר [העליון גובר] אמטו להכי סגי ליה [משום כך די לו] בקליפה, משום דעילאה [שהעליון] צונן הוא, ולכן אינו נבלע כל כך,

אלא לשמואל שאמר תתאה גבר [התחתון גובר] כיון שחם הוא הבשר התחתון — מבלע בלע [בולע] הוא את השמן, אמאי סגי ליה [מדוע אם כן די לו] בקליפה? ניתסר [שיאסר] לגמרי! ומשיבים: שאני [שונה] סיכה שמשהו בעלמא [בלבד] הוא דעבידא [שעשויה], שאין סכים בשמן הרבה, אלא בכמות קטנה מאוד, ואין בה כדי לאסור את כל הפסח כולו.

ג תניא כוותיה [שנויה ברייתא] כשיטתו של שמואל: חם לתוך חם — אסור, וכן צונן שנתן לתוך חם — אסור. חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן — מדיח אותו.

ושואלים: ואם נפל היתר חם לתוך צונן מדיחו כיון שחם הוא, אדמיקר ליה [עד שהוא מקרר אותו] — אי אפשר שלא בלע פורתא [מעט] מן האיסור, קליפה מיהא ניבעי [על כל פנים יצטרך] ואין די בהדחה! אלא אימא [אמור, תקן] כך: חם לתוך צונן — קולף, צונן לתוך צונן — מדיח.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח, וכן צונן שנפל לתוך חם — אסור. חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן — מדיח. ונשאלת לכאורה אותה שאלה: חם לתוך צונן מדיח?! כיון שחם הוא, אדמיקר ליה [עד שהוא מקרר אותו] — אי אפשר שלא בלע פורתא [מעט] מן האיסור, קליפה מיהא ניבעי [על כל פנים יצטרך]! אלא אימא [אמור תקן] כך: חם לתוך צונן — קולף, צונן לתוך צונן — מדיח.

ד אמר מר [החכם] בברייתא: צונן לתוך צונן — מדיח. אמר רב הונא: לא שנו אלא שלא מלחו אחד מהם, אבל מלחו — אסור. שאמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח מצד כוחו לבלוע. כבוש בתוך חומץ וכיוצא בו הריהו כמבושל שבולע.

אמר רבא: הא [זה] שאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח לא אמרן [אמרנו] אלא שהיה מלוח עד כדי שלא נאכל לרוב האנשים מחמת מלחו, אבל אם עדיין נאכל מחמת מלחו, כלומר, על אף מליחותו — לא, אין דינו כרותח ואינו בולע.

מסופר: ההוא בר גוזלא [גוזל אחד] שנפל לכדא דכמכא [לכד של כותח] שאחד ממרכיביו הוא חלב. והשאלה היתה בדבר איסור של בשר בחלב שיש כאן, שריא [התירו] רב חיננא בריה [בנו] של רבא מהעיר פשרוניא,

אמר על כך רבא: מאן חכים למישרא מילתא כי הא [מי חכם להתיר דבר מסובך כגון זה] אי לאו [אם לא] רב חיננא בריה [בנו] של רבא מהעיר פשרוניא, דגברא רבה [שאדם גדול] הוא, ויכול למצוא היתר אפילו במה שנראה אסור. כי אמר [יכול היה לומר] לך, כי [כאשר] אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח — הרי זה במלוח שאין נאכל מחמת מלחו, ואולם האי [זה, הכותח] נאכל מחמת מלחו ואם כן הרי דינו כצונן שנפל בתוך צונן ודיו בהדחה, ואינו נאסר כולו.

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים כאשר היה הגוזל חי, אבל אם היה צלי — בעי [צריך] קליפה, שכיון שנצלה נתרכך ובולע יותר. ולא אמרן [אמרנו] אלא דלית ביה פילי [שאין בו בגוזל סדקים], אבל אם אית ביה פילי [יש בו סדקים] — אסור, שנבלע בהם הכותח. ואי [ואם] מתובל בתבלי [בתבלינים] — אסור, שעל ידיהם הוא מתרכך ובולע.