ותאנא כד אתחברו וכו': ולמדנו, כשנתחברו ג׳ אלו, הכלולים בעשן הזה היוצא מן החוטם, החוטם נקמט ונעשה קצר, שזה רומז, שהחכמה שה״ס ארוך אינה מאירה בו, וע״כ הוא קצר. ונושב ויוצא עשן שהוא אוכמא וסומקא, ובין שני הגוונים, (המבוארים לעיל אות רי״ג ורי״ד ורי״ז ע״ש) וקוראים אותם אף וחמה ומשחית. ואם תאמר, אף וחמה כתוב, כי יגורתי מפני האף והחמה, שהם העשן האדום והשחור, משחית מאין לנו. ומשיב, שכתוב לפני שחת ה׳ את סדום ואת עמורה, שהמשחית שחת את סדום ועמורה, במדורת אש שורפת, אתקמט הוא מלשון הקמטים שבצואר (נגעים ו').

פירוש. בשעה שג׳ דינים הנ״ל מתחברים בחוטם אין החכמה יכולה להאיר שם עד שנמשך הלבן, שה״ס החסדים, מעינא פקיחא (כנ"ל אות רי״ד) ולפיכך אתקמט חוטמא, שנסתלקה אריכות החוטם, שה״ס חכמה המכונה ארוך. ונשיב ונפיק תננא אוכמא וסומקא, שהם דינים של המלכות שהם שחור, ודינין של קו שמאל דבינה, שהם אדום (כנ״ל אות רי״ד) ובין תרי גווני, היינו פנימית האוכמא שאינה נראית לחוץ, וכלולה בין ב׳ גוונים, שה״ס המלכות דמדת הדין (כנ״ל אות רי״ז). וקרינן ליה אף וחימה ומשחית אשר אף, ה״ס סומקא, חימה, ה״ס אוכמא, ומשחית ה״ס מלכות דמדת הדין. וז״ש, שחת המשחית בנורא דליק מוקדא, כי ה״ס המדורה, שבה האש שורף ומשחית הכל. דהיינו המלכות דמדת הדין שהיא שורש כל הדינים, והיא סוד הגחלים שבהם האש שורף וע״כ נבחנת כמדורת אש.