מכל חית השדה. דהא כל שאר חיון דחקלא לית בהו חכים לאבאשא כהאי, בגין דאיהו זוהמא דדהבא: ואומר עליו הכתוב, ערום מכל חית השדה. כי בכל שאר חיות השדה. שהם כל הקליפות, אין בהם חכם להרע כמוהו, משום שהוא פסולת הזהב. הארת השמאל הנקרא צפון, הוא מכונה בשם זהב. בסו"ה מצפון זהב יאתה (איוב ל"ז כ"ב) ונחש הזה הוא הפסולת מהארת השמאל, ע"כ נבחן לזוהמא דדהבא. והשמאל הוא שורש הארת החכמה שמשם כל הדינין, וע"כ הוא חכם להרע מכל חית השדה. כלומר, שכחו להזיק הוא גדול מכל חית השדה, שהם שאר הקליפות.

ווי למאן דאתמשיך אבתריה, דאיהו גרים ליה מותא ולכל דאתיין אבתריה, והא אוקמוה. ווי למי שנמשך אחריו, דהיינו לאדם הראשון, שהוא גרם המות, לו ולכל הבאים אחריו. וכבר בארוהו.

אדם אתמשיך אבתריה לתתא, ונחית למנדע בכל מה דלתתא: אדם הראשון, נמשך אחר הנחש למטה, וירד לדעת בכל מה שלמטה. כלומר שירד להמשיך הארת השמאל ממעלה לכל מה שלמטה, דהיינו עד מקום המלכות החסרה, כמו הנחש. כנ"ל (באות רפ"ה ד"ה ועל דא ע"ש) ובזה נמצא שנמשך אחר הנחש. כמה דנחית הכי אתמשיך רעותיה ואורחוי אבתרייהו, כמו שירד, דהיינו, שירד להמשיך ממעלה למטה, כן נמשכו רצונו ודרכיו אחריהם, דהיינו אחרי הקליפות, כי המשכת הארת הזווג ממעלה למטה, ה"ס איסור עצה"ד, כנ"ל (באות רפ"ד ד"ה עד) וע"כ כיון שבא להמשיך ממעלה למטה, תכף נתדבק בהקליפות, אע"פ שעוד לא המשיך בפועל. עד דמטין להאי חויא וחמו תיאובתיה דעלמא, עד שבאו לאותו הנחש, וראו תשוקתו של העולם, פירוש. המלכות נקראת עולם, ונתבאר לעיל (באות רפ"ד ד"ה עד) שבחינתה עצמה חסרה בהתפשטות שלמטה מחזה, אשר חסרון הזה לא יוכל להמנות מטרם גמר התקון, ולפיכך כל תשוקת המלכות היא להשלמה הזאת. וז"ש וחמו תיאובתיה דעלמא, דהיינו שראו מקום החסרון של המלכות הנקראת עולם שתשוקתה גדולה להשלמה. ושטו אורחוי באתר דא, ונטו ונלוזו דרכיו במקום הזה, דהיינו מקום המלכות הנ"ל, שה"ס אכילת עץ הדעת, (כנ"ל באות רפ"ד ד"ה עד) כדין קם ואתמשיך איהו אבתרייהו דאדם ואתתיה, ואתדבק בהו וגרים להו מותא, אז קם ונמשך הנחש אחרי אדם ואשתו ונתדבק בהם בזוהמתו, וגרם להם המות. ובכל דרי דאתו אבתריה עד דמטו ישראל לטורא דסיני, לא פסק זוהמא דיליה מעלמא, והא אתמר. ובכל הדורות הבאים אחריו, עד שעמדו ישראל בהר סיני, לא נפסק זוהמא שלו מהעולם. וכבר נאמר זה.